חורבן זה משהו כואב, משהו שצובט בלב.
חורבן לא חייב להיות דווקא החורבן ההוא, יש גם המון חורבנות בימינו.
לכל האחד יש את החורבן האישי שלו, איזה מקרה נורא שקרה לו.
ויש גם את חורבנות המדינה, דברים שלא שוכחים גם אחרי מאה שנה.
למשל יש הגירוש מגוש קטיף וצפון השורמון, והפינוי מעמונה ומנתיב האבות.
בממשלת ישראל עשו המון טעויות, ואת הנעשה הזה, דווקא כן ניתן להשיב.

כל אחד יכול לבנות את המקדש שלו, בליבו, לכפר על מעשה כזה או אחר.

כמובן אפשר גם לכפר על החורבנות של המדינה, כי נשבענו שנשוב לשם גם אם ייקח ארבעים שנה.

אפשר לעתור לממשלה או לבג"ץ, ולזרז את חברי הכנסת לבטל את ההתנתקות, ולהכיל ריבונות בכל א" השלמה.

אז בינתיים, לפני שבית המקדש יבנה (במהרה בימינו), שכל אחד יבנה את בית המקדש האישי שלו, ויחד נצליח להביא את המשיח.

אבל אנחנו בפורום כתיבה, כדאי כן ללכת על סגנון  נראה שיש חרוזים בהתחלה אבל הם נעלמו בהמשך.

רוצה לנסות לקחת את זה לכיוון של כתיבה אומנותית? אולי לא לכתוב במפורש את מה שכתבת כאן, אלא לכתוב סביב זה. אולי שיר, אולי קטע, אולי סיפור. שלא יהיה בוסרי כל כך.

אם אני אצליח

אהבתי מאוד. אפשר ממש להרגיש את האבק באוויר ואת הניקיון שבא אחריו. תודה על השיתוף.

לקחת את זה לכיוון מעניין. אהבתי את עולם הדימויים והשימוש שעשית במאפיינים של המקדש האמיתי, איך לקחת אותם אליך.

תודה.

פעם היה לי מקדש,

הוא נחרב,

ובכל יום אני מחכה שמישהו יעזור לי ויבנה אותו.

אבל אף אחד לא בא,

ואני נשאר לבד, כוסף אבל מבודד.

פשוט וקולע.

בלי להתכוון זה יצא. נתתי את עצמי, את חיי, בשביל הדבר הזה. והנה בה ההוא, שאי אפשר איתו, שאני לא רוצה להיות איפה שהוא, ונתתי לו משום מה להישאר. והוא לא השתנה. הוא נשאר מעצבן והורס. בשביל מה? ואז זה יצא. כל מה שהיה לי עליו אי פעם. פשוט צרחתי עליו. הוא הסתכל עלי ובפנים מחייכות חיוך ניצחון כזה הוא הסתובב והלך. ועכשיו כל מה שנשאר לי זה פרויקט לא גמור ושנאה מעצבנת עליו. חורבן.

כתבת יפה, אהבתי את הסיום.

אולי כדאי לנסות להעלות קצת את המשלב? זו רק הצעה כמובן

פעם אבא גילה לי

למה אין הוא יושב יותר

במקומו הקבוע-

בראש השולחן.

(לאבאים יש תמיד מקום של כבוד בראש השולחן בסעודת שבת.)

אמר לי-

ילדתי,

דעי כי איני חפץ 

בראש שולחן.

איני חפץ.

רוצה לזכור אני,

לסמל סמל לאות חורבן

לאות חורבן מקדשנו,

הפרטי.

עברנו יחד,

אגודת המשפחה,

חורבן בית.

חורבן בית אישי.

אין זה מין הראוי

שאשב אני

בראש שולחן.

(עברנו יחד.כל המשפחה.

חורבן ואש וחורבן.)

שולחן ביתנו התפרק.

רוצה לזכור זאת.

לחקוק האפר עמוק בליבי.

רוצה לזכור את חורבן ביתי-

הפרטי.

אפשר ממש לראות את החור באמצע הבית, איפה שאבא אמור לשבת.

כתבת טוב מאוד ויש לי רק הערה אחת, אם תרצי לשמוע 

מה שהפריע לי הוא המשלב. יש כאן ביטויים יפים מאוד ("אגודת המשפחה", "אין זה מין הראוי") אבל גם ביטויים מאולצים שנראה כאילו הם מתאמצים להתאים את עצמם למשלב הגבוה (נגיד "רוצה לזכור אני", "לחקוק האפר עמוק בליבי").

