מניטו אומר שתלמיד חכם, כשהוא מבין, הוא צוחק.
אז אולי אני לא תלמיד חכם, ואולי אני לא איזה 'מייבין' עכשיו, אבל, שיהיה לפחות את הצוחק ומתוך זה נגיע לגאולה.

'מי יודע את עומק צערי, מי יוכל לשערו, הנני כלוא במצרים רבים, בגבולים שונים, ורוחי שואף למרחבים נשאים. צמאה נפשי לאלהים. אור האצילות הוא חיי רוחי. אמונת אלהים גדולה בלא שום מעצור טבעי, הגיוני, נמוסי, מוסרי, הוא משוש חיי. כל מה שהוא מוגדר, הרי הוא חולין לגבי הקודש העליון, אשר אותו אנכי מבקש. חולת אהבה אני. מה קשה לי הלימוד, מה קשה עלי ההסתגלות אל הפרטים. הימים אני אוהב, השיטות השמימיות - להם אני מתגעגע. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'
אמונת אלוהים גדולה. השאיפה הזאת ברגעים האלו שדווקא מתוך הקושי רואים את אור ד'. דווקא כשקשה ומבולבלים ופתאום עוצרים ואומרים, רגע, אבא! ומתוך החושך פתאום זועק האור כל כך. והאור הזה מתוק ונשגב ונהדר הוא, נאדר, נעדר כל כתם חושך אפל.

זרעונים פסקא ג חכם עדיף מנביא. הרב זצל מפרט שם על כך שחכם הוא הפרט ונביא הוא הכלל, לכם מתעסק בפרטים, בדקדוקי ההלכות, בגישה השו"עית יותר אם תרצו. הנביא לא. הנביא מתעסק בכלל, בדברים גדולים. רק ההקפדה על הפרטים והקו והגבול החלק מבהירים את הגדר בין יהודי למתבולל. לכן הרב זצל מסביר שיגידו הנביאים לאמור חכם עדיף מנביא, כי רק החכם החזיק את עם ישראל בגלותו. ורק בזכותו חזרנו לארץ, תוך שהיה קו ברור בנוגע למי יהודי מאמין (מי שהיה בקהילה) ומי שלא (מתבוללים, משכילים, רפורמים וכולי).
אנשים חושבים לרוב שהמשיח יבוא, ולאחר מכן תגיע הגאולה ויוולד דור הגאולה וכולי. הרב זצל באורות הקודש ב מדבר על זה שלא כך יהי, אלא, יהיה דור הגאולה ומתוכו יצמח המשיח. המשיח יבוא לאחר המשיחיות ולא להפך. בשל כך, יש בחינה שבדורנו, דור הגאולה, הגיע העת בה מודים הנביאים כי חכם עדיף מנביא, אך נשחק מעמדו של החכם. עת באות ועולות נשמות מעולם התוהו (ולא רק) הדורשות הנבואה, ומכנגד נתבטלת כמעט עד תום סמכות החכם ופרטי ההלכות--לא שוות לכולם, ויש המקיימים חלקית והקו בין דתי ללא דתי מטשטש עד נעלם עד תום. וזוהי עת בה נצבים בני הנביאים, העולים ורבים בס"ד בדורינו (בני נביאים= המכינים עצמם לנבואה), ומודים כי חכם עדיף מנביא ויש צורך לקבוע גבולות ברורים, שכן הוראה לכלל כבר פחות נתפסת באין סנהדרין, ולא מסוגלת להחזיק את העם האחד המפורז ומפוזר בין העמים הזה. ואכמל


 

