כל ילד מרחיב את הלב,מוציא ממני יכולות חדשות שונות ואהבה שלא הכרתי,כל ילד זה משהו אחר אצלי בלב,באישיות זה ממש מסע לפעמים מרתק מלא באהבה,

זה אצלי.

למשפחה זה מוסיף שמחה,מפתח את האחים,מוציא מהם המון המון יכולות ואת המשפחה כולה מקדם אותה לדעתי משדרג אותה.

אין לי עדיין דו ספרתי אבל ממש קרובה לשם כבר.

אצלי הבעיה בזה היא הקטע הזוגי.

אבל מבחינתי אין כל כך הבדל בין הסיבה להביא את השלישי להביא את העשירי😅

דבר ראשון זה הערך של כל נשמה, הערך של להביא עוד נשמה לעולם ושל ליצור חיים שאחרת לא היו קורים פשוט. זה מדהים כשחושבים על זה.

ודבר שני זאת המתנה לילדים. כל ילד זה עוד מתנה מדהימה של עוד אח שבעז''ה יהיה להם קשר כשיגדלו, שיהיה להם גב אחד של השני ויהיה להם משפחה כמה שיותר גדולה וכיפית. אני באה ממשפחה דו ספרתית ומבחינתי זאת המתנה הכי גדולה שההורים שלי נתנו לי אחרי החיים שלי בעצמם...

ההבדל הוא פשוט הרבה הרבה יותר עבודה/השקעה/אנרגיות 😉😃 הכל פי כמה וכמה..

איך מתגברים על הקושי הזה?

לא חשבתי לרגע שלא....

אבל מבחינת הערך והסיבה זה (אצלי לפחות) אותו דבר.

וכל פעם חושבים ילד אחד הלאה- אם מתאים לכוחות שלי כרגע או לא...

אני לא חושבת שאני מוסמכת לענות על השאלה של מאיפה הכוח כי אני באמת לא בשלב הזה😅 אבל סתם, לפעמים אני חושבת על זה שפעם סבתא שלי היתה אישה צעירה עם 6 ילדים שהתמודדה לגדל אותם, והיום יש לכל אחד מהם ב''ה משפחה גדולה עם ילדים ונכדים והמשפחה כולה היא יותר מ150 איש... וכשאני חושבת על זה מדהים אותי הכוח של משפחה גדולה ובאמת זה נותן לי מוטיבציה לחשוב על זה בעתיד... 

זה פשוט שלב כזה

שכולם או רובם מאוד קטנים

גם אם זה 4-5 וגם אם זה 8-9 ילדים

אני לא מרגישה שינוי מטורף אחרי כל ילד 'נוסף

רק בלידות הראשונות הרגשתי ככה

אחרי שעוברים את הכמה חודשים לאחר הלידה

יש מן שגרה כזאת

שלא מחדשת המון

בסוף מתרגלים לחיים האלה

כבר לא ניגשת לשולחן שבת ומצפה לזמן נינוח ורגוע

יודעת שיהיה את 'לה המריבות מי יושב איפה ולמה לו המזלג הזה

ואז המבול בקשות מה לשים לי במרק ומה לא

ואז הם יאכלו קצת וירגע קצת וכו

באיזשהו 'לה האינטנסיביות היא חלק מהחיים אבל לא מפתיעה

וגם בגילאי 3 ומעלה לא מרגישה כזה קושי מטורף

הם רבים ולפעמים גם מאתגרים

אבל לא מרגישה שזה הכמות

זה היה ככה גם אם 3-4 ילדים

ועם הזמן הגדולים קצת גדלים ויש גם הקלות ויש מי שעושה לי קניות במכולת ושומר על התינוק קצת בין לבין

והם משחקים יחד מלא אז זה גם יתרון

פשוט כן זה כמויות כביסה אחרות

אבל אז מה זה מתגמד בעיני

כאילו אולי אני אגדיר את זה ככה

בעיני מה שמשנה

זה האמא שאני הופכת להיות

עם הזמן

ופחות המספר בדיוק לש הילדים

וגם אני בדיל מבוגר אז תכלס אין לי יותר מדי למתי לדחות זה או שיהיה עוד אחד שניים או שלא 

אלא מגוון הצרכים של הילדים.

כשאחד צריך קלינאית תקשורת, ואחד צריך ריפוי בעיסוק, והשלישי זקוק לטיפול רגשי, והרביעי מפתח בעיה רפואית שדורשת הרבה תורים אצל רופא, ולחמישי המתבגר יש פתאום דרישות שלא הכרנו לפני כן, ולכמה מהם יחד יש צורך בטיפולי שיניים דחופים -

זה לא רק עומס כלכלי (זה גם), זה עומס רגשי וטכני גדול, שדורש יכולות ניהול כמו של מנהל חברה גדולה, ויכולות חינוך כמו של מחנך דגול, ויכולות סבלנות כמו שלא יודעת למי יש...

ומזה נובע העומס.

אני מסכימה איתך שלאמא עם שלושה קטנטנים היום-יום מורכב יותר משל אמא עם שמונה ילדים, שבהם גם קטנים וגם גדולים.

אבל גידול ילדים לא מסתכם רק בשגרת היום-יום...

כי אחד מהגדולים שלי יותר היה צריך מלא טיפולים בגלל קושי כלשהו..אבל מודה שהז לא היה דומה כי לא היה במקביל

אבל מה שתיארת יכל לקרות

ויכל לא לקרות

זאת אומרת.. עם כל הכאב שזה בטח גורם לך ואני גם באמת מכל הלב מעריכה עד מעריצה אותך על ההתמודדות שלך-

זה לאו דוקא המצב אצל רוב המשפחות...שבהכרח יש כל מיני טיפולים רפואיים או רגשיים במקביל וכו..

אף אחד לא יודע מה ה' מתכנן לו.. בכל דבר תכלס

מה שתיארת יכל להיות מאתגר גם עם 3-4 ילדים במקביל

אז כאילו אני לא אחשוב אם בא לי עוד הריון ואז אריץ את שלל התרחישים המסובכים שיכולים לקרות בחיים..

כי אין לזה סוף

באמת יש אתגר רגשי יותר עם הזמן- לדייק את ההתנהלות מול כל ילד..לפענח למה קשה לה חברתית ולמה הוא יותר מתקשה בלקבל גבולות והיא ביישנית מדי וכו'

גם בלי אפילו אתגרים מאובחנים..סתם כאלה לש החיים..

כן זה יכולת ניווט ותמרון וג'ינגול לפעמים

אבל שוב אני מכניסה את זה לקטגוריית- קויש חולף

למה כי זה .קופה אינטסנסיבית שבסוף לא נשארת אותו הדבר

אם אני ארגיש שאין לי אנרגיות זמינות יותר או שמתקרבת לשם..

(והיה לי מצב כזה וב''ה יצאתי ממנו🙏)

אם ארגיש שאני בלי כח נפשי להיות מעניקה

ומחפשת רק להתשחרר מכל עול

אני ברור שאעצור ואשקול מחדש וכו

זה לא שיש לי אידאל על אוטומט..זה להיות בקשר עם עצמי וכן פתוחה להחליט אחרת

אבל כששאלו מה עורז להתמודד עם הקושי

אז לי התיחום במחשבה שזה השקעה גדולה אבל בסוף מתוחמת ועם מלאתפירות ומשמעות ומתיקות גם תוך כדי וגם בשלב הבוגר יותר..

לי זה נותן כח

ונכון לא הגיוני ללכת על זה רק מלחלום יום אחד על ושלחן שבת גדול ומלא

צריך להסכים ללכת את הדרך לשם.. ולהנות ממנה

אם ארגיש שאני בלי כח נפשי להיות מעניקה

ומחפשת רק להתשחרר מכל עול

אני ברור שאעצור ואשקול מחדש וכו

מה הכוונה תשקלי מחדש? הילדים שילדת הם עובדה מוגמרת.. הם פה לתמיד בעז"ה

זה בדיוק העניין שהבנתי שמתואמת כתבה

שכשהם נולדים לא לוקחים בחשבון את המצב הזה שאת מתארת

כח נפשי, פניות, ואפילו טכנית שפתאום מגלים שבעצם אין או לא אפשרי..

ובכללי מתשדלת לחיות באמון שה' נותן לי את הכח למה שמזמן לי ו'אני לא חייבת לתכנן חלוקת כוחות עתידית מאוזנת לשאר ימי חיי...כי במילא לא אדע מראש כל מה שיצוץ בחיי קדימה

אז משתדלת להיות באמונה מצד אחד וגם בקשב והגיון מצד שני

ואני לא מתייפיפת יש רגעים שהחיים האלה מטורפים..כן?

ברור שיש רגעים שמה אני עושה בתוך הבלגן הזה..ומתי נחיםםם

אבל זה רגעים..נראה לי לרובנו יש אותם

יש גם תקופות יותר סזיפיות ותקופות יותר קלות

זה באמת עמוס לפעמים מאוד מאוד

אבל אני כן מרגישה שלצד העומס יש גם עוד מרחבים שקורים

הם גדלים ומתפתחים ומגלים לנו את האישיות והיחודיות שלהם..ואנחנו יוצרים קשרים

ואני לומדת אותי ומוצאת גם איוזונים 'טובים לי ומקורות להתחדש נפשית

ולומדת אותם

אז מבחינתי זה עסקת חבילה

אני בוחרת בה מאהבה

באמת כי בפשטות לא יכולה לחשוב על לותר על אף נשמה מתוקה כזאת שיכולה להיות חלק מהלב שלי

וזה באמת כי אני בדיל מבוגר ויודעת 'יאללה זה רק עוד מאמץ קטן ובכל מקרה אין לי כבר מלא זמן

אבל אני כן יגיד שאמנם גם אני מאד מאד מאד מעריכה את מתואמת על ההתמודדות המדהימה שלהם והמסע שהם עוברים עם הילדים

אבל בעיני זה ממש לא חריג כמו שאת מתארת את זה.

ודווקא ככל שאני גדלה ונחשפת ליותר ויותר משפחות אני רואה שהחיים כל כך כל כך הרבה יותר מורכבים משנראה לנו

ושרוב הילדים מתמודדים עם איזה שהוא תיק, בין אם רגשי או פיזי או מוטורי ועוד ועוד, מי תיק גדול ותיק קטן.

ממה שאני רואה סביבי בטח במשפחות גדולות, לפחות חצי מהילדים מתמודדים עם משהו שדורש התייחסות מיוחדת, טיפולים ספיציפים, השקעה מיוחדת וכו'. ברור שכל אחד ברמה אחרת ויש דברים יותר קיצוניים ויש משפחות עם איזה בעיה רפואית גנטית שאז יהיה אצל הרבה ילדים ויש דברים יותר בקטנה ועדיין אני אומרת בסוף זה מה זה לא פשוט ומלא מלא מלא מלא ילדים מתמודדים עם דברים ברמות כלשהן...אם לא הרוב אפילו אבל בטח שלרוב המשפחות יש לפחות כמה ילדים כאלה

אני ממש שמחה בשבילך שאצלך זה פשוט יותר ואת לא חווה את זה ככה,

אבל גם אני היום עם שלושה ילדים ולכל ילד יש את הסיפור שלו, למרות שהם חמסה חמסה מדהימים ובריאים ועדיין עם כל אחד יש לי סיפור שחד משמעי דורש. בין אם בריאותי, רגשי, התנהגותי.....או גם וגם

וכל הזמן אני רק רואה סביבי כמה זה ככה אצל רוב המשפחות וכמה שכל כך הרבה ילדים יש עניינים שדורשים...

אני מגיעה עם הילדים שלי חוסם ורואה שם כל כך הרבה ילדים כל שבוע ועוד ועוד...

אז ממש לא להוריד מהמדהימות של מתואמת חלילה וממש בלי קשר אלא כדי שאולי נשים אחרות שקוראות את ההודעה שלך וחושבות שהם חריגות שיש לילדים שלהם התמודדויות והם כל הזמן מג'נגלות בין מיני טיפולים ובין הצרכים השונים של כל הילדים,

אז שידעו שהם הכי נורמליות שיש ושזה כל כך נפוץ וזה חלק מהסיפור של לגדל ילדים 🩷

אני כן יוסיף שאני מאוד מסכימה עם הגישה שלך ושזה קושי חולף וזה שווה הכל וזה הדבר הכי מדהים בעולם ובגדול אני ממש איתך במה שאת מביאה ואומרת ומאמינה בזה גם ומשתדלת לחיות ככה! 

פשוט אני גם מרגישה שלאורך השרשור קצת מידי הבאת את הצד האטופי התמים והורוד כאילו שאין קשיים וחסרונות כאילו זה לא מסע קשה ומורכב עם כל המדהימות והמופלאות שלו...

אני מסכימה איתך

באמת כל אחד עובר מסע אחר בהורות ואצל כל אחד הנסיונות הם באפיק אחר

לא חושבת שזה גם משנה המון אם רק לחצי או לרוב או לפחות יש ילדים שצריכים אולי טיפולים או מענה מיוחד.. אין לנו נתונים עובדתיים..

יכל להיות שאת חווה שלרוב המשפחות- כי בסוף כשמשהו מעסיק אותך את רואה אותו יותר סביבך כי את ערנית לזה.

אולי ''הלוואי'' שכתבה שפחות רואה -אולי היא רואה פשוט דברים אחרים שאותה יותר מעסיקים

בעיני הנקודה זה שאף אחד לא רוצה שישטיחו את האתגר שהוא חווה. בכל תחום.

יתכן וחלק מהתגובות המאוד אופטימיות שהיו פה בשרשור..לא משנה מצד מי.. וברור שלא בכוונה..

קצת נגעו בלב למי שחווה שם אתגר באותו הרגע

ויצרו לה כזה אאוצ' מול משהו שבא לה בהרבה מאמץ

מצד שני...הרי זאת היתה השאלה פה..מה גורם למי שמביאה הרבה ילדים להביא אותם ואיך היא רואה את הדברים..

אז כאילו כן הגיוני שיהיו גם דיבורים כאלה אופטימיים כי בסוף..כל אחד נגיד שמוכן להתאמץ על חלום שלו- יש לו את המאגרי כח ועוצמה ושמחה שיש לו מול הרצון הזה והם נותנים לו כח.. אז כשזה מרוכז בשרשור אחד..זה באמת עלול להציף אצל מי שדוקא במרחב הזה חווה יותר אתגר.

אני גם לא חושבת שמי שכתבה אופטימי וחיובי לא חווה אתגרים באמהות.

אבל בסוף כתבת ''כאילו זה לא מסע קשה ומורכב עם כל המדהימות שלו''- זה הגדרה יפה אבל יכל להיות שמינשכתבה קצת ורוד זה לא שהיא מתעלמת מהאתגרים.. פה היא הביאה את הורוד בעיקר כי זה היה השאלה..איך הורוד נותן לכן כח להשתגע ככה

אולי היא באמת חווה בעיקר את הורוד

אולי הוא כזה פנימי לה שבאמת החוויית קושי מתגמדת.כמו נגיד כל שיטות הלידה מתוך עונג..יש כאב ברור אבל התודעה מאוד מכוונת לחוויה המעצימה ומונחת בעיקר שם.

