אז הראשון:
עֵת תֵּאוֹר עֲטֶרֶת טְהוֹר
אֶת תִּפְאוֹר עֲתֶרֶת טָהוֹר
לְהָעִיר מַקְדִּישִׁים בְּגִלּוּי נָהוֹר
בְּרָצוֹן אַ-ל-חֲזֹר שֶׁלַּדֶּרֶךְ לִנְהֹר




הקטע האחרון:
עוֹבֵד,
שֶׁלֹּא לְאַבֵּד,
אֶת עִבּוּד עַצְמִי
(הַמַּהֲדוּרָה הַמְּלֵאָה, כֶּרֶךְ ב')

שֶׁלֹּא
אוּכַל לְאַכֵּל
מֵאֵבֶל, מֵ-אֲבָל, אֶת עַצְמִי
(לָדַעַת
מִי לוֹבֵשׁ שֶׁיַּסְתִּירֵנִי מִלֵּבוֹשׁ)

וּכְשֶׁחֵלֶק גַּם חֹשֶׁךְ,
אֲנִי רוֹאֶה אוֹר
וַאֲנִי,
נֵעוֹר מֵעָנְיִי,
לְהָסִיר סעוֹר מֵעַצְמִי
לִרְעוֹת א-ל הַנַּחֲלָה,
לְמַנֵּחַ אֶת הַמְּנוּחָה.

(וְהֵמָּה הוֹמִים,
קוֹרְאִים קוֹל,
וַאֲנִי קָרוּעַ,
מוֹעֵד,
בְּיוֹם מועד)



(אין בהכרח דיוק בניקוד, מחילה)
(בהשראת המשפט של @נחמיה17.לא ברור לי למה, אבל הוא תפס אותי. היתה בו אמת, או לפחות רצון לאמת)

הסברון קצרצר.

הסדנה היא על התפעלות מכתיבה. צור אמר שהסדנה היא לומר "וואוו, מגניב" על הכתיבה של החבר, אבל הוא התכוון לומר התפעלות "היתפאיילעס", בעצם.

צור הקריא קטע של רבקה מרים שרובו פספסתי, באסה. היא מדהימה.

אחרי זה, אנכי ותחיה הקראנו ב' קטעים על סוף (צור אמר שזה על התחלה וסוף, באנאמר)

אחרי זה צור בקש לכתוב על התחלה או סוף או התחלה וסוף. נראה לי זה היה אמור להיות בהקשר מה שהוקרא.

ואני לא ממש הבנתי את הפואנטה, בעיקר כי הייתי רעב וכאבה לי הבטן, וזה שילוב גרוע.

וצור בקש לאסוף רשימה של מילים שיש לי מהם התפעלות מקטעי הקריאה ומקטעי הכתיבה.

אז כתבתי בחמש השניות האחרונות של התרגיל בערך כתיבה שיצאה די כתיבת רצף וזה מה שהיה-

להרפות.

הדחיפה עברה והלכה,

קיבוץ הגלויות- השבר, הדוי והשכול.

הכל נעשה לי כהרגל.

שמחה גדולה להיות שוב פשוט.

לפשוט ולהשאר עטור.

ואז כולם הקריאו וצור בקש לכתוב משהו בהשראת מילה או שתיים מתוך מה שהחברים כתבו.

ואני בחרתי את המושג כרך בי"ת, היפה מאוד של @בתוך בני ישראל .

וזה מה שכתבתי בתרגיל השני-

1.

שְׁתּוֹק.

אָמַרְתָּ לִי " שְׁתּוֹק",

לֹא בְּרוֹעַ, בְּקוֹלוֹת עֲדִּינִים.

לִפְנֵי חוּקָה, לִפְנֵי גְזֵירָה.

שְׁתּוֹק, קַבֵּל מִצְווֹת שֶמִּן הַסְּבָרָא.

שְׁמַע עוֹד כַּמָּה צִיטוּטִים מוּבָנִים.

2.

הָרֲב נָסַע כְּשָׁעָה נְסִיעָה, וְהִמְתִּין בְּסַבְלָנוּת לְתוֹרוֹ.