'כאשר הרהר בכך שעשה את הדבר הנכון ביותר שיכול היה, בתנאים הנוכחיים, לעשות--היתה תחושה דקה, עדינה - מעין אושר, אך זך ומזוקק יותר- מרפרפת מעליו, מעוררת בו געגועים ורצון לעוד. עוד התגברויות, עוד השתדלות, עוד מאמץ, עוד הקרבה.
האם לכך התכוון פנרס כאשר טען שהעונג הנובע מחוויות, הרפתקאות וחופש לעשות כרצונו הינו רק בבואה ורמז לדבר האמיתי?' (איסתרק, מיה קינן, עמוד 345)
לענד כן, לגמרי כן. הרצון הכן והאמיתי של האדם הוא שאיפה לטוב. מעטים מאוד האנשים שרוצים, בדווקא ובמודעות מלאה, לעשות רע בעיני אלוקים ואדם. השאיפה של האדם לטוב מועמת לעיתים בחשכת הקושי והכאב והצער. השכינה עצמה מצטערת, ואין נוכל אנחנו לשמוח כך. קשה לו לאדם ולכן הוא מחפש את הדרך הקלה לשמוח, וזאת יכולה להיות כוס יין כשם שזאת יכולה להיות נתינת שלושים ש"ח לאדם נזקק, אך לרוב יבכרו האנשים האפשרות הראשונה על השניה. האם היא משתלמת יותר כספית? סביר להניח שלא. האם היא משתלמת יותר פיזית? וודאי שלא. מה כן? היא משתלמת יותר *כרגע* והיא מוחשית יותר. ואנשים אוהבים דברים מוחשיים, כאלו שהם יכולים למשש ולומר עליו שלי הוא, למרות, שלאלוקי השמיים והארץ. ואף מעבר לרמה המוחשית. אם נדבר רגע מופשטות. אדם יעדיף לזרוק כסף על צפיה בסרט חדש מאשר על עשרה שקלים לקבצן שעומד בדלת, או לציצית חדשה, או להידור מצווה. למה? כי הסרט הוא הנאה שבעולמינו זה, שאותה אנו חווים. החכמה היא לדעת להנות מעצם קיום המצווה עצמה ולא מה שיצא בעקבותיה. נאהבתם בזה? כי צריך דווקא להנות מהקשר עם אבא, מהואני קרבת אלוקים לי טוב, מהבן יקיר לי. ואז, ששים ושמחים בשכר מצווה מצווה, כי מה יותר יקר לו לאדם מלעבוד את בוראו? הנאה גשמית...? נאהבתם בזה?

'חסד ורחמים? אמנם כן. לא ייתכן שאין בליבו די אמונה אפילו לא בשביל ההכרה הבסיסית הזו!
חסד! חסד ורחמים! חסד! אלמלא היה מלך, היה צועק את המילים הללו, ומניח להן לעושת את דרכן אל ההרים, חסד!
השמיים אמנם היה שחורים, אולם השחור הלך והתמתק, הלך והתבהר, ולא רק מפני שהשמש עמדה לזרוח'
(איסתרק, מיה קינן, 142)

חסד, חסד ורחמים. הבסיס הפשוט לאמונה שלנו. הרמבם מונה בעיקרי האמונה לדעת שד' יתברך עשה עושה ויעשה לכל המעשים. אנחנו אולי אומרים את זה כל יום, אך, במבט פתוח רגע, כמה מתוכנו באמת מאמינים בזה...?
כי אם ד' יתברך עושה הכל, וד' יתברך עושה הכל, הרי שאין לנו כל סיבה לעצב או לצער. ועל כן חובת האדם להיות ממלא עצמו בהשתדלות לשמחה והיא תבוא מאליה, כי, איך אפשר שלו כשאבא שלך מדריך אותך על כל צעד ושעל? וצועד בשבילך?
מעבר לזה. לרב עדין (שטינזלץ) יש קטע שבו הוא מדבר על כך שאנחנו אוהבים את דמות החוטא. נוח לנו להיות החוטאים, הטועים, המטעים, המבולבלים. כמה טוב להיות רשעים. דמות הצדיק היא מחייבת. לא פעם הרבה אנשים שהיו הכי במשהו, בין אם זה בלימודים, בחברה, וכולי, ומגיעים למקום שבו הם לא - מאבדים את זה, הם כבר לא. יש בהנחת הצדיק מעין נבואה המגשימה את עצמה. אתה נחשב ה'דוס' של השכבה - לא יהיה מצב שלא תקום לתפילה, כי, מה יגידו. יש בזה פן לא אידיאלי? וודאי שיש. יש במצב ההפוך, כשאתה בפני עצמך תדמית רשע, פן לא אידיאלי? בהחלט. פן הרסני למדי, שוב, נבואה המגשימה את עצמה. אבל - נוח לנו. נוח לנו לשחק עם עצמנו, לזייף, ד' צדיק ואנחנו הרשעים, זה לא שאני לא מנסה מספיק אני פשוט רשע, נו, מה אני, צדיק? מה אלו הדרישות האלו? נוח לנו להיות רשעים ולא לראות שהכל בחסד וברחמים. והלוואי שנזכה.

'אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב' (רשי בשלח)

מהו הבשמחה ובטוב לבב הזה ומה ההבדל?