או שלפעמים ה' נותן כוחות מיוחדים לאתגרי המציאות בזמנים מסוימים ואולי מתוך זה הדברים עלו.

בכל מקרה מה שרציתי לומר

זה שכולנו יכולות להיות בטוחות בעצמינו שאנחנו אלופות וגיבורות על ועושות עבודת קודש נפלאה ומורכבת

עם כל מספר של ילדים

ואין משהו יותר נכון או טוב.

כל נשמה היא פלא.

וכל אמא היא פלא. לא משנה כמה נשמות הביאה לעולם.

וגם אני הבאתי הרבה צדדים טובים וחולמת על משפחה גדולה (חלום שכנראה לא יתגשם לצערי)

ספציפית בתגובות של הלואי הרגשתי קצת התעלמות מהקשיים

ואני לא חושבת שיש סתירה בין אופטימיות הסתכלות חיובית למבט מפוקח על המציאות והקשיים.

חוץ מזה אני כן מסכימה איתך שכל אחד רואה מה שהוא חווה, ועדיין ילדים עם קשיים מכל סוג שהם זה נפוץ מאוד מאוד מאוד בלי שום קשר למה שאני חווה

פשוט אני לא חושבת שצריך להציג את זה כאילו זה משהו חריג.. 

בעיקר מבינה מה את מרגישה ..ובאמת זה לא מובן מאליו להביא ילדים לגדל אותם בכל המסע המאתגר הזה של ההורות..

וגם לי יש קשיים

חושבת שהיה משפט מיותר בהחלט כשרשמתי שלא רואה חסרונות בעתיד מבחינתי.. ובאמת לא ניסחתי נכון ..כי לא התכוונתי לזה כמשמעו ואחר כך הסברתי יותר והבנתי למה זה צרם .מסכימה.

למה שכתבתי למתואמת

כתבתי לה שלא בהכרח שהקשיים של רוב המשפחות הם דוקא בלקחת לטיפולים

כל אחד והאתגר שלו

ומבחינתי לנסות לחשוב על כל אתגר שאולי יכל לקרות בחיים קדימה ובגללו לא להביא עוד ילד

זה לא הצורת חשיבה שלי(וגם לא של מתואמת)

נראה לי שבעיקר זה נגע לך בנק' רגישה

ולכן גרם לך לראות את כל מה שכתבתי פה כאופטימי ומתעלם מהקשיים

רק ניסיתי להסביר את איך אני חווה את האמהות למשפחה גדולה

ומה נותן לי את הכח

ולא התכוונתי להמעיט או לזלזל או להתעלם מאף קושי

אני יכולה לפתוח פה כל יום שרשור על אתגרים באמהות ובחיים עמוסים

אני הכי לא מתעלמת

אבל כן דוקא בשרשור כזה הרגשתי שזה בעצם מה שרצו

לשמוע את המאגר כוחות הפנימי ממי שזה מחיה אתה וגורם לה לבחור בחיים כאלה

אז רק ניסיתי לשתף

את לא צריכה להזדהות

ואני גם מבינה שכתבת שהיית רוצה רק שהחיים איתגרו וכנראה לא יקרה- ובאמת מבינה לליבך. וסליחה אם הכאבתי. זה באמת מאוד רגיש וכואב לפעמים להרגיש שהחיים מאתגרים אותנו וכאילו מרחיקים מאיתנו מקומות שהלב רצה..

אני גם מכירה את זה.. פשוט יותר בתחומים אחרים

אז חיבוק

וסליחה אם פגעתי זה ממש לא היתה המטרה

ממש לא פגע לי בנקודה רגישה זה באמת לא משהו שמקפיץ אותי ...

אני יכולה להגיד שמשהו שהרבה יותר מקפיץ אותי ומפעיל אותי שזה מדברים על הריונות כאילו זה קליל כשאצלי זה גיהנום נניח..

(וזה גם הסיבה שלא תהיה לנו משפחה גדולה, כי בריאותית זה לא יתאפשר, כל הריון מסכן אותי ואני לא יוכל לשאת עוד הרבה)

סביב הגידול של הילדים זה באמת לא מקפיץ אותי עניתי ממקום הכי שכלי שיש כי כשאני קראתי את ההודעה שלך הרגשתי שמי שכן מתמודדת זה כן יקפיץ אותה  כי אני הרגשתי בהודעה הזאת ספציפית שהצגת את זה כאילו זה חריג של ילדים יש הרבה עניינים שדורשים התייחסות מיוחדת.

גם אני מסכימה שזה לא סיבה לא להביא ילדים היום בגלל משהו שאולי יקרה בעתיד שאין לנו איך לצפות כשגם ככה אין לי מושג וזה לא באמת קשור למספר ילדים.

וגם כתבתי בסוף ההודעה שאני מסכימה עם הגישה בגדול ואני באותה גישה שלך🙂

הגבתי נטו על המשפט שאמרת שזה ממש לא ככה אצל כולם אז ברור שזה לא ככה אצל כולם אבל תדעי שזה הרבה יותר נפוץ ממה שאת חושבת ואין סיבה להפוך את זה להיות משהו חריג זהו 🙂

רק כתבתי שזה יכל להיות המציאות  ויכל להיות שלא..ולאו דוקא אצל רוב המשפחות זה כן.. יש ויש..

ולא לפי זה אני אחליט אם להביא עוד ילד..

תקראי מה כתבתי

ולכן הרגשתי שהגבת מפרשנות אישית או רגשית ולא ענייני למילים שלי

אבל מה שתיארת יכל לקרות

ויכל לא לקרות...זה לאו דוקא המצב אצל רוב המשפחות...שבהכרח יש כל מיני טיפולים רפואיים או רגשיים במקביל וכו

אף אחד לא יודע מה ה' מתכנן לו.. בכל דבר תכלס

מה שתיארת יכל להיות מאתגר גם עם 3-4 ילדים במקביל

אז כאילו אני לא אחשוב אם בא לי עוד הריון ואז אריץ את שלל התרחישים המסובכים שיכולים לקרות בחיים..

כי אין לזה סוף

----

ואני לא מתייפיפת יש רגעים שהחיים האלה מטורפים..כן?

ברור שיש רגעים שמה אני עושה בתוך הבלגן הזה..ומתי נחיםםם

שגם אני ממש מטורגרת מנשים שמתייחסות להריון כמשהו 'בקטנה'.

מוצאת את עצמי מקנאה במישהי שיכולה לדמיין הריון כשיש לה תינוק קטן (ואצלי, אחרי לידות, עד שסוף סוף אני יכולה לחיות כי אני לא בהריון... לוקח לי המון זמן להחלים מה''לא מחלה'' הזאת).

וכשמספרים פה על משפחות ענקיות אני ישר מחשבת כמה חודשים האמא היתה בהריון ואיך היא שרדה את זה (וכן, כנראה שההריונות שלה שונים מהותית משלי...).

בקיצור- רק רציתי לשלוח הזדהות.

יש לי חברות אחרי עשר לידות ואפס משקל מיותר , מצד שני יש לי חברות שעלו המון אחרי הריון ראשון ולא מצליחות להוריד.

יש נשים שגם עם ילד אחד עובדות הניקיון ויש כאלו שבנו קריירה עם עשרה.

כשחמותי הייתה מתקשרת לשאול מה שלומנו , על תשובה הכל בסדר הייתה עונה - לא יכול להיות , יש לכם הרבה ילדים , אז לא יכול להיות בסדר. וגם אם בסדר סה"כ אז למה לא ניקיתם חלונות ולא נסעתם לחופשה לקמבודיה?

אם באמת הייתה תקופה קשה , היא הייתה אומרת , ברור שזה ככה עם הרבה ילדים, סוף סוף אתם מבינים מה זה ילדים וכמה זה קשה.

כאילו מחפשים אותך בנרות ולא יכול להיות לך טוב בסה" כ . גם אם לא ניקיתי חלונות , לא אפיתי עוגה ואין לי אפשרות לנסוע לחופשה זוגית.

לא יודעת מאיפה הבנת את זה בכלל

אני הכי שמחה באימהות שלי בעולם

אומרת את זה מלא

מאוהבת בילדים שלי עד השמיים והדבר שאני הכי אוהבת בעולם זה להיות אמא וזה מה שאני עושה 24 7

לא צריך לשכנע אותי

ודווקא מתוך המקום הזה אני חושבת שזה הרבה יותר בריא ומפוקח כשזה מתוך הסתכלות גם על המורכבות והקשיים וראייה של החלקים היותר קשים בזה ולא התעלמות.

אגב זה נכון גם שאנשים חווים קשיים/אתגרים אחרת אחד מהשני

אז זה גם מסביר קצת את ההסתכלות השונה בין אנשים שונים

אבל אין פה איזה משהו חריג באמת

לגדל ילדים דורש הרבה מאוד מכל הבחינות, איך שלא נסתכל על זה..

שיש לה הרבה ילדים בטווח גילאים בערך בין 10-30+ והיום יום שלה כרגע ממש פנוי ונינוח, מעט מתבגרים חמודים בבית ועוד כמה שפרחו מהקן, מגיעים מדי פעם בשבתות...

והיא אמרה לי שכמעט אין ילד שלה שאין לה דאגות עליו, עם הקטנים יותר יש לה גם משימות ביחד עם הדאגות, עם הגדולים, זה בעיקר תפילות ודמעות...

ויש לי כמה וכמה אחים שמאוד מדאיגים את אמא שלי, אחד עם אתגרים במערכת החינוך, אחד מתבגר שסולל דרך, אחד עם קשיים רגשיים, אחד שנתקל באנשים רעים וברוע של העולם ומתמודד בלי לתת לה לעזור לו (לא שיש לה הרבה איך, אבל עצם המידור הזה מאוד קשה לה), אחד חייל במקומות מסוכנים, ועוד אחת מתוקה ורגישה שסוחבת על הכתפיים הצעירות שלה כמה מהבעיות הסבוכות של האחים הגדולים שלה...

וזה ממש לא היה ככה ואפילו לא דומה לזה כשהיינו קטנים, ילדים קטנים דאגות קטנות, ילדים גדולים דאגות גדולות

אם כשהילדים קטנים הדאגות גדולות, אז מה יהיה כשיהיו גדולים?🥴

(טוב, אבל כשהיו לנו רק קטנים ממש באמת הדאגות היו קטנות יותר...)

אומרת מהסתכלות על אמא שלי ודודות וכו

שהביאו כמה וכמה ילדים , עשו הפסקה של כמה שנים ואז עוד אחד או שניים

פתאום לגדל את האחד שניים האלה זה נראה הרבה יותר קשה (למרות שהשאר יותר גדולים)

כי כבר התרגלת לחופשיות של בלי תינוק (תינוק זה ברכה, אבל גם הרבה עבודה)

זה מה שאני ראיתי…

וגם כשהם גדלים, ופתאום רק הם בבית והשאר בשלב אחר לגמרי, גם שם זה פתאום מוזר- מה הקשר להתעסק במחנות קיץ חחחח

איכשהו כשזה ברצף, נשמר גם רצף מחשבתי והרגלים…

בין הארבעה הראשונים לבין החמישי.

וזה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי.

היה הרבה יותר קל עם החמישי.

יש קצת עזרה מהגדולים.

אין ילד בתהליכי גמילה תוך כדי שאני מניקה.

ממש עולם אחר

בין הרביעי לחמישי 5 שנים, אמנם ההפרש לא היה לגמרי מבחירה (עד גיל 3 כן) אבל ממש רואה בחוש איך מה שה' עושה לטובה

כל כך כיף לי הגידול שלו

בפער ממה שהיה לי עם הגדולים שהיו יחסית צפופים

ומי ששאלה האם לא משעמם לו

אז ממש לא! הוא בן שנתיים וחודשיים והוא השעשוע של הבית

כל רגע מישהו אחר משחק איתו או מספר לו סיפור

ברמה שהוא כבר יודע אפילו כמה אותיות 🥹

ואני ממש נהנית מהטיפול בו

היא לא קשורה רק להפרש אלא גם לבשלות ובגרות בהורות.

אני הרגשתי בילדים האחרונים שלא בא לי לחוות בעיקר סזיפיות אחרי לידות של עייפות וכאבי בטן ועומס... בא לי להנות מהקטנטנים

.בא לי לשמוח ולהיות מעבר לקושי הנלווה ההכרחי.. ושמתי לב שזה עניין לש תודעה ולא רק של עובדות. למדתי להתעלם ממחסור בשינה ולהתרכז במהות..במתיקות..בהתחדשות.. וב3 האחרונים שלי באמת ממממש נהנית מהם ומהגידול למרות כל העומס מסביב.. בכללי נהנית לתרגל את זה גם מול כל הילדים בסתם אחה''צ..להחליט שרוצה שיהיה לי כיף ומלא בלב.. ומשקיעה בהם.. אנחנו רוקדים ריקודים מצחיקים יחד..כולנו נשפכים מצחוק וזה פשוט כיף. ולא היה לי את היכולת הזאת להתעלם מהאתגרים הפיזיים בעבר.. מרגישה שהנפש מרגישה שלא יהיה לה עוד הרבה מהשלב הזה הקטן...ורוצה לאסוף ממנו עוד ועוד ולא לפספס את המהות

ברור שזה לא תמיד מצליח.. ברורררר שיש תקופות שקשה ואין כח..

אין תמיד בעולם הזה.. הכל עליות וירידות..

וגם ממש היה לי מתוק מה שתיארת בין האחים לקטן.. זה הכי משמח כשרואים שיש בין האחים אהבה!!!

אני אגב מסכימה שיותר קל להנות בהפרש מרווח יותר!!

לפעמים חושבת לעצמי 'אולי היתה לי חוית הורות כיפית יותר אם היה לי הפרשים גדולים יותר

אבל אצלי לא היה את הזמן הזה...התחתנתי מאוחר.. 30..אז ידעתי שאו שיהיה לי את הילדים האלה או שלא..

חושבת אגב שאם היתי מתחתנת בגיל מוקדם כן היתי מרווחת יותר.

אני גם מרגישה בשלות ובגרות

אני הרבה פחות מתרכזת בקושי הסיזיפי שיש בגידול ילדים קטנים וחוסר שינה וכו

אני קמה לקטן בלילה ועושה את זה עם כל העייפות אבל עם כל הלב כי אני יותר בשלה להבין שהוא פשוט צריך אותי וזה כיף לי שאני יכולה לתת לו את המענה שהוא צריך.

זה לגמרי משנה את כל החוויה וגם את הקושי. 

הוא לא מספר הילדים

אלא

מי האמא שאני

ודוקא מרגישה שאם היתי עוצרת בילד הרביעי-חמישי אז היתי נשארת בחוויה של הקושי והאתגר פי כמה

ודוקא אחרי גיליתי את המיומנות לאמהות בחוויה טובה יותר

אפילו שהעומס גדל

כאילו עם כל ילד למדתי כל כך הרבה עם עצמי ועל עצמי וזה בסוף גידל אותי

וכל ילד היה ממש מצע לתרגל את המיומנויות(בקטע טוב הכוונה..לא שעושה עליו ניסוי חלילה..אלא שהוא עוזר לי להוציא מעצמי יותר את הרצונות הטובים שלא מספיק הצלחתי לגלות החוצה ולממש עם הראשונים כי היתי טרודה בללמוד לתפקד בתוך זה)

על מה מניע אותן.

