מדורות קרשים שריפות בלאגנים על האש ומרשמלוים. מוכר לכם?
האתגר הוא "מכתב שרוף" אתם צריכים לכתוב קטע כלשהו (כתיבה חופשית אהמ שם פורום) שאתם יודעים שאתם יכולים להוציא הכל מכל כל. כי הוא נכנס אחר כך למדורה ונשרף. משו שאתם רוצים מצד אחד להוציא אותו מצד שני לשרוף אותו.
לשונים ומיוחדים שבננו אפשר לקחת את זה לכיוון הצבעים . משו שמסמל לכם את האש. הלהבות. צבעי הכעס וכו.
אז מישהי (פיצוחית) העלתה אתגר לפורום לקראת ל"ג בעומר, סבבה? סבבה. ומה האתגר? לכתוב קטע בצורה הכי פתוחה שיש, כשהקונספט הוא לכתוב כאילו אנחנו עומדים לשרוף אותו במדורה. עד כאן בסדר, לא? אם לא יועיל, לא יזיק. ואם ארצה- אצפה לי מהצד בחבורת הניקים העולים לבמה הוירטואלית ושופכים את תכולתם לשריפה על מזבח הפורום שלא-ידע שובעה. אבל יש בעיה. ברוב טיפשותי הבעתי את התעניינותי מראש באתגר, עוד לפני שבכלל ידעתי מהו! (אנחה) אוי הגאווה הזאת, "כן, כל אתגר שתזרקי עלי אני אתפוס בחינניות ואעשה איתו קצת ג'אגלינג מילולי עד שיהפוך ליצירה הראויה להתכבד בה!" ועכשיו נתקעתי עם תיוג למשימה שאין לי חשק לנסות בכלל לעשות אותה. כאילו מה הקטע?? איך אני אמור לכתוב משהו במחשבה שאני עומד לשרוף אותו ואז להעלות אותו על נס האתגר שישאר שם לדראון עולם?
טוב, עכשיו ברצינות. על מה אכתוב? הרי על מה שבאמת שרף אותי, והשאיר אותי חרוך וכבוי- אין שום מצב שבעולם שאכתוב. כי מה יעזור לכם להתפלש בנבכי נפשי המסוכסכת, ומה כבר יש לכם לחפש שם, בביבים המבאישים של חיי? הרי אפילו כשכתבתי הכל בדפים סדורים שדווקא כן נועדו למצוא נוחם בעינהם של אחרים- בסוף קרעתי אותם לפיסות קטנטנות. והיום בפנקס הרשימות בטלפון שלי תוכלו למצוא רק רשמים דקים מהתקופה ההיא בדמות כמה שירים תמימים לכאורה (עם בתים סתומים בסופם) ומשפט תמוהה אחד: "רק אני והוא יודעים צה היה כתוב כאן"
והאמת היא שבכלל לא מובן לי מה מניע אתכם לפשפש בצרותיהם של אחרים. האם זה כי אתם מחפשים שם אישור לעצמכם? לגיטימציה למזוכיזם הזה שכולם מייחלים לו בסתר ליבם - להגיד "כואב לי עכשיו" ולהרגיש שלמים עם זה?
אולי אתם מקווים למצוא מישהו שיותר כואב מכם, מישהו שסבלכם מתגמד לעומת סבלו ומקבל נופך ילדותי ומתקתק. כך תוכלו לרחם על מישהו אחר ומתוך כך להעלות חיוך על פניכם לנוכח צרותיכם שלכם.
אבל האמת הצינית והמרה היא, שהכי נראה לי שזה פשוט עושה לכם טוב לטבול ביגונם של אחרים, לחוות ללא מאמץ את כאבם העז והצורב ולרגיש מעט חיים יותר, מעט ממשיים יותר. יש איזה סיפוק חולני בלהקריב את האושר על מזבח סערת הרגשות. לוותר על רוגע ושמחה כדי לבעור בהתלקחות רגשות מלהיבה. קצת כמו מדורת ל"ג בעומר, שתקריב עצים חיים ומלבלבים, ואפילו את ספת-הנחת שלנו, כדי להדליק באש סוערת וצהובה את חייה הקצרים.
