אני כותבת כאן בהתלבטות מאוד גדולה ומקווה שלא יזהו אותי.
אני נשואה בערך שלוש שנים, יש לנו ילדה בת שנה וחצי ועוד תינוקת בדרך. כבר מההתחלה הזוגיות שלנו לא הייתה פשוטה — אנחנו מאוד שונים אחד מהשני כמעט בכל דבר, בגישה, בהתנהלות, בתגובות. יש לבעלי דפוסים והתנהגויות שמאוד מאוד קשים לי, דברים שאני ממש מתקשה להכיל ולהתמודד איתם.
בפועל, הקשר שלנו מלא בהרבה מאוד ריבים, ויכוחים, צעקות והתפרצויות. זה לא ויכוחים שקטים — זה מגיע למקומות מאוד טעונים, עם הרבה מתח, מאבקי כוח, לפעמים לפעמים גם מצבים פיזיים לא נעימים כמו דחיפות, חסימות, להיכנס אחד לשני למרחב בכוח וכדומה. זה קורה בתדירות גבוהה יחסית, לא משהו חד-פעמי.
עם כל זה, חשוב לי להגיד שאני כן אוהבת אותו. אני כן רואה בו דברים טובים, הוא אדם עם לב, ויש בינינו גם חיבור. אני כן מאמינה שיש סיכוי לשפר, שיש רגעים של התקדמות ושאפשר להגיע למקום יותר רגוע וטוב. בגלל זה אני גם נשארת ומנסה לעבוד על זה.
אבל מה שהכי שובר אותי זה הילדה שלנו. היא ילדה מאוד רגישה, ואני רואה בעיניים איך כל המריבות, הצעקות והמתח משפיעים עליה. היא נבהלת, בוכה, לפעמים פשוט עומדת ומסתכלת עלינו חסרת אונים. יש פעמים שהיא ממש מנסה “להצחיק” או לרצות אותנו כדי להרגיע את האווירה, וזה קורע לי את הלב לראות את זה בגיל כזה קטן.
אני מרגישה שמיום ליום הביטחון שלה נפגע. שהיא נהיית יותר מרצה, יותר דרוכה, פחות רגועה. אני יודעת שהיא ממש סופגת הכל, גם אם היא קטנה, ושזה נחרט בה. וזה משהו שמטריף אותי מבפנים.
אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני חייבת להיות חזקה בשבילה, לא להיגרר לריבים, לעצור את זה — אבל האמת היא שלא תמיד אני מצליחה. לפעמים זה פשוט גדול עליי, ואני נשאבת לזה שוב. יש רגעים שאני מצליחה לעצור, ויש רגעים שלא, והמחיר הוא שהיא נחשפת לזה שוב ושוב.
אני מרגישה תקועה. מצד אחד, יש אהבה ורצון אמיתי לתקן ולעבוד על הזוגיות, ואני כן רואה גם נקודות של שיפור. מצד שני, הילדה שלי היא הדבר הכי חשוב לי בעולם, והתחושה שאני פוגעת בה או לא מגנה עליה מספיק — אוכלת אותי מבפנים. אני מרגישה לפעמים שאני נכשלת בתור אמא, שאני לא נותנת לה את הסביבה שהיא צריכה.
אני יודעת שיש אנשים שיגידו “אז תקומי ותלכי”, ואני מבינה את זה. אבל מבפנים זה לא כזה פשוט, ואני עדיין בתוך ההתלבטות והניסיון להבין מה נכון לעשות.
בינתיים, בתוך המציאות הקיימת — אני באמת רוצה לדעת:
מה אפשר לעשות כדי לעזור לילדה כזאת קטנה לשמור על ביטחון עצמי?
איך אפשר לחזק אותה רגשית למרות שהיא חשופה למריבות, לצעקות ולמתח הזה בבית?
איך אפשר למזער את הנזק כמה שאפשר, עד שאצליח להבין ולקבל החלטות יותר גדולות?
וגם אני מתלבטת לגבי הילדה שבדרך. אולי זה לא היה נכון להכנס להריון? אולי לא נכון לה לגדול אצלינו?
תודה למי שקרא עד הסוף ולמי שיגיב 🙏
ותודה!
בעלך מכיר את המושג משכב לידה?
אבל גם מתסכל אותי שחייבים אותי ולא יכול להיות ערב בלעדיי, ומסתכל במיוחד כל העניין הזה של בת השמונה עם המקלחת. קשה קצת גם עם הליכה לישון, אבל בעיקר זה. 