ב"ה אני עם שניים, ונראלי   כאילו עם  כל ילד זה עוד דאגות ועוד אחריות ואמאלה איך אני  יעשה עם כל כך הרבה?

כאילו כשהם פחות אז אני יכולה להיות יותר מדוייקת, יותר סבלנית ויותר שפויה

לרכות ולראשוניות הזו.

זה בפשטות.

בעומק אני מרגישה שיש ברכה במשפחה גדולה, ב"קליקה" הזו שנוצרת, בגאוות היחידה, באווירה המגוונת (כי יש הרבה אנשים והרבה גילאים), בהתפתחות המשפחתית שכל ילד חדש מביא איתו...

(אבל האמת שהשאלה הזו מטרגרת אותי, כי החיים שלי כיום לא נראים כמו שדמיינתי כשהייתי נערה, אחות בכורה במשפחה ברוכה... חצי מהלידות בקיסרי וילדים עם אתגרים לא פשוטים - זה קצת משנה את התמונה...

שמחה מאוד במקום שאליו הגעתי היום!! אבל היום כבר השכל נכנס קצת יותר לתמונה, ולא רק הרגש מנהל...)

אני מאוד אוהבת את כל תהליך ההריון לידה ותינוק קטן

מכורה לזה ממש

וזה בגדול מה שדי מניע אותי בסוף ללכת על זה כל פעם שוב ושוב

היום הילדים גדלו והכל מקבל פרספקטיבה אחרת

אני מאוהבת בהם ושמחה בחבורה שלי

אבל זה בהחלט מעורר בי מחשבות עד כמה אני יכולה/רוצה עוד ועוד מזה

להריון,להתרגשות ללידה.

אבל ממש לא חושבת שזה חכם לקחת את זה בחשבון.

אני ממש מנסה לתת לזה כמה שפחות משקל

זה לתת לרגש להשתלט,לא שזה רע אבל ממש לא פרמטר אצלי לעוד ילד.

מצד שני כנראה שככה ה' ברא את הטבע, כדי להגביר את התשוקה לעוד ילדים

זה מתחיל במשהו ריחני ומתוק

ההמשך גם יכול להיות כזה בעז''ה אבל זה כבר לא אותו דבר..

כמו שה' עשה שבתקופת הביוץ יש יותר תשוקה לקרבה בין בני הזוג.. הכל כדי לקיים את העולם ולהמשיך אותו

האם כשיש ילד עם קשיים משמעותיים (רפואיים, התנהגותיים, רגשיים...) זה משפיע על הרצון ותחושת המסוגלות?

חושבת על שכנים שיש להם אולי 7 ילדים אבל כמעט כל ילד הוא סיפור ותוהה לעצמי מאיפה הכוח ואולי אפילו האומץ להמשיך להביא עוד... האם לא עובר בראש לפעמים שעם פחות ילדים אפשר יהיה להשקיע יותר בכל אחד ואולי מצבם יהיה טוב יותר?

אני עוד בתחילת הדרך בהורות

והאחריות מרגישה לי כ"כ גדולה שזה משתק

ולהרבה מהאחים שלי יש סביבות ה10 ילדים.

אני אוחזת ב6 ואני בערך עקרה

התחברתי לכל מה שכתבו כאן. אני חושב אבל שאצל אימא שלי זה היה גם מחוסר מחשבה וברור שכל עוד יש לי כוח זה מה שאני עושה כי זה העיקר בחיים

זה היה ההגשמה מבחינתה, הקריירה שלה. עד היום שיש לה הרבה יותר מ100 נכדים היא משוגעת על כל נכד שנולד ומתרגשת מכל נין.

וגם חמותי יש לה משפחה ממש גדולה והאהבה שלה זה התמונות על המקרר ושבתות נכדות.

ובאמת המתנה הכי גדולה שאימא שלי נתנה לנו הייתה האחים והאחיות והעיטוף שלנו אחד את השני...

(חוץ מזה שאנחנו ברוך ד' פעמיים בשבוע באירוע.... והחיים עמוסיםםםםם)

היה לי רצון כזה בילדות . לא יודעת למה

גם לבעלי היה רצון כזה. כל המשפחות הגדולות מסביב גם משמחות אותי. גם גם משפחות צעירות עם עוד תינוק ועוד ילד . זה כזה מתוק ומבורך. פעם בקיסריה מישהו שאל אותי האם אני מרגישה נצח. ושם אני לא מרגישה נצח , מרגישה סופיות החיים. אבל בגינת משחקים אני מרגישה נצח.

נגיד ראיתי סבא שעלה מרוסיה במיוחד כדי לעזור עם נכדים ועלתה לי מחשבה שהוא בעצם התגשמות של נבואות בלי שהוא בכלל יודע על זה. כי הוא בכלל לא רצה לעלות אבל פתאום יש אותו ונכדים שלו בגינה בארץ ישראל.

כמובן צריכים גם חיבור למציאות. עד כמה יש כוח ויכולת ואיפה הוא כבר נגמר. אני כרגע בשלב שזהו , לא רוצה עוד, נגמר לי הכוח

לומר הזו מספיק לי מהפלא ההז..

אני באמת מתפעלת מכל הריון ומכל לידה ומכל תינוק.. ומתרגשת מלהכיר עוד נשמה חדשה וללוות את הבדילה וההתפתחות שלה פה בעולם

מודה שלמרות כל הצד הערכי החשוב

אצלי זה לא השיקול

לראות אותם בוגרים..ובית מלא מתבגרים..ובגילאים גדולים

וחולמת שיהיה בית שמח ועם קשר טוב בין כולם

ואגב קודם כתבתי ונראה שבא לי אותם רק תינוקות..לא לזה התכוונתי..להפך

אני כל הזמן רואה כמה אין מצב שיכלתי בלי הילד או הילדה החמודים האלה וכמה הם הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיי

אז מסתכלת עליהם

ולא על הלא לישון בלילה

ואגב האתגר מבחינתי זה לא הפיזי

אפילו שזה לא בא לי בקלות בכלללל

אלא האחריות לתת מענה רגשי ונפשי כל החיים

לכל אחד ולא להחסיר מאף אחד

כמה שאפשר

משתדלת

חושבת על זה ומנסה..ומתפללת...

ובעלי בא ממשפחה קטנה יותר ,ושנינו רוצים משפחה גדולה כי יודעים כמה זה יפה וכיף משפחה גדולה .

ברור שיש קשיים אבל זה מתגמד לעומת זה שרואים אותם גדלים ביחד ויש להם אחד את השני..

ב''ה אנחנו בדרך להגשמת החלום, לקראת לידה תשיעית בע''ה.

מרגישה מבורכת מאד ופשוט מרחמת על מי שיש לה מס' קטן של ילדים *מבחירה*!!! כלומר שאין לה בעיות פוריות או אחרות שמונעות ממנה להביא עוד..

שמחה שקיבלתי את הילדים האלה מתנות מהקב''ה ויודעת שעכשיו זה הזמן שלי ללדת ולא להגיע לגיל שאגיד חבל שלא הבאתי עוד..

מותר לך להרגיש את זה

אבל לומר בקול רם בעיני פחות נעים

באותו אופן אפשר להגיד שמרחמים עלייך בגלל הקשיים שיש במשפחה גדולה.

זה מה שאני חושבת ...

יצא לי לשמוע נשים שאמרו שחבל שלא הביאו עוד כשעוד יכלו ללדת...

ואני לא מכירה אף אישה שתגיד שחבל שהיא הביאה יותר מדי ילדים

שוואלה היה מלא לחץ סביבתי ותכלס זה לא מותאם להן.

זה מצריך כנות מאד חזקה.

ולא לפחד.

ולכן רוב הנשים לא יגידו את זה. כי כבר יש ילדים.

וברור שמי שאומרת את זה לא אומרת זה במובן של 'באסה על הילדים שיש'.

אבל כן הבחנה באיזה מצב היתי ואיך אני רואה את זה עכשיו.

באותה מידה אלה האחרות אומרות שבאסה שלא ניסו עוד.

מי שלא יכולה להביא ומביאה עוד ילדים בגלל לחץ חברתי.. (אצלנו ההפך הלחץ החברתי הוא לא להביא הרבה ילדים)..

או על משפחות שיש להם ילדים עם קשיים ועדיין מביאים עוד ..

התכוונתי  לזוג  שמסוגל להביא עוד ילדים מכל הבחינות: כלכלית , זוגית , בריאותית, נפשית וכו' .

ובכל זאת בוחרים להביא משפחה קטנה .

גם שישה ילדים נקרא כבר משפחה גדולה לצורך הענין.. לא חייב 10

אני עם שני ילדים וטוב לי.

יש לי יכולת של הכל להביא עוד ב"ה. ומאמינה שאני גם יביא.

כרגע זה הבחירה שלי לעצור וטוב לי עם זה.

וזה הרצון שלי.

זה לא ענין שאפשר לעשות אותו רק אם אין ברירה.

אם אין לך כסף או אין לך כוחות פיזים או אין לך כוחותנפש - טוב אז אל תביאי מלא.

יש לי הכל ובכל זאת אני בוחרת לעצור פה. טוב לי.

כל אחת ומה שטוב לה. ואולי אני מחרתיים אחליט שאני כן רוצה עוד ילד. ובעז"ה.

אבל זה לא סיטואציה שהיא רק בדיעבד. היא יכולה להיות גם ממש שזה הרצון 🙂

וממה שאני קוראת פה זה ברף התחתון של משפחה מרובת😂

והם באמת אוהבים אותנו אחד אחד אהבה עצומה, והשקיעו ומשקיעים בנו המוןןןן

אבל אבא שלי אמר לי באיזו שיחה על מספר ילדים, בכנות רבה וללא כל כעס או צער, שלדעתו לרוב רובם של האנשים זה פשוט לא מתאים להביא אפילו 6 ומעלה, ושמי שזה מתאים לו- בברכה

אבל שהרבה מביאים כי הסביבה או כי לא באמת חושבים, והוא חושב שזה לא טוב

ובאמת ההורים שלי הורים מדהימים. שניהם. ב"ה. אבל יש גם את הצד הזה…

שילדים מצריכים הרבה הרבה יכולות וככל שהם גדולים יותר העומסים משמעותיים יותר.

צריך הרבה יכולות לנהל משפחה גדולה בהמון אספקטים ולכן אני חושבת ממש הפוך ממך.

צריך לבחור משפחה גדולה ולקחת בחשבון את כל מכלול המשמעות והשיקולים, בעיני הרבה מאוד אנשים לא בנויים לזה ואם היו להם פחות ילדים הם היו מטופחים יותר.

אני לא חושבת שא''א, ברור שאפשר אבל לא כולם, וצריך לשקול היטב כל אחד אם זה באמת מתאים לו העומס הזה

אני כותבת את זה כאמא משקיעה ל8 ילדים.

ילדים מצריכים הרבה מההורים

טכנית כלכלית ורגשית

וכל ילד מוסיף למשקל הזה

לא מצליחה להבין מי שחושב שלא והוא הורה לילדים

זה בעיניי התכחשות למצב בסיסי כ"כ

מי חושב שלא?

שלא לוקחות בחשבון שכל ילד זה עול כבד לאורך שנים ארוכות

על שיח על משפחות 'קטנות' שבעצם 2 ילדים זה גם אחריות גדולה מאד

שיש אנשים שלא עומדים בה כראוי 

שאמרה שהיא לא מבינה משפחות שאין בהם הרבה ילדים

שהיא לא מבינה מי שמסוגל מכל הבחינות

כלכלית, זוגית, בריאותית, נפשית וכו'

לא שאני מסכימה איתה

אבל עדיין אף אחת פה לא ראיתי שכתבה שזה לא מצריך מההורים המון

בעיני הורות למשפחה גדולה היא לא דרך הרבים, היא דורשת הרבה מאוד יכולות שיש לא מעט הורים שהיו יכולים להיות הורים מעולים אם היו להם פחות ילדים אבל העומס פוגע להם בתפקוד, ולכן בעיני זה הרבה מעבר למי שמסוגל, זה מצריך יכולת מעבר

אלא אם כן ראית משפחה שהיה להם מושלם עם שלושה ילדים ואחרי עוד לידה או שתיים הכל השתנה.

אלו מקרים נדירים. כי בדרך כלל לאנשים יש סגנון הורות וזה אותו סגנון עם שלושה , חמישה או עשרה.

את גם כותבת ילדים מטופחים. מאיזה בחינה? נגיד , ראיתי בגינה פעוטה לבושה בגדים יפים ולא נוחים . אז אולי היא נראתה יותר יפה מילדים עם בגדים נוחים שכן אפשר להרוס וללכלך אבל היא לא יכלה לעשות כלום ולא היה לה כיף.

או הורה יותר פנוי . נגיד הוא מכפתר ומנגב את הילד שלו בגיל שש. האם זה טוב לילד? לא , זה גרוע לו. אחר כך אותו ילד יצטרך ריפוי בעיסוק הטיפול רגשי. כולם בטח יגידו שהורים שלו משקיעים . והם לא משקיעים. הם הביאו אותו למצב לא אידיאלי הזה.

גם מעוד בחינות. חברים שלי עם ילד אחד הרבה פעמים שולחים ילד כבר בכיתה א לקצה שני של העיר. אין להם לוגיסטיקה מסובכת של כמה ילדים . אז הם יכולים להרשות לעצמם לשים ילד בבית ספר רחוק, לא להתחשב עם כוחות של ילד , עניינים חברתיים שלו . ואני לא חושבת שהם משקיעים יותר. אם יש לך ילד אחד וקריטי לך סגנון בית ספר מסוים , הגיוני לגור במרחק סביר מבית הספר הזה.

במשפחות קטנות יותר יש יותר פנאי ללכת אחרי כל מיני שיטות חינוך מוזרות.

גם אם לא יעבוד , יש להם זמן להעביר מבית ספר לבית ספר...

והאמת שבעיני גם קצת מקטין בדרך חינוך אחרת, ובחשיבה שאנשים אחרים לא חושבים בגלל שהם משקיעים יותר מדי בלי לעצור ולחשוב ולהתחשב. 

ילדים מטופחים אני מתכוונת לילדים שמשקיעים בהם במגוון תחומים, ממש לא חשבתי על ביגוד, הרבה יותר על העשרה והשקעה במגוון תחומים שברור לי שלמרות שאני משקיעה בילדים אם היו לי פחות היו דברים שהיה לי יותר פנאי לעשות. לדוגמה, יש לי כמה ילדים מוכשרים במתמטיקה שהיו יכולים להנות מתוכניות ההעשרה שיש. אבל משיקולים של עומס אני לא לוקחת אותם, הם לא ניזוקים אבל היה אפשר להשקיע יותר ולפתח בהם תחום באופן משמעותי יותר.

ומעבר לזה, התכוונתי שלרוב המשפחות יש קשיים במידת מה עם הילדים, שיש מעט ילדים אפשר להתנהל בסך הכל באופן סביר, שיש הרבה הקשיים מתעצמים והרבה פעמים נכנסים לסחרור שאם העומס היה קטן יותר היה ניתן להתנהל בסך הכל..

כל פן של השקעה כמשהו שלילי.