אז אני מצטער לאכזב אתכם, כי לא אכתוב את מכתי וצלקתי הישנה. ובכל מקרה כנראה שלא תמצאו אצלי את מבוקשכם, כי אני שלם היום. חי ומתלבט ומתחבט כמו כולם, תוהה על עצמי ומה אני עושה פה- אבל כבר לא כואב לי. אני כבר לא הולך בעולם כסהרורי כשמוחי מתפלץ ממחשבות אינסופיות ומאכלות. אני כבר לא שוכב במיטה ומנסה לכווץ את עצמי עד שאחדל מלהיות משהו בעולם הזה שמטיח על פני את הניסיונות להבין מה אני. ובסוד בסוד אני אגלה לכם, שגם אז- כשהרגשתי את הכאב במלוא העוצמה, כנראה שלא כאבתי כמותכם לפי השירים והקטעים פה. כך שמכל בחינה אין לכם מה לחפש בי. אז היו שלום.
(מטבע הדברים יש כאן כמה דברים מעט קשים או מעליבים. אני מצטער אם משהו נפגע. אני באמת לא מתכוון לדברים בצורה פוגעת.)
זוכרת את היום ההוא? בכיתה ח' שהמורה אמרה לך שאת הדפוקה שבכיתה והתלמידה הכי גרועה בעולם. מולם. זוכרת את הבושה? הזעם שעלה לשחקים? זוכרת את האמון שאיבדת באנשים? את הרצון להיקבר עמוק. ולא להכיר עולם ובעולם?
זוכרת.
זוכרת גם את התמימות שהיתה לך את הטוהר שקרן ממך? זוכרת את הילדה היפיפיה שהלכה בשמלת מלמלה בראש שכל העולם שלה ובשבילה בחתונה ההיא?
זוכרת.
זוכרת את היום הארור ההוא שקמת מוקדם מוקדם. ומצאת אותה בוכה על הספה? זוכרת את האבל וההלם והכאב והחוסר אונים שהיא אמרה לך. שהוא קיבל דום לב פתאומי. ונפטר. זוכרת שבכלל לא הלכת להלויה? רצית להכחיש ולהדחיק את המציאות?
זוכרת.
זוכרת את הצרחה שנתת? שאמרו לך שהיא חולה בסרטן? וזה מסוכן מאוד מאוד? אבל בסוף היא ניצחה את הסטטיסטיקות והמציאות. וניצחה את המוות?
זוכרת.
זוכרת גם את האושר והברק בעיניים? שהם החליטו להפתיע אותך וקנו לך מצלמה משוכללת חדשה ויפה? הלב שגהה מאהבה?
זוכרת.
זוכרת את הקרש שניסית לאחוז בו שהרגשת שאת תכף טובעת והוא התנדנד גם? את האש שבערה בך. לרצות לחיות. לנצח את הרוע. את המוות. את הגיהנום עלי אדמות.
זוכרת.
ולאט לאט הזכרונות מתרחקים. מתקטנים. נבלעים. וכל מה שנשאר. זה החיוך המאוהב שלך. את זה תזכרי לתמיד.
איזה קטע בדיוק באתי לעלות בלי קשר לאתגר פתאום קלטתי שזה קשורלא מבינה רמזים
לזכרה של חברתי הטובה הילה.
ריח מדורה. והרבה עשן. נושמת עוד קצת את הלהבות הרוקדות, מכורה לריחם ולקיסמם.
הם תמיד היו אותו דבר. עם אותו מצב רוח. פשוט רוקדות ואוכלות כל הבא ליד. מה לא הקרבתי לה. לאש. דפים על דפים מלאים כתב יד צפוף. מחברות ורגשות. אהבות נכזבות, תקוות שנגוזו, ומידי פעם גם את הלב שלי. בכל פעם הרצון לשרוף הכל. להצית את כל העולם הזה. להזיז כאן משהו שישנה הכל, רק גדל. ואולי בגלל זה הרגשתי תמיד דחף פנימי להיות חלק מהלהבה הגדולה. לשוב אל כל המכתבים שלי שכלו באש האוכלת.