אומר הרב זצל במוסר אביך א ח כי יש הבדל בין שמחה לטוב לבב. השמחה יכולה להיות כפויה, מתוך כך שחייבים לעבוד את ד' יתברך בשמחה, ואילו טוב לבב נובע מכך שהאדם מבין את מדרגתו ומקומו, ושבכל זאת הוא זוכה לעבוד את הקב"ה. ואזי , איך יכול הוא שלא לשמוח?!

ונשאלת השאלה, איך יכול הוא שלא לשמוח? תאהבו בזה, אדם חייב להיות בטוב לבב ובטוב ליבו עליו ישמח ויעבוד את ד' יתברך באמת! אדם חייב לשמוח והוא לא יכול אחרת. השמחה היא מתוך הבנת מעלת העבודה וטוב הלבב הוא מתוך הבנת המקום ושבכז זוכה הוא לעבדה. השמחה היא על הבנת כך שעבודת ד' יתברך היא הרבה מעל לדרגתנו ואילו טוב הלבב הוא מההבנה שזכינו שנשמתנו ככ גבוהה ונשגבת עד שאנו חייבים לעובדו, ולכן המדרגה המאה היא לעבוד את ד מתוך שמחה ומתוך טוב לבב יחד, ורק אז יכול אדם לשיר באמת, כשהוא מבין את מקומו ונפעם מגודל רחמיו של הבורא, נדהם ממקומו. ולוואי שנזכה.

'איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה' (איוב ד)
הקב"ה שואל את איוב האם הוא יודע איפה הוא היה ביסוד העולם, בבריאתו, וכוונתו לשורש נשמתו האמיתי. התמיהה הזאת מגיעה בתור שאלה רצינית, ומראה לנו שגם איוב, לא ידע מהו שורש נשמתו ודברים המתגלגלים מזה. והרי איוב כעל יסורים גדול היה, עד כדי כך שנאמר כי אילו היה מקבלן בשמחה היינו אומרים עד היום בשמו"ע אלוקי אברהם אלוקי יצחק אלוקי יעקב ואלוקי איוב. וצריך הוא האדם לידע לקבל יסורים בשמחה. החובות הלבבות מראה את שש הסוגים של ה יסורים ומראה שכולם לטובת האדם, לטובת עצמיותו, לטובת תיקונו. בין יסורים של כפרה ליסורים של שכר. וכל כך כדי, אומר רבי צדוק הכהן מלובלין, עד כמה מגיעים יסורים?! עד אילו רצה להוציא שני מטבעות ויצאו בידו שלושה או הפך הדבר, שעליו לטרוח ולהכניס שוב את ידו. עד בכדי כך!
אנשים מתאוננים על חייהם כי קשו עליהם, ותמהני, הרי השאלה המדויקת לכאורה היא להתלונן כי קל לך. אין הקבה מנסה אדם אאכ הוא יכול לעמוד בניסיון. ולא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להבטל ממנה. קח אחריות, עבוד את בוראך, שמח ביסוריך, כי הרבו בך שנות חיים לעולם האמת.

'על אף שביטולה של התורה הוא קיומה, מי הוא זה שירצה לפרוש מן התורה אפילו לרגע קט? מי ירצה לפרוש מן החיים עצמם בעד דבר הקרוב לעניין עצמו? מי ירצה את בחינת ארץ ישראל במקום ארץ ישראל עצמה? אם התורה היא החיים, איך אפשר לפרוש מן החיים ולו לרגע קט?' (הרב פרומן)

חיי תורה. וואו. מונח משומש שנשחק כל כך ועדיין לא מאבד מזוהרו המופלא. שאיפה כוללנית של ככ הרבה אנשים. חיי תורה.
לחיות באווירה של תורה. להפוך את התורה למרכז החיים. לעשות תורתך עיקר ומלאכתך ארעי. זה לא רק עניין של שעות אלא של גישה. לחיות בתודעה של לימוד תורה. לנצל כל דקה ללימוד תורה.
אנשים אומרים, חיי תורה, תורת חיים בעז, זה להכניס את התורה לחיים. ואני אומרת, זה להכניס את החיים לתורה. שגם בטרדות החיים לא נוותר על תלמוד תורה. שהעונג המרכזי שלנו יהיה התורה. שהעוגן שלנו וא התורה הקדושה. ולוואי ונזכה

'חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ, חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתקין העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון'

(הרב זצל. אורות הקודש כמדומני)

 

ולפעמים אני חושבת, מה כבר ההבדל, הנביאים, המשוררים בהקיץ, בעלי המחשבה. אם אין נביאים הן בני נביאים הן.