לשים ילד בבית ספר רחוק כי זה מה שמתאים לילד זה השקעה שיכולה להיות מדהימה מבחינת הילד שמקבל בדיוק את הצורך שלו (לא תמיד רלוונטי לגור ליד בית הספר). בטח שהורה למלא ילדים לא יוכל לספק את זה. אני יושבת עם כל ילד על שיעורי בית כמה שהוא צריך לא מאמינה שבמשפחה מרובת ילדים אפשר להגיע כך לכל ילד. בפארק ילד מושקע זה ילד שההורים איתו בהתאם לגיל שלו. לרוב מה שאני רואה במשפחות מרובות ילדים (בלי להכליל) ילדים מגיל מאוד קטן מסתובבים לבד בפארק נופלים ומתמודדים לבד. ההשקעה היא לא בבגדים היא בכמה אני פנויה לכל ילד. גם עם 3 ילדים יש לי הרבה פעמים תחושות מעורבות לגבי זה שאני לא מספיקה באמת לתת לכל ילד את מה שהוא צריך.

יהיו מושגחים בפארק.

כי כשיש שלושה ילדים קטנים ושני הורים - אז לכאורה ילד אחד נשאר בלי השגחה.

אבל כשיש שלושה ילדים קטנים ועוד שלושה ילדים גדולים, שאחד מהם גדול ואחראי מספיק, הוא יכול להצטרך להורים בהשגחה...

(כמובן שכל זה לא כללים ברורים, לכאן ולכאן. רק הייתי חייבת לכתוב את הצד השני של מה שכתבת...)

אני בקושי מסכימה לבת השבע שלי ללכת לבד לגינה שנמצאת ממש לידינו, וכמובן שלא אתן לה ללכת עם אחותה בת הארבע, אף שהיא אחראית מאוד (אבל בת הארבע הפוך מזה). גם לבן התשע אני לא נותנת להשגיח על האחיות הקטנות שלו. רק לבת ה-11, ורק בתנאים מסוימים.

אני חושבת ש'הזנחה' כמו שתיארת בהודעה הקודמת שלך תלויה לגמרי באופי ולא במספר ילדים. אני אמא חרדתית למדי, ולכן אין סיכוי שאשחרר בקלות את הילדים לגינה, גם איתי.

ויש אימהות שמסוגלות לשבת על הספסל ולפטפט עם אימהות אחרות בעוד הילד שלהם (אפילו ילד יחיד) מנסה את כוחו לבד במתקנים...

(אני גם מרגישה שיש לך הנחה מוקדמת על משפחות ברוכות, שלא בהכרח מתכתבת עם המציאות...)

זה כן היה מתבקש. הורים בכוונה שכרו דירה בשכונה זולה יותר ושלחו את הילד לבית ספר בקצה שני של העיר כדי שהוא יהיה חרדי יותר . לפעמים מרחק בכלל היה מוגזם. נגיד משפחה גרה בקרית יובל בירושלים שזה דרום העיר וילד נשלח לשכונת רמות חרדית בצפון העיר. וזה לא היה בשביל הילד. כי משפחה לא באמת הייתה ברמה דתית של בית ספר, ומשפחה עם ילד אחד יכולה להוסיף אלך שקל לשכירות בשביל הילד . אבל במקרה כזה אולי היו צריכים לקנות חמש זוגות נעליים ולא חמש עשרה .

לגבי שיעורי בית ילדים מגיל שמונה בגדול מסתדרים לבד. וגם אני הסתדרתי לבד בדרך כלל.

בכיתה א' וכיתה ב' באמת צריך לעזור ולהקפיד לקרוא .

ולי הייתה שכנה עם שתי בנות . והן יצאו לבד מגיל שנתיים וחצי. פעם תפסנו אותן ליד כביש כשהגדולה בת חמש מחזיקה את הקטנה בת שנתיים וחצי בכוחות האחרונים שלא תברח לכביש.

בקיצור הרחקנו אותן מהכביש , הלכתי לקרוא לשכנה. אבל אין לה עינית בדלת ולא פותחת סתם ככה . היא כזה מבררת מי אני( היא מכירה אותי בפנים אבל לא יודעת איך קוראים לי) ומה אני רוצה. וכל זה לוקח זמן...

אבל היא כן השקיעה מאוד בימי הולדת..

ואנחנו לא גרים קרוב ( אאכ ולא הבנתי מה זה קרוב, אנחנו נוסעים ברכב רבע שעה עשרים דקות)

אין שום קשר לזה שאנחנו משפחה קטנה, גם משפחות של 8 ילדים מביאים את הילדים ברכב, ולא כולם מאותה שכונה כי בעיר שלנו רוב התתים נמצאים באזור אחד, בערך על אותו כביש. אין קשר לגודל משםחה, זה תלוי בדברים אחרים גם.

ולא, לא אעבור דירה למקום שלא מתאים לי כדי לחסוך נסיעה. בית ספר קרוב הוא לא השיקול הכי חשוב בעולם מבחינתי אם אני ניידת עם רכב

אף אחד לא יגיד על מישהו שכבר נולד חבל שהוא נולד

ובטח לא על ילד שלו בשר מבשרו..

אבל בהחלט יכולות להיות כל מיני השפעות פחות טובות בעקבות משפחה גדולה,

אולי הרבה לא יגידו את זה בקול ובמפורש

אבל זה קיים בהחלט.

לפעמים זה משפיע על הזוגיות לכל החיים.. בריאות הגוף והנפש... בקיצור

בוודאי שיש כאלו שיכולים להגיד שיכל להיות אחרת.. אבל כאמור לא יגידו את זה במפורש

קיבלתי ים תשומת לב

ולא היתי צריכה להתמודד עם כלום כמעט.. לא עם לוותר לחלוק ..לא עם לראות צרכים לש אחרים

לא קבלתי חוסן לחיים כי הכל היה קל להשגה

לא היתי צריכה לעזור המון כי לא היה במה לא רבתי עם אחים שלי כי לא היה עם מי

ובלי קשר למכירה או לא - לא הבנתי את העניין של הרחמים

יש לי ב"ה 2 ילדים מבחירה ואני לא צריכה או מבינה רחמים של אף אחת.

כי קודם כל - מה אכפת לך? אם היה נכתב הפוך, בטוחה שלא היה לך נחמד לקרוא שמרחמים עלייך כי את שמחה בבחירות שלך וחושבת שהן נכונות, ככה גם אצלנו אגב

דבר שני - אם תהיה חרטה או לא, זה עניין שלי

דבר שלישי בהקשר לחרטה - סטטיסטית, 90 אחוז מהנשים הבוגרות שנשאלו הצטערו שלא הביאו עוד ילד. בעיניי לא חכמה להצטער על עוד ילד שלא הבאנו כשההתמודדות כבר מאחורינו וזה לא משקף כלום. זה יכול גם להיות מתחושה של בדידות ומחשבה שעוד ילד היה מספק יותר חברה או דאגה או נוכחות כשההורים כבר בגיל השלישי והילדים הקממו משפחות משלהם כו מנהלים חיים עצמאיים. אליי באופן אישי זה לא מדבר כי אני חיה בהווה, ובהווה - ב'ה המשפחה שלי שלמה כמו שהיא.

בעינימ יש יתרונות גם למשפחה גדולה ( באתי מאחת כזו) וגם לקטנה. וגם חסרונות כמובן. שכל אחת תעשה מה שטוב לה🙏

ילדים מול שניים?

לא מצליחה להבין את השאלה

יש משהו יותר נוח כשזה יכול להתחלק בין יותר ילדים, ויחד עם זאת אני חושבת שגם בתוך משפחה גדולה יהיו את ה-2-3 שייקחו יותר אחריות..

(נגיד אצל אמא שלי הם 7 אחים אבל מי שביום יום יותר מעורב בעזרה להורים הפ השניים שגרים קרוב אליהם)

מבחינת האופציות לקשר בין האחים

לא תמיד האופי מתחבר והסגנון וכשיש יותר אופציות יש יותר סיכוי לקשר(לא מחייב ברור)

מצד המשפחתיות.. המפגש..הלהתארח אצל ההורים..האוירה בשולחן שבת. ..היכולת לתמוך ולעזור אחד לשני ולהורים כשזקנים

ואי מלא דברים בעיני

הכל בסדר ומותר ואין בעיה לבחור מה 'נכון

אבל בעיני בודאי שזה שונה מאוד

שבמשפחה שלי (ז"ה הצד של אמא שלי) מכיוון שיש ב"ה 7 אחים, ולכל אחד מהם את הילדים שלו, בשלב שבו אנחנו התחלנו להתחתן נוצר כבר מצב שב"ה לכל אחד יש את השבט שלו וכבר יותר קשה למצוא הזדמנויות להפגש כמשפחה, ובצד של בעלי שהמשפחות של ההורים שלו יותר קטנות יש משהו קרוב יותר בין בני הדודים ויש אפשרות עדיין להפגש בתדירות גבוהה יחסית כי זה לא מלא אנשים, והקשר חזק יותר..

לכל מטבע- שני צדדים ב"ה.

גם אנחנו 4 אחים ויותר קל להפגש מארש 10 אחים ומשפחות גדולות וכו

הז לא או 2 או 7

קיצר אבל זה דיון חסר תכלית חח

באמת כל אחד והבחירות שלו 

ובכללי חוסר קשר כי לאמא היה קשה לארח מגיל צעיר

כי בעתיד הזה יש יתרונות למשפחה גדולה ויש יתרונות למשפחה קטנה. . אז זו לא טענה שעומדת בעיני. 

אבל זה החוויה שלי😉😉

במשפחה קטנה קל להגיע כל האחים יחד לשבת אצל ההורים ולהיפגש הרבה

במשפחה גדולה פחות וצריך ממש לעבוד על להיפגש

ונפגשים פי כמה יותר..ובלי קשר לכמה נפגשים יותר חשובה האיכות

הם גדלו כמ'פחה כשייכות.למרחב המפשחתי ורואים את זה בקשר בינהם גם כשלא נפגשים יש אכפתיות וגם כשהאופי ו'נה אז מתחברים..

ואצלינו אין כמעט שהות ו'ייכות למשפחה

וגם כשהיתי ילדה ועוד היה - תמיד חלמתי שיהיו לי עוד אחים הרגשתי כל כך בודדה..ושולחן שבת היה כזה יבש...

ובאמת אני יודעת שיכל להיות הכל מהכל

וזה לא קשור למספר ילדים אלא לאופי לדינמיקה להורים ושאר נסיבות החיים

אני רק כתבתי שבחוויה שלי מבחינת העתיד- אז היתרון שרואה במשפחה מרובה עולה על החסרון

וממש 'מבינה למה אפשר גם למצוא חסרונות בעקרון ..בכל דבר תכלס

אני לא התכוונתי להתווכח..סליחה🙏

לקחת בחשבון שכל ילד יביא איתו עוד בעל/אישה זרים למשפחה. ממשפחות שונות ומנטליות שונה

זה לא פשוט לגרום שתהיה הרמוניה בין כולם כולם. זה גם לא פשוט להורים לנהל את כל הדבר הזה מהצד

הנקודה היא שבוודאי שיש יתרונות וחסרונות לכל בחירה.

זה שאת לא רואה חסרונות לא אומר שהם לא קיימים, אולי עוד לא הגעת לשלב של לראות אותם, אולי את באמת חושבת שהם מינוריים ולא דורשים התייחסות.

אני חושבת שזה בסדר להגיד אבל- אני מודעת לזה שיש חסרונות לבחירה x ועדיין אני בוחרת בזה כי אני מאמינה בזה/ היתרונות עולים על החסרונות וכו'.

אני באה ממשפחה גדולה, וחולמת על משפחה גדולה בעצמי. אבל אני גם יודעת להגיד מה יהיו האתגרים שאיתם אצטרך להתמודד.

למשל, אני יודעת שבשביל להצליח לשמר את הקשר כשהמשפחה תתרחב (גיסים, נכדים וכו') אז אני אצטרך לעבוד קשה בלארח, ליזום מפגשים וכו'.

או אם ארצה לדאוג לכל הצרכים הפיזיים של הילדים שלי, אני חייבת כבר עכשיו למצוא את הדרכים להכניס עוד כסף מעבר לעבודתי כמורה כי זה קשה לפרנס היום משפחה גדולה ממשכורת של שני אנשי חינוך.

אפשר לעצום עיניים ולהגיד אין חסרונות ואפשר לפקוח אותם ולהגיד, אני אעשה ככל יכולתי כדי שהחסרונות יתגמדו

אני כל המזן כתבתי שוב ושוב שברור שלכל בחירה יש חסרונות

כתבתי שכשאני ורק אני לעצמי מסתכלת על העתיד של המשפחה שלי אני מרגישה שבעתיד אני רואה במשפחה גדולה בעיקר יתרון. אצלי ואצלי בלבד.

למה כי זה ציור שנותן לי את הכח והחשק והשמחה בבחירה הזאת

אני יודעת שאולי בהמשך יהיו אתגרים

אולי מהצד גם אפשר לראות חסרונות ברור. אבל מהזוית לשי אני מפרשת חסרון כאתגר ששואפת לצלוח ולתת לו להעצים

ברור שמהצד אפשר לראות חסרונות בכל דבר

ואני לא מעלימה עין אני מודעת

אני לא טיפשה

אני פשוט עדיין שמחה בבחירה הזאת גם אם היא מזמנת אתגרים ומתפללת שאצליח לתת להם ככל יכלתי ושהם גם ירגישו את זה

ואיפה שלא- מאמינה שזה הדרך שלהם לעבור

כמו בכל דבר..

בצד של המשפחה של אמא שלי, היא כך כך גדולה (14 אחים) כבר בכלל אין קשר ומעקב בין הבני דודים ואפילו האחיינים

מרוב שהיא גדולה כי כל אחד עסוק במשפחה שלו.

ומצד האבא שיש רק שני אחים ומעט בני דודים, יותר ריאלי להיפגש והקפדנו יותר לשמור על קשר.

בכללי מרגיש לי קצב ואופי לש חיים שלא תואמים אלי

וגם באמת נפשית מעניין אותי איך מייצרים קשר קרוב עם כל כך הרבה

אבל באמת לא דיברתי על זה.. יש הבדל בין 8-10 ילדים

הז לא אותו הדבר

לא יודעת להסביר למה זה מרגיש לי הבדל ענק חח

גם עם 2

בואי נגיד שכששישה ילדים יגדלו ויקימו משפחות, זה כבר לא יהיה אותו דבר כמו עכשיו והשולחן לא יכיל את כולם אז אם כבר טווח רחוק.. הקשר עם ההורים משתנה

קשר בין אחים יכול להיות טוב/ גרוע בלי קשר למספרם

תמיכה אפשר כנל ב2. אפשר גם ללכת לבית גיל הזהב

לא יודעת, לי ממש בסדר ולא סיבה שבגללה חשוב לי להרחיב את המשפחה כי אני לא מרגישה שחסר לי כלום ב"ה

דברתי על החוויה שלי..

