@סתרי המדרגה
@יחידי
@משתדלת יותר
@געגוע..
@נחל נובע.
@מתנחלת גאה!
@הר ומדבר
@יעל
@סביון
@פועל במה
@שוליינית
@חולות
@@בתוך בני ישראל
@פרפר נחמד&
@תכלית הכוסף

וכמובן, @אליה2 שמוזמנת להצטרף.

רק אומרת שהשרשורים האלו (מאז זה של תשעה באב) גרמו לי לחזור לכתוב.
אז תודה לכם על זה.
גמר חתימה טובה.

 

 

 

באתי להעלות את המנגינה הזאת (אם כי, את הביצוע הזה לא הכרתי) ואז ראיתי שהקדמת אותי.

יש ביצוע מהופעה. לזה התכוונת?

נאור כרמי העלה לאחרונה את כל הדיסק (ניגונים שעלו מאפר השואה) ועוד כמה

התכוונתי להקלטה באיכות לא משהו מאיזשהו טיש (מסתבר שזה ניגון של מודז'יץ)

דְרַשְׁנוּךָ בִּתְפִלּוֹת פְּשׁוּטוֹת

בְּתּוֹסְפוֹת קָשֶׁה בַּשָּׁעוֹת הַקְּטַנּוֹת

אַבָּא

דְרַשְׁנוּךָ בָּעֲלִיּוֹת וּבִנְפִילוֹת

מְלֵאִים וּשְׁבוּרִים

דְרַשְׁנוּךָ בְּיוֹדְעִים וּבְלֹא יוֹדְעִים

עֲזֹב סְלִיחָה עַל חָטָאִים

עֲזֹב שָׁנָה טוֹבָה

דְרַשְׁנוּךָ

אַבָּא

הִמָצֵא לָנוּ

(מתוך ביכורים)

אִשָּׁה עוֹמֶדֶת מִתַּחַת לְשָׁמַיִם,
קְרַבֶיָה רֵיקִים, בְּאֶצְבָּעָהּ חֲתָךְ
שֶׁנִּפְעָר אֶתְמוֹל כְּשֶׁקִּלְּפָה תַּפּוּחַ
וְהִיא סוֹגֶרֶת דֶּלֶת לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה
בַּלֵּילוֹת כְּשֶׁעוֹלֶה קוֹל הַסְּלִיחוֹת,
וִיהוּדִים מִתְחַנְּנִים
הִיא רָצָה בְּבַיִת לְהָגִיף חַלּוֹנוֹת
לֹא לִשְׁמֹעַ אוֹתָם צוֹעֲקִים אֵלֶיךָ
אוּלַי אִם לֹא תִּשְׁמַע לֹא יָבוֹא.
אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ רוֹעֶדֶת
מִמָּה שֶׁתִּגְזֹר

אֱגוֹז מֶלֶךְ קָשֶׁה מְקַשְׁקֵשׁ בְּתוֹךְ הַלֵּב
וַאֲנִי מְפַחֶדֶת שֶׁיִּתְפּוֹצֵץ
הָאֱגוֹז, הַלֵּב, הָעוֹלָם

הַיּוֹם הֵבִינָה שֶׁיָּבוֹא
אִשָּׁה בָּכְתָה בְּקוֹל רָם כָּל כָּךְ שֶׁנִּבְהַלְתִּי
חָשַׁשְׁתִּי שֶׁנְּשָׁמוֹת טוֹבוֹת יִדְפְּקוּ
לִשְׁאֹל אִם מַרְבִּיצִים לָהּ,
אִם נִפְצְעָה
אִם נִטְרְפָה דַּעְתָּהּ
אֲבָל הִיא לֹא הִפְסִיקָה
בָּכְתָה בִּשְׁאָגוֹת קְרוּעוֹת, אֲיֻמּוֹת, רְטֻבּוֹת
שֶׁתִּבָּהֵל גַּם אַתָּה
שֶׁתִּשְׁמֹר עָלִינוּ
כָּכָה רֵיקִים וְשְׁקוּפִים, עִם הָאֶצְבַּע הַחֲתוּכָה הַזֹּאת
שֶׁתִּתֵּן לָנוּ שָׁנָה וּבַיִת וְיֶלֶד,
שֶׁלֹּא נְפַחֵד כָּל כָּךְ
לַחֲזֹר

(מתוך ביכורים)

"זֹכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר חַיִּים לְמַעֲנָךְ אֱלֹהִים חַיִּים"

לרבקה.





בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָבַשְׁתְּ לָבָן

וְתַלְתַּלִּים צְהֻבִּים זוֹלְגִים מִתַּחַת כִּסּוּי

רֹאשֵׁךְ הָרָפוּי

גּוּפֵךְ הַצָּעִיר

חִיּוּךְ בָּהִיר. בָּהִיר.



בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים הָאַחֲרוֹנִים הִתְעוֹרַרְתְּ בְּבֶהָלָה כֹּל לַיְלָה

לוֹמַר וִדּוּי.

בֵּין הַקְרָנָה לְהַקְרָנָה אָמַרְתְּ

בְּדִיל וַיַעֲבֹר.

וְיָדַעְתְּ כִּי עָפָר אֲנַחְנוּ. וְהִתְפַּלַּלְתְּ שֶׁיִּזְכֹּר.

הִשְׁתַּנַּקְתְּ: רַחְמָנָא רַחֵם עַל תְּבִירֵי לִבָּא

כְּשֶׁדִּבַּרְתְּ עִם הַבָּנוֹת.

אִמָּא שָׁלָךְ גַּם הִיא

עָנְתָה אָמֵן.







קוֹל שׁוֹפָר הִרְעִיד אֶת הַבֹּקֶר

אַךְ אַתְּ כְּהֶרְגֵּלֵךְ עָסַקְתְּ בְּמַלְכֻיּוֹת.

אֲנִי בְּזִכְרוֹנוֹת - - -



אֵיךְ הָיִינוּ יוֹשְׁבוֹת שָׁעוֹת עַל הַמִּטָּה וּמְדַבְּרוֹת עַל קִרְבַת אֱלֹקִים

וְהָיִית לִי חֲבֵרָה לַתְּשׁוּבָה. וּבָעַרְתְּ אִתִּי יַחַד

עִם כֹּל הָרְצוֹנוֹת הַמְּתוּקִים.

אֵיךְ אָמַרְתְּ לִי: כַּמָּה טוֹב לָשׁוּב אֵלָיו. כַּמָּה טוֹב לִהְיוֹת קְרוֹבָה אֵלָיו

(הוֹי, הִנֵּה

עַכְשָׁו).

אֵיךְ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹן בָּכִיתִי כָּל כָּךְ

כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתָךְ בּוֹכָה

בִּתְפִלָּתֵךְ.

וְאָהַבְתִּי נוֹרָא אֶת הַיֹּפִי שָׁלָךְ, אֶת הַטֹּהַר

וְרָצִיתִי כָּל כָּךְ

לִהְיוֹת בִּמְקוֹמֵךְ.



