אתגר פיצוחית
הי! הי! מדורה! לג בעומר הנה בא.

מדורות קרשים שריפות בלאגנים על האש ומרשמלוים. מוכר לכם?

האתגר הוא "מכתב שרוף"
אתם צריכים לכתוב קטע כלשהו (כתיבה חופשית אהמ שם פורום)
שאתם יודעים שאתם יכולים להוציא הכל מכל כל. כי הוא נכנס אחר כך למדורה ונשרף. משו שאתם רוצים מצד אחד להוציא אותו מצד שני לשרוף אותו.

לשונים ומיוחדים שבננו אפשר לקחת את זה לכיוון הצבעים . משו שמסמל לכם את האש. הלהבות. צבעי הכעס וכו.


*בונוס*- השתמשו במילים קרש, אש, צהוב.


יאללה שוטו.


@אם אפשר
@דשא סינטטי
מחכים לכם גם
אם אפשראם אפשר
אז מישהי (פיצוחית) העלתה אתגר לפורום לקראת ל"ג בעומר, סבבה? סבבה.
ומה האתגר? לכתוב קטע בצורה הכי פתוחה שיש, כשהקונספט הוא לכתוב כאילו אנחנו עומדים לשרוף אותו במדורה. עד כאן בסדר, לא? אם לא יועיל, לא יזיק. ואם ארצה- אצפה לי מהצד בחבורת הניקים העולים לבמה הוירטואלית ושופכים את תכולתם לשריפה על מזבח הפורום שלא-ידע שובעה.
אבל יש בעיה.
ברוב טיפשותי הבעתי את התעניינותי מראש באתגר, עוד לפני שבכלל ידעתי מהו! (אנחה)
אוי הגאווה הזאת, "כן, כל אתגר שתזרקי עלי אני אתפוס בחינניות ואעשה איתו קצת ג'אגלינג מילולי עד שיהפוך ליצירה הראויה להתכבד בה!"
ועכשיו נתקעתי עם תיוג למשימה שאין לי חשק לנסות בכלל לעשות אותה.
כאילו מה הקטע?? איך אני אמור לכתוב משהו במחשבה שאני עומד לשרוף אותו ואז להעלות אותו על נס האתגר שישאר שם לדראון עולם?

טוב, עכשיו ברצינות. על מה אכתוב? הרי על מה שבאמת שרף אותי, והשאיר אותי חרוך וכבוי- אין שום מצב שבעולם שאכתוב.
כי מה יעזור לכם להתפלש בנבכי נפשי המסוכסכת, ומה כבר יש לכם לחפש שם, בביבים המבאישים של חיי? הרי אפילו כשכתבתי הכל בדפים סדורים שדווקא כן נועדו למצוא נוחם בעינהם של אחרים- בסוף קרעתי אותם לפיסות קטנטנות. והיום בפנקס הרשימות בטלפון שלי תוכלו למצוא רק רשמים דקים מהתקופה ההיא בדמות כמה שירים תמימים לכאורה (עם בתים סתומים בסופם) ומשפט תמוהה אחד: "רק אני והוא יודעים צה היה כתוב כאן"

והאמת היא שבכלל לא מובן לי מה מניע אתכם לפשפש בצרותיהם של אחרים.
האם זה כי אתם מחפשים שם אישור לעצמכם? לגיטימציה למזוכיזם הזה שכולם מייחלים לו בסתר ליבם - להגיד "כואב לי עכשיו" ולהרגיש שלמים עם זה?

אולי אתם מקווים למצוא מישהו שיותר כואב מכם, מישהו שסבלכם מתגמד לעומת סבלו ומקבל נופך ילדותי ומתקתק. כך תוכלו לרחם על מישהו אחר ומתוך כך להעלות חיוך על פניכם לנוכח צרותיכם שלכם.

אבל האמת הצינית והמרה היא,
שהכי נראה לי שזה פשוט עושה לכם טוב לטבול ביגונם של אחרים, לחוות ללא מאמץ את כאבם העז והצורב ולרגיש מעט חיים יותר, מעט ממשיים יותר.
יש איזה סיפוק חולני בלהקריב את האושר על מזבח סערת הרגשות. לוותר על רוגע ושמחה כדי לבעור בהתלקחות רגשות מלהיבה.
קצת כמו מדורת ל"ג בעומר, שתקריב עצים חיים ומלבלבים, ואפילו את ספת-הנחת שלנו, כדי להדליק באש סוערת וצהובה את חייה הקצרים.