אני רואה את זה לגמרי אחרת

/ שולחן שבת

יכולה להיות גם זוועה עם משפחה גדולה

זה קשור בעיקר להורים

להתנהלות שלהם

ולא לכמות הילדים

אם כי הרבה ילדים יכולים להיות טריגר למריבות ולאווירה פחות טובה

וזה לגבי 2 הכיוונים

הרבה ילדים או פחות

אני גם שוב שואלת גם אותך - מה את רןאה בעתיד שאני לא? משפחה עם 2 ילדים היא משפחה לכל דבר, כמו משפחה ליותר או פחות

את התשובות שלי לזה אגב כבר נתתי בתגובה אחרת ואני ממש שלמה עם ההחלטה שלי כרגע בכל המובנים. גם במובנים עתידיים. 

האם לא אתחרט בעתיד? אולי. מבצינתי כרגע זה לא שיקול כי אין לי שום רצון, אפילו מינימלי, לעוד ילד. נראה שזה השיקול הכי חשוב 

אבל יש שיקולים שקשורים לעתיד

כמו

שיהיה לילדים תמיכה רחבה מהאחים כשההורים כבר יהיו מבוגרים

או כשההורים יהיו מבוגרים יהיה יותר קל לילדים להתחלק בעזרה

אפילו הרצון להרבה צאצאים זה שיקול

ככל שיש יותר ילדים הסיכוי גדל

אבא שלי ואחותו נקרעו מהטיפול בהורים שלהם לעת זקנתם, וזה באמת היה להם קשה להתנהל רק שניהם (פלוס הנכדים הגדולים מדי פעם, אבל זה לא אותו דבר).

היום, כשאנחנו צריכים לעזור להורים שלנו, זה ממש מקל שיש לנו רשת רחבה של תמיכה, ואנחנו יכולים להתחלק ברווח בעזרה בין כל האחים...

(לא אומרת שצריך להכריח את עצמך להביא עוד ילדים בגלל זה. זה כן דבר שצריך להחזיק בראש איכשהו...)

בהורים שלה.

אני מבינה שזה יכול להקל, אבל זה עדיין לא בטוח שיקל. אולי לא אצטרך עזרה בכלל? אולי לא אגיע לשלב הזה? מי יודע

וגם, שוב, לא סיבה מבחינתי לגדל עוד ילד אם אני לא רוצה עוד ילד.

זה טיעונים שאולי יוכלו לשכנע אישה ש"עומדת על הגדר". וגם אז, בעיניי זה לא שיקול שמכריע כף.  אני לא עומדת על הגדר, אני פשוט מאוד לא רוצה. חוסר רצון עומד בעיניי מעל לכל שיקול כזה או אחר. אני לא חושבת שאני צריכה לסבול הריון לידה וגידול ילד נוסף (כן, בעיניי לחזור אחורה זה לסבול אני מרגישה שעברתי את השלב הזה בחיים בכל מובן ושהשם לא ינסה אותי ) כדי שאולי בעתיד יהיה יותר קל לילדים שלי אם אצטרך עזרה

אני מבינה שלהרבה קשה להבין. אני לא מצפה. אבל עדיין אלו הם חיי וככה זה

מה שאת מתארת זה משהו קצת קיצוני

יכול להיות ששווה/נכון לטפל כדי שתרגישי אחרת כלפי הנושא הזה ואולי תחווי את זה אחרת?

אני חלילה לא מנסה לשכנע אותך להביא עוד ילד 

אבל כמו שמקובל היום על כל דבר לטפל/לעבד/לעבוד אולי זה נכון לך גם לגבי זה. 

לא צריך להיות במצב קשה כדי להבין שהריון ולידה ועוד ילד לא מתאים לי. גם אם יש לי "רק" שניים. שני ילדים זה עולם. ב'ה אלף פעם עליהם.

מותר לי להסתכל על זה ככה וזהו. לא לכל אחת מתאים עוד ילדים וזה לא העיקר להביא כדי שהחברה תחשוב שאני נורמלית.

אני אוהבת את הילדים שלי עד השמיים ומשקיעה בהם המון, אבל אין לי רצון וכוח לעוד גם אם זה נראה מוזר לאנשים

אף אחד לא חי אותי כמוני. ולי עוד ילדים לא מתאים. לא רוצה.

כמו שאמרתי, מבינה שקשה לאחרות להבין אבל לא מצפה

מנגד, זה יהיה נחמד באמת אם לא יסתכלו עליי עקום וכאילו יש לי בעיה. כי אין לי שום בעיה,אני סובלת 'רק' מחוסר רצון לעוד ילדים. וסליחה על הבוטות - אני לא רק רחם.

אם השם היה רוצה שיהיו לי, כנראה שלא הייתי כזו החלטית וברורה עם עצמי (ועברתי עם הנושא הזה המון) אולי הייתי נקלטת עם הדיאפרגמה, לא יודעת.

נכון לעכשיו אני במודעות גבוהה ליכולות ולכוח שלי. ומותר לי פשוט.

(והזוי לראות את המילה קיצוני בהקשר של 2 ילדים)

(לסבתא שלי היו 2 ילדים

היא לא רצתה להיות תלויה בהם

כשהיא הייתה חולה היא נשארה בבית

נפטרה בכבוד כשהיא עדיין יחסית עצמאית

זה המודל שלי לעתיד שלי)

לא התכוונתי שזה קיצוני לרצות "רק" 2 ילדים

התכוונתי שנראה שהיא סוחבת קושי קשה שמשפיע עליה כל כך וזה נשמע קיצוני.

לא חסרות נשים שעברו לידות קשות למשל

יש כאלו שזה יותר ישפיע עליהן ויצטרכו עיבוד לידה

ויש כאלו באותה רמת קושי לידה אחרי כמה חודשים ישכחו מזה.

זה הכוונה

על קושי קיצוני

ויש הרבה נשים שאחרי 2 ילדים ממצות את הרצון והאנרגיות לילדים נוספים (חילוניות)

אני לא בעד תרבות הטיפולים

במקום הקשבה עצמית פנימית בסיסית

ההקשבה הזו

היא מקור לטיפול הטוב ביותר שאשה יכולה לעשות לעצמה

ונשמע שמקורית עושה את זה מעולה 

זה נטו הקשבה בסיסית

לנסות לטפל בזה, ,זה להכריח את עצמי להיכנס למקום שלכתחילה אני לא רוצה וייצור לי קושי במו ידיי, כי בעצם אני מסכימה עם זה שאני לא בסדר ויש בי משהו דפוק

אם היתי רוצה אבל חוששת אז יש מה לטפל. אני לא רוצה

כל חייה

שניהם גרו קרוב ובקרו הרבה

אבל בסוף ימיה ובכל זקנותה

היא לא נזקקה להם הרבה יותר

הלוואי עליי לא להזדקק לאף אחד בעת זקנתי... (תכל'ס זה לא נעים להיעזר בילדים כאשר מוגבלים...)

האמת שבסופו של דבר במקרה כזה זה לא משנה כמה ילדים יש...

אותך לטפל ולרצות עוד

אני חושבת שבכללי ההרגשות שלך טעונות כנראה בצדק כי זה היה לך קשה

ולדעתי אפשר להרגיש אחרת עם טיפול/עיבוד.

אבל אני מכבדת את הכיוון שלך זה מודעות מאוד מאוד גבוהה וזה כל כך חשוב שיש לך את הכוחות לעמוד על הדברים שאת רוצה וחשובים לך.

אני באמת פשוט מודעת

לגדל ילד זה לא דבר פשוט. לא לכולן זה קל להיות בהריון וללדת. לגדל ילדים, להשקיע וכל מה שזה דורש. יש בזה מלא אושר וסיפוק, אבל זה עדיין מאוד דורש

וזה עוד בלי לדבר על זה שאף אחד לא מבטיח שהילד הזה יוולד בריא (הלוואי לכל בנות ישראל)

יש נשים שחיות בתדר אחר ומוכנות להקריב/ רואות בילודה מרובה משימת חייהן/ יש להן כמיהה גדולה/ מנסות להרות גם בלי רצון אלא כי הן שמו מספר בראש/ מושפעות מהסביבה, אני לא.

משימת חיי היא לעבוד את השם מהמקום שלי ולא של אחרות. וחלק מלהיות במקום שלי זה גם לדעת מה אני לא רוצה. לא כי אני בטראומה, אלא כי אני מושקעת בעיצומו של האירוע ואני יודעת מה זה דורש ואני מרגישה שאין לי כח ליותר מזה, ואני גם לא רוצה. העצמאות והחופש שלי חשובים לי מאוד וגם זה שיקול בעיניי

אז אני אעשה את מקסימום עבודת השם והשליחות שלי עם הקיים לפי היכולות שלי ומה שנראה לי

אגב, הפורום הזה דתי אבל יש הרבה קבוצות של נשים לא דתיות שבהן 2 ילדים זה לגמרי נורמלי ולא לרצות עוד זה שפוי. אז אני מבינה שהלך הרוח מושפע מהעניין הדתי, אבל קיצוני זה לא. אני פשוט לא עונה לסטיגמה וזה נראה לאנשים מוזר

דווקא הגיוני שטוב לך בשלב הזה. ויכול להיות שימשיך לך ככה . בעזרת ה'.

מה שאני ראיתי במשפחה שלי וגם במשפחה של בעלי ועוד משפחות שהקושי מגיע בגיל ההתבגרות.

ולא בגלל שעשינו משהו רע. נגיד אני וגם בעלי היינו חננות לגמרי. אבל כל התהליך הזה שפתאום ילד כבר לא ילד יותר תפס אותן בהפתעה גמורה ומהר מדי.

איך להסביר את זה ? היו כמה שנים כאלו שאין תינוקות קטנים , יש משפחה עם ילדים ופתאום זהו. ילדים גדלים, רוצים לצאת עם חברים, רוצים פרטיות , רוצים חיים אישיים, רוצים להחליט לבד.

. אז יוצא שהבית ריק.

וגם נשים חילוניות לוקחות את זה מאוד קשה. אני קוראת בקבוצה להורים מתבגרים. מלא מתבגרים חילונים בכלל לא יודעים לנסוע באוטובוס לבד. הורים עוקבים אחרי כל צעד , קוראים התכתבויות בווצאפ . ואז מתפלאים למה ילד בדיכאון. ברור שהוא בדיכאון אם הוא נמצא בגרסה מעודנת של אח הגדול מ1984.

במגזר שלי יש הרבה רווקים ורווקות שנשארו אצל הורים. כיף להם אצל הורים. שום בן/בה זוג לא יקבלו אותם ככה , לא יתנו להם ברמה כזאת .

כל המצב הזה של כלה-חמות , חתן-חמות הרבה פעמים יותר קיצוניים במשפחות קטנות. וגם התערבויות.

לפעמים סבתא צעירה לא מיצתה את ההורות לקטנים ופה בעצם יש קטנים בלי שהיא תצטרך לעבור הריון/ לידה אז היא מנסה להתערב , להפוך אמא שניה , להחליט.

יכול להיות גם מצב הפוך , היא עדיין בטוחה שהילד שלה הוא סוג של תינוק ואסור לו להפוך להורה. ואז היא מפריעה ומרחיקה ודורשת לחכות עם ילדים .

לא סתם בכל העולם ילודה יורדת ויורדת. ככל שמשפחה קטנה יותר כך היא תקטן עוד יותר.

אני חושבת שמגפת ילדי טרנס במערב גם באה ממקום הזה. הורים לא רוצים שילדיהם יתבגרו ויביאו ילדים. בתת- מודע כמובן.

שזה ככה בכל משפחה קטנה

ויכול להיות גם במשפחה של יותר מ2

וגם במשפחה של 5 מתישהו הבית מתרוקן. זה החיים.

נשים וחמיות משוגעות ומתערבות יש בכל מבנה משפחתי

בכל אופן מבחינתי זה לא חלק מהשיקולים למה כדאי יותר מ2 ילדים או יותר ממה שכל אישה מרגישה שהיא מסוגלת. כל אישה צריכה להביא מס ילדים לפי היכולת והרצון ( ומה שהשם נותן כמובן, מעל הכל) שלה קודם כל ולהיות קשובה לעצמה ככל הניתן

כל השאר הם דברים לא מוחלטים שלא בטוח יקרו.

במשפחות גדולות גם יש המון זמנים של קושי והרבה אתגרים

זה לא שהבחירה ב2/ משפחה "קטנה" היא היחידה שיש בה חסרון ורק במבנה משפחתי כזה עלול להיות קושי. אני יכולה למנות לך כמה בתור אחת שבאה ממשפחה גדולה. אבל לא רואה צורך האמת.

שה'הורות הליקופטר' שתיארת היא לא תוצאה של משפחות קטנות.

היא עוד תופעה שנפוצה באותו המגזר שמביא מעט ילדים.

או שמי שמאוד חרד על הילדים יביא פחות כי הוא מפחד שלא יצליח לשמור ולפקח מספיק על יותר ילדים.

אבל זה ממש לא סיבה ואת ותוצאה. ואני לגמרי יכולה לדמיין את המקורית מגדלת ילדים לתפארת גם בשלב של גיל ההתבגרות.

וגם, מהצד השני, יכולה להגיד לך שלי אישית היה ממש קשה השלב של מתבגרים + תינוק בבית. הרגשתי שאני לא מספיק סבלנית למתבגרים כי לא ישנתי טוב בלילה. או שלא הצלחתי להיות ערה בשעות שבהן הם מסתובבים בבית, כי קרסתי לישון מוקדם. והתקשיתי להיות פנויה לסיפורים שלהם, לבוא להופעות, טקסים וכו'. כל בחירה בה יש יתרונות וחסרונות.

אני שמחה בבחירה שלי (6 ילדים ב''ה, מרווחים על פני 16 שנה).

בעיני חלק מהאנשים זה מעט (במיוחד כי התחתנתי צעירה). בעיני אחרים זה המון ובלתי נתפס.

מה שחשוב שאני ובעלי נהיה שלמים בזה. ונהיה ההורים הכי טובים שאנחנו מצליחים בהתאם לנסיבות.

כל השאר- שיהיו בריאים ולא ידחפו את האף, תודה.

הלוואי, שנזכה🙏

ומסכימה ממש עם השורה האחרונה

כי באמת אין טעם ללדת ילד בחוסר רצון, זה עוול להורים ולילד...

ובכל זאת כתבתי את הנקודה הזו, כדי שתהיה במחשבה לפחות אצל אלה שעומדות על הגדר, כדברייך...

אני פשוט חושבת שאין טעם לרחם על אף אחת בלי הכרות מעמיקה עם הסיפור שלה. יש מקום להגיד שקשה לך להבין נשים שבחרו ללדת מעט ילדים. זו אמירה מתאימה יותר כי היא מודעת לשונות בין נשים. וזה ממש הגיוני שיהיה לך קשה להבין נשים שבחרו אחרת ממך בדבר כזה מהותי.

אמא שלי באה ממשפחה גדולה, מספר דו ספרתי ו*בחרה* במשפחה קטנה בגלל שהיא לא חוותה את זה כדבר כיף.

אז אין צורך לדון ולרחם על אף אחד, רק לקוות שהילדים שלך ושל כל אחת יראו בזה דבר טוב וכיף. 

נראה לי הרבה פעמים בפורום הזה מבינים לא נכון את המושג.

רחמים זה רגשות של הזדהות בצער וקושי של הזולת גם אם הזולת לא מודע לקושי שלו.  