אוֹי, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם



בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

יָשַׁבְתִּי בִּמְקוֹמֵךְ.

אִמָּא שָׁלָךְ מָצְאָה סִימָן בַּכֹּל

שֶׁרִבְקָה תִּהְיֶה בְּרִיאָה כְּמוֹ תַּפּוּחַ. שֶׁרִבְקָה תָּבִיא עוֹד יְלָדִים כְּמוֹ דָּגִים.

שֶׁיִּגָּזְרוּ עַל רִבְקָה גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת. שֶׁיִּתַּמּוּ שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ שֶׁיִּכָּרְתוּ כֹּל מְבַקְּשֵׁי רָעָתֵנוּ

אוֹיְבֵינוּ

מְבַקְּשֵׁי נַפְשֵׁנוּ

וְנֶפֶשׁ בִּתֵּנוּ.

דַּי לָנוּ כִּי תִּזְכֹּר

עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ







(מתוך ביכורים)

שְׁאַנוּ תְּהוֹמוֹת

דֹוקְרִים עֲצְמֵינוּ בָּחֹושֵׁך

נִזְרָקִים לְכִּבְשַׁנֵי הַשְׁרָאָה

שֶׁל זָרִים



הַיּוֹם,

אוּלַי נָזִיעַ עֲצְמֵינוּ

לְהַקְרִיב חַיֵּינוּ, חַיִּים מְדוּמִים שֶׁלָּנּוּ

אוֹ נְרַקֵד עַל שִׁבְרֵי הַתְּשׁוּבָה

לְקוֹל "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ"



וְאַיֵּה קְרִיצֹות אוֹהֲבִים

שְיֵמַלְאוּ אֶת חֲלָלֵינוּ

אֶת גְוִויוֹת רֵיקוֹת שֶׁלָּנּוּ

נִרְדָּמִים עַל בִּרְכֶּיך



רַק הַיּוֹם,

רַק לְעָכְשַיו,

תֵּן וְנֶשַׁחֵק בְּתָחְפֹּושׂוֹת

אַתָּה לָבוּשׁ בְּדִּין וְפָּחַד

וַאֲנַחְנוּ מְשָׁוְעִים מַלְכוּתֶךָ



שְׁמָּה תַּעֲשֶׂה בְּכְּתַרִים שְׁנִקְשׁוֹר לְךָ?

בַּמִּשְׁפָּט צוֹדֵק שְׁנָבִיא עָלֵינוּ?



תֵּן וְנֶּחְטָא בְּיַחַד

וְלוּ לְרֵגַע

בִּשְׁעַת נְעִילָה

בְּמַבָּט חָטוּף

בְּצִחְקוּק קָל

רַק הַמֶּלֶך, הַמִּשְׁפָּט, וַאֲנִי

(מתוך ביכורים)

סליחה אבל הוא ממש מזוויע 😅

מוזמן להציע את שירותיך כעורך ניקוד לאתר ביכורים!

אבל תיארתי לעצמי שתבוא תגובה כלשהי על זה שאני מתייחס לניקוד במקום לתוכן

ואני לא אתנגד להיות עורך ניקוד שלהם, תמורת תשלום סמלי

מבחינתי בכיף, השאלה מה דעתם על העניין

נשאל אותם?
סתם, לא

"הרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים שלרימון אדום, ויעטר זר של ורד אדום על פיו, ויניחנה בין חמה לצל"...

תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא דף פ"ד





עַל קְלִיפַּת רִמּוֹן לִבִּי
אֲנִי דּוֹפֵק חֲלוּשׁוׂת
אָשַׁמְנוּ בָּגַדְנוּ
וּבִּפְנִים גּוֹעֵשׁ יָם אָדוֹם
קּילוּחֵי לָבָּה מְשֻׁגַּעַת
לְחִישׁוֹת סְתוּמוֹת



פָּלֵחַ אוֹתָנוּ, אֱלֹהִים
הוׂרֵק גַּרְעִינֵי אַשְׁמוֹתֵינוּ
לִכְלִי כֶּסֶף צָרוּף טוֹבֵל בְּאוֹר וְהִנֵּה
זְכֻיּוֹת



טוֹל מְלֹא חָפְנַיִים
מֵהַגֶּחָלִים הַלּוֹחֲשׁוֹת
אַהֲבָתְךָ
בָּרֵךְ עָלֵינוּ



שֶׁהֶחֱיָנוּ

(מתוך ביכורים)

אֵיךְ אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ
וַאֲנִי לֹא בְּבֵית הַנָּשִׁים
וְלֹא עָשִׂיתִי אֶת הַשָּׁנָה בַּבְּשָׂמִים וּבַתַּמְרוּקִים
וְהָאָרוֹן שֶׁלִּי מָלֵא- אֲבָל אֵין לִי בְּגָדִים
וְעַתָּה
אֵיךְ אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ
כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שַׂק
וַאֲנִי נִקְרֵאתִי זֶה שְׁלֹשִׁים יוֹם


נַפְשִׁי, אַל תְּדַּמִּי לְהִמָּלֵט
מִכָּל הַיְּהוּדִים
כִּי מִמָּקוֹם אַחֵר
מִמָּקוֹם אַחֵר בַּסֵּפֶר כָּתוּב
שֶׁהָיִית מַצִּילָה אֶת חַיָּיו
שֶׁמַּצִּיל יָהּ אֶת חַיָּב


וּבְכֵן, אָשׁוּב אֶל הַמֶּלֶךְ
מִמָּקוֹם אַחֵר
אֲשֶׁר לֹא כַדָּת
וּבְכֵן, אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ
לֹא אֶל הַשַּׁעַר
אוּלַי יָחוּס, אוּלַי יְרַחֵם

(מתוך ביכורים)

@חלל הפנוי?

מישהו גנב לי את השם בדוי חח

הַמַּאֲכֶלֶת אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה
חַדָּה מִדַּי.
עָטַפְתָּ אוֹתִי בְּחֹם שֶׁעוֹד לֹא הֵחֵל
וּבְצֶמֶר, שֶׁכְּבָר אִבֵּד אֶת גְּמִישׁוּתוֹ,
גַּם הוּא הִשְׁתַּבֵּשׁ לוֹ עִם הַזְּמַן.
הַמִּלִּים הָרַכּוֹת שֶׁלְּךָ,
הֵן כְּמוֹ אֲחִיזַת עֵינַיִם
שֶׁל מִי שֶׁעֵינָיו כְּבָר כַּבְדוּ מֵרְאוֹת
שֶׁאִבֵּד אֲחִיזָה.
אַף-עַל-פִּי-כֵן, אֲנִי אִתְּךָ.


יָדַעְתִּי,
אֱלֹהֶיךָ-אֱלוֹהַי,
גּוֹרָלְךָ-גּוֹרָלִי,
כְּאֵבְךָ-כְּאֵבִי,
וּכְאֵב שֶאֵכְאַב,
הוּא פָּחוֹת מִמַּה שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ עַכְשָׁו.
הַמַּאֲכֶלֶת אַף פַּעַם לֹא הָיְתָה
חַדָּה מִדַּי.