אז אני מצטער לאכזב אתכם, כי לא אכתוב את מכתי וצלקתי הישנה. ובכל מקרה כנראה שלא תמצאו אצלי את מבוקשכם, כי אני שלם היום. חי ומתלבט ומתחבט כמו כולם, תוהה על עצמי ומה אני עושה פה- אבל כבר לא כואב לי. אני כבר לא הולך בעולם כסהרורי כשמוחי מתפלץ ממחשבות אינסופיות ומאכלות. אני כבר לא שוכב במיטה ומנסה לכווץ את עצמי עד שאחדל מלהיות משהו בעולם הזה שמטיח על פני את הניסיונות להבין מה אני.
ובסוד בסוד אני אגלה לכם, שגם אז- כשהרגשתי את הכאב במלוא העוצמה, כנראה שלא כאבתי כמותכם לפי השירים והקטעים פה. כך שמכל בחינה אין לכם מה לחפש בי.
אז היו שלום.



(מטבע הדברים יש כאן כמה דברים מעט קשים או מעליבים. אני מצטער אם משהו נפגע. אני באמת לא מתכוון לדברים בצורה פוגעת.)
א. אהבתי מאוד את התגובה.פיצוחית
ב. אני מתחבטת אם זה עצמו עונה על הקטריונים של האתגר ככה שאתם בפנים;)

ג. אתה יכול לעשות על משו חיובי. אמוג'י צהוב או אנערף. ועל החלק השני. אש.

ד. לפי דעתי זה דפקא חלק מהעניין. כי יש דברים שאתה רוצה לפרוק להוציא. אבל לא להשאיר מיזה זכר להרבה. (או שזה רק אני? שוין)
אני לא חושב שזה נכלל בקריטריונים אז אניח את זה כאןאם אפשר
פעם חשבתי שהרוגע תכול
ספרו זאת לטובע בים הגדול

פעם דמיינתי שדאגה זה אפור
(אבל של עיניים,
עם כיווץ בשפתיים)
צחק החקלאי לענן ולקור

פעם סיפרו לי שהאבל שחור
ואז ראיתי את סבא עטוף בגד צחור

פעם אמרו לי שלבן זה טהור
אבל אז קראתי על בהרת בעור

פעם התרשמתי שירוק זה חיים
אך לא כך חשב אחמד יאסין

הרהרתי על סמיילי צהוב ונעים
אך ברגע עלה לי טיול בחמסין

ורק הכעס אדום כדם על פגיון
גם אם אלף פרחי כלנית ירקדו לפני

כשאני כועס, נסו להסביר בהגיון
למה בעצם סגול לי עכשיו בעיניי










וואו, הנחת פה שיר שנראה שעבדת עליו המוןיהודי אמיתי!

מאוד יפה!!

חחח... יפה!יהודי אמיתי!


ננסה?מסנדלת בכחול
זוכרת את היום ההוא?
בכיתה ח'
שהמורה אמרה לך
שאת הדפוקה שבכיתה
והתלמידה הכי גרועה בעולם. מולם.
זוכרת את הבושה? הזעם שעלה לשחקים?
זוכרת את האמון שאיבדת באנשים?
את הרצון להיקבר עמוק. ולא להכיר עולם ובעולם?

זוכרת.

זוכרת גם את התמימות שהיתה לך
את הטוהר שקרן ממך?
זוכרת את הילדה היפיפיה
שהלכה בשמלת מלמלה
בראש שכל העולם שלה ובשבילה
בחתונה ההיא?

זוכרת.

זוכרת את היום הארור ההוא
שקמת מוקדם מוקדם.
ומצאת אותה בוכה על הספה?
זוכרת את האבל וההלם והכאב והחוסר אונים
שהיא אמרה לך.
שהוא קיבל דום לב פתאומי. ונפטר.
זוכרת שבכלל לא הלכת להלויה?
רצית להכחיש ולהדחיק את המציאות?

זוכרת.

זוכרת את הצרחה שנתת?
שאמרו לך
שהיא חולה בסרטן?
וזה מסוכן מאוד מאוד?
אבל בסוף היא ניצחה את הסטטיסטיקות והמציאות.
וניצחה את המוות?

זוכרת.

זוכרת גם את האושר והברק בעיניים?
שהם החליטו להפתיע אותך
וקנו לך מצלמה משוכללת חדשה ויפה?
הלב שגהה מאהבה?

זוכרת.

