שרשור יצירות מהסדנה של צור במפגשפסיפס
הקטעים שליחולות
אין יותר עבר
אנחנו לא רוצים להיות
אלו שהיו שם.
ואין שם יותר.
כרך ב' יורד לדפוס
---
צבע אפור מטושטש, זהו
מן הווה שמסתיר אותי
מעצמי
האתמול מנסה להימחק ללא הצלחה
והמחר, בינתיים כמו השלג של הטלוויזיה
אין קליטה
והקטע המשותף:
אם תרצה להדליק את האש
לא ברגע אחד חלק אור חלק חושך
אבל לא אפור מטושטש.משהו חד.
אחוז בחוזקה את הרגע החמקמק
קפוץ אל תוך הנהר הקר
פכפוך מזדמזם בראשך, אולי שוצף
ולפני שבסלע חד תתנגש
זכור את עצמך, את אלוקיך, בדממה
חפש את דיוקן אביך בהשתקפויות
הבט בו ותראה את השתיקות של האמשינובר.
אממ טובבתוך בני ישראל
אז הראשון:
עֵת תֵּאוֹר עֲטֶרֶת טְהוֹר
אֶת תִּפְאוֹר עֲתֶרֶת טָהוֹר
לְהָעִיר מַקְדִּישִׁים בְּגִלּוּי נָהוֹר
בְּרָצוֹן אַ-ל-חֲזֹר שֶׁלַּדֶּרֶךְ לִנְהֹר
הקטע האחרון:
עוֹבֵד,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד,
אֶת עִבּוּד עַצְמִי
(הַמַּהֲדוּרָה הַמְּלֵאָה, כֶּרֶךְ ב')
שֶׁלֹּא
אוּכַל לְאַכֵּל
מֵאֵבֶל, מֵ-אֲבָל, אֶת עַצְמִי
(לָדַעַת
מִי לוֹבֵשׁ שֶׁיַּסְתִּירֵנִי מִלֵּבוֹשׁ)
וּכְשֶׁחֵלֶק גַּם חֹשֶׁךְ,
אֲנִי רוֹאֶה אוֹר
וַאֲנִי,
נֵעוֹר מֵעָנְיִי,
לְהָסִיר סעוֹר מֵעַצְמִי
לִרְעוֹת א-ל הַנַּחֲלָה,
לְמַנֵּחַ אֶת הַמְּנוּחָה.
(וְהֵמָּה הוֹמִים,
קוֹרְאִים קוֹל,
וַאֲנִי קָרוּעַ,
מוֹעֵד,
בְּיוֹם מועד)
(אין בהכרח דיוק בניקוד, מחילה)
(בהשראת המשפט של @נחמיה17.לא ברור לי למה, אבל הוא תפס אותי. היתה בו אמת, או לפחות רצון לאמת)
...דאק
אז מי שכתבתי איתו על האני האמיתי
ושאלה ותשובה
תעלה את זה🤝
שלום! (תודה על התיוג...)נחמיה17
הסברון קצרצר.
הסדנה היא על התפעלות מכתיבה. צור אמר שהסדנה היא לומר "וואוו, מגניב" על הכתיבה של החבר, אבל הוא התכוון לומר התפעלות "היתפאיילעס", בעצם.
צור הקריא קטע של רבקה מרים שרובו פספסתי, באסה. היא מדהימה.
אחרי זה, אנכי ותחיה הקראנו ב' קטעים על סוף (צור אמר שזה על התחלה וסוף, באנאמר)
אחרי זה צור בקש לכתוב על התחלה או סוף או התחלה וסוף. נראה לי זה היה אמור להיות בהקשר מה שהוקרא.
ואני לא ממש הבנתי את הפואנטה, בעיקר כי הייתי רעב וכאבה לי הבטן, וזה שילוב גרוע.
וצור בקש לאסוף רשימה של מילים שיש לי מהם התפעלות מקטעי הקריאה ומקטעי הכתיבה.
אז כתבתי בחמש השניות האחרונות של התרגיל בערך כתיבה שיצאה די כתיבת רצף וזה מה שהיה-
להרפות.
הדחיפה עברה והלכה,
קיבוץ הגלויות- השבר, הדוי והשכול.
הכל נעשה לי כהרגל.
שמחה גדולה להיות שוב פשוט.
לפשוט ולהשאר עטור.
ואז כולם הקריאו וצור בקש לכתוב משהו בהשראת מילה או שתיים מתוך מה שהחברים כתבו.
ואני בחרתי את המושג כרך בי"ת, היפה מאוד של @בתוך בני ישראל .
וזה מה שכתבתי בתרגיל השני-
1.
שְׁתּוֹק.
אָמַרְתָּ לִי " שְׁתּוֹק",
לֹא בְּרוֹעַ, בְּקוֹלוֹת עֲדִּינִים.