המדורה מתה. ניסיתי להחיות אותה עם כמה קרטונים קרועים ששכבו על הרצפה. אין סיכוי. משהו צנח בי מבפנים. הבטתי בפיח השחור וקצת הזדהות הייתה בי. מיששתי את הדפים המפויחים ופיזרתי ברוח. אולי סתם להרגיע את הדחף לזרוק ולשכוח. ואולי כדי לנסות להצית משהו בחזרה. אידיוטית מפגרת שכמוני.
הוצאתי מצית. מקרבת אל קרטון קוקה קולה מפוחד שנגזר דינו אך ורק משום היותו קרטון, מסתבר שאלו החיים. אשם או לא, גזר הדין אותו הדבר. הלהבה אכלה את הקרטון באטיות מחרפנת ורק הבטתי מהופנטת על הצבעים והזיקים שעפו.
אח שלי התקשר. איכשהו עניתי, לא מסיטה את עיני, מהופנטת מהלהבות. "מה נשמע?" שאל, "האמת שלא ממש בסדר. חברה שלי מתה אתמול בלילה."
"מה, המסוממת מחיפה? מה לעזאזל הקשר שלך אליה?" שמעתי בקולו צער עמוק. מוכר כל כך. ניתקתי. טמבל, מה הוא יודע בכלל. מבחינתו זה רק עוד מסוממת שסופה נקבע מראש.
הבטתי למדורה ופתאום הרגשתי שגם היא, גם אני, וגם אח שלי, אפילו אם אינו מודע לכך, כולנו חיים על אותו סרט נע. כולנו מאותו מפעל. מחכים שיארזו אותנו וישלחו לארץ רחוקה. היום, מחר, מחרתיים, או בעוד שנה. זה רק עניין של זמן.
האש שוב כבתה. פתאום אני גם רוצה שרק ינשפו עלי ואני יכבה.
בזכרי על משכבי את רחשי לבי בצלילי העבר טעויותיי וטיפשותי יעלו במוחי כנגד עיניי.
אותו חבר שבמילה אחת קרעתי את החוט המקשר והשני שמאימת האהבה הצבתי גדר. השלישי הרביעי וגם החמישי שמנעתי מראש דרוך ורמוס חצרי.
אותה הקנאה ששרפה רמסה ועקרה עקרה את עיניי שפנימה כבר לא הביטו אלא מעיניו רמסה את האמת שלי את האהבה השלוה והכאב שלי שרפה את ניצני השאיפות והתקוות את פריחתי בימי עלומי כי כל מה שהוא נהפך לאני.
אותו היום שבו אמרתי לאלוהי רצוני שתלבישני בגשם בנוסף לא מספיקה הרוח רצוני בבחירה לא די לי באינסוף חפצתי בניסיון.
מי יכול להבין לב של ילדה שלא רצתה להזיק לאף אחד לב של ילדה שרק דואג לזולת וכל היום מתפלל שיהיה בסדר לב של ילדה שמתמרד רק בסתר וכל החשקים המאוויים והאהבות האסורות שגורמות ללב הזה לדפוק ולחיות , מי יכול להבין מה זה לגור בין כל מיני חיות ..הם בכלל לא נורמאלים הם משוגעים ופסיכופתים וכל מה שהם אומרים לה זה בדיוק הפוך אבל אף אחד לא היה שם להגיד לה שזה מותר ושמחזור זה דבר שיש גם למורות בסמינר ושהתאהבות זה אפילו לא ס*קס שהמורות עושות בלי בושה ושלפחד יש כל מיני שמות ..ושאת בסך הכל נורמלית שנולדה בגן חיות..ומי אמר שאסור לשמוע שירים של אהרון רזאל ..הן שומעות רק אויויוי בשפתם של הנאצים פה בישראל והמשבר אמון שנולד בעקבות דברים יותר גדולים תשרפי אותם תשרפי תצרחי תרביצי להם על הסטיגמות שאחר כך הם הדביקו לך ועל שריפת התלתלים
תככים אפילות שרקים ומזימות ברקים של זעם וייאוש קרבו אלי הדליקו אור פתחו לי שער לעצמי התמירו אנרגיה שלכם לרוח מחייה ונופחת, עשו לי סעודה קטנה מימים ונהרות באש גדולה ואהבה
נפגשנו בשעה היעודה, היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע זיהיתי אותה ונופפתי לשלום יורדים
היא קלילה וצעדה בוטח לרגליה סנדלים ברצועות דקות אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל אביב סביבנו מאוד היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור" מצטלבות עיניים והיא מחייכת סקרנית היא מביטה מהורהרת ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה
אנחנו מדברים על החיים "צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת אני מחייך ונשכב על גבי ממולל עלה ותולש מן השדרה "לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר" מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה איזו רוח
תספר על עצמך, היא מתרגשת על החיים, איפה גדלת, על הצבא אני בולע רוק ומחייך היא מקשיבה ועיניה טובות רוח מתוקה נושבת
השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה העלייה תלולה והלב קל ורך אני מחזיק לה את התיקים ואת שקית הניילון היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה שנינו מחכים לו שיבוא
הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב מגף אדום כבד ומדים מחוייטים הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו
שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק
הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש" היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי" וגם "יש לך לב טוב" אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו במבט שהיא נושאת אליו בצעד הרחב שלו אני אוהב אותם ושותק קר מאוד
עננת אבק מיתמרת טופר פוצע פרווה עבה שאגה נוראית מחזה מיוסר קילוחי דם על זרועות ניב ננעץ בעומק רעמה לסת מטלטלת גניחה ונהמה רוטטת יש לנו מנצח
אלפא נס אל המרחק מוכה וצולע גיבור חדש עולה אל הבמה רעמתו דבלול ודבק גיבנתו בולטת זנבו שבור עיניו קהות הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים מכה רעם ולביאות זוקפות מבט הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו מערכה
הן יוצאות לצוד הרבה הוא מתבונן בשקט
ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף הן חוזרות עם דם על השפתיים "לא מצאנו טרף"
מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן
כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע זכר אלפא הולך לישון לבד