זוכרת את הקרש שניסית לאחוז בו
שהרגשת שאת תכף טובעת
והוא התנדנד גם?
את האש שבערה בך.
לרצות לחיות.
לנצח את הרוע. את המוות. את הגיהנום עלי אדמות.

זוכרת.


ולאט לאט הזכרונות מתרחקים. מתקטנים. נבלעים.
וכל מה שנשאר.
זה החיוך המאוהב שלך.
את זה תזכרי לתמיד.

זוכרת?

(מי שקרא שיכתוב)
קראתידאק
ממש אהבתי את הכתיבה ואת הרעיון...
את כותבת מאזה טוב!יהודי אמיתי!

התחברתי לסגנון תוך שניה...

כתיבה זורמת, עם תוכן, בלי בלבולי סרק

 

יפה מאוד!!

קראתי.אם אפשר
קראתיברוך השם
וואו!
אני לא יודעת אם אני אעמוד באתגר, אשתדל לנסות(-:
יש לי עד לג בעומר, אני מקווה?(-;
יש לך שבועיים;)פיצוחית
שלחת בסוף משו?מסנדלת בכחול

ותודה

קראתי.דשא סינטטי

יפה מאוד.

 

תודה לכולכם.מסנדלת בכחול
וואוחיות צבעונית
חזק ומחזק ממש..
חיוךויצמן
יהי רצון שזכרונך יהיה רווי בחיוכים!
אמן!מסנדלת בכחולאחרונה
אנסה, אולי יאמר בפי דבריהודי אמיתי!

 

מיכאל מיכאל, הכיצד אשכח,

איך ימים שלמים הייתי רוצה שאסלח

 

מיכאל, עוד גרוני מלא חנוק מדמעות

עשר שנים של יום כיפור ולא מצליח רשמיך למחות

 

קנוניות היית משליך עלי, קוברני חיי על בשרי

גם טובותיי לך כאילו היו רק עבורי

 

אז אחור אינני רוצה לשוב, היו להם ימים

אבל מה שבטוח זה שרצוני למחול לך לעולמים

 

ניסיתי כל הדרכים, רק לא לספר לך זאת

כי אתה בנתיים הגדלת, בטח הרבת עשות

 

מיכאל, ימים טובים עוד יעברו עלינו

עוד אכיר בטובתך ואשלים

 

עוד ארצה שכל מרחק ירחק ממנו

תבוא ואבוא, מכאובינו יחלים

 

 

מיכאל, אבל לעולמים

וואו. באמת שאין מילים.פיצוחית
הכאב והרצון זועק.
אין כותרת כלשהיפיצוחית
קרש מתנועע
לב קרוע
באר פעורה
ילדה שבורה

שטה על הגלים
אוניה בעלת ארבעה מפרשים
שטה בים הרוחות
לרגע טובעת בין הדמעות

קרש הוצת
שריפה נדלקה
בית של אפר
ניצב מאחורי החומה
הישנה. האדומה.

אש לוהטת
הכל אוכלת
הטוב והרע
השחור והנורא
גם את היופי, והאורה.

כחול אדום
כרוח ירקרקה
שטה בדמיונות
מציתה רחובות
מפליגה לנהרות

העיקר
להגיע לבדיונות
ולברוח מהמציאות.
זה על הצבעים או "מכתב שרוף"?אם אפשר
אני מניח שכל הצבעים והמדורה כי הם נוכחים בשיר וכי לא כדאי לשרוף דבר ככזה

אהבתי את המשחק עם החול והכחול. הזכיר לי את מכתש רמון, שם דמיונות כאלה הופכים למציאות מדהימה (גם חול סגול, אפילו ירוק!)

החרוז הראשון מעט מוזר לי. אני חושב שבאות "ע" החרוז צריך להיות בתנועה שלפני האות. כלומר מתנועע ו- קורע למשל.

אם המספר 4 לא חשוב במפרשים אז אני חושב שכדאי להוריד כי זה נשמע משפט קצת ארוך מדי.

"גם את היופי והאורה" - לדעתי עדיף "עם היופי והאורה". זה יותר טוב במשקל.

אהבתי שזה מתחיל בקרש, הופך לאוניה מרשימה, אבל אחכ הקרש ניצת, מה שהחזיר מבחינתי את האוניה להיות קרש רעוע- ועוד שרף אותו! לא יודע אם זו כוונתך..