(מתוך ביכורים)

אִמִּי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה

פּוֹלַחַת רִמּוֹן לְאָרְכּוֹ

וּמַקִּישָׁה קְצוּבוֹת בְּכַפִּית

עַל חָזוֹת דָּפְנוֹתָיו

תּוֹךְ שׁהִיא מוֹנָה:

אָשַׁמְתִּי, בָּגַדְתִּי, גָּזַלְתִּי...

עַד אַחֲרוֹן חַטְּאוֹתֶיהָ.



תרי"ג גַּרְגְּרִים

נוֹשְׁרִים מִדַּם יָּדֶיהָ

אֶל קַעֲרַת זְכוּכִית דַּקָּה

וְכֻלָּם מְתֹם.

לְלֹא שְׂרִיד קְלִפָּה.

(מתוך ביכורים)

אִילַן פּוֹשֵׁט גְּלִימַתוֹ
אֲדֻמָּה
מִבֵּין עֲנָנִים שׂוֹחֶקֶת
חַמָּה
יוֹרֶה רַעֲנַן פּוֹקֵד
אֲדָמָה.

מִי יִתֵּן,
ונֵּדַע גַם אָנוּ
לְהִתְחַדֵּשׁ הַשָּׁנָה.


נָשִׁיל חִסְפּוּס,
הַרוֹבֵץ כְּעָצֵל
בִּבְרֵיכַת עֲיֵפוּת נוֹשָׁנָה
נִתְרַגֵש כּיְלָדִים
מֵרוּחַ,

מְבַשֶּׁרֶת בִּצְלִיל שָׁאוֹנָה
נַאֲמִין, נִפָּתַּח, נִתְאֲַהֵב-


כְּמוֹ לַרִאשׁוֹנָה.


(מתוך ביכורים)

מַחְזוֹר הַשָּׁנָה

עוֹמֵד הָאָדָם מוּל בּוֹרְאוֹ
יוֹשֵׁב הָאָדָם מוּל בּוֹרְאוֹ
קוֹרֵס הָאָדָם מוּל בּוֹרְאוֹ
נָדוֹן לַשִּׁכְחָה
אִם לֹא יִשְׁכַּח כַּמָּה קָטָן הוּא
אִם לֹא יִשְׁכַּח שֶׁהוּא בָּרוּא מֵעָפָר
אִם לֹא יִשְׁכַּח שֶׁהוּא תָּלוּי
אֵיךְ יִחְיֶה?
שׁוֹכֵחַ הָאָדָם שֶׁהוּא נִצָּב מוּל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים
וְיַחַד הֵם מְשַׂחֲקִים מַחְבּוֹאִים
וְתוֹפֶסֶת וְחָמֵשׁ אֲבָנִים
מְשַׂחֲקִים בְּדִגְדּוּגִים עוֹשִׂים פַּרְצוּפִים מַצְחִיקִים מַפְחִידִים חוֹרְצִים לָשׁוֹן
וְאָז הוּא נִזְכַּר
וְנִסְגַּר
כִּי פַּחַד אֱלֹהָיו נָפַל עָלָיו
וּכְבָר אִי אֶפְשָׁר
לְשַׂחֵק אוֹ לִרְקֹד
אֲבָל הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים
הָבָה נְשַׂחֵק מַלְכִּי
וַאֲנִי אֶזְכֹּר וְאֶשְׁכַּח וְאֶזְכֹּר
לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים.

"זָכַרְנוּ לַחַיִּים, מֶלֶךְ חֵפֶץ בַּחַיִּים, וְכָתַבְנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹהִים חַיִּים"
(תְּפִלַּת רֹאשׁ הַשָּׁנָה)

@משתדלת יותר בא לי שתקראי

אפשר לשחק יום אחד את משחק הרצינות
אני אתפלל ואשתדל ואבטיח ואתה תרחם ותחונן
זה גם משחק רק במגרש של הגדולים

זְכֹר אַהֲבָתֵנוּ אָז מוּל זֵעַת הַשֶּׁמֶשׁ
הָרְגָעִים שֶׁיָּדַעְנוּ אָז שֶׁנּוֹחַ שֶׁנִּבְרָא
וְהַיּוֹם שֶׁאָמַרְנוּ הִנֵּה נִפְלָא מֵאֶמֶשׁ
בַּעֲבוּרוֹ הַמְצֵא לָנוּ טוֹב וְלֹא רַע

זְכֹר אֵיךְ הוֹלַכְנוּ הַתִּקְווֹת רַכּוֹת כְּבַקָּשָׁה
וְאָמַרְנוּ נוֹלִיד עַצְמֵנוּ אֶל הַקּוֹל
וּלְבַסּוֹף נִטְרְפָה נַפְשֵׁנוּ מוּל שִׁגְרַת הַחֲפָצִים הַקָּשָׁה
בַּעֲבוּרָהּ הָקֵל נָא מְעַט מִן הָעֹל

זְכֹר שֶׁרָאִינוּ יוֹתֵר מִשִּׁפְחָה עַל הַחוֹף
וְחָשַׁבְנוּ הִנֵּה יִמְלְאוּ מַבָּטֵינוּ כְּמַיִם לְיָם מְכַסִּים
אֲבָל רְאֵה כִּי עָיַפְנוּ בִּמְרִיבוֹת שֶׁלֹּא פּוֹסְקוֹת לִרְדֹּף
בַּעֲבוּרָן תֵּן שׁוּב לְהַנִּיחַ אֶת הָרֹאשׁ וּלְהַקְסִים

וּזְכֹר אֵיךְ טָוִינוּ בָּאֹהֶל חֲלוֹמוֹת בִּתְמִימוּת
וְדִבַּרְנוּ עַל יְלָדִים וְעַל מַהְפֵּכַת הַלֵּב מְלֵאַת אוֹן
וְעַכְשָׁו אָנוּ לְכוּדִים בִּשְׁתִיקוֹת רָפוֹת וּבַעֲמִימוּת
אָז, בְּחַיֶּיךָ, הָשֵׁב בָּנוּ כְּבָר אֶת הַטֵּרוּף וְהַשִּׁגָּעוֹן

(לא בטוחה לגבי החלוקה לפסקאות)

לחן ממש יפה


יש ליוני עוד הרבה פיוטים של ימים נוראים במנגינות חדשות וממש יפות, לכו לשמוע!