בדרך כלל אני מתרחקת מהמשלב הזה כי אנחנו לא רגילים להשתמש בו וקל ליפול לקלישאות ולמשפטים מאולצים. אני לא מציעה לך להוריד משלב כי כתבת יפה והמשלב מתאים לתוכן, אבל כן כדאי לשפשף יותר ולדייק את המילים.

הלוואי שהסברתי ברור כי פתאום זה נשמע לי קטנוני

גדלתי בתוך המקדש.

מקדש עשוי זהב

וכריות קטיפה.

אנשים עולים לרגל

קולות של צחוק ואהבה

אחוות אחים,

ביטחון.

גדלתי בתוך מקדש.

אני הייתי הכהן:

מעלה את הנרות

ממלא את המקדש באור,

לא יכול להתנתק מן החמימות

במקדש שלי תמיד היה חם.

תמיד הייתי מוקפת

תמיד היה צחוק

תמיד חיבקו ונשקו ואהבו.

אף פעם, אף פעם

לא הייתי לבד.

אבל יום אחד המקדש

נמוג.

לא עלה בעשן,

לא רומאים שרפו אותו

לא היה מצור ולא מלחמת אחים.

הוא פשוט נעלם,

באיזו תאונה אחת.

לא השאיר אחריו סימנים.

ואני יצאתי

לגלות

מטלטל.

איזה דימויים יפים של מקדש, זה יפה מאוד.

יהיה להם קר!

לטובת אותו יום מיוחל.....

כמה דברים אנחנו דורסים בדרך אל החלומות שלנו?

נכון?

שמע חתול זמני, אחרי כל מה שעשית (לימודים וחו"ל ועוד ועוד)

מספיק ודי והותר לך לעבוד במטענים?

איך זה?

או שאין כאן את כל האמת כולה. זה לא איזה מזוכיזם או הסתגפות או משהו נכון?

(רחמנא ליצלן)

יש כאלה גם שאוהבים עבודות כפיים. זה מרגיע. וזה טוב מאוד מאוד.

סוכן מטען הנני. בעיקר ממלא ניירת (אכן קצת סגפני, אבל ממכר). אם כי פעם באף־פעם משפילים שרוולים.

אינני יודע האם חלומות חשובים יותר מחתולים. האם טוב יותר שהאבק יישטף אבל חתול יירטב? השיר במקור מכריע, אבל אני אינני יודע. בהכרח משהו יאבד לו.

מהמםם, ממש, את כותבת מדהיםםם

אותו כל כך מעניין ויפה.....

לגבי אותו אחד-לאידעת מה לומר, לפעמים נראה שיש אנשים שהתורה פשוט לא מצליחה להשפיע עליהם🤷🥺

לקחת דבר מה שפגשת בו, אצלך או אצל אחרים,  ולעשות בו כיד הדמיון הטובה עלייך....

מחמיא מאוד לקבל מחמאה ממישהו שאומר שהוא לומד ממני🥰🤗

תודה🙏

לכתוב תודה כך שוב ושוב

עלה לי רעיון מזהיר:

קשה כל הזמן לכתוב תודה תודה חן חן חן חן תזכו למצוות יישר כוחכם...

אז האם יהיה די והותר להגיד פעם אחת ולא יותר?...

אבל אז, גם אתם יכולים לנקוט באותה שיטה

ולתת רק פעם אחת תגובה טובה, והיא אמורה

להספיק לכל הפעמים (סליחה על הגאווה...)

אז נשאיר את זה כמות שזה

שכחו את הרעיון הזה

וליתר בטחון

(אם מישהו כבר קנה את הרעיון...)

אז שוב

תודה רבה

חן חן

זכו למצוות

תבורכנה מילותיכם

הטובות

המעודדות

המשמחות

המפרגנות

הנותנות לי פידבק

(משוב בלעז....)

שטוב לכתוב

שכדאי

ושסוף כל סוף

אחרי מאה שנים של בדידות (אללי)

של יובש כתיבתי -

אז סוף סוף, בערוב ימי

אפשר לכתוב

וגם מישהו, מישהי, מישהן, מישהן

(התבלבלתי לגמרי...) -

קורא....

בקיצור, לא כל כך מסכנה

אלא שאני לא כזאת שכותבת

למגירה והפורום הזה הוא

ממש מקום נפלא, לבטא

את עצמי.

אני רק תוהה לפעמים

אם הקב"ה גם מרוצה

מזה....