לפי החרוז המילה בדיונות אמורה להתחרז עם מציאות, מה שהופך אותה למעט מוזרה, אבל נו, למשוררים מותר לעשות מה שבא להם..
פיצוחית
א. תודה על הארות.


ב. למשוררים מותר לעשות מה שבאלהם😋
איזה קטע בדיוק באתי לעלות בלי קשר לאתגר פתאום קלטתי שזה קשורלא מבינה רמזים

לזכרה של חברתי הטובה הילה.

 

 

 

ריח מדורה. והרבה עשן. נושמת עוד קצת את הלהבות הרוקדות, מכורה לריחם ולקיסמם.

הם תמיד היו אותו דבר. עם אותו מצב רוח. פשוט רוקדות ואוכלות כל הבא ליד. מה לא הקרבתי לה. לאש. דפים על דפים מלאים כתב יד צפוף. מחברות ורגשות. אהבות נכזבות, תקוות שנגוזו, ומידי פעם גם את הלב שלי. בכל פעם הרצון לשרוף הכל. להצית את כל העולם הזה. להזיז כאן משהו שישנה הכל, רק גדל. ואולי בגלל זה הרגשתי תמיד דחף פנימי להיות חלק מהלהבה הגדולה. לשוב אל כל המכתבים שלי שכלו באש האוכלת.

המדורה מתה. ניסיתי להחיות אותה עם כמה קרטונים קרועים ששכבו על הרצפה. אין סיכוי. משהו צנח בי מבפנים. הבטתי בפיח השחור וקצת הזדהות הייתה בי. מיששתי את הדפים המפויחים ופיזרתי ברוח. אולי סתם להרגיע את הדחף לזרוק ולשכוח. ואולי כדי לנסות להצית משהו בחזרה. אידיוטית מפגרת שכמוני.

הוצאתי מצית. מקרבת אל קרטון קוקה קולה מפוחד שנגזר דינו אך ורק משום היותו קרטון, מסתבר שאלו החיים. אשם או לא, גזר הדין אותו הדבר. הלהבה אכלה את הקרטון  באטיות מחרפנת ורק הבטתי מהופנטת על הצבעים והזיקים שעפו.

אח שלי התקשר. איכשהו עניתי, לא מסיטה את עיני, מהופנטת מהלהבות. "מה נשמע?" שאל, "האמת שלא ממש בסדר. חברה שלי מתה אתמול בלילה."

"מה, המסוממת מחיפה? מה לעזאזל הקשר שלך אליה?" שמעתי בקולו צער עמוק. מוכר כל כך. ניתקתי. טמבל, מה הוא יודע בכלל. מבחינתו זה רק עוד מסוממת שסופה נקבע מראש.

הבטתי למדורה ופתאום הרגשתי שגם היא, גם אני, וגם אח שלי, אפילו אם אינו מודע לכך, כולנו חיים על אותו סרט נע. כולנו מאותו מפעל. מחכים שיארזו אותנו וישלחו לארץ רחוקה. היום, מחר, מחרתיים, או בעוד שנה. זה רק עניין של זמן.

האש שוב כבתה. פתאום אני גם רוצה שרק ינשפו עלי ואני יכבה.

נרדמתי, וריח שריפה מדגדג באפי

מחר יום חדש.

ווואוו. כתיבה ממש טובה! אהבתי מאודאם אפשר
עצוב ביותר. התסכול שלא מבינים שמשהו שחשוב לך אבד הוא בטח כאין וכאפס לעומת התסכול והצער כשעונים לך משפט כזה על בשורה כזו.
שוב, הכתיבה מטורפת.
תודה רבה. מחמיא. וגם על ההשתתפות זה פשוט נכון.לא מבינה רמזים

וגם לך @פיצוחית, תודה. 

פיצוחית

אהבתי את הסוף

זה רק אניאלפאחורס.
או ששכללת קטע משירה גאולה?
בכלמקרה ממש ממש יפה
בהחלט לקחתי חלק מהרעיון והעברתי אותו לקטע שלי. ותודה.לא מבינה רמזים


מצטרףדאק
בזכרי על משכבי
את רחשי לבי בצלילי העבר
טעויותיי וטיפשותי
יעלו במוחי כנגד עיניי.

אותו חבר
שבמילה אחת קרעתי
את החוט המקשר
והשני
שמאימת האהבה
הצבתי גדר.
השלישי הרביעי
וגם החמישי
שמנעתי מראש דרוך
ורמוס חצרי.