(המזמור שאומרים אחרי תפילת עמידה בערבית של הימים הנוראים). מומלץ ללמוד - מי שרוצה לדעת על מה להתכוון

 

 

"לדוד מזמור", קבלו חז"ל שמזמור זה נתקן לאמרו בעת הכנסת הארון לבית קה"ק (=קדשי הקדשים), יצייר בו נשגבות, שאחרי ראינו שייחד ה' את הארץ הזאת בהשגחתו המופלאת לכוננה וליסדה לארץ נושבת, הסברא נותנת שיש לו אהבה ודבקות בה, וכמ"ש שמיום שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים, אולם חטא הדורות הקדמונים גרמו להפסיק הדבוק הזה עד שבאו האבות שהם התחילו לעלות בהר ה' ולהמשיך ההשגחה והשכינה אל הארץ, עד שאח"כ נצטרפו בניהם והגיעו למדרגה שימצא דור שלם שכולם ראוים אל הענין האלהי עד שהתיחדה השכינה לשכון כבוד בתוכו בין כנפי הכרובים, וכבר אמרו חז"ל במדרשם, משל למלך שגזר שלא ירדו בני רומי לסוריא ולא יעלו בני סוריא לרומי לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא עמד ובטל את הגזרה, כך תחלה כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וכשבא ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל העליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחלה שנאמר וירד ה' על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה', ר"ל (=רוצה לומר) שהגם שהיה מכוונת האלהי שיהיה חבור לעליונים עם התחתונים לא התקיים זה ע"י חטאי הדורות, וכאלו היה גזרה עי"כ (=על ידי כן) שהשמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, עד שבאו השלמים האבות עד משה איש האלהים שהתחילו לעלות בהר ה' וירד ה' על הר סיני, וע"י התורה נמצאו דור דורשיו דור שלם ראוים אל הענין הגדול הזה ויעלו אל ה' משה ואהרן וזקני ישראל, ואח"ז נזדככו כל העם אל מעלות השלימות מאז ירד ה' לשכון כבוד בתוכם במשכן ואח"כ במקדש, וז"ש "לה' הארץ ומלואה" הוא כלל כדור הארץ, וגם "תבל ויושבי בה" הוא החלק המיושב, ומפרש נגד מ"ש "לה' הארץ ומלואה"...

 

 

"מי", ר"ל והנה מן ההשגחה הפרטיית הזה שהשגיח על הארץ יחויב כי לה' הארץ ושימצא שכינתו שם ושיהיה לו דיבוק עם התחתונים רק היה צריך שימצאו שלמים אשר יעלו בהר ה' ויבטלו את הגזרה שלא יעלו בני סוריא לרומי, אבל "מי יעלה בהר ה'", וגם אם ימצא מי שיעלה שם לפי שעה "מי יקום במקום קדשו", שיעמוד שם בדבקותו ויתהלך לפני האלהים בקדש, הלא לזה צריך שיהיה.

 

"נקי כפים" במעשים, "ובר לבב" במחשבותיו ודעותיו, "אשר לא נשא לשוא נפשי", כי באמת נתן ה' אל האדם הכנות אל השלימות והאושר,

א) מצד הנפש האלהית הנמצא בנו שקראה בשם "נפשי", כי היא נפש ה' וחלק מעצמותו יתברך, והיא תוליכהו אל הר ה' אם לא ישא אותה לשוא ודברי רוח והבל להשביתה משלימותה,

ב) שהכחות אשר נטע ה' באדם רובם נוטים לטוב, כמו כח החכמה והבינה כח המוסרי אשר באדם אשר יעוררהו ויאסרהו במוסר אל הטוב, ועל כוונה זאת אמרו חז"ל במליצתם. כשנוצר האדם נר דולק על ראשו, וכשיוצא לאויר העולם משביעים אותו היה צדיק ואל תהיה רשע, הנר היא הנשמה האלהית נר אלהים נשמת אדם, והשבועה הם הכחות המוסריות והתבוניות והמדות הטובות השתולים בנפש שהם יאסרוהו לעשות טוב, כמו שאוסרים את האדם ע"י נדר ושבועה, ועז"א (=ועל זה אמר) "אם לא נשבע למרמה", ר"ל שלא עבור על השבועה והרגשת המוסר והטוב הנמצא בנפשו הכופה אותו אל עשות הטוב והיושר:

 

"ישא", ואז כשיעלה בהר ה' "ישא ברכה מאת ה'". שהוא הסיוע שיסייעו ה' וישפיע בו כח להוסיף שלימות שזה גדר הברכה שהיא תוספת על הטוב הנמצא, וגם ישא "צדקה" מאלהי "ישעו" שהוא מה שיאציל עליו רוח קדוש ממרום מצד הצדקה העליונה שלא תביט כלל על ההכנה ומעשה האדם. כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני:

 

"זה דור דורשיו", עפ"ז אומר שהגם שידמה שהוא דבר רחוק שימצא איש אשר יעלה בהר ה', וימים רבים עברו ואין עולה ומוריד ומשתף עליונים ותחתונים, בכ"ז (=בכל זאת) הלא נמצא עתה דור שלם שהגיעו אל המעלה הזאת וכולם עלו בהר ה' עד שהדור ההוא שהם כולם "דורשי ה' ומבקשי פניך" הם "יעקב", ר"ל (=רוצה לומר) הדור ההוא הם כולם במדרגת יעקב, שהוא אשר ראה את הסולם הזה שבו עולים אל האלהים, ובו ירדו מלאכי אל למטה, וישתתפו עליונים ותחתונים, ואז היה ה' נצב עליו ולא היו רק יחידים שהיו מרכבה לשכינה, ועתה נמצא דור דורשיו שכולם הם יעקב, וכולם עלו בסולם אל האלהים:

 

"שאו", אחרי שספר כי בטלה הגזרה, וכי נמצא עתה דור קדוש עולים בסולם למעלה למעון הקדש, יחויב מזה שירדו ג"כ תחתונים למטה ושיבא מלך הכבוד לשכון כבוד בהיכלו תחת כנפי הכרובים, עפ"ז יאמר, אתם "שערי המקדש שאו ראשיכם", וגם "ינשאו פתחי עולם", הפתחים שדרך שם נכנסים מעולם אל עולם, היינו מעולם העליון אל עולם התחתון, "ויבא מלך הכבוד", ר"ל שה' הוא מלך על הכבוד, שכל הכבוד הנמצא בבריאה הוא מלך עליה, כי הכל מאתו ומלכותו מושלת בכל כבוד. והנה ידבר בזה בשתי בחינות, בחינה אחת היא מה "שינשאו פתחי עולם", שהנפעל מורה שינשאו מצד ההכרח, והוא מצד שה' הוא המושל להרוס כל סדרי הטבע לגמול ולענוש שמצד זה ייראו כולם מפניו יראת הפחד וינשאו מצד יראתו, וע"ז שואל,

 

"מי זה מלך הכבוד", אשר ינשא מצד יראתו ופחדו? משיב מפני "שה' הוא עזוז וגבור", והוא "גבור מלחמה", הגבור הוא מצד כחו בעצמו, והגבור מלחמה הוא היודע טכסיסי מלחמה, ר"ל שהוא גבור מצד עצמו ברצותו להרוס כל חקי הטבע ולהכניע כולם בכחו הנסיי והפלאיי, וגם הוא גבור מלחמה לסדר כל צבאות הטבע כפי רצונו וחכמתו ללחום בצבאותיו ולנצח ולמשול ממשל רב, (כמ"ש עמ"ש ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה), ומצד זה ינשאו פתחי עולם מפניו בהכרח מפני פחדו ומוראו:

 

"שאו", עתה יאמר שראוי "שישאו השערים ראשם מעצמם ושאו פתחי עולם" בלא מכריח. ולא מפני פחד העונש רק מצד יראת הרוממות מצד שהוא בורא כל, שמצד זה יחוייב אליו ההכנעה הטבעיית, וע"ז (=ועל זה) שואל.