באמת באמת באמת. תודה.

ה

ו 

למה שמגיב אחר כתב, גם, תודה רבה רבה!

(לא יעזור פ.א.  הבנתי את העיקרון של העיגול באלכסון מתחת לתגובה אבל לא יותר מזה...(אנחה))

האגו שלי כבר בשמים......בזכותכם. בגללכם?.....

אבל לא אכפת לי בכלל. נא לא להפסיק!

מעניין, כשאני עפה על עצמי, מופיעה לי הודעה כזו

למטה:

אירעה שגיאה בעת משלוח ההודעה.... tokenUnexpected Unexpected 

כלומר, בתי. תתאפסי!

זכו למצוות!!

אם לא נעוף על עצמנו, מי יעוף עלינו?

ויגבה לבו בדרכי ה'

יותר משאפשר לעשות על־ידי ענווה אפשר לעשות על־ידי אמונה בערך עצמי

כעובד בשדה התעופה, אני תמיד מתלהב כשמישהו מזכיר משהו שקשור לתעופה.

אם יש לך משטחים לשלוח אני יכול להשיג מחירים מיוחדים

ובהחלט אי אפשר להכניס אותי לקטיגוריה האמורה כי אני די....שמנה!

ולשלוח אותו בתור דואר דיפלומטי

אין אוויר. 

יודעים לאן הייתי כן רוצה לנסוע? באמת?

לקבר של אברהם בן אברהם הצדיק הי"ד. בוילנא.

אבל אני שונאת אותם. וכל בתי העבודה הזרה שלהם...

רוצה מאוד מאוד להיות ליד הציון שלו. הוא קבור ליד

הגר"א, כך קראתי.

מוזר שאני לא מציינת את הציון של הגר"א במקום

ראשון אבל עדיין, אחרי כל כך הרבה זמן, אין לי ממש מושג עמוק מה זו תורה.

קראתי דברים כל כך מרגשים על אברהם בן אברהם.

קראתי, איני יודעת אם זה נכון, שכשהלך למקום שהיה

צריך לעלות על המוקד, התלבט אם עליו להיחפז

כדי למסור את נפשו על קידוש השם או שעליו

להאט את צעדיו כדי שלא ייחשב שממהר לותר

על חייו...

הוא עבר אז יחד עם שוביו ברחוב שבו הגר"א

התגורר. הגאון מוילנא פתח את החלון וקרא

אליו (באידיש): לך מהר אברהם, לך מהר...

(לוייף שנעל אברהם לוייף שנעל...  לא בטוחה שכתבתי נכון)

האם זה נכון? או אגדה?

מכל מקום, הנסיך ולנטין פוטוצקי

שנקרא כשהתגייר אברהם בן אברהם -

כשאני חושבת עליו....מאוד מאוד מ רגש.

וגם מעורר קנאה: איזו אהבת השם. איזו

מסירות נפש....וזה אדם שיכל לבחור

בכל טוב העולם הזה.

אשריו.

אבל, נא לא לצחוק עלי. צר לי עליו.

יודעת שזה טפשי.

יודעים איך התחיל כל זה

(שוב, קראתי...)?

הוא היה סטודנט

בפריז, אם אני לא טועה, ולאן

ילך גוי צעיר על מנת להתאוורר

מיום לימודים מייגע?

לבית מרזח, כמובן.

בעל בית המרזח היה, יהודי,

איך לא, מבוגר, שבין מזיגה

למזיגה, ישב עם ספר גדול

וצהוב ולמד. (גם בצרפת

היו בתי מרזח בהנהלת יהודים?

אז אולי זה היה בפולין?

אבל כן היתה תקופה שהאצילים

הפולנים נסעו ללמוד בצרפת).

זה עורר את סקרנותו של הגרף

הצעיר (שהיה מוכשר ויפה וכל

המעלות...כך אני מבינה) והוא

שאל אותו מה זה ועל מה זה.

וככה זה התחיל.

תאילנד? ברזיל ? שוויץ?

איטליה?

איך בכלל אפשר להשוות?

(לא שהייתי מתנגדת לטייל

שם קצת, אבל לא יותר מזה...)

מרגיש לי כבר ממש מוזר לומר כל פעם שאתה כותב אותי אבל זו פשוט המציאות, זה ממש מה שאני מרגישה......

תודה🙏

השיר יפה.

הצבע הסגול הזכיר לי את הבדיחה המפורסמת על זה שהציעו לו סכולה לשידוך, והוא ענה "אבל אני אוצה ג'ינג'ית" 😉

(גם אם, כחתול זמני, אינני מזדהה לחתולין)

כתבת אותי!!