אותה הקנאה
ששרפה רמסה ועקרה
עקרה את עיניי
שפנימה כבר לא הביטו
אלא מעיניו
רמסה את האמת שלי
את האהבה השלוה והכאב שלי
שרפה את ניצני השאיפות
והתקוות
את פריחתי בימי עלומי
כי כל מה שהוא נהפך לאני.

אותו היום
שבו אמרתי לאלוהי
רצוני שתלבישני
בגשם בנוסף
לא מספיקה הרוח
רצוני בבחירה
לא די לי באינסוף
חפצתי בניסיון.





אשמח להערות והארות
אני עומד לקרוא את זה שוב ושוב ושוב ושובאם אפשר
זה העלה בי דריכות עזה. אני מרגיש שיש לי הרבה מה להפיק מפה. אגיב לעניין אחרי שאעבד את זה כמו שצריך...
וואו. יופי של כתיבה.פיצוחית


האם חשקה נפשי להצטרף?לעבדך באמת!
כןכןכןפיצוחית
אני צריכה מוזה..לעבדך באמת!
השראה הומממ
וואו רעיון מעולהחותם-צורי
מחכים לךפיצוחית


באמת? ממש לי? בקטע אישיחותם-צורי
ממש לך.פיצוחית
יש לך כתיבה ממש טובה.
זה מצחיק, כי כן סיננתי את עצמי בסוף. אבל בכל זאת יצא משהו.ריעות.

בראש יש לי הכול.

הרגליים מוליכות אותי אל הספריה,

ואני בראשי סוללת לי דרך אל התיאטרון.

על ידי באוטובוס יושב חייל,

ובראשי יושב שם איזה דובר-אנגלית חשוב

שחייב למצוא מישהו שיראה לו את הדרך לקניון או לכותל.

בראש אני רואה מכונת כתיבה וטפט ירקרק,

ספלי חרסינה מעוטרי ורדים,

סינר משנות החמישים,

אבל באמת הסינר שלי מלא באימוג'ים,

תה אני שונאת,

ואצבעותיי מרפרפות על מקלדת בת שנתיים בינות קירות לבנים.

הייתי רוצה להיות הכול,

הייתי רוצה להצליח לומר כל מה שיש לי לומר

כשחולפים על פניי באוטובוס.

הייתי רוצה להתקשר אל אחי.

הייתי רוצה לפטפט עם חברות בלי לסנן כל מלה באלף מסננות.

הייתי רוצה להיות אמיצה ולומר:

אתה מוצא-חן בעיניי.

אבל אני שותקת אף על פי שאני רואה אותי צוחקת,

אף על פי שבידי הפתרון לבעיה המוצגת לפניי,

אפילו שאני כל-יכולה,

אני שותקת.

מטורפת. הזזת לי משו חזק שםלא מבינה רמזים


תודהריעות.


אתאת.פיצוחית
יש לך כתיבה ממש אמיתית.
תודה לך ריעות.


מקפיצהפיצוחית
בא לי גם..היי זאת אני ..
מי יכול להבין לב של ילדה שלא רצתה להזיק לאף אחד לב של ילדה שרק דואג לזולת וכל היום מתפלל שיהיה בסדר לב של ילדה שמתמרד רק בסתר וכל החשקים המאוויים והאהבות האסורות שגורמות ללב הזה לדפוק ולחיות , מי יכול להבין מה זה לגור בין כל מיני חיות ..הם בכלל לא נורמאלים הם משוגעים ופסיכופתים וכל מה שהם אומרים לה זה בדיוק הפוך אבל אף אחד לא היה שם להגיד לה שזה מותר
ושמחזור זה דבר שיש גם למורות בסמינר ושהתאהבות זה אפילו לא ס*קס שהמורות עושות בלי בושה ושלפחד יש כל מיני שמות ..ושאת בסך הכל נורמלית שנולדה בגן חיות..ומי אמר שאסור לשמוע שירים של אהרון רזאל ..הן שומעות רק אויויוי בשפתם של הנאצים
פה בישראל
והמשבר אמון שנולד בעקבות דברים יותר גדולים
תשרפי אותם תשרפי תצרחי תרביצי להם על הסטיגמות שאחר כך הם הדביקו לך ועל שריפת התלתלים
אפשר לשלוח לך חיבוק?פיצוחית
היום יש לי יומולדת ;) אז כן חחחחחחחחהיי זאת אני ..
את מהממת.פיצוחית
והמונהמון מזלטוב.