 

"מי הוא זה מלך הכבוד" שישאו מעצמם מלפניו מצד יראת רוממתו? ומשיב "ה' צבאות", ע"י שכל צבאות הבריאה הם שלו, עי"כ "הוא מלך הכבוד", אינו דומה כמלך שהכבוד אינו שלו רק ע"י המכבדים אותו, אבל אחר שכל הצבאות הם שלו א"כ כבודו עצמי לו, והוא עצמו הוא מלך הכבוד:

 

 

 

מחברנו הר"ר @דיו הי"ו

 

@סתרי המדרגה ביקשת גם שמע ואני רוצה להקדיש לך את השיר.

אורי מרטון:

הקול הפנימי הנוטף/ חביבה פדיה

הַקוֹל הַפְּנִימִי הַנוֹטֵף בְּחֶשְכַּת הַלַּיְלָה
מַזֶּה אֶת הָאוֹר
אַחַת וְאַחַת
שָם מְקוֹם הַהֶמְיָה הַסְּמוּיָה
שָם מְקוֹם הַסָּתוּם בָּאָרוֹן שָם נוֹגַעַת זְבִיחָה
שָם מָקוֹם יֵש לָאוֹתִיּוֹת זְרִיחָה

עוֹצֵם עֵינֵי
וְנִפְקָח

הַפְּרִי בְּטֶרֶם נִקְטַף
הֵרִים בְּטֶרֶם יֻלְּדוּ
הַיֵלַלוׁת בְּטֶרֶם
הָיוּ זְאֵבִים

עָתִיד הֱיוֹתִי
מְכֻרְבָּל בַּהֹוֶה
כְּמוֹ זֶמֶר
בַּמֵּיתָרֵי הַכִּנּוֹר

אֲנִי צוֹפֶה אֶת פְּשַׁעָי
עַל הַמֵּזַח
וּתְשׁוּבָתִי מִתְנַפֶצֶת לָהּ
רָחוֹק
עִם הַגַּלִּים

(מתוך ביכורים)

תּוֹךְ יָם, תּוֹךְ סְפִינָה, תּוֹךְ חֶדֶר, תּוֹךְ קְלִפַּת אָדָם,
וְשָׁם – דִּמְעָה.
וְהַיָּם אֵינוֹ אֶלָּא כְּלָבִים וּצְעָקָה
הַחֶדֶר אֵינוֹ אֶלָּא עֵצִים וְאֵימָה
וְהַדִּמְעָה
אֵינָהּ אֶלָּא
נְתִיב בּוּשָׁה זוֹהֵר.

וּמִישֶׁהוּ רוֹכֵן מֵעָלָיו וּמְנַעֵר אוֹתוֹ בֶּפַּחַד.
הַיָּם סוֹעֵר אֶת הַסְּפִינָה
וְהָרוּחַ עוֹד תִּקְרַע אֶת הָעֵצִים,
אֲבָל,

הַדִּמְעָה

(מתוך ביכורים)

זֶה זְמַן רַב שֶׁלֹּא כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל אֱלֹהִים.
זְמַן רַב כָּלָאתִי עַצְמִי בִּימֵי רִאשׁוֹן
כְּפוּפִים וּמְבֹהָלִים,
נִּזְרָקִים מִתּוֹךְ הַמַּיִם בִּשְׁאִיפָה חַדָּה.

זֶה זְמַן רַב שֶׁאֵין דּוֹפֵק בְּדֶלֶת-
לֹא קַבְּצָנִי תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן
וְלֹא אָהוּב לֵב
וְהַשּׁוֹפָר אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד כִּי אִם
צְפִירוֹת חַדּוֹת וּמְפֻיָּחוֹת עַל כְּבִישׁ גָּהָה.

עִם זֹאת,
נִדְמֶה הָיָה לִי הַיּוֹם,
כְּשֶׁשָּׁטַפְתִּי גּוּפִי מִמַגָּעָה הַמְאַכֵּל שֶׁל הַתְּשׁוּקָה,
שֶׁאֱלֹהִים זוֹרֵם בֵּין דִמְעוֹתָיי וּבֵין הַמַּיִם,
מְחַבֵּק אוֹתִי חִבּוּק שֶׁל נֶחָמָה.

הַזֶּרֶם הָיָה דַּל וְקַר,
דָּרַך הַתִּקְרָה נִתָּן הָיָה לִשְׁמֹעַ
אֶת בִּכְיוֹ שֶׁל בֵּן הַשְּׁכֵנִים
וַאֲנִי הָיִיתִי נְגוּעַה וְאוֹבֶדֶת עַד מְאֹד,
אַךְ יָכֹלְתִּי לְהִשָּׁבַע כִּי לְרֶגַע אֶחָד,
אֱלֹהִים בִּכְבוֹדוֹ וְלֹא מַלְאָךְ,
חָצָב בְּתוֹכִי אֶת הָאֹמֶץ
וְהִנִּיחַ יָד חוֹמֶלֶת עַל בִּרְכָּיי הָרוֹעֲדוֹת.
 
(מתוך ביכורים)

מִי שֶׁשְׁעָרָיו בִּפְנֵי דְּמָעוֹת לֹא סָגַר
בְּמִדְבַּר בְּאֵר שֶׁבַע בִּפְנֵי שִׁפְחָה תּוֹעָה – הָגָר
וְעַל בֵּן מְצַחֵק חָס, לְבַל יָשִׁית עָלָיו אָשָׁם,
הוּא יִשְׁמַע אֶל קוֹלֵנוּ בַּאֲשֶׁר אָנוּ שָׁם

מִי שֶׁקִּיבֵּל תְּשׁוּבַת רָצַח גַּם יָרַשׁ
עֵת לָבַשׁ שַׂק וָאֵפֶר כְּעָנִי וְכַרָשׁ
וּבְיָמָיו לֹא הֵבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ,
הוּא יְרַחֵם עַל עַמּוֹ וְעַל נַחֲלָתוֹ

מִי שֶׁחָס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה
בְּקַבְּלוֹ תְּשׁוּבָתָם וְלֹא עָשַׁה בָּם כָּלָה
וְלֹא אָבָה לְהַשְׁמִידָם, כִּי מַעֲשֵׂיהֶם רָאַה,
הוּא יַרְבֶּה חַסְדּוֹ עִמָּנוּ וְיִנָּחֵם עַל הַרָעָה

מִי שֶׁנֶּעְתַר תְּחִינַת מֶלֶך אֲשֶׁר הִרְבָּה לִמְעָל מַעַל,
הֶעֱבִיר בָּנָיו בָּאֵשׁ וּבָנַה מִזְבֵּחַ לַבָּעַל
וְהֵשִׁיבוֹ לְמַלְכוּתוֹ כִּי נִכְנַע מִלְּפָנָיו,
הוּא יִשְׁמַע תְּפִילָתֵנוּ, וְיָחוּס עַל בָּנָיו

מִי שֶׁמִן חַטָּאִים דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה לֹא מָנַע,
יַחְמוֹל עָלֵינוּ וְיַבִּיט אֶל לְבָבֵנוּ הַנִכְנַע.
תֶּעֱרַב מִנְחָתֵנוּ לְּפָנֶיךָ כְּבִימֵי עוֹלָמִים
אֵל מֶלֶך יוֹשֵׁב עַל כִּסֵא רַחֲמִים

(מתוך ביכורים)

אֲנִי רוֹצָה לָשוּב אֵלֶיךָ
דֶּרֶך הַיּוֹמְיוֹם.