לִפְנֵי חוּקָה, לִפְנֵי גְזֵירָה.
שְׁתּוֹק, קַבֵּל מִצְווֹת שֶמִּן הַסְּבָרָא.
שְׁמַע עוֹד כַּמָּה צִיטוּטִים מוּבָנִים.
2.
הָרֲב נָסַע כְּשָׁעָה נְסִיעָה, וְהִמְתִּין בְּסַבְלָנוּת לְתוֹרוֹ.
עָלַה עַל הַבָּמָה, וְהוֹצִיא מֵחִיקוֹ
לִנְתִּיבוֹת יִשְֹרָאֵל
כְּרֲך בֵּי"ת,
הִקְרִיא כַּמָּה שּׁוּרוֹת- וַיְּרֵד.
כָּזֶה. כָּזֶה וְהַלֶוַאִי כְּמוֹתוֹ.
3.
כְּמוֹ הַשְׁתִּיקוֹת בַּטִישׁ שֶׁל הָאֲמְשִׁינוֹבֶר.
כְּמוֹ שְׁתִּיקוֹת שֶׁתָּבוֹאנָה בַּפְּגִישׁוֹת.
לֹא אֲדִישׁוּת,
הֲבָנָה.
בַּיִת חַם וָטוֹב.
אוֹתָה אִמָּא אוֹתוֹ אֲבָּא, אַפִי' אוֹתוֹ מַדַּף הַסְּפָרִים.
לִנְשׁוֹם מֵחָדָש אֲוִיר (שֶׁל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל). כְּמוֹ לִנְשׁוֹם בַּפַּעַם הַמִּלְיוֹן וְעֶשְֹרִים.
אֵין מַה לְחַפֵּשֹ הַתְחָלוֹת בִּמְקוֹמוֹת רְחוֹקִים,
הָאוֹפֶק הַקָרֵב הוּא אוֹפְקוֹ שֶל אֶתְמוֹל וְהָאוֹפַקִּים
שֶל תְּחִילַת הַמַּסָּע. הוּא נֹחַ וְטוֹב.
*
הַלֶוַאִי.
אֲבָל רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם, אֶלֹהִים שְׁבַּשָׁמַיִם!
תֵּן לִי לְהַתְּחִיל דֲף בֵּי"ת!
לְהַתְּחִיל עֲכְשָׁיו, לְהַמְּשִיךְ בֶּאֶמֶת.
והיה צריך להקריא את התרגילים ושתי בנות לא הסכימו והאמת שמזה הכי התפעלתי בכל הסדנא כי כתיבה אותנטית אמיתית זו כתיבה שמסוגלת להיהפך לאינטימית (אם כי אפשר שזה רק פחד במה, אבל גם פחד במה זה בא משורש של בושה, שזה חשוב נורא)
ואז צור בקש לקחת את הרשימה של מה שהתפעלנו ממנו (נקודת המוצא היתה שיש משהו כזה, וזה יפה מאוד. כי זה גרם לך להקשיב קשב רב וממש לחפש התפעלות בכל מילה)
ולהתחלק לזוגות, אף'חד לא רצה להתחלק ישר חוץ ממני ומ@דאק. (שבתכל'ס היה חשוב לי לא להיות מוגרל כדי לא לעשות את התרגיל עם לא-זכר, לא אישי).
ואני הייתי יחסית דיקטטור כי אני נתתי את הביט (שזה הצליל העיקרי ברבע תיבה, ע"ע הסדנא של @חותם-צורי) אבל עדיין נראה לי שיצא כתיבה של שנינו.
וזה מה שכתבנו (שגם את זה אני צריך לנקד) :
ברגע אחד לנער את עצמי
מכל השאר, מכל אחר.
למצוא את עצמי בכל כך הרבה מובנים,
ברגעים פנימיים.
אולי אין לי כלום באמת? והכל הוא מילים של אחרים?
הצבעים של השלכת, אין צבע אחיד.
צבעי פסטל נמסים וקופאים, נשארים מופרשים.
האמנם?
ודאי שלי הם!
של האני העצמי, האמיתי היחיד.
נקודה אחת שלי עם הרבה ענפים והרבה קנוקנות.
אבל היסוד, השורש והעיקר, מקור הענפים, בו בודאי אוכל לאחוז, ללפת מול כל סערה שלא תבוא מול כל הרוחות שבעולם.
הכי עצמך,
בכל עצמך שתבחר.
האמת- נראה לי אני אלטש את התוצאות ואעלה אותן בשרשור נפרד. למרות שלא תהיה לזה את ההתפעלות הראשונית.
אלע ישיעס.
