בוז
בוז
חוני המעגל פינות
אבל בשביל אותן בנות אני מאמינה שזה חשוב
חוני המעגל פינותהאיסור הכי קשה בתורה זה לא תרצח.
הוא פתח שרשור על עצמו, ומן הסתם ידע מה תהיינה התגובות. ובשום שלב לא ביקש לנעול אותו.
שלמסע הזה
יהיה סוף
טוב
🙏🏻
למה זה מרגיש כמו בית
פתאום אני קולטת את כל הרמזים האלו
וכל האמירות
והניסיונות
וזה לא יכול להיות סתמי
לא יכול
אבל מה אני עושה עם זה
מה
אני מפחדת
איך שומרים עלי בתוך זה
מה עושים עם כל זה
בוא
עזוב הכל
כלום לא משנה
פשוט תביא חיבוק
תן להרגיש אותך
שמישהו יעצור את הקרוסלה הזאת
פוס משחק
אני רוצה לרדת
אני לא ורצה לשחק בזה יותר
תנו לי לרדת
אני רוצה אחר
רוצה חדש
רק שיהיה לי טוב
זר לא יבין
אני לא יודעת כלום יותר
אני צריכה את החיבוק הזה אלוהיםם אני צריכהה
וזה טוב וזה רע
ואני רוצה ומפחדת ונגעלת ומשתוקקת
אבל הוא נפסיק לדבר ופשוט חיבוק
בוא ננשום את זה
פשוט חיבוק של נצח
להרגיש את הלב פועם ביחד
האיפוס הזה
הרגיעה
הוויסות
הנשימה שחוזרת לקצב סביר
ההרגשה הבטוחה והמוגנת
אני חייבת את החיבוק הזה דחוף
חייבת ואסור לי בו זמנית
מי יודע מה יוליד מחר
לא יודעת מה לקוות
עזוב הכל
פשוט תביא חיבוק
תן להרגיש אותך
להרגיש את חום הגוף
את המגע
הריח
הנשימות השקטות
הביטחון
הנינוחות
לא צריכה כלום יותר
רק לשים ראש
לשמוע איך כל העולם נכבה
ואין כלום יותר חוץ משנינו
וטוב לי
פשוט טוב
הלוואי שיכולתי
רק לשים את הראש ולהתחפר בחיבוק הזה
הלוואי
אולי
ואני יודעת שהכל ירגע והכל יהיה קל יותר אם רק יהיה חיבוק
אם רק יהיה אפשר לשים ראש ולנשום ביחד
ומה עושים עם הפער בין הרצוי למצוי
אני יודעת את זה
מרגישה את זה עמוק בעצמות
המגע הזה חסר
ומה זה בעצם
זה כלום
זה רק להרגיש את הלב פועם
זה רק להיות ביחד
רק לדעת שיש איפה להניח את הראש
לשחרר הכל
ופשוט להיות
ואני רואה את זה במבט שלך ויודעת שזה לא רק אני
אני רואה את הצורך
את הכמיהה
את הנואשות
הידיעה הזאת שזה יפתור הכל
והכל יהיה טוב יותר
מה עושים עם זה
מה
אלוהים
למה
😭
אני רואה את החיפוש והצורך
ואני יודעת שיש איך לעזור ולפתור הכל
רק לשבת קרוב
רק להניח ראש
לא חייב חיבוק
רק לגעת
רק להרגיש
מה עושים עם זה
מה
מה
מה יהיה בסוף
זה כואב לי בגוף האדם הגעגוע הזה
מה צריך יותר מכתף
המבט האבוד הזה
הכאב
הצעקה הזאת של בואי תצילי אותי
הציפיה הזאת בעיניים
זה תופס אותי חזק
זה נוגע בי בנקודות הכי עמוקות ועדינות
לא מפקירים פצוע בשטח
אני רואה את הכאב בעינים
אני רואה את זה
אני רוצה
ככ רוצה
רק להניח את היד
רק לנשום ביחד
מה צריך יותר מזה מה
למה אלוהים
למה
עד מתי
מה עושים עם זה
זה כואב בכל חלק בגוף
המבט הזה עוד יהרוג אותי
הציפייה הזו בעינים
ואני לא יודעת מה לעשות איתה
איך אפשר לעזור?
להיות שם?
להקל?
מה רוצים ממני בעצם?
הלוואי שהיה אפשר לפתור הכל בחיבוק
לא צריך מילים, רק לשים ראש
מתחת לכל המריבות והמילים יש רצון לקשר
בוא נעצור את זה כאן
לא צריך לבזבז מילים
אפשר פשוט לשתוק ולהניח ראש ולהרגיש את זה בגוף ולדעת שהכל בסדר
כשאנחנו ביחד הכל קטן עלינו
אני לא יכולה לאהוב אותך
זה מסוכן מדי
והכי קשה שאני לא יודעת מה אצלך
זה גם מרגיש אותו דבר?
גם בוכה בלילה מגעגוע וכאב ואהבה נכזבת?
גם לך כואב בכל הגוף?