ובוודאי שאני מרחמת על מישהי שגדלה במשפחה גדולה ולא היה לה כיף. זה אומר שהיא סבלה בילדות. זה בדיוק המושג של רחמים. השתתפות בצער על מה שהיא חוותה.

זה לא פעם ראשונה שיש כאן דיון על רחמים ומפרשים כאן רחמים כאילו אם אני מרחם על מישהו אני מתנשא עליו. 

אם מישהי מגיעה ממשפחה גדולה/ קטנה והיה לה טוב ולמרות זאת מרחמים עליה זה לא כיף

על משפחות קטנות מבחירה.

ונתתי דוגמא הפוכה, לאמא היה טוב ולחלק מהילדים פחות. במקרה הזה אלו הקטנים שחוו אמא פחות נוכחת, יותר עייפה וכבר עם נכדים.

ככה שהבחירות שלנו יכולות להראות לנו הכי מוצלחות אבל לפעמים, לילדים שלנו פחות.

בעיניי לרחם על מישהו שבחר אחרת ממני זו גישה מתנשאת. 

למי שכתבה שמרחמת על משפחה קטנה, להראות את הצד השני.

לא יודעת אפילו למה זה כזה הפעיל אותי, כשאני חושבת לעומק, אולי כי תמיד רציתי משפחה גדולה יותר(נגיד אולי שישה)אבל בפועל בגלל הריונות קשים ויתרתי על כך. וגם בעלי פחות בעניין

פשוט אין מה לרחם כי אי אפשר לדעת מה הסיפור של כל אחד. 

.

זה אחד הדברים הכי משמעותיים בחיים

לחיות ע"פ הרצון/ החלומות

אם מישהו רואה בבחירה כלשהי בחיים בעיה

זה אומר שאין מספיק מקום לבחירה בחייו

וזו פגיעה ישירה באיכות החיים/ באושר/ בהגשמת חלומות 

ומדגישה שלא מרחמת על מי שיש לה משפחה קטנה *לא מבחירה*?

רק בגלל ההבדלה הזאת שעשית, יש לי תחושה שהמילה שהתכוונת אליה היא לא "מרחמת" אלא משהו אחר שניסית לצנזר😅

בעיקר תוהה אם אמא עם משפחה מרובה מצליחה לשלב קריירה מצליחה (במיוחד כעצמאית ) ואם היא מרגישה שיש לה מספיק פניות לכל ילד.

תמיד כשאומרים לי מה זה כבר משנה 4 או 7

אני לא מבינה את זה

כל ילד זה עולם, זה זמן, זה יחס, זאת הקשבה, לראות אותו ואת הצרכים שלו.

זה לא רק סיר יותר גדול לארוחת צהריים שגם ככה מכינים, אז נוסיף עוד קילו.

מי שמצליחה שאפו גדול

אבל כנראה שזה ענין תרבותי, כמה נכון וצריך להשקיע בכל ילד ולראות את הצרכים שלו, זה כנראה מנעד מאד רחב... וכל אחד יפרש אותו אחרת.

בעיני, שיקול של תינוק מתוק וכל המסביב זה שולי לחלוטין כשמדובר בעוד נשמה שצריך לדאוג לה ולגדל אותה עם כל המשאבים הנדרשים. (קריירה לדעתי פחות שיקול כי בסוף המימוש העצמי הכי גדול זה ההורות ובפרט האימהות. אבל מבינה שזה גם מאד מאד אינדיבידואלי)

כי אני בתור מישהי ממשפחה ברוכה, מרגישה שכן בהחלט הרבה פעמים אחים שלי באו על חשבוני ועל חשבון הצרכים שלי, מצד שני אחים גם נותנים המון המון.

ובחוויה שלי מה שעוד אחים נותנים זה יותר ממה שהם לוקחים בסוף...

וכן, אמא שלי הצליחה לג'נגל בצורה מדהימה בית- עבודה ילדים ולתקתק את כולם...

ותלוי איזה סוג עבודה זו…

יש קריירות שבהן צריך לעבוד מיליארד שעות, וזה כמובן קשה יותר. או שצריך להיות זמינה גם אחה"צ-ערב, וזה גם מקשה על הפניות

ויש כאלו שפחות

שאפילו עובדים פחות ממשרה ממוצעת…

כל תחום זה עולם קצת אחר

אמא שלי עם 11

וגם אחות עם 11

הן רואות בילדים ואח"כ בבני הזוג שלהם ובנכדים

את מטרת חייהם

את האושר שלהם

אז הרצון הוא לכמה שיותר

אני חושבת שיש אתגר בכל ילד שמביאים

לא הייתי הולכת עם השאלה למספר דו ספרתי

כי גם 5-6 ילדים זה אתגר ענק שגדול על הרבה אנשים

וגם פחות

אני חושבת שהתשובה האמיתית נמצאת בעניין החברתי

כי רוב המשפחות מתאימות את עצמן לסביבה שלהן

העניין החברתי מספיק חזק כדי שרוב האנשים יתאימו את עצמם

אלה שעושים שונה מסביבתם

זו לרוב בחירה ברצון/ בחלומות שונים

את העניין של האידואולוגיה

או שלא שמתי לב

אני מקווה לגדל משפחה גדולה

אין לי מספר

כרגע אני אוחזת בשניים

אבל ברור לי שאני רוצה עוד הרבה

אחת הסיבות המשמעותיות זה הרצון לקרב את הגאולה

ולעשות משהו משמעותי באמת 

אני רוצה להרגיש שיש משמעות לקיום שלי 

וככל שאביא יותר נשמות לעולם זה ילך ויגדל

זה מגיע כמובן גם עם כל הסיבות שהאחרות כתבו

חלום של משפחה גדולה ויפה וכו'

או שמכיוון שבימינו אידאולוגיה לא תמיד מצליחה להחזיק אנשים

בכל אופן, אצלי זה ודאי נובע מזה בראש ובראשונה.

אני לא מתייחסת לעניין הילודה כקשור לאיזשהו אידאולוגיה של קירוב גאולה דווקא עם יותר ילדים.

אני מתייחסת לזה בתור חלק מההנהלות שלנו בעולם, שבגדול המטרה שלה היא להרבות טוב בעולם.

זה הדבר הכי יקר, הכי מדהים שיש

אהי קודם כל אמא, לפני הכל.

והרגשתי שכל ילד העמיק לי את ההבנה הזו יותר.

אני אוהבת את מה שאני עובדת ומה שאני מתעסקת וזה נותן לי הרבה. אבל מעל הכל זה האימהות והנשמות הקדושות שה' הפקיד אצלע.

אוהבת את הילדים שלי ברמות מטורפות וזה שווה את כל ההשקעה, הקושי והאתגר..

גם עם 5 ילדים נניח, לא?

עם  10 ילדים או יותר יש הרבה יותר עבודה ואתגרים מה שועלול אפילו קצת להפריע להרגיש את כל מה שאת מתארת.. ככה אני מרגישה לפחות

לא מדברת איתך תיאוריה, מדברת רק על עצמי.

זה הדבר הכי יקר לי.

וכמובן שאפשק להרגיש את זה גם עם 5.

אבל זה כמו שתגידי לאדם עשיר- למה שלא תסתפק רק בחצי מליון? למה אתה עובד ומרוויח עוד?!

וכמובן שילדים זה הרבה יותר מזה.

לתחושתי דווקא כל ילד שהגיע- הכניס אותי יותר ויותר פנימה

והופך את האימהות לעיקר המכוונות שלי בעולם.

ואני עושה עוד דברים חוץ מזה, אני לא עקרת בית.

אבל בסוף- אני יודעת שזה הדבר שהכי חשוב לי ורואה בזה השקעה משתלמת, 

לא רק במבט עתידי אלא כרגע- הם ממלאים אותי מאד (יחד עם הזוגיות כמובן שהיא הבסיס לכל הטוב)

אין לי דו סיפרתי, אבל קרובה לשם. ופה הפסקתי (בגלל כוחות בעיקר, ילדי מאוד צפופים...)

אני מאמינה בעצמי וסומכת על עצמי ועל בעלי, שנצליח לחנך את ילדינו לאיכות והתוצאה הטובה ביותר.
רוצה לתרום לעם ישראל, מרגישה שכל ילד שהבאתי מגיע לי תפיכה על השכם. אחד יהיה רופא
אחת פסיכיאטרית
אחת אחות
אחת מורה
אחד רב גדול
וואו איזה כיף...
אנחנו בדור לא פשוט, וצריך אנשי איכות לקיים את הדור הבא.
מאמינה בכל ליבי שכל ילד שלי יהיה מאלו שהרבה יחשבו עליהם: "מזל שאתה כאן"
ואני גאה בזה
אולי אני סתם גאוותנית...
אבל מבחינתי עשיתי חסד לעם שלי
כל נשמה שהבאנו לעולם בע"ה תצמח ותצליח ותביא מהכישורים שלה לסביבה, לחברה ולאומה.
כמובן מתווסף לזה המתיקות, האהבה, התשוקה לילד נוסף, מה שזה מצמיח בי וכו...
אני חושבת שלהיות אמא להרבה ילדים- זה אופי, לא כל אחת מסוגלת. צריך גם הרבה אמונה, ובטחון שאצליח גם כשקשה.
(וכמובן כוחות...כוחות וכוחות- כשזה נגמר לי, הפסקתי להביא.
 

הלוואי והייתי מגיעה לרמה כזאת של אמונה בילדים שלנו ובנו כהורים.

חיצונית אומרת להם שהם טובים ויגיעו רחוק, אבל מרגישה שתמיד בלב מתמקדת בנקודות החלשות שלהם 😕

אולי זה גם גאווה שלי
אבל ברור שלי שכל אחד יגיע רחוק במקום שבו הוא יהיה

איך שורדים כלכלית את האירוע הזה??

אני באמת מנסה להבין. ולא נעים לי לשאול את החברות שלי עם המשפחות הגדולות במציאות (טרם דו ספרתי אבל משפחות גדולות משלי). אנשים רגילים כמונו, עובדים במשרות רגילות.  

אנחנו שנינו עובדים. הכי הרבה שניתן.

לא חיים חיי פאר, לא טסים לחו''ל, לא גרים במרכז הארץ, לא יוצאים למלונות, לא אוכלים בחוץ, לא קונים מותגים בתחילת עונה. הבנתן את הרעיון. סוגרים חודש פחות או יותר אבל ממש לא מעבר.

וסבבה שתיאורטית כל ילד מביא ברכה וכו'. אבל אין מצנחי כסף שמחכים לצנוח על אף אחד. וכל ילד זה בגדים, טיטולים, מעון, בי''ס, אוכל ועוד אין סוף. לא מצליחה להבין איך זה אפשרי בימינו. שלא נדבר על עניין המגורים המטורלל וגודל הבית. גם אם כמובן מדברים על חיי צניעות ולא עכשיו חדר פרטי לילד. אני לא רואה משפחות כל כך כמו פעם שבלילה פורשים מזרנים ולאף אחד אין פינה משלו. זה פחות בימינו ברוב המקומות.

תאירו את עיני. אני באמת שואלת. כי אני רואה סביבי את המשפחות של החברות. מטיילים, רושמים לחוגים, מארחים ברוחב לב, חוגגים שמחות. שוב, לא חיי פאר אבל לא דחק מחניק. ולא מבינה איך עושים את זה.  האמת, לא נעים לי לומר אבל אני בהריון רביעי ובלחץ מהתחום. ועוד לא דברתי על חתונות, אוניברסיטה, עזרה שזה בכלל ...

מעבר לזה שאני רואה סביבי שכן למשפחות מרובות ילדים באופן כללי יש פחות מותרות כמו חוגים או רכב או טיולים נופשים או בית יפה.

השאלה עדיין נותרת כמו שלך

כי איך אפשר להחליט לוותר על דברים די בסיסיים בעיני כמו להיות גבוליים על האם יש אפשרות לשלם שיעורים פרטיים לילד שצריך

היינו בבית מלון פעם אחת בחיים כילדים וכמשפחה, וזה עוד לפני הרכב מלא (כשהיינו רק חצי נניח מהמספר היום) אבל היינו מטיילים הרבה טיולים חד יומיים

עם זאת, היה לי חסר את החוויה במיוחד שסביבי ראש המשפחות לא גדולות כמונו (מקסימום 4 ילדים נגיד) וזו הייתה חוויה של פעמיים בשנה אפילו

חוגים היו לנו למי שרצה

רכב - כשגדלנו כבר לא היה מקום לכולם אבל מצד שני לגדולים היה רשיון אז היה עוד רכב כשצריך

שיעורים פרטיים - אני אישית עבדתי מגיל 14 כדי לשחם על שיעורים פרטיים ומותרות. גם רשיון, לימודים גבוהים וכד - אנחנו שילמנו לעצמנו

לא יכולה להגיד שהחוויה היא שלילית בגדול. ממש לא. יש הרבה יתרונות בעצמאות הזאת לעומת בעלי נגיד שגדל במשפחה קטנה ומאוד הליקופטרית ומגוננת. אני לא בעד 2 הקצוות אלא לגדל ילד לעצמאות תואמת גיל, ושיידע שיש לו גב.

ובעיניי זה גם תלוי חברה. אני גדלתי בחברה שמאפשרת כלכלית ואמא שלי עשתה הכל כדי לא להחסיר מאיתנו או לתת תחושה שאין, אבל בסוף באמת לא היה לדברים האלה. והם חיים במינוס כבר מיליון שנה

לא מרגישה שאני קורבן של הנסיבות ב'ה, בסוף באמת לא היה חסר לי כלום  לא בתחושה ולא בתכלס וההורים שלי השקיעו בנו המון. הרבה גם בתוכן. ממש כל אחד לפי מה שהיה צריך. אבל ילדים עולים כסף

(יש להם 13 ילדים)

והוא אמר לו שהוא באמת לא רואה הסבר טבעי לזה

אבל איכשהו ה' שולח תמיד

לפעמים יש לזוג עזרה מאחד ההורים

לפעמים זה אומר ילדים סופר חלקים שלא מצריכים הוצאות מעבר על טיפולים

לפעמים זה עזרה מקופת הצדקה או הרווחה

לא משנה באיזו דרך מגיע הכסף

אבל זה לא שחיים ללא כסף

אלא הכסף מגיע מכל מיני מקומות 

ורכשו בית ללא משכנתא/עם משכנתא נמוכה?

או יכול להיות שחיים מהמינוס?

שואלת פה את האמהות למשפחות גדולות 

בחובות/ צדקות/ עזרה ממשפחה/ בעניות גלויה או נסתרת

אין קסמים

ילדים עולים הון

בגלל שאני מכירה הרבה משפחות ענק

אני מכירה הרבה סיטואציות 

אבל יש לי משפחה גדולה בהחלט

ואנחנו לא חיים לא בחובות, לא נעזרים ולא חיים בעוני בכלל.

גם ב"ה מצליחים לחסוך מדי חודש, מחושבים כלכלים אבל בכלל לא חיים על השקל

אני מודה שאני לא קונה מעדנים ולא בשרים יקרים וקונה בחנויות זולות כגון רמי לוי או משנת יוסף ולא שולחת לחוגים יקרים, ובגדים אני קונה בהתאם לצורך ובחנויות זולות בד"כ, אבל שולחת לחוג שחייה, טיפול רגשי שצריך.