********

וואו. זאת אחת הפסקאות המדהימות שנתקלתי בהן, של הרב זצל. ההקשר. המקום. ישנם שלושה דברים שתלויים לי מעל המיטה בבית, תמונה של המקדש (וסטיקר של הנוער, אבל זה ביחד), החזון של אריאל (....שפועל להוספת קדושה, לקיום חיי תורה ומצוות בשלמות... כדי לקדמה לבנייין אריאל), והפסקה הזאת (גם הפסקה על צדיק התפילין, אבל זה מאחורה). ולא לחינם זה כך.יש משמעות מדהימה מדהימה בפסקא הזאת.

יש לרב הנזיר קטע, בתחילת קול הנבואה, שבו הוא מדבר על התחדשות הנבואה. ודור חדש יקום בנים בני חורין יוולדו לתחיית ישראל המדינית בארץ קודשו. ישוב בו רוחו, מקור מחצב נשמתו, רוח הנבואה. (זה אחד מהקטעים היחידים שאחרי ההלחנה נשארו איתי עוד הרבה).

הייתי מפרטת פה מילים, אבל תמיד יש סיכוי שמישהו קורא את זה (ואם כן, אשמח לדעת).אז אני אשתוק ולא אומר כלום על המדינה ומקדש ונבואה. השראת שכינה. תבואו לסיבו"ש, החיים יפים. הדו-חודשי יוצא בשלישי הקרוב. יפתחו הלבבות ואם יהיה שייך נעיין בזה קצת. ראיתי לא מזמן חידוש מדהים לגבי זה.

 ניתן לראות זאת מפירוט הגמרא בירושלמי , אשר מספרת אודות שמחת בית השואבה אשר היתה נהוגה בסוכות. "אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש, על שם 'ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה'. אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ". כלומר, בשמחת בית השואבה, בבית המקדש, נפתחו הלבבות לקבל את השראת השכינה ורוח הקודש. אין נבואה שורה אלא מתוך שמחה , ועל כן, במצב בו מתעוררים הלבבות ומתנשאים מעלה בגיל ורעדת קדושה, אך טבעי שתשרה הנבואה על אילו הראויים לכך, ואף אם אינם בני נביאים . היא מוסיפה ומבארת כי הנביא יונה זכה לנבואתו בשל שמחה יתרה בה נהג בעת שמחת בית השואבה . אם כך, נראה כי יש מעלה מיוחדת היכולה להוביל לנבואה בירושלים, ובפרט בבית המקדש. מה מיוחד בבית המקדש דייקא שזכה לכך? ניתן ללמוד זאת משמואל. בספר שמואל, בתחילתו, מופיע לנו כי שמואל שוכב בהיכל ד' ושומע את קול ד' קורא לו, בנבואתו הראשונה. נשאלת השאלה, היאך היה יכול שמואל לשכב לישון בהיכל ד'?! והרי מפורט לנו כי לא היו ישנים כלל בעזרה! ואף הכהן הגדול לא היה ישן שם! אלא, שעקב קרבתו להיכל ד' זכה לנבואה זו. והנביא מפרט זאת ולא מציין סתם כי התנבא בשוכבו על מיטתו, כדי ללמדנו כי בזכות השראת השכינה והאור הגדול ששרה במשכן זכה לנבואה זו. ומהו האור הגדול? אומר רבי יוסף אלבו בספר העיקרים : "וראוי שתדע שהִמצא הנבואה על ידי נביא ...בלתי מוכן ... אלא בהִ מצא הארון והלוחות באומה (לא יכול להיות שנביא שאינו מוכן ומתכונן לנבואה יתנבא, אלא אם כן הארון ולוחות הברית נמצאים בעם ישראל. מכאן, הארון הוא האור הגדול המוביל את התקדמות הנבואה בישראל) וע"כ אחר שנעדר הארון לא היה אפשר שתמצא הנבואה אפילו על יד נביא על הבלתי מוכן, (וכעת הוא עובר להסביר מדוע לא השפיעה רוח הנבואה של ירמיה ויחזקאל על בני נביאים בתקופם) ולא היה השפע שהגיע להם מספיק שיעבור מהם לזולתם אחר שלא היה שם ארון. וראיה לדבר כי בבית שני היו חסידים ואנשי מעשה ראויים לנבואה יותר מבבית ראשון ואעפ"כ לא היה שם נבואה לפי שלא היה שם ארון". מופיע כאן חידוש עצום. למרות שהיו ראויים ישראל לנבואה, לא היה ארון ועל כן לא זכו לה! וניתן להסיק מכך עוד. אפשר לומר כי הבעיה לא היתה ספיציפית בכך שלא היה ארון, אלא במצב השפל של העם, שהתבטא בכך שלא זכו למציאת הארון. פירוש זה מתחבר עם דברי הרמב"ם כי נבואה תלויה, מלבד בתכונות האדם, בשלמויותיו מלידה ובשלמות עבודת ד' שלו, גם במצבו של העם. וכן כדברי הרב הנזיר על כי הוא מרגיש את רוח הבואה עולה בו, אך הדור, הדור אינו ראוי לתחיית הנבואה.