לִשְׁמוֹעַ אֶת קוֹלְךָ
הַמְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵש
הֲכִי קְטַנָּה, מִשְׂמֹאל
(לְהַשְׁגִיחַ שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף)

לִהְיוֹת כְּפוּיַת גִיגִית
כְּמוֹ הָר כָּפוּי עָלַי
עָשֵן כּוּלוֹ.

אֲנִי רוֹצָה לָשֶבֶת מוּלְךָ
בַּמִטְבָּח
לְקַלֵּף, לְקַלֵּף
וְלִדְמוֹעַ בָּצָל
בְּצֵל חֲמוֹרו שֶׁל מַשִּׁיחַ.

אֲנִי רוֹצָה לִבְכּוֹת אֵלֶיךָ
כְּמוֹ בִּתִּי כְּשֶׁהִסְתַּרְתִּי פָּנַי
לְהַרְגִּישׁ אֵיךְ הָרֶחֶם שֶׁלִי, הָאֶחָד,
מְבַקֵּש אֵל מָלֵא רַחֲמִים.

(מתוך ביכורים)



[@משתדלת יותר הסגנון שלך נראלי]

הָרְחוֹבוֹת לָבְשׁוּ לָבָן וְנִפְרְשׂוּ מְלֹא חֻפָּתָם,
מוּכָנִים לִתְקֹעַ לוֹ: בֹּא לִמְלֹךְ עָלֵינוּ,
בֹּא לִקְשֹׁר לָנוּ כְּתָרִים שֶׁל חֶסֶד, לְהַכְנִיעֵנוּ
אֵלֶיךָ עַד שֶׁלֹּא נֵדַע דָּבָר זוּלַת שְׁמֶךָ.
עַד שֶׁנִּזְעַק.

הָרְחוֹבוֹת לָבְשׁוּ לָבָן, וְאַתְּ -
פְּרוּעַת שֵׂעָר, מִישֶׁהוּ זָרַק אוֹתָךְ בְּגַסּוּת
שֶׁל שִׁכּוֹרִים אֶל חָצֵר אֲחוֹרִית מְגֻבֶּבֶת.
הֵם לֹא נוֹתְנִים לָךְ לִנְשֹׁם, עֲשָׂבִים שׁוֹטִים,
שָׁכְחוּ לְסַפֵּר לָךְ שֶׁהַמֶּלֶךְ בְּמֶרְכָּבְתוֹ וְהוֹתִירוּךְ יְחֵפָה
עַד לְשַׁד נִשְׁמָתֵךְ.

חָצֵר אֲחוֹרִית בְּעִיר אֲפֹרָה דְּחוּסַת
אֲנָשִׁים חַסְרֵי שֵׁם שֶׁנִּכְנָסִים לְתוֹכֵךְ
וְיוֹצְאִים בְּלִי לִדְפֹּק, דּוֹחֲפִים אוֹתָךְ קָדִימָה, שֶׁלֹּא
תִּהְיֵה לָךְ נְשִׁימָה
לְהִזָּכֵר
מֵאַיִן
וּלְאָן.

לֹא לָבַשְׁתְּ פְּאֵר, לֹא הֶחְלַפְתְּ שִׂמְלוֹתַיִךְ.
תָּבוֹאִי אֵלָיו כָּךְ -
עֵרוֹמָה מִיָּם, עֵרוֹמָה מֵרָקִיעַ,
לֹא נִגֶּשֶׁת.
עֲיֵפָה עֲיֵפָה וְנִגְמֶרֶת

אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁיִּהְיֵה זֶה הוּא שֶׁיֶּחֱצֵה לְבַסּוֹף
אֶת הַמֶּרְחָק. יְלַטֵּף שַׂעֲרֵךְ וְיִרְחַץ אֶת פָּנַיִךְ,
יַגְמִיעֵך מְחִילָה וְכִפּוּר בַּלָהוֹתַיִךְ
וְלֹא יִהְיֵה אָז חָשׁוּב שֶׁשָּׁכַחְתְּ, שֶׁנִּכְתַּמְתְּ,
שֶׁנֹּאדַיִךְ רֵיקִים מִדְּמָעוֹת.
הוּא יִפְתַּח זְרוֹעוֹתָיו וְיִתְקַע בָּך
זִכְרוֹנוֹת וּשְׁבָרִים. זִכְרוֹנוֹת.
וְיִלְחַשׁ: כַּמָּה טוֹב שֶׁשָּׁבְת, בַּת
גַּם כָּךְ, גַּם
כָּךְ.

(מתוך ביכורים)

[@משתדלת יותר 💛]

הוא מדהים לי.

[א]
מָתַי אַתְּ רָצוֹא וּמָתַי אַתְּ שׁוֹב. וַאֲנִי מָתַי
מָתַי אֲנִי חוֹזֵר עִם תְּשׁוּבָה וּמָתַי אֲנִי שׁוֹאֵל
וְהוֹלֵךְלֹאהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת כְּשֶׁהַיָּם
מַפְלִיג בִּדְבָרִים כְּמוֹ אֳנִיָּה וְכְּבָר אֲנִי, בֶּאֱמוּנָה,
כְּמוֹ יוֹנָה.

פַּעַם הַגַּלִּים הָיוּ נִשְׁבָּרִים כְּמוֹ הַבְּכִיּוֹת וְהַמֵּזַח
הָיוּ נְהָמוֹת סְבִיבוֹ כָּל הַיּוֹם כְּאִלּוּ הָיָה בִּימָה,
וְהָרַב הַיָּשִׁישׁ הָיָה גַּם חוֹבֵל. כָּכָה הָיָה פַּעַם,
כְּשֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים מָה אֲנַחְנוּ וּמַה הַבָּבוּאָה,
וְהַדֶּרֶךְ הָיְתָה פְּשׁוּטָה לְפָנֵינוּ
כְּמוֹ נְבוּאָה.