1 ו- 2 פשוט מדהימים בעיניי.אם אפשר
..בתוך בני ישראל
(בראשון)
👍רצה לאש
אעלה מחר בעזרת ה'.
..רצה לאשאחרונה
בסדנה עצמה כתבתי המון מילים ומשפטים בלי כ"כ קשר, ולכן לא קראתי. את הקטע הנ''ל כתבתי אחרי זה, בעקבות הסדנה)
*נעלם בריבוע*
התחלה, לקפל כנפיים. נחיתה
אורזת עצמי בקופסה קשיחה. אוטמת
מקפלת אליה את הכנפיים שלי, את הרוח והסער שלי, אותי.
מתקפלת-משתחלת אל קופסה קטנה ויפה וצבעונית.
קוביה.
12 צלעות. 6 פאות. קופסה אחת מרובעת. מקובעת.
(יש לה ממש צליל, לקופסה הזאת. טאק טאק טאק טאק. קצב מונוטוני; שעון מחוגים. טאק טאק טאק טאק)
מקופלת אל תוך קופסה.
או אולי מתקפלת?
ואין אני, ואין פשטות
ואין נפש מתערטלת
רק נפש כלואה. נעלמת בקופסה מרובעת
כללי צניעות וציפיות, בניינים נוסחאות
טאק טאק טאק פאק. משתגעת
נחיתה, חדל תעופה. אומרת
חזרה לשגרה
לקופסה
למסגרת
סדר מחדשאני הנני כאינני
למילים יש משחק מיוחד
הן יודעות להעלם כשאין אף אחד
ובמקום לעזור להפנים
משנות את סדרן ועומדות בצפנים
הלב מתבונן מהצד
מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד
רק ביחד הוא פועם כרגיל
ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל
איך הכל רק נהיה מתוסבך
לקמט את הכל ולקלוע לפח
אך יש אור שעולה בין שורות
תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט
זו סמפוניה בכלל לא מוכרת
קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון
לא סיפרו לי על דרך אחרת
ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.
הגיג של נסיעה בגשםבין הבור למים
הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי
הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל
נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ
וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.
לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,
שְׁמֹט כְּנָפַיִם
כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.
הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן
מִן הַשָּׂם הוֹמָה.
חומר גלםריק סאנצ'ז
הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.
כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.
הם חושבים בטח שהוא מטומטם בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.
אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום
אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.
אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל. זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.
פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.
הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.
הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד.
"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.
הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.
הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"
חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.
"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.
--
אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים
למה כל שיר צריך כותרת?רץ-הולך
דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.
סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.
משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.
חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.
מוקדש ל @אני הנני כאינני
וואו... יפיפה ועמוק.אני הנני כאינני
שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר 
תודה!רץ-הולךאחרונה
קטע מסיפור חיים של נער יהודי מאחורי מסך הברזלאורנשטיין
השעון המתקתק במרתף
-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,
בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-
ה ז ר
צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14.
גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי.
אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.
זָ-קָ-ן. זקן!
יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?
"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.
אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?
אני מהנהן.
פניו מוארות לפתע.
"ואבא בבית?"
"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"
"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"
"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.
*
אולי אני חולם? או מדמיין?
הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.
ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.
זה באמת הוא?
*
"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.
והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.
ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?!
מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?
אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.
ועל אגדה אין שאלות.
*
אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.
"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.
היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול.
*
שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.
הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק.
בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.
הסיפור המלא יפורסם בקרוב...
הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com
✨ אתגר למטרות רווח (אישי שלי) 😝אני הנני כאינני
טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות.
מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם.
בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה.
בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??
אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!
(אני בטוח שגם אתם תרוויחו, כנסו לראות) אני הנני כאינני
הרבה הרהורים פילוסופיים היו לי על המושג הנ"ל...ימח שם עראפת
אהבה=חווית חיבור וקשר מהותיקעלעברימבאר
(בניגוד למוסיקה המודרנית שם: אהבה=מה שגורם לי ולשני שמחה. שזה גם נכון אבל רק חלק מהאהבה)
ולמה בסוגריים?אני הנני כאינני
אני אוהבת מילים, לא טובה בלכתוב אותןמרגול
האמת שעלה לי קטע לראש, אבל לא מצאתי אותו. (בגדול הרעיון שלו זה שאהבה זאת אמת. שני אנשים שיודעים שיש ביניהם רק אמת ומרחב בטוח בשבילה)
מצאתי כמה דברים אחרים ששמרתי.
אצרף שניים מהם.
ועוד אחד, יותר במציאות (זה לא נותן לי להעלות אז אתמלל):
זוגיות | עידית ברק
כל הזמן הולכים
זה לקראת זו.