אהבת ישראל והעבודה של הסניגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים, שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד
(הרב זצל, אורות ישרא-ל)

הרב זצל אומר בתחילת מוסר אביך, הוא מדבר על זה, שטבע כל לימוד להסעיר מעט את כוחות הנפש וקו לימוד היראה שהיא בעצמה מסעיר-נפש מטבעה. אז מה שהוא אומר כאן סותר קצת את הקו הזה, כי הוא אומר שהעבודה הזאת היא לא רק עבודה הרגשית לבדה, א-לא מעבר. ולכאורה ראינו מקודם שלימוד שאין בו רגש, כשמגיע בו הרגש, הוא מעבר. לענד אין פה סתירה, כי עבודת הרגש היא חזקה יותר, והיא סוחפת יותר, אבל טבעו של עולם שיש בו עליות ומורדות, ובמורדות לרוב קשה יותר לעבוד עבודה רגשית, מאהבה, עבודת הכלל, עבודת תורת ארץ ישרא-ל. כמו שהוא אומר במאמר חכם עדיף מנביא, שדווקא זה הדגש. שבגלות ובמצב הלא אידיא-לי דווקא המיראה והפרטים כבשו את דרך הנבואה היא הכלל.
נו, שנזכה לחדש הנבואה במהרה בידינו.

כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע
אחת שא-לתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי

זה מדהים לראות את הניגוד שיש כאן. טוב יום בחצריך, בחצרות בית ד' בתוככי ירושלים, אפילו לא בפנים, גם זה טוב מאלף. וההצהרה הזאת, בחרתי הסתופף בבית אלוקי, אולי בית אבל דירה בצפיפות, חיים של תורה הם אף פעם לא כ"כ קלים, אברכות... מדור באהלי רשע - טבעו של אהל שבגלל שהוא זול קל לפרוש אותו על שטחים עצומים, לריק מסביב לקב"ה יש כ"כ הרבה שטח להציע, רק מה - הוא ריק, אהל עף ברוח ולא מותיר מאחוריו כלום. הניגוד שלנו לאהל הוא האדם כי ימות באוהל - זהו אדם הממית עצמו באהלה של תורה, באין דברי תורה משתכחין א-לא בהסח הדעת - אנחנו תמיד צריכים לחזור ולדאוג לחזק, נאהבתם בזה? יש לנו את הכח להקמת בניין, בית אם זה בית של תורה בישרא-ל, שחשיבותו כה רבה עד שבהתפרקותו מזבח מזיל עליו דמעות, בין אם בית אלוקים, מכון לשבתך פעלת ד', התאווה הקב"ה לעשות לו דירה בתחתונים, מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו.

דווקא מתוך התשובה האמיתית הטהורה צריכים לשוב אל העולם ואל החיים, ובזה משיבים את הקדושה על מכונה וממליכים את השכינה בעולם(הרב זצל באורות התשובה)

תשובה היא מעבר להתחרט על מה שעשית ולקבל על עצמך שלא לעשות את החטא יותר. היא לחזור למקור, לאמת, לחזור לקב"ה. הרב זצל אומר שלפעמים, כשהחטא קשה עליך מדי, התשובה האמיתית תהי'ה פשוט לשכוח ממנו ולחזור לקב"ה, כי זאת מטרת התשובה, ואם החטא מכביד עליך כ"כ שאתה לא מסוגל - אז לא.
יש באיכה רבה דיון על מי צריך לשוב קודם, ד' לישרא-ל או אנחנו א-ליו.אין הכרעה, ובכז נראה שאנחנו אף פעם לא פטורים מהצעד הזה, שכן מי שמעורר אותנו לתשובה הוא השי"ת, וכך אנחנו חוזרים א-ליו, בשמחת עולם. לעובדו בשמחה ובטוב לבב, בהכרת גודל הזכות, בהשיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, ורק אחרי התשובה הזאת, של להתקרב לתורה ולעבודת ד', של לחזות בגילוי הא-לוקות שיש דווקא ב'ושמך קדוש', אז והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, תשובה מאהבה. כי איך אפשר אחרת.