בחלומו הוא גור ואביו גדול הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק עובר ועובר ועובר הוא מתעורר בבעתה בפרוותו סבוכים קוצים נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות מלקקות דם מהשפתיים
הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?" הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים
מסע של כמה קילומטרים בצהוב סוואנה שמים בוהקים הוא מוצא אותו כמו מלך מלקק פצעים משחר לטרף "יש לך כמה דקות?" יושבים
הוא חוזר מן הגלות רעמתו אין בה דופי הגורים מזנקים על כפותיו החזקות הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות חיכינו לך, ידענו שתשוב הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט זה היה מוזר, חבל שלא היית פה היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש
גיבנת מזדקרת זנב שבור רחוק נהמה צרודה מאוד רעמה דבוקה וקוץ הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
רציתי לומר לעוד מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.
אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת.
כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.
אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים.
מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.
אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.
לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.
אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.
אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.
פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר. בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין.
הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.
ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.
מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.
אני אוהב ניקים שכותרת השרשור מתכתבת עם שמםצדיק יסוד עלום
אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים
זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).
[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.
. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).
לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...
גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות.
על פי השורה האחרונה בבית האחרון:
"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"
האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר.
בית ראשון:
קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...
"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.
[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]
את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?
אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.
"נכרכת...באדמת ההוא הפלאי" יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.
אז מה יש לנו עד כה?
המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......
אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)
--
הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית.
** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**
** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **
בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)
אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.
אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני.
בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"
חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.
אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה
--
"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו].
אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:
רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.
עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.
לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה.
אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.
"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...
צחקתי בשעשוע לא פעם בקראי את תגובתך היפהבין הבור למים
אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:
לחמף /
גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.
לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף, השתף נדם, הקפל שנמעף אז באה רוח: סתם, להיפלטר והכלל שהתברר נלמס
ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן
ב' - לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל.
את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף.
למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע.
הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד.
כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה. החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!
היות וידידנו לקח על עצמו את החלק הפילוסופי,חתול זמני
לא אכפול את דבריו,
החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.