לא נוסעים לחו"ל אבל כן מטיילים בארץ

מצד שני, לשנינו יש עבודות ב"ה מכניסות לא רע בכלל

יש גם אופציה של הכנסה מעל החציון והתנהלות חסכונית

זה לא חתך קלאסי של משפחות גדולות אבל בהחלט קיים 

המשפחות הגדולות בקהילה שלי( המקסימום אצלנו זה 10, אין כאן יותר מזה). הן ממש לא משפחות רווחה. לא חיים בעשירות ולא נוסעים לחול. אבל לכולן כמעט יש רכב( או שניים). בית מרוח שלהם, הילדים משתתפים בחוגים, ואני רואה שמטילים ויוצאים לנופש, לרוב לא במלונות או צימרים יקרים.  כן רואה שבכל המשפחות האלה 2 ההורים עובדים משרות מלאות, ולא בעבודות של שכר מינימום( כן הרבה מורים, אבל גם מורה אחרי הרבה שנות ותק ותפקידים מתחיל להרויח בסדר). 

יש הכל
אין חובות, אין עזרה, לא לוקחים צדקה (אדרבה, מביאים צדקה לאחרים) ובטח שלא עניים, אפילו לא קצת.

בשונה מתיכון ועד מעון- בעלי מרוויח לא רע בכלל, אני מתחת לממוצע בפער.
כנראה שיש קסמים...
 

יש לנו משפחה גדולה. ההורים לא עזרו לנו בכלל בכלל.

ואנחנו חיים בטוב ב"ה.

בבית שלנו, פלוס בית להשקעה.

מה שצריך- קונים.

זה דורש התנהלות כלכלית נכונה ובעיקר הרבה סיעתא דשמייא.

ואנחנו לא יחידים... האקסיומה שכתבת כאן רחוקה מהאמת

זה נכון שיש משפחות כאלו

אבל זה קורה גם במשפחות של 2-4 ילדים

התייחסתי לאפשרות הקלאסית

על הכנסה שרוב המשפחות נמצאות בה (החציון מאד נמוך)

ועל התמודדות עם משפחה גדולה בסיטואציה כזו 

כתבתי את זה בהודעה אחרת שלי

אז הכסף לא נופל מהשמיים

חלקם עובדים קשה כדי להשיג אותו

חלקם בנוסף לזה צריכים גם עזרה מכל מיני ארגונים..

הספקנו לקנות דירה בתחילת עליית מחירים, אחר כך עשינו מחזור משכנתא. עברנו למקום זול. נגיד בירושלים לפני 12 שנה שילמנו על בית ספר יסודי כמה מאות שקלים בחודש ועוד כמה מאות על הסעה. במקום מגורים נוכחי על בית ספר באותה רמה משלמים רק דמי שכלול . צהרון עולה רק 139 בחודש. יש הנחה המיסים על מקום מגורים. על עשרה ילדים מתחת לגיל 18 גם כמעט אין מס הכנסה.

לא קונים מותרות כמו עציצים , עשר זוגות נעליים.

לתינוקות קניתי בגדים פעם אחד לבכור , גם קיבלתי וזהו , השתמשתי לכל השאר. ילדים עד גיל חצי שנה לא צריכים חדש.

בגיל ההתבגרות כן צריכים הכל חדש אבל אפשר למצוא כל מיני הנחות ...

לגבי חתונות אין לי מושג. לזה באמת כרגע אין לי.

רכב אין לנו. 

קודם כל זה באמת אתגר. והתמודדות קבועה שלנו. במיוחד שאני לא מוכנה לחיות בתחושת צמצום. ב"ה יש רכב. קנינו דירה לפני עלית המחירים, והגדלנו אותה בהמשך. קיבלנו גם עזרה מההורים לקניה( כמובן משלמים משכנתא).  

גרים בפריפריה, שזה אומר גנים וצהרון מאוד זולים. מאפשרים לכל ילד חוג אחד כל שנה. יוצאים לנופש, פעם היינו עושים טיולי אוהלים, בשנים האחרונות נהינו מפונקים, מוצאים דירה שאנשים משכירים לנופש( לרוב אנשים שמפנים את ביתם). זה זול משמעותית מוילה/ מלון וכו... היו פעמים בודדות שהרשנו לעצמנו משהו יותר יקר. לנופש, זוגי יש לנו מלונות מאוד מוזלים מהעבודה.  במהלך השנים המשכורות עולות. אנחנו לא בהיטק, אבל גם בתחומים שלנו יש הבדל משמעותי בשכר לפני 10 שנים ועכשיו, כך שיחד עם הגדילה של הילדים גם המשכורות עלו. עכשיו שכבר אין לנו תינוקות כל אחד מאיתנו פיתח עסק עצמאי קטן מעבר לעבודה הקבועה, דברים שאנחנו אוהבים לעשות. וזה נותן עוד הכנסות. ואולי זה גם הפתח לקב"ה לתת , ולמה שאומרים שפרנסה באה  לפי מס הילדים. כי בעבודה הקבועה , אצלנו יש הכנסות קבועות וגם העליה בשכר די ידועה מראש. דוקא העסק מהצד הוא פתח שמא שיגיע, יגיע. מתפללים שנצליח לתת לילדים כל מה שאנחנו רוצים. אנחנו כבר בשלב האולפנות והישיבות והחתונות, טיטולים נראים הוצאה קטנה לעומת זה.... ואני מוכנה לעבד קשה כדי לא להיות בקטגורית המשפחה המסכנה עם הרבה ילדים. כן חשוב לי בית יפה, רכב , חוגים, לא קונה יד,שניה בכלל, גם לא לקטנים, מגעיל אותי. כן מנצלת כל מיני הנחות משמעותיות  שיש באשמורת( של המורים). ב"ה אנחנו חיים טוב, לא מונעים כלום מהילדים, הם יוצאים למחנות , טיולים, קונים להם ב"ה כל מה שהם צריכים. 

אנחנו ב"ה עם מספר דו ספרתי של ילדים.

אני ובעלי עובדים משרות מלאות פלוס.

ב"ה יש כבר בית גדול שהרחבנו עם השנים. (עם משכנתא גדולה כמובן. ההורים לא עזרו)

חיים טוב ב"ה. לא מתקמצנת אך גם לא יוצאים לנופשים יקרים. קונה בגדים לכולם חדשים. זה הכיף שלי. ממש לא מלבישה יד שניה.

החיים יקרים מאוד. צריכים לשלם הון על שכר לימוד ועוד הוצאות. (לגדולים ישיבות לקטנים מעונות ).

ב"ה כל השנים היה לנו עוף לשבת ולחם וחלב במקרר.. ב"ה כל מה שצריך יש.

אני כל פעם מחזקת את עצמי שמי שדאג לנו עד עכשיו ימשיך לעזור גם הלאה.. בעז"ה בשנים הקרובות חתונות...

ניהול כספי נכון.
בעלי מנהל הכספים בבית.
לא מתפרעים
הכל מחושב
הרבה מעבירים בבגדים ונעליים מאחים גדולים (ודודים ושכנים וכו
השאלה שלך העלתה לי נקודה למחשבה, שוואלה ברוך ה' לא יודעת איך מסתדרים.
אני לא חושבת שעם כל ילד יש ברכה ואז יש כסף.
אני מאמינה בברכה בכסף שהגיע בצורה הוגנת ומקצועית אני חרדה למקום עבודתי, לא אגזול, אהייה נעימה, עושה מה שצריך בדיוק בלי עיגולי פינות. מאמינה שזה מביא ברכה בכסף, וכשיש ברכה, השמיים הם הגבול.

אפתיע ואומר, שבשנים עברו בהיותי עם פחות ילדים, לא עבדתי, חסכתי מעונות. אבל היינו על משכורת אחת, אומנם חסכנו מעונות.
אבל גם לא חיינו בצמצום. איך? לא יודעת... 
אולי באמת שורה תחתונה זה שבעלי בנאדם מאוד מאוד מאוד מחושב.
 

במיוחד ש@oo קצת מגזימה פה בעיני.

כן יש ניסים!!

ההורים שלי גדלו 16 ילדים ואמא שלי הייתה מטפלת בתינוקות עם השלמת הכנסה קטנה ואבא שלי היה אברך. חתנו את כולם ועזרו להם לרכוש דירות

הכול בניסים מופלאים משמיים שאין לתאר. לא נעזרו בצדקה בכלל. כן נעזרו בסגנון גמחים של בגדים או חלוקות שונות שנעשו לאברכים בכולל של אבא שלי.

אימא שלי אבל אישה סופר מחושבת ואלופה.

היום אבא שלי כבר עובד אבל יצא לעבוד ממש כשגדלנו סביב גיל 50 

אצלי שישה ילדים, באמת לא העניין הכלכלי הוא שגורם לי לא להביא ילדים. תינוק נולד עם פיתו בידו ואני רואה את הזה בכול הסביבה שלי. 

בעיני העניין הרגשי והנפשי והתחושה האם אתה יכול להיות בשביל הילד. 

וכמו מי שאמרה פה עשירות בילדים זה פשוט כי כל ילד הוא מתנה ענקית שמביאה ברכה.

איך הרגשת בתור ילדה?

מה את חושבת על גודל המשפחה היום?

באמת מעניין אותי מה הייתה החוויה שלך והתפיסה שלך

יש לי חברה שמגיעה ממשפחה של 14 אלים מצולקת כולה, וכרגע יש לה שלושה ולא רוצה עוד.. 

יש 12 אחים ואחיות

והוא רוצה 20 ילדים 😅

שתזכו להקים את הבית שלכם עם כמה ילדים שתרצו בשמחה ובעושר❤️

בסוף הרצון שלי קצת יותר משפיע בנושא הזה....

😅

אמן ואמן💕

ללדת 

ומה הרווחים...

אני בת 22 עם 2 ילדים 

אבל לא באמת מתכוונת ללדת 20 זה בסדר

הוא הכי קטן במשפחה

האימא.. לא להאמין שעברה 20 הריונות

באיזה גיל היא ילדה אותו?

והאמת שהאמא היתה נראית כבר די מבוגרת בחתונה שלהם

אבל יציבה וחזקה

של 15 ילדים

הוא אחד מהראשונים

הוא לא מצולק אבל כן אומר שלא רוצה כזה גודל של משפחה..

הוא זוכר הרבה את אמא שלו חלשה בגלל הריונות ולידות וזה השפיע עליו ועל האחים

וגם 13

ו12 המון

והרוב המוחלט שמחו בזה ממש ממש

וזה החלום שלהן והן בדרך לשם🤭

כי את הרצון אני חושבת שאני יכולה להבין

זה דבר מופלא וזה פשוט לרצות ממנו עוד ועוד כמו שמישהי כתבה פה שאם למישהו יש חצי מיליון למה שהוא לא ירצה עוד מיליון....

את היכולת אני אישית לא יכולה להבין לא של ההריונות במיוחד מהמקום האישי שלי שהריון משבית אותי לחלוטין תשע חודשים וזה הגיהנום של החיים שלי.

אבל גם של גידול כל כך אינטנסיבי של כל כך הרבה ילדים ולא ברור לי איך אפשר לתת המון כמו שהייתי רוצה לכולם.

 אבל אני באמת מכירה המון שגדלו במשפחות כאלה והיו מאושרים ולא הרגישו שנחסר מהם משהו וחולמות לעשות ככה גם.... אבל באמת מעל 12 ובכלל 17 ומעלה זה באמת מספרים בלתי נתפסים...

עד 12 מכירה מקרוב מאד הרבה משפחות וזה נראה לי משהו יותר בגדר האפשר 🤭

אבל גם אני רוצה להגיד שאני ממש מסכימה עם משהו שנאמר פה שבסוף זה גם אופי ויכולת של אנשים הרבה לפני המספר ילדים. בעלי הוא בכור למספר דו ספרתי של ילדים ואני ממש לא חושבת שכמה שההורים שלו נתנו לו והצורה שהוא גדל קשורה לכמות ילדים ברור לי שזה עניין של אופי ואישיות ויכולת בכלל , רגשית הכוונה.

ואני באמת לא חושבת שאם הם היו חצי ילדים זה היה אחרת לטוב ולרע....

ולעומת זה יש אמהות שמצליחות באמת להשקיע המון ולהתמסר ולתת המון המון המון המון וממה שאני רואה זה בדרך כלל אמהות שיצליחו גם בהמון המון ילדים .

אבל זה ממש שאלה אני חושבת שזה משהו כזה ענק שאיך שאתה מסתכל עליו לפני שיש לך ילדים ואיך שאתה מסתכל עליו אחרי שיש לך ילדים ,  ועם כל ילד וככל שהילדים גדלים, בכלל זה משתנה. אתה מבין כמה זה עמוק יותר ומורכב יותר ופשוט לא עניין של מה בכך אלא באמת עניין של נשמות ונראה לי זה שאלות בלי תשובות.....

זה ממש מה מרגיש בלב וברחם

ומה נכון לכל אחת ומה שנכון לאחת לא יכול להיות נכון לשניה

לא מבחינת איך שהיא גדלה ולא מבחינת איך שהיא תגדל את הילדים...

פשוט צריך להתפלל להיות מדויקים לעצמנו ולילדים שלנו

ולעשות כמה שיותר טוב בדרך ובמסע שלנו🤍

אהבתי ממש את כל מה שכתבת בכללי.

ואמן ממש על הסוף. 

אף פעם לא הרגשתי שויתור. היה בית חי, כיפי וחוויתי. 

הייתי ילדה מאוד קולית... עד היום באמת אין לי הרבה צרכים. אין לי עיניים גדולות....

בגד חדש קיבלתי פעם ב--- מאוד התרגשתי... 

אימא שלי כלכלה מאוד בתבונה והיה תמיד אפשרות לקבל ביסקוויט אם היו רעבים, בכול שנה היה אפשר חוג אחד, וליום ההולדת היה אפשר לבחור מתנה אחת שווה......

בדיעבד באמת היה צמצום אבל חיינו גם בסביבה כזאת שהיו כאלה שקבלו מתנות מאמריקה והיה מאוד כיף לבוא אליהם ולשחק בברביות, אבל כל השאר חיו באופן דומה לשלנו...

רוב האחים שלי מגדלים משפחות גדולות ורוצים כמה שיותר ילדים. 

אבל כן יש גם ילדים שיצאו מצולקים מהבית. וכמה שלא רוצים הרבה ילדים. לא לכולם ז המתאים, וני יכולה להגיד שאף אחד מהם לא חושב שההורים שלי עשו טעות אלא שלהם זה היה מורכב ההצטמצמות, או שלא תמיד היה יחס לכל אחד, ובטח להם לא מתאים לגדל כזו משפחה...

פעם בשנה אחנו נפגשים לחופשה משפחתית כל האחים עם ההורים ל2 לילות ונהנים אחד מהשני...

הקושי היחידי הוא שברו ד' יש מלא מלא שמחות וממש קשה להגיע לכולם....

מעורר למחשבה בנושא.

אנחנו ב"ה עם 7 ילדים. מבחינת הילדים הם ממש רוצים עוד אחים. כולם. אנחנו לפעמים אומרים להם שאם יהיה עוד אחים הם יצטרכו יותר לעזור או להצטמצם (רק כדי לשקף להם.. לא זה השיקול מבחינתנו).