ישנם ימים שנפגשים
ישנם ימים שלא.
לא יודע לתאר במילה אחתארץ השוקולד
אבל אולי זה זה:
אהבתי ;)אני הנני כאינני
לאהוב או לא להיותריק סאנצ'זאחרונה
"אני מצטערת" משהו בקול הרועד שלה כמעט נשבר, או אולי במבט , או שמא שניהם "פשוט פחדתי שאתה-" משהו בקול שלה נשנק והיא נשמה עמוק "שתשנא אותי" היא שחררה.
עיניו נפערו לרגע בהפתעה והוא רק הושיט שתי ידיים ועטף את אמו חזק, עיניו עצומות.
דמעותיו התערבבו בדמעותיה השקטות, וחיוך קטן, כמעט בלתי נראה עלה על פניה.
וכתוביות. סרט טוב בסך הכל.
זה נגמר אבל עדיין היה שקט מאוד. הוא העיף מבט בחושך סביבו רק כדי לראות את כל הילדים המרוחים בעיניים עצומות על הספה, ואז הרים עיניים אל ספיר ושאל בלחישה "רדומים?", והאישה הנהנה בחיוך קל.
הוא קם באנחה שקטה וצעד אל המטבח, מפלס לו דרך בבלאגן, כשספיר עוקבת אחריו במבטה.
"קפה?" הוא הציע בלי קול, יודע כבר את תשובתה.
--
הוא הניח את שתי כוסות הקפה בזהירות על השולחן הקטן והתיישב לידה.
הקפה היה חם והם רק ישבו ושתקו. מביטים על ילדיהם השרועים בסלון המבולגן.
הוא הרגיש את ראשה נח לאט על כתפו. עוד לגימה מהקפה.
כנראה. עומס יתר.ריק סאנצ'ז
"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.
"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.
הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.
***
הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.
אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.
הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"
כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?
"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.
עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"
צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"
"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.
עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"
נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"
הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"
"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.
הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.
"אבא?"
הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"
"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.
הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"
הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.
הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".
"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"
הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"
היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.
משהו בפנים נשבר.
גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.
היא נרדמה שוב.
עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.
"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.
****
היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.
דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.
יפיפה ונוגע.אני הנני כאינני
היתה רק נקודה שהפריעה לי - היא מדברת במבט נוצץ, מה שמעיד על ערנות מסוימת, ואז כבר עם עיניים עצומות ונרדמת. ניגודי ומתהפך במהירות מידי לדעתי.
מלבד זאת - הגה"ה: 'ראשו לראשה' ולא "ראשה לראשה".
תודהריק סאנצ'ז
איזה קטע עדין ויפה, תודה רבה!צדיק יסוד עלום
יש לי הרבה הרבה מה לומר. אבל העיקר שאני רוצה להבליט: יש בטקסט הזה המון המון חמלה שמובעת דרך הריאליזם. השאלות של הילדה שדוחקות באבא, הפער הבלתי ניתן לגישור בין תחושת היותו "אבוד" ובין היותו אבא עוטף ומנחם; אי הפיתרון בסוף שבכל זאת מביא נחמה; המבט החומל והטוב של האישה בסוף... כמה עדינות וחמלה בקטע כל כך בלתי פתיר!
בקלות ניתן היה להוסיף גסות "אתגר קרתית" לסיפור - למעוך לילדה את התמימות, להוסיף מתח בין טליה והגיבור. אבל בתוך ומתוך המורכבות התגלתה חמלה פשוטה ויקרה מפז
תודה רבה רבה!
תודה❤️ריק סאנצ'ז
וואו אחיימח שם עראפת
האמת שאני לא זוכרריק סאנצ'ז
וואי חבל, זה היה קטע חזקימח שם עראפת
ואווהוד444
אהבתי את המוטיב של הירח
וואו, כתוב כה יפה ונוגעארץ השוקולדאחרונה
צהריים טובים, משתמשי קינדל בקהל?סופר צעיר
בשעה טובה, הוצאתי לאור את ספרי הראשון באמזון
אני מחפש אנשים שיקראו אותו ויתנו לי פידבק, הספר זמין בחינם למשתמשי קינדל אנלימיטד.
אם אתם משתמשי קינדל אנלימיטד אשמח לשמוע מכם את דעתכם (קשה לי לבקש ממישהו לשלם על ספר של סופר לא מוכח).
https://www.amazon.com/dp/B0GCVFXHKP
ערב טוב לך סופר צעיר, במה עוסק ספרך?ימח שם עראפת
פרוזה, סיפור קצרסופר צעיר
משוגע שעובר חוויה שגורמת לו להיוולד מחדש
ימח שם עראפת
ימח שם עראפת