הבנתי לא מזמן שהחיים שלנו הוא גלגל, אנחנו נופלים וקמים ונופלים יותר עמוק וקמים יותר גבוה והתפקיד שלנו בחיים האלו הוא לנצל את הזמנים שאנחנו למעלה כדי לאגור כוחות לזמן שניפול....

קיצור, כתבת ממש ממש יפה....

ויפה כתבת: אלוקים מושך את ראשך בכוח.....

אבל לא מעל הזוהמא. זו לא זוהמא. זו איזו נפילה

שכדאי לתהות על קנקנה וכשיוצאים לנשום,

לברר עם עצמך, למה ואיך ומה עושים וכו'....

האם אחרי נפילה כזו, החיים לא חזקים

יותר, שווים יותר, צבעוניים ונושמים

יותר, אם היא לא היתה מתרחשת?

ויש חברים לבקש הקשבה, הכלה,

וספרים מצחיקים (אפילו להחזיק

כאלה לעת כזאת...), ומוסיקה

אהובה ואם יש קצת כח, אפשר

לכתוב, אפשר לצייר, אפשר

לכייר (חושבת שזה יכול לעזור

יותר מלצייר), ויש לטייל

בטבע קצת, אם יש דבר

כזה בסביבה, ויש...

גלידה. ענקית. עם המון קצפת...

וחוצמזה, השם לא משקיע אם

משקיע את הראש באכזריות -

זה רק רמז, לבדוק מה קורה,

להכיר מה טוב לך, וגם,

כשאפשר, להבין ולעזור

לאחרים שעדיין עם

הראש למטה. מתחת לגלים

חונקים.

אז אולי, עם כל ההרגשה

הנוראית הזו (מוות, חוסר

משמעות נורא, ריקנות) -

יצא מזה עוד  טוב...?!

והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל!

וחס וחלילה, לא להרים ידיים

ולהתייאש.

ואפשר ואפשר לאהוב... (לאה גולדברג)

רבי נחמן לא מרשה.

קל וחומר, הקב"ה!

כל כך נכון כתבת. כל כך נכון הסקת. אני עדיין שוכחת.

לא שאין כאלה לפעמים אבל בפחות תדירות. יותר אוויר, פחות עתים של מרה

שחורה חונקת הנופלת פתאום...

שמע. גלידה וכל מה שהצעתי קודם, זה נפלא. אבל כן בעד להתייחס

לזה יותר עמוק. יש כל מיני סוגי יעוצים וטיפולים. מקווה שאינך מאלה

שהאגו שלהם לא מרשה להם לעשות זאת....

אחדים מהאנשים הכי מרשימים, אינטליגנטים, מוכשרים....שאני מכירה,

היו הללו שעשו הרבה כדי להבין את עצמם יותר.

נחמד לנו מאוד להתפייט כאן (אם אפשר לקרוא פיוט, יפה ככל שיהיה,

למצב רוח קודרני וקיפודי כזה - אבל למעיישה בן אדם, צריך לעשות

מעשה. כן.

אתה שואל מתי?

אתמול!

תמיד אני מציעה אותו מקום, בהנחה שיעוץ (הכוונה למודעות

של עצמנו, לא שיגידו לנו מה לעשות.) - הוא לא מהדברים

הזולים.

למרחב. במרכז ובירושלים.

כרטיס של קופ"ח.

בירושלים שמעתי שזה ברח' חירם על יד רח'

הנקרא ירמיהו.

לא להסתפק בכתיבה. באמת יפה ואמיתית

ונוגעת וכואבת הכתיבה שלך. אתה מ צליח

לבטא את עצמך מצויין. באמת. להעביר את

ההרגשה ממש ממש.

אבל אל תנוח על זרי הדפנה האלה. זה

לא מספיק ועד כמה שזה כן משחרר

ומרפא ומרפה קצת, דרושה עבודה

נוספת.

עברתי את זה, ועדיין קצת עוברת את זה לפעמים

אבל אין את המרה השחורה הזו שנוחתת

פתאום , כמו פעם.

יודע, חשבתי לא אחת, שזה איזה סוג

של פינוק. של אבל (עם צירה) -  למה אין לי מה שאני

רוצה?!

אבל חושבת שזה יותר. יותר עמוק מזה. אין ספק. אולי זה מעורבב.

שבוע טוב. נושם. נינוח.

לכולם.