עָלַה עַל הַבָּמָה, וְהוֹצִיא מֵחִיקוֹ

לִנְתִּיבוֹת יִשְֹרָאֵל

כְּרֲך בֵּי"ת,

הִקְרִיא כַּמָּה שּׁוּרוֹת- וַיְּרֵד.

כָּזֶה. כָּזֶה וְהַלֶוַאִי כְּמוֹתוֹ.

3.

כְּמוֹ הַשְׁתִּיקוֹת בַּטִישׁ שֶׁל הָאֲמְשִׁינוֹבֶר.

כְּמוֹ שְׁתִּיקוֹת שֶׁתָּבוֹאנָה בַּפְּגִישׁוֹת.

לֹא אֲדִישׁוּת,

הֲבָנָה.

בַּיִת חַם וָטוֹב.

אוֹתָה אִמָּא אוֹתוֹ אֲבָּא, אַפִי' אוֹתוֹ מַדַּף הַסְּפָרִים.

לִנְשׁוֹם מֵחָדָש אֲוִיר (שֶׁל אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל). כְּמוֹ לִנְשׁוֹם בַּפַּעַם הַמִּלְיוֹן וְעֶשְֹרִים.

אֵין מַה לְחַפֵּשֹ הַתְחָלוֹת בִּמְקוֹמוֹת רְחוֹקִים,

הָאוֹפֶק הַקָרֵב הוּא אוֹפְקוֹ שֶל אֶתְמוֹל וְהָאוֹפַקִּים

שֶל תְּחִילַת הַמַּסָּע. הוּא נֹחַ וְטוֹב.

*

הַלֶוַאִי.

אֲבָל רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם, אֶלֹהִים שְׁבַּשָׁמַיִם!

תֵּן לִי לְהַתְּחִיל דֲף בֵּי"ת!

לְהַתְּחִיל עֲכְשָׁיו, לְהַמְּשִיךְ בֶּאֶמֶת.

והיה צריך להקריא את התרגילים ושתי בנות לא הסכימו והאמת שמזה הכי התפעלתי בכל הסדנא כי כתיבה אותנטית אמיתית זו כתיבה שמסוגלת להיהפך לאינטימית (אם כי אפשר שזה רק פחד במה, אבל גם פחד במה זה בא משורש של בושה, שזה חשוב נורא)

ואז צור בקש לקחת את הרשימה של מה שהתפעלנו ממנו (נקודת המוצא היתה שיש משהו כזה, וזה יפה מאוד. כי זה גרם לך להקשיב קשב רב וממש לחפש התפעלות בכל מילה)

ולהתחלק לזוגות, אף'חד לא רצה להתחלק ישר חוץ ממני ומ@דאק. (שבתכל'ס היה חשוב לי לא להיות מוגרל כדי לא לעשות את התרגיל עם לא-זכר, לא אישי).

ואני הייתי יחסית דיקטטור כי אני נתתי את הביט (שזה הצליל העיקרי ברבע תיבה, ע"ע הסדנא של @חותם-צורי) אבל עדיין נראה לי שיצא כתיבה של שנינו.

וזה מה שכתבנו (שגם את זה אני צריך לנקד) :

ברגע אחד לנער את עצמי

מכל השאר, מכל אחר.

למצוא את עצמי בכל כך הרבה מובנים,

ברגעים פנימיים.

 אולי אין לי כלום באמת? והכל הוא מילים של אחרים?

הצבעים של השלכת, אין צבע אחיד.

צבעי פסטל נמסים וקופאים, נשארים מופרשים.

האמנם?

ודאי שלי הם!

של האני העצמי, האמיתי היחיד.

נקודה אחת שלי עם הרבה ענפים והרבה קנוקנות.

אבל היסוד, השורש והעיקר, מקור הענפים, בו בודאי אוכל לאחוז, ללפת מול כל סערה שלא תבוא מול כל הרוחות שבעולם.

הכי עצמך,

בכל עצמך שתבחר.

האמת- נראה לי אני אלטש את התוצאות ואעלה אותן בשרשור נפרד. למרות שלא תהיה לזה את ההתפעלות הראשונית.

אלע ישיעס.

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)