שנת הצלחה בגשמיות וברוחניות
לג בעומרחותם-צורי
תככים אפילות שרקים ומזימות
ברקים של זעם וייאוש קרבו אלי הדליקו אור
פתחו לי שער לעצמי
התמירו אנרגיה שלכם
לרוח מחייה ונופחת,
עשו לי סעודה קטנה
מימים ונהרות
באש גדולה ואהבה
זה חמוד ביותרפיצוחית
רק למה כאן
מממ. לא הבנתי כנראה את הקונספטחותם-צורי
וגם כי ההתראות בשרשור חופרות לי כבר חדש אז רציתי להחזיר.
אה וצומת לב
למות זה כואב?זכרושיצאנולרקוד

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"


 

 

 

 

 

וואי זה כאברץ-הולך
אתה כותב כל כך נוגע
ממשזיויקאחרונה
שאלה לי אל המושכים בעטם (ובזמנם)צדיק יסוד עלום
1. האם הטקסטים שכתבתם בחייכם מלווים אתכם? האם יש משפטים שכתבתם והולכים איתכם?


2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?


3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

וואוימח שם עראפת
1. כן. אני זוכר הרבה מהטקסטים שלי, גם אם לא את כל מה שכתוב בהם. יש משפטים שהולכים איתי, יש שיר שכתבתי ולא הבנתי למה, ואני מרגיש שהוא ממש מדבר על איך שאני עכשיו.(כתבתנ אותו לפני איזה שנתיים..)


2. חדמ"ש.


3. לא ממש...

וואו, איזה שאלות....תמימלה..?אחרונה

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

איך זה נראה מהצד השניתמימלה..?

אני כותבת הרבה סיפורים ואוהבת את זה מאוד, מרגישה שאני מצליחה לראות את העולם גם מזווית שונה וזה עוזר לי גם בחיים עצמם...

היום חשבתי על זה ותהיתי איך מרגיש האדם הפוגע...

איך שאני רואה את זה הרבה פעמים יש את הטוב, יש את הרע ויש את המנוצל על ידי הרע, זה שבטוחים עד כמעט סוף הסיפור שהוא בצד הרע ואז מבינים שהוא עשה דברים רעים מחוסר ברירה או כאלו... אז את זה אני יודעת לכתוב אבל את הרע-לא ומעניין אותי אם מישהו יודע לכתוב אותו, למה הוא עושה את זה, אם הוא מבין שזה רע או לא, זה גם מתנגש לי קצת עם הידיעה שבאדם יש טוב ורע ואין דבר כזה רע מוחלט...

קיצור, אם יש למישהו משהו להגיב-אשמח מאוד🙏

חומר גלםריק סאנצ'ז

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

 

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

 

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

 

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

 

 

 

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

ביקורת?אני הנני כאינני

קודם כל המשך בבקשה...

...רחל יהודייה בדם

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

זה מעורר בי חרדהימח שם עראפתאחרונה
בבקשה תכתוב המשך מרגיע..
הגיג של נסיעה בגשםבין הבור למים

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.


 

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.


 

 

 

 

...רחל יהודייה בדם
שפה גבוהה
^^^זיויקאחרונה
סדר מחדשאני הנני כאינני

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים


הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל


איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט


זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.

...רחל יהודייה בדםאחרונה

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק 

למה כל שיר צריך כותרת?רץ-הולך

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.


מוקדש ל @אני הנני כאינני

וואו... יפיפה ועמוק.אני הנני כאינני

שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר

תודה!רץ-הולך
אולי עוד מעט תבין🙃
מזל טוב.אני הנני כאינני

אגב, @ברוקולי יודעת?

ברוררררררר!ברוקולי

 

מפתיע שאתה מתלבט על זה 

..רץ-הולך
לא כל שיר צריך כותרת ולא כל דבר צריך לפרסם כאן 🙃
ככה אנשים מפקפקים בי 😆רץ-הולךאחרונה
קטע מסיפור חיים של נער יהודי מאחורי מסך הברזלאורנשטיין

 

השעון המתקתק במרתף

-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,

בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-

 

 

 ה ז ר

 

                                                                                      

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14. 

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

  זָ-קָ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"

"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

 

*

 

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא? 

 

*

 

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 

 *

     

אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

 

*

 

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. 

בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

 

הסיפור המלא יפורסם בקרוב...

הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com

...רחל יהודייה בדםאחרונה

מעניין 

תמשיכי לכתוב 

אולי יעניין אותך