גם אצלך יש געגוע וצורך שצועקים בכל תא ותא?
גם אצלך לשים ראש זה פיתרון להכל?
מה נעשה עם זה?
איך זה יגמר?
זה יגמר?
הריח שלך שתופס אותי בכל מקום
הלב שכואב ומחפש
אלוהים זה כואב לי
זה כבד לי
זה יותר מדי
הבלבול הזה
המבוכה
הכמיהה
כיפחיים ככה כיפכוף של יום
אעאעאע טאטע תושיע אותי
מה את שמחה על הגרמים האלו מה
מטומטמת חולה
לראות את זה אתמול עשה לא טוב בלשון המעטה
גאדדדד איזה ניסיונות אתה מביא לי אה
שכחתי בכלל שהייתה אמורה להיות היום שקילה
והיא הזכירה וישר זה הכיווץ הזה בבטן
אלוהים האם מתישהו זה יעבור
האם הרצון לצמצם את עצמי כל כך עד שכבר אין אותי יעבור מתישהו
האם יש רפואה לדבר החולה הזה
אנה תעזבי אותי לנפשי אני מתחננת
שונאת אותך
לכי ממני פליז
נכנעתי. פשוט נכנעתי.
אין לי כח אליי יותר אין
היא אמרה לי, אבל את לא עושה את זה
ואז עשיתי את זה. מטומטמת. אין מילה אחרת.
אם אני אספר יהיה רע מאוד
מה עושים
טאטע תציל אותי ממני
ואני לא יודעת אם סיימתי והכל טוב
או שיבוא עוד גל
ואז שוב
לבכות
לנסות
להתפלל
להיוושע
רק שבסוף תהיה ישועה
מי יכול להבטיח דבר כזה
לחיות על הקצה
האדרנלין
הריגוש
לשחק בגבול של מותר לאסור
אני עושה את זה לעצמי
זה בסדר
רק לא לשכוח
הריגוש
הנגיעה באסור
הליהטוט הזה
נוגע לא נוגע
רק אל תשכחי את עצמך
אל תשכחי
זה מרגש
זה מנחם
זה מרגיע
את מרגישה עטופה
את מרגישה בטוחה
אבל
את בטוחה?
אל תשכחי את הגבולות שלך
אל תשכחי אותך
מותר לך
תשמרי עלייך
אף אחד אחר לא יעשה את זה
זה היה מביך. ברמות אבל
ועברתי את זה
כל הכבוד לי או משהו כזה.
זה ככ קשה לי שהוא *
אופ.
הייתי בחרדה של החיים
עזר לי קצת לצלם את הטבע אבל ישר אחכ חזרה החרדה
יהיה בסדר נכון?
היה לילה קשוח ברמות.
הזום הזה ריגש אותי ואני מעריצה אותה והיא השראה אבל אופ למה זה טירגר אותי והחזיר אותי לשם
ואז בלילה פלאשבקים ובכי ואופ
אני עייפה. פיזית ונפשית
יום מורכב ועוד יש פגישה איתה
קמתי בחמש והלכתי לישון אחרי שתיים עשרה
טאטע תהיה איתי טוב?
למה את עושה את זה לעצמך אה
למה
בבקשה תבינו,
אנחנו לעולם - בשום נקודה - לא בעתיד הנראה לעין ולא בעתיד הרחוק - "נשב ונצחק על זה".
לא ניזכר בעבר הטראומטי ברגשות שחרור או רגשות נוסטלגיה, ונהיה "אסירי תודה שעברנו את זה".
לא יימלא שחוק פינו.
זרענו בדמעה, אין ספק, אבל רק מעטים (אם בכלל) יזכו "לקצור ברינה".
כל הצפה שלכם מחדש של הדברים שעברתי, אפילו של הדברים שעברנו ביחד, נתפסת אצלי כזילות נוראה באותו כאב שלי.
ואולי זה לא נראה ככה, אולי אתם לא יודעים (אני רוצה דן לכף זכות),
אבל גם כשהכאב הזה לא משתק אותי, או שולט בי, הוא מאוד נוכח, מאוד חי.
כל יום מחדש אני מקבל בעל כורחי אינספור תזכורות לכמה שהוא נוכח, לכמה שהוא חי.
בבקשה, אל תחמירו את המצב.
כי אני לא אומר לכם את זה, אבל בפנים אני מפחד, אני מת מפחד.
זה לעולם לא "פשוט יחלוף", אני ביסודי תמיד אשאר הרבה מאוד מאותו ילד מלא חרדות.
אם הייתי יכול להשתפך בכנות מוחלטת, הייתי מספר לכם עד כמה (!) יותר משאכפת לי מעצמי אכפת לי מכם.
אני לא רוצה לפגוע בכם, לא לצער אתכם, יותר ממה שכבר גרמתי לכם עוגמת נפש.
ואני לא יכול להפסיק לתת לכם להרגיש שאתם הולכים בין הטיפות איתי.
אני שומר על עצמי, על הנפש הקרועה הזאת.
בבקשה תבינו.