זה העסק שלנו. לעסוק בדברי תורה.

 

 

ולפעמים אנשים לא מכירים בזה. ומתנגדים לזה. מה, בזבוז זמן, אין בזה רווח, אין בזה תוצר. זה לא ידע שיעיל לחיים. כבר עדיף ספר פיזיקה, או מתמטיקה, כל דבר בערך.

וזה לא כך. יש בתורה---

מעבר. פשוט מעבר. אין הרבה איך להגדיר את זה

וזה פשוט, פשוט ככ. ביהמק השני נחרב כי לא הכירו במעלת תורה, וסוף מנחות מפורש, תורה נמשלה לקרבנות. תורה נמשלה לסם חיים,בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, זה במעשה, זה לא תיאורטי. אומר הרמחל על הגמרא הזאת בקידושין, מה אתה לומד מכאן, שהדרך היחידה לגבור על היצר הרע היא ע"י תורה. מטרת העולם, רשי, ב-ראשית, בשביל ראשית שהיא תורה. ד' התנה עם מעשה בראשית, אם אין בנ"י שומרים את התורה, העולם ישוב לתוהו ובוהו. אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמיים וארץ לא שמתי. לזה נועדנו! אכף עליו פי'הו לעמל תורה נברא.

כל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה נעשה חפשי לעולם הבא.

ווודאי שעלינו לדבק בה, אומר הרמבם, כי לא יסיח אדם דעתו מהתורה. מה אהבתי תורתך, ומתוך כך, כל היום היא שיחתי. לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, מה לי בלעדי'ה. הקדמת האגלי טל, כי זה הי'ה עיקר מצוות לימוד תורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעים בבשרו, ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה... מסכתות הש"ס הן תהילות ד'! אף דברי תורה חביבין על לומדי'הן כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא טעם באהבתה.

 

ואנחנו, אי'ה?

בעצם, זה לכאן יותר
נאה לקדוש, פאר מקדשים - נסיונות פעילים

קדושים - קשיא, בני, מלאכים
אתה קדוש ושמך קדוש
ואתה קדוש, זה הגילוי למעלה, ושמך קדוש, הגילוי למטה
ואתה קדוש הוא הכאין וכאפס, הוא המקום מנוחתנו הוא רק באלוהים, ושמך קדוש זאת הדרך שלנו להגיע לשם
אז בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
למה ברוך שם כבוד מלכותו, ולא כבוד מלכותו, או שמע כבוד מלכותו,
כי זה מבורך, הגילוי של כבוד מלכותו שמופיע בצורת ה'שם'
בקריאת שמע, אנחנו צועקים לעולם, ד' הוא אלוקינו, אחד, אח"כ מאששים לעצמנו, איה אנחנו רואים את זה, מאיפה הקריאה שלנו נבעה, מהשם כבוד מלכותו
ואיפה אומרים ברוך שם וכו, במקדש, בעבודת ד' הגלוי'ה, כשהשגחת ד' ברורה, ועומדים בפנים ההיכל, הרב זצל משתמש בפסקא הנל בביטוי שלאחר הבזק הברק ( הרמב"ם על נבואה), הננו יורדים לשבת לא בפנים ההיכל כי אם בחצרות בית ד'
ולכן גם גילוי שם כבוד ד' הוא בלחש

כבר שבועיים שלא פתחתי את הספר הנ"ל. ולא כי חל איזשהו שינוי, מהותי, לפחות, א-לא שוב מהיראה, כמו לפני פעם ראשונה
ולא שיש פעם שלא פעם ראשונה, אבל בכז, עדיין נדמה שיש איזשהו שינוי בתקופות
בכא, תמיד נדמה ש לא עכשיו, לא *א****, וכו, אבל חזקה עלי אמירתו של הרב והרושם העצום שהי'ה מהפעם שגם הגעתי לשם פיזית, ולא רק ראיתי אח"כ (ולא שזה נבנה אז, זה נבנה הרבה קודם, זה נבנה כל הזמן, ו)
זה קוצק!


(אם מישהו עוקב אחרי השרשור, מתנצלת על החריגה הרגעית מהפורמט, אבל, מי שיבין ידע עד כמה זה שייך)
(וקיבלתי מהרב ברכה וזה נכלל בה ופתאום תהיתי עד כמה ---)

אשכרה.

קפוץ לי