וְהַיוֹם,
הַלַּיְלָה עוֹשֶׂה אֶת הַמִּלִּים רַכּוֹת וְאֵת הַשְּׁעָרִים
סְגוּרִים לִרְוָחָה בִּפְנֵי כָּל הַנִּדָּחִים. לַיְלָה רוֹעֵד,
לַיְלָה נוֹשֵׁב. בַּצּוֹם חָשַׁבְתִּי עָלַיִךְ וְהַמַּלְאָכִים,
עַתָּה אֵינִי יוֹדֵעַ עוֹד מַה לַּחֲשֹׁב.
לְעִתִּים אַתְּ רָצוֹא,
לְעִתִּים אַתְּ שׁוֹב.

[ב]
יוֹם אֶחָד לְאַחַר שֶׁנִּינְוֵה נֶהְפָּכֶת: לְחִישׁוֹת עֲדַיִן
סְפוּגוֹת בַּקִּירוֹת הָרוֹעֲדִים שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת. אֲנִי
קוֹרֵא לֶאֱלֹקִים וֶאֱלֹקִים שׁוֹתֵק, אוֹהֵבלֹאאוֹהֵב,
הַמִילִים קָשׁוֹת לָלֶדֶת, כּוֹאֲבוֹת מִצְעָקָה, רַק בְּלַחַשׁ
אֲנִי מְדַבֵּר אִתָּהּ וְעָלֶיךָ.
הִיא תְּהִלָּתֶךָ.

יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה, שֶׁאֲנִי
יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב לָךְ עַל הַמַּחְשֵׁב הַנַּיָּד בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן
וְהַבַּיִת הָפוּךְ. כְּמוֹ וִידוּי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהָיָה
נְקִישׁוֹת מִתְפָּרְצוֹת בִּבְכִי עַל דַּלְתֵי מָרוֹם: רַק נֵס, אוּלַי
רַק נֵס יַעֲזֹר כָּאן. לָעֲזָאזֵל, לַשֵּׁם, אוּלַי כְּבָר נֵס,
מָה עוֹד לִבְכּוֹת שֶׁרַק תִּתֵּן לִי
לְהִכָּנֵס.

לִפְעָמִים אַתְּ קָשָׁה וְלִפְעָמִים רַכָּה, גַּם אֱלֹקִים
לִפְעָמִים קָשֶׁה וְלִפְעָמִים רַךְ, גַּם מִילִים. מוּטָב
לִשְׁתוֹק לָךְ, לִנְקוֹשׁ בִּדְלָתוֹת, לִהְיוֹת כִּיסוּפִים,
לִפְתוֹחַ אֶת הַלֵב בְּלִי לִהְיוֹת מוּבְטָח תְּשׁוּבָה.
אוּלַי זֶה מָה שֶׁקוֹרְאִים
אַהֲבָה.

כָּךְ הוּא מְחַכֶּה לְךָ עַד יוֹם מוֹתוֹ,
וְהִיא תְּהִילָּתוֹ.

(מתוך ביכורים)

ונתתי את הקרדיט לאיש ולא לכינוי

הזכרון כבר לא כשהיה @משתדלת יותר
ותודה ל @יחידי על ההקפצה

בינתיים יחלפו ימים, שמש
תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש.
ובעוד שנה נאמר:
"מה, כבר שנה?"
ועוד כאלה הבלים.
ונצחק בעליצות כאילו
הימים עוברים, ולא אנחנו.




(מתאבל ללא קץ)

יש לי זיכרון קדום שאני רץ עם חיוך ענק על הפנים וצועק ברחבת בית הכנסת 'נגמר יום כיפור נגמר יום כיפור'. ככה. מאושר. וזה שנים לפני שצמתי.
אני מפחד.
לא בחרדת קודש, ולא מיראת הדין.
פשוט, מרגע שנכנס אלול, באים בנאים קטנים ומסותתים אצלי בלב אבן ירושלמית כבדה (שנראית כמו של מבנים שקוראים בהם סליחות) של מועקה, ואני לא מסוגל לחיות.
לפעמים במשך השנה אני אפילו בודק כמה נשאר עד החודש הזה. בודק ונושם לרווחה.
וזה לא התפילות, גם לא הצום.
אני מרגיש שיש ניצוץ לא אנושי בעיניים.
ערבי סליחות המוניים, סיורים אפלים אל תוך הלילה.
הרחוב מתמלא באפילה מיסטית, הישיבה מאוכלסת בתזוזה מתמדת בין הסטנדרים.
ניסיתי להתחבר לפסטיבל הזה, כל השנים האלו, וגיליתי שאני לא שם.
חבר התלונן שהוא רוצה לחזור בתשובה באמת, והוא לא מרגיש כלום.
אני רוצה להגיד לו שדי, צריך להפסיק לנסות בכוח.
תראה, אתה ואני מדברים פה, על גג שמשקיף על נוף יפה. צוחקים, ובין לבין מדברים קצת על עצמינו. זה גם אלול, טפיחה חברית על הכתף.
בתוך ענן התשובה הענק הזה שמרחף עלינו, יש כמה טיפות גשם שלא מוצאים את עצמם, ונופלים.
ודי, זה בסדר.
--

יונה הנביא
שדרכו אל אלוהים מלאה בריחות
בתוך מים זועמים
יבקש עליך רחמים
ועלי
ועל כל הטובעים

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר
חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת עַצְמוֹ
כְּאִלּוּ הוּא יוֹנָה
וְלִבְרֹחַ מֵאֱלֹהָיו
לִמְעֵי הַדַּגָּה
בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם
לִקְרֹא
לִזְעֹק
לִשְׁתֹק
וּבַסּוֹף לָשׁוּב
תָּמִיד לָשׁוּב
לֶאֱלֹהִים
בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם

אבל אין לי מושג אם יש אותה ביוטיוב וממילא את תגידי שהיא פחות יפה

אז מה, תמיד נחמד להכיר מנגינות חדשות וחוצמזה שיש עוד אנשים כאן שקוראים ויכולים להתחבר למנגינה שלך

מה שפחות בא בחשבון 😅

אבל אני יכול לברר מה המקור שלה ואולי יש אותה ביוטיוב או באיפשהו אחר באינטרנט!

(לא בטוחה שזה רעיון טוב לפרסם. אבל זה די נכתב בזכות השרשור הזה. אז מגיע לכם לקרוא. תודה על זה ממש. לכל מי שהגיב כאן. כל דבר)
אמממ זו גם פעם ראשונה שניסיתי לנקד משהו שכתבתי, ואין לי באמת מושג איך עושים את זה נכון. סליחה.
גמר חתימה טובה!

נִיסִּינוּ לְטָהֵר עַצְמֵנוּ
לְרָכֵּך אֶת הַשֶׁבֶר
הַדּוֹקֵר בִּבְשָרֵנוּ
כְּמוֹ הָיִינוּ שְׁלֵמִים עוֹד

כְּמוֹ הָיִינוּ שְׁלֵמִים עוֹד
מוֹצְאִים אֶת עַצְמֵנוּ עוֹמְדִים עַל סַף הַתְּהוֹם
עַד שֶׁנֵּעֲשֶׂה
אֵבָרִים אֵבָרִים
מוּנָּחִים בַּחֹם הַנִצְחִי שֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה
וְאֵין כַּפָּרָה

רעות גזבר

אפשר לחלק את האנשים בעולם בצורה גסה אבל די מדוייקת לשניים: אלה שהיו צריכים ללטף פינות כשהיו ילדים, ואלה שלא.
למעשה, אני מניחה שהמשפט לעיל חילק אתכם לשניים כרגע: אלה שהרימו גבה לנוכח הביטוי "ללטף פינות" ואלה שתוך כדי קריאה העבירו אצבע מבלי משים הלוך ושוב על קצה הסמרטפון.

יש לזה שם, כך למדתי בשלב מאוחר יותר של חיי: וויסות חושי. כשעבדתי בגן ילדים, זה היה נורא בולט לעיניים. יש ילדים שפשוט יודעים איפה הם מתחילים ואיפה הם נגמרים. ויש ילדים שכל הזמן צריכים שמשהו יזכיר להם. אז הם מתחככים בקירות. מתגלגלים על הרצפה. מרביצים הרבה, או מחבקים הרבה. ממששים סופים של דברים. מבלים שעות בשולחן הבצק. משאירים טביעות ידיים מלוכלכות על כל הקצוות שיש בגן.

אצלי זה היה הלחצניות. גם היחפנות, כמובן: הסלידה השורשית מנעליים, הרצון להרגיש קרקע או רצפה מתחת לרגליים, בלי חוצץ, שנשאר אצלי עד אחרי גיל עשרים. אבל בתור ילדה, בעיקר הלחצניות (תיק-תקים, אלה שסוגרים איתם בגדים של תינוקות) שהיו בתיק התפירה של אמא.
תיק התפירה של אמא היה קופסת אוצרות אגדית, מלאה באצבעונים כסופים ומחטים חדות וחוטים צבעוניים ועוד דברים של סדקית (איזו מילה חמודה, בחיי). והיו בו גם הרבה לחצניות, שאמא אהבה לתפור לכל דבר. המשחק בהן הסב לי עונג בל ישוער. לפתוח ולסגור אותן, לפתוח ולסגור, התחושה הזו סדרה דברים במח הקטן שלי. היה משהו כל כך מספק ב"תיק" של הפתיחה וב"תק" של הסגירה. זה שם דברים במקום שלהם בראש המבולגן מתחת לתספורת הפטריה ששנאתי.

בהתאמה, כמובן, היה אסור באיסור חמור לשחק בלחצניות של אמא. יש לשער שהאיסור היה קשור באיזושהי צורה לעובדה שכל פעם ששיחקתי בהן הן נעלמו. בדרך כלל עמדתי באיסור הזה, אבל יום אחד אמא השאירה את קופסת התפירה שלה פתוחה על השולחן בסלון והלכה. היא היתה פרושה שם, צבעונית ומפתה, ומאחד התאים הקטנים קרצו לי הלחצניות. אמא לא היתה בסביבה ואני לקחתי. פתחתי וסגרתי, פתחתי וסגרתי, זו היתה תחושה כל כך טובה. אחרי כמה דקות איבדתי עניין והנחתי לחלקים הקטנטנים ליפול מהידיים שלי ולהיעלם אל תהום הנשייה של מתחת לספה.
הייתי אולי בת ארבע, אולי בת חמש. כשאמא חזרה ושאלה אם אני יודעת איפה הלחצניות שלה, עניתי שלא. פחדתי נורא להגיד את האמת. והשקר צרב בי. הבנתי שיותר נורא לשקר מאשר לאבד כמה לחצניות. אבל לא הייתי מסוגלת. אני ממש זוכרת את עצמי בכל מיני רגעים בתחילת בית הספר היסודי תוהה אם כדאי להתוודות כבר, ומחליטה שעדיין אי אפשר. אני חושבת שזה היה המפגש הראשון שלי עם המוסד המפוקפק שנקרא מצפון.

*

בבית שלי לא כל כך אוהבים את היום הזה. כל ההכאה על חטא הזו עושה לאמא שלי אלרגיה, וכולנו גדלנו עם אי שקט מסויים סביב הצום הקרב. מילא לא לאכול, אבל לאן נוליך את כל האשמה. מה נעשה עם כל כובד הראש וחשבון הנפש, איפה נניח את בושת הפנים. ומה הקטע עם ההתערבות האגרסיבית הזו במה שאמור אולי להיות תהליך נפשי טבעי, איך זה שמישהו מבחוץ אומר לך מתי את צריכה לבקש סליחה.

אבל היום אני חושבת שאולי היום הזה, כל הימים הנוראים האלה, הם בכלל בשבילנו. בשביל הילדים שהיו צריכים ללטף פינות. כי זמן הוא דבר כל כך נזיל. כל כך קשה להניח את האצבע על מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר. וכל החגים והצומות האלה שהופכים את תשרי לעמוס כמו עגלה באושר עד בערב חג, נעוצים בלוח השנה כמו לחצנית. משהו שיעזור לנו להרגיש שמשהו נסגר עכשיו, ומשהו חדש נפתח. משהו שיעזור לנו למשש את הסוף. להתחכך בו, לדרוך עליו יחפים. ללטף את הסוף הזה, ולחבק אלינו התחלה חדשה.

גמר חתימה טובה.

בְּמוֹצָאֵי יוֹם כִּפּוּר
פְּעֻלּוֹת הִתְעוֹרְרוּת בֹּקֶר
לְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם, לִשְׁטֹף
פָּנִים, לִשְׁתּוֹת קָפֶה
לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי חוֹל וּלְסַדֵּר
אֶת הַשֵּׂעָר וְהַכְּנָפַיִם

אין כמוהו בעולם.
אבל, כמו כאן 😅 יש לזה מנגינה יותר יפה - נסיונות פעילים

או שזה רק אצלנו

אצלנו שרים סוגשל מחרוזת מקדש מתוך התפילה עד שכמה אברכים/ בוגרים מתחילים לחזלש את הריקודים כדי שיתחילו ערבית באיזשהו שלב 😅

(תקבלי אותה באישי אם תרצי, בתנאי שתגידי מה דעתך)

לא בקי בייחוסים רמי מעלה, אני יודע פשוט מה שרים וזה מבחינתי מה שקיים

קודם כל לא מתנגד לתורתו של רבי נחמן ועכשיו מכנה ניגון של חב"ד כניגון בעל ייחוס רם מעלה!

אבל אם זכורני נכון אז זאת מנגינה ממש אחרת

וזכורני נכון

אבל הי, אם כבר הוא פה אולי כדאי לשאול אותו
@חולות סטטיסטית יש סיכוי לא רע שתכיר את הניגון הזה

תשאל איך קוראים לו ותגיד לנו.

לפחות אם דיברת על חבד
גם אתה @סביון.

אבל אני לא דיברתי על חבד, זאת ארטי שהזכירה את דידן נצח.
לנו יש מנגינה אחרת.

כשיש לך וויפי שלחי לי ווצאפ

(בינייש)

בס"ד

שלום בנצי 👋)