אבל מבחינת כלכלית ברור שיש דברים שאנחנו חושבים יותר או אומרים להם שזה לא אפשרי ומעניין איך בסופו של דבר החוויה של זה משפיעה.

תכלס' לא נראה לי שחסר להם משהו משמעותי כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. זה בחירות. נניח ממתקים יקרים ברור שזה גם עלות, אבל זה גם בחירה לא לצרוך גאנק בכמויות... 

באמת שאני לא מצליחה להבין איך אפשר ברמה הבסיסית לדאוג לאוכל לכולם כשיש משכורת אחת, וזה לא משכורת גבוהה במיוחד.

שלא לדבר על שאר הדברים, ביגוד והנעלה, מתנות לימי הולדת, ימי הולדת עצמם, חופשה ועוד..

אבל כנראה באמת שיש ניסים 🙃 

אבל יכולה להגיד לך שיש לי אחים אברכים עם משפחות ממש גדולות ומסתדרים ומאושרים.

ולא נראה לי שהילדים שלהם יותר מסכנים ממה שאנחנו היינו.

ותודה ששיתפת

שהיום ב"ה יש להם יותר יכולת כלכלית. (בשלב מסוים אבא שלי יצא לעבוד וכיום הוא בנישה ייחודית ממש שמכניסה לו הרבה כסף אפילו שהוא כבר מבוגר מאוד, ועפ האופי החסכני שלהם שומרים באהבה לילדים, החל מסיוע בחיתון הנכדים וכלה בחופשה המשפחתית.

שכמו שגדלנו גם היא פשוטה מאוד נערכת בתנאים בסיסיים ממש. בלי יותר מידי אטרקציות...

אבל אנחנו גדלנו 10 ילדים במצב כלכלי לא הכי מזהיר.  (ואחים שלי הגדולים טוענים שאני נולדתי בתקופה פחות קשה)

לא היה מתנות בימי הולדת, לא היה חופשות, לא היה חוגים, בגדים בירושה

מה כן היה?

ארוחת צהריים חמה כל יום, קוביית שוקולד בזמנים מיוחדים, בגד חדש לחג, מסיבה משפחתית ביום הולדת, ובעיקר אני זוכרת הרבה כיף עם האחים והאחיות (עד עכשיו)

אני זוכרת שבגיל 12 בערך שאלתי את עצמי- אם היה לי את כל הכסף בעולם מה הייתי קונה? והבנתי שתכלס לא חסר לי כלום. אולי אופניים..

כן חשוב לציין שחלק מהאחים חוו את זה יותר קשה. ועדיין בעיני לאף אחד אף פעם לא היה חסר שום דבר מהותי.

דבר ראשון כנראה שיש ברכה כי אין ממש הסבר.

אבל בכל זאת:

אנחנו משתדלים לחסוך איפה שאפשר. לא מתחשבנת על כל דבר. אבל כן משתדלים לא לקנות דברים מיותרים (זה בכללי טוב לא למלא את הבית בדברים שאין בהם באמת צורך)

להשוות מחירים כשאפשר. אבל בלי להשתגע.

בגדים מעבירים מילד ליחד מה שבמצב טוב, במיוחד בגילאים הצעירים שעוד אין להם ככ דעה וסגנון משלהם.

רהיטים- חושבים לפני שקונים. ואפשר לקנות בהדרגה ולהסתדר לפעמים עם יד2. כשעברנו לבית חדש קנינו רק מה שהיה הכרחי מאוד. ארונות למשל לא. ועם השנים כל פעם מחליפים עוד משהו לפי הצורך והתקציב (ובמבט לאחור זה גם יותר יעיל. כי אחרי שגרים בבית יודעים יותר מה הצרכים וקונים דברים שיותר יתאימו).

ודבר חשוב- השקעות!! היום קשה מאוד לחיות רק ממשכורות. אנחנו שנינו מורים. עם 7 ילדים ב"ה!! צריך לדעת איך להשקיע נכון, אם זה נדל"ן (לא תמיד זאת ההשקעה הטובה עבורכם) או השקעה של חסכונות בתוכניות שונות. זה משמעותי. אני לא מבינה בזה בכלל. בעלי מתעסק עם כל זה.

וכמובן להעביר לחיסכון כל פעם שיש קצת יותר רווח ומצטבר כסף. וכן אם יש אירוע באופק (לקראת לידה, בר/בת מצווה, ילד שמתקרב לגיל חתונה וכו')

עוד דבר- אומנם לא עוזר לכם ביום יום אבל אנחנו שדרגנו גם את הקצבת ילדים עם להוסיף משלנו וסיכון גבוה. זה עוד משהו שבעתיד יוכל לעזור לילדים ולרדת מכם.

ותפילות. 

באתי ממשפחה די גדולה (אם כי אני רואה את המספרים פה, 13, 15... אמאל'ה, אז אולי באתי ממשפחה קטנה בעצם)

תמיד הייתה חוויה שחסר.

לא סבלתי מזה, הייתי ילדה נוחה ולא השתוקקתי לדברים חדשים, גם היום יש לי זוג נעליים לחול וזוג נעליים לשבת ואני לא צריכה יותר מזה... אבל כן זה הורגש שאין.

בגד חדש היה נדיר, עניין של כמה שנים, כל הבגדים היו יד שנייה.

לא היו חוגים. רכב היה רק כשגדלתי.

הייתה חופשה אחת כל הילדות שלי, באיזה צימר וטיולים רגליים בסביבה. פיצה או משהו כזה, אוכל בחוץ - לא היה בכלל, אף פעם.

כן למדתי בחינוך פרטי שמן הסתם עלה המון כסף.

בדיעבד הבנתי שסבא וסבתא שלי עזרו, ושהיה מינוס מתמיד.

כשהצליחו להתנהל טוב יותר גם עזרו לנו כלכלית עם לימודים וחתונות, לא עזרו עם דירה כי לא היה.

והמשכורות היו נמוכות בשנים הראשונות ואחר כך עלו משמעותית.

מאוד מפתיע אותי שנשים כאן כותבות שהכול זה עניין של התנהלות כלכלית נכונה ושלא נעזרים בבגדים יד 2, ולא חוסכים כלום מהילדים...

לי יש משפחה קטנה, וב"ה אנחנו מאוד מחושבים והילדים לא הולכים לחוגים, אין חופשות וכו' וקשה לחסוך.

(זה כמובן יעד טבל אין לי מושג מה היינו עושים אם היו עוד 3 ילדים או יותר, נראה לי בלתי אפשרי)

תלוי בהכנסות כנראה

גם מקום מגורים משפיע

בקשר לזמן הפעולה,

המכונה שוקלת את הכביסה בהתחלה ולפי זה מחליטה כמה זמן צריך לנקות. אז זה בסוף תלוי בנו... אם מפעילים לפני שיוצאים ליום עבודה או לפני שהולכים לישון בלילה אז למי אכפת שתעבוד הרבה, ממילא לא נוכל להפעיל עוד מכונה בשעות הקרובות...

הדגם המדויק הוא ww9sta046te,

אבל יש להם עשרות תתי דגמים עם הבדלים מאוד מאוד זניחים ביניהם...

לא משתמשים בייבוש האמת-מתאים רק לכמות קטנה 'ל בגדים אז לא יעיל לנו

אבל כמכונה היא מעולה ממש ,מכילה הרבה עובדת מצוין יש הרבה תוכניות שכמובן אני לא בקיאה בהן כי אני משתמשת באותה אחת קבוע חח

הוראות בעברית

ממש מרוצים

בוש אני לא ממליצה כי יש ךהם תקלה מאודדד נפוצה של דלת שנשברת ויוצאת מהמקום

עכשיו באיזו קבוצה בפייסבוק.. מצד שני אני שומעת שאצל החברות האחרות יש שחיקה יותר מהירה של הכרטיסים האלקטורוניים והעלות שלהם מאוד יקרה וכבר לא שווה להחליף אותם.. אז מהחינה הזו אני מעדיפה דלת מתפרקת.אגב, הייתה לנו מכונה של בוש 12 שנה שעבדה מעולה. מחליפים רק כי כבר רוצים משהו גדול יותר (חוץ מהתו שלה שצריך להחליף)

מיהשו מסר וכשניסיתי לברר על תיקון

ראיתי עשרות מקרים ופוסטים על זה שזה קורה המון

יצא לי גם לראות עוד אנישם שמנסים להפור מהמכונה בגלל זה

הז באמת לא אפשרי

כל שימוש הדלת נעקרת מהמקום..היא כבדה וצריך להרכיב מחדש כל פעם

סיוט

לק"י

ונראה לי שהיא אצלינו לפחות 5 שנים.

אבל הטכנאי אמר לי שזה קורה הרבה. ה' חס עלינו בקטע הזה...

אבל אני מרוצה ממנה.

אנחנו גם 7 נפשות, והמכונה של 8 ק"ג אני חושבת.

אחרי שנה אשכרה

איזה עצבים!!

סיכום AI:

במלחמת העולם השנייה, החברה הגרמנית בוש הפעילה מפעלי תעשייה גדולים שייצרו ציוד למען המאמץ המלחמתי הנאצי.

היא הייתה ספקית קריטית לוורמאכט וללופטוואפה:

בוש ייצרה רכיבים חיוניים לכלי רכב צבאיים, טנקים, צוללות ומטוסים (משאבות הזרקת דלק למטוסי קרב, מערכות הצתה, גנרטורים ומצתים).

מפעלים מוסווים: כדי להגן על הייצור מהפצצות בעלות הברית, הקימה החברה מפעלים תת-קרקעיים ומוסווים ביערות (כמו מפעל Trillke-Werke ליד הילדסהיים ומפעל DLMG ליד שטוטגרט).

בזמן המלחמה היא העסיקה מעל 20,000 עובדי כפייה, בהם אזרחים מהארצות הכבושות וכן עובדי כפייה יהודים. העובדים הוחזקו בתנאים קשים מאוד שגרמו לתחלואה ולתמותה גבוהה.

LG 10.5 קילו

וגם להורים שלי יש אותה, ולסבתא שלי, ולדודים...

כבר עשור

מרוצים ממש

והאם יכול להיות שהמכונות שיוצרו לפני עשור עמידות יורת מאלו שמיוצרות בשנים האחרונות?..

של ההורים שלי אותה מכונה, מלפני 10 שנים (או לפחות דגם דומה מאוד.)

שנים. עלתה אז 1500 שקל. היתה 6 קילו.

לאחרונה התחילה לזייף פה ושם וגם נשבר לה אחד הכפתורים, אז החלטנו להחליף לפני שניתקע בלי מכונה.

קנינו שוב של אלקטרה הפעם 8 קילו עלה גם 1500. נקווה שתשרוד שוב 11 שנים ☺️ לפחות

היא סבבה לא יותר ויש לה קטעים מעצבנים

ציפיתי ליותר🙈

ולאמא שלי יש 14 קילו שלהם ומרוצה ממש הייתה לה אחת במשך שנים ארוכות ועכשיו קנתה חדשה

ולגבי אורך הכביסה, המכונות לכמות ושוקלות את הכביסה ובהתאם נתאימות את הזמן. מה שאומר שלא כדאי להכניס דברים רטובים, למרות שגם לזה יש פתרון והוא להכניס מספר פריטים לקבל זמן שפוי, לעצור את המכונה ולהכניס את הפריט/ים הרטוב/ים ולהפעיל על אותו זמן (הוא אינו משתנה שוב אחרי שהתכנית תחילה)

ב. יש כלמיני תכשירים מבוססי חומרים טבעיים

ג. אקס של הגברים בעיניי הכי יעיל.

הכל היה דביק ונזל כזה

שיער במידה לא עושה ריח ויש לו מטרה שם

עם המלפפון.

וסודה לשתיה.

ודווקא לא מסירה שיער, ככה אצלי זה עובד.

ומה ששמתי לב זה שבעיקר הסירחון זה מהבגדים, אז אני מחליפה הרבה ומחפשת את הסוג היותר מאוורר.

גם חולצות שבעבר היו מצוינות ראיתי שאחרי שנים כבר מתחילות להסריח.

ולפעמים גם שמה סודה לשתיה על הבגד, באיזור בית השחי מבפנים.

ואני יודעת אצלי שעייפות קיצונית וחולשה גורמת גם כן לסירחון נורא

ולשנות תזונה- הרבה ירקות, הרבה מים, ללא סוכר וקמח לבן.

יש גם דברים שספיציפית הופכים זיעה למסריחה- מטוגנים, שום, חילבה, עמשבה ולפעמים גם בצל.

אין מה להשוות בריח.

ולא בגלל הקטע של בריאות וחומרים טבעיים

אלא כי תכלס הוא היחיד שאני לא מריחה כלום כלום גם אם יומיים לא התקלחתי

זה לא מגיע בסטיק.

אבל הבנתי שהוא פחות מוצלח כי קשה למרוח.

מבחינתי זה בסדר שצריך למרוח ביד

שמה ישר אחרי מקלחת וזה מחזיק יום שלם

ניסיתי כל מיני סוגים בינתיים זה היחיד שעובד לי

https://sabonmichal.co.il/product/deo_cream_no_scent/

אני משתמשת בסוג שיש לו סודה לשתייה

ולי לא מפריע הריח אבל יש גם אותו ללא ריח

עם ריח:

https://sabonmichal.co.il/product/classic-natural-deodorant-cream/

ללא ריח ועם פחות כמות סודה לשתיה:

https://sabonmichal.co.il/product/no-aroma-natural-deodorant-cream/

אני ממליצה את הראשון

פשוט עושה את העבודה כמו שצריך

אולי באמת אנסה, למרות שסך הכל אני מרוצה מהחלאבלין.

מספיק להניח במרכז וזה נמרח מעצמו. היא כותבת את זה שם. אני לא מורחת

חזרתי להרעיל את עצמי האלומיניום רגיל אחרי תקופת ניסיונות.

אני לא משתמשת בזה בכלל בגלל הבריאות, אלא כי תכלס זה היחיד שעושה עבורי את העבודה

של מיכל סבון. אני משתמשת בזה של עור רגיש ללא בישום כי אני יותר רגישה, בעקבות המלצות מהפורום, ומברכת על זה ממש בקיץ! בימים ששמה את זה אין ריח בכלל ואני אחת שמזיעה... זה מכיל סודה לשתיה ולכן זה מונע ריח אבל זה הרבה יותר עדין, למי שרגישה סודה לשתיה עובדת וואו אבל ממש עושה כוויות (מנסיון כואב).

בגלל ששימוש מדי תדיר בדאודורנט הטבעי גם עושה לי רגישות אז מדי פעם כשלא יוצאת להמון שעות שמה את הספריי הכתום של קרליין, הוא גם טוב

הסרת שיער, זה באמת שורף.

או במקביל לדאודורנט רגיל.

גם הדאודורנט הטבעי אגב.

אבל למי שיש עור רגיש גם סתם שימוש קבוע בסודה לשתיה עושה רגישות. זה סותם את הנקבוביות..

חלאבין

ושל חברת ספיד סטיק

כל השאר שמתי לה פחות טובים