(המזמור שאומרים אחרי תפילת עמידה בערבית של הימים הנוראים). מומלץ ללמוד - מי שרוצה לדעת על מה להתכוון
"לדוד מזמור", קבלו חז"ל שמזמור זה נתקן לאמרו בעת הכנסת הארון לבית קה"ק (=קדשי הקדשים), יצייר בו נשגבות, שאחרי ראינו שייחד ה' את הארץ הזאת בהשגחתו המופלאת לכוננה וליסדה לארץ נושבת, הסברא נותנת שיש לו אהבה ודבקות בה, וכמ"ש שמיום שברא הקב"ה את עולמו נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים, אולם חטא הדורות הקדמונים גרמו להפסיק הדבוק הזה עד שבאו האבות שהם התחילו לעלות בהר ה' ולהמשיך ההשגחה והשכינה אל הארץ, עד שאח"כ נצטרפו בניהם והגיעו למדרגה שימצא דור שלם שכולם ראוים אל הענין האלהי עד שהתיחדה השכינה לשכון כבוד בתוכו בין כנפי הכרובים, וכבר אמרו חז"ל במדרשם, משל למלך שגזר שלא ירדו בני רומי לסוריא ולא יעלו בני סוריא לרומי לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא עמד ובטל את הגזרה, כך תחלה כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם וכשבא ליתן תורה לעמו ישראל אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל העליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחלה שנאמר וירד ה' על הר סיני ואל משה אמר עלה אל ה', ר"ל (=רוצה לומר) שהגם שהיה מכוונת האלהי שיהיה חבור לעליונים עם התחתונים לא התקיים זה ע"י חטאי הדורות, וכאלו היה גזרה עי"כ (=על ידי כן) שהשמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, עד שבאו השלמים האבות עד משה איש האלהים שהתחילו לעלות בהר ה' וירד ה' על הר סיני, וע"י התורה נמצאו דור דורשיו דור שלם ראוים אל הענין הגדול הזה ויעלו אל ה' משה ואהרן וזקני ישראל, ואח"ז נזדככו כל העם אל מעלות השלימות מאז ירד ה' לשכון כבוד בתוכם במשכן ואח"כ במקדש, וז"ש "לה' הארץ ומלואה" הוא כלל כדור הארץ, וגם "תבל ויושבי בה" הוא החלק המיושב, ומפרש נגד מ"ש "לה' הארץ ומלואה"...
"מי", ר"ל והנה מן ההשגחה הפרטיית הזה שהשגיח על הארץ יחויב כי לה' הארץ ושימצא שכינתו שם ושיהיה לו דיבוק עם התחתונים רק היה צריך שימצאו שלמים אשר יעלו בהר ה' ויבטלו את הגזרה שלא יעלו בני סוריא לרומי, אבל "מי יעלה בהר ה'", וגם אם ימצא מי שיעלה שם לפי שעה "מי יקום במקום קדשו", שיעמוד שם בדבקותו ויתהלך לפני האלהים בקדש, הלא לזה צריך שיהיה.
"נקי כפים" במעשים, "ובר לבב" במחשבותיו ודעותיו, "אשר לא נשא לשוא נפשי", כי באמת נתן ה' אל האדם הכנות אל השלימות והאושר,
א) מצד הנפש האלהית הנמצא בנו שקראה בשם "נפשי", כי היא נפש ה' וחלק מעצמותו יתברך, והיא תוליכהו אל הר ה' אם לא ישא אותה לשוא ודברי רוח והבל להשביתה משלימותה,
ב) שהכחות אשר נטע ה' באדם רובם נוטים לטוב, כמו כח החכמה והבינה כח המוסרי אשר באדם אשר יעוררהו ויאסרהו במוסר אל הטוב, ועל כוונה זאת אמרו חז"ל במליצתם. כשנוצר האדם נר דולק על ראשו, וכשיוצא לאויר העולם משביעים אותו היה צדיק ואל תהיה רשע, הנר היא הנשמה האלהית נר אלהים נשמת אדם, והשבועה הם הכחות המוסריות והתבוניות והמדות הטובות השתולים בנפש שהם יאסרוהו לעשות טוב, כמו שאוסרים את האדם ע"י נדר ושבועה, ועז"א (=ועל זה אמר) "אם לא נשבע למרמה", ר"ל שלא עבור על השבועה והרגשת המוסר והטוב הנמצא בנפשו הכופה אותו אל עשות הטוב והיושר:
"ישא", ואז כשיעלה בהר ה' "ישא ברכה מאת ה'". שהוא הסיוע שיסייעו ה' וישפיע בו כח להוסיף שלימות שזה גדר הברכה שהיא תוספת על הטוב הנמצא, וגם ישא "צדקה" מאלהי "ישעו" שהוא מה שיאציל עליו רוח קדוש ממרום מצד הצדקה העליונה שלא תביט כלל על ההכנה ומעשה האדם. כמ"ש ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני:
"זה דור דורשיו", עפ"ז אומר שהגם שידמה שהוא דבר רחוק שימצא איש אשר יעלה בהר ה', וימים רבים עברו ואין עולה ומוריד ומשתף עליונים ותחתונים, בכ"ז (=בכל זאת) הלא נמצא עתה דור שלם שהגיעו אל המעלה הזאת וכולם עלו בהר ה' עד שהדור ההוא שהם כולם "דורשי ה' ומבקשי פניך" הם "יעקב", ר"ל (=רוצה לומר) הדור ההוא הם כולם במדרגת יעקב, שהוא אשר ראה את הסולם הזה שבו עולים אל האלהים, ובו ירדו מלאכי אל למטה, וישתתפו עליונים ותחתונים, ואז היה ה' נצב עליו ולא היו רק יחידים שהיו מרכבה לשכינה, ועתה נמצא דור דורשיו שכולם הם יעקב, וכולם עלו בסולם אל האלהים:
"שאו", אחרי שספר כי בטלה הגזרה, וכי נמצא עתה דור קדוש עולים בסולם למעלה למעון הקדש, יחויב מזה שירדו ג"כ תחתונים למטה ושיבא מלך הכבוד לשכון כבוד בהיכלו תחת כנפי הכרובים, עפ"ז יאמר, אתם "שערי המקדש שאו ראשיכם", וגם "ינשאו פתחי עולם", הפתחים שדרך שם נכנסים מעולם אל עולם, היינו מעולם העליון אל עולם התחתון, "ויבא מלך הכבוד", ר"ל שה' הוא מלך על הכבוד, שכל הכבוד הנמצא בבריאה הוא מלך עליה, כי הכל מאתו ומלכותו מושלת בכל כבוד. והנה ידבר בזה בשתי בחינות, בחינה אחת היא מה "שינשאו פתחי עולם", שהנפעל מורה שינשאו מצד ההכרח, והוא מצד שה' הוא המושל להרוס כל סדרי הטבע לגמול ולענוש שמצד זה ייראו כולם מפניו יראת הפחד וינשאו מצד יראתו, וע"ז שואל,
"מי זה מלך הכבוד", אשר ינשא מצד יראתו ופחדו? משיב מפני "שה' הוא עזוז וגבור", והוא "גבור מלחמה", הגבור הוא מצד כחו בעצמו, והגבור מלחמה הוא היודע טכסיסי מלחמה, ר"ל שהוא גבור מצד עצמו ברצותו להרוס כל חקי הטבע ולהכניע כולם בכחו הנסיי והפלאיי, וגם הוא גבור מלחמה לסדר כל צבאות הטבע כפי רצונו וחכמתו ללחום בצבאותיו ולנצח ולמשול ממשל רב, (כמ"ש עמ"ש ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה), ומצד זה ינשאו פתחי עולם מפניו בהכרח מפני פחדו ומוראו:
"שאו", עתה יאמר שראוי "שישאו השערים ראשם מעצמם ושאו פתחי עולם" בלא מכריח. ולא מפני פחד העונש רק מצד יראת הרוממות מצד שהוא בורא כל, שמצד זה יחוייב אליו ההכנעה הטבעיית, וע"ז (=ועל זה) שואל.
"מי הוא זה מלך הכבוד" שישאו מעצמם מלפניו מצד יראת רוממתו? ומשיב "ה' צבאות", ע"י שכל צבאות הבריאה הם שלו, עי"כ "הוא מלך הכבוד", אינו דומה כמלך שהכבוד אינו שלו רק ע"י המכבדים אותו, אבל אחר שכל הצבאות הם שלו א"כ כבודו עצמי לו, והוא עצמו הוא מלך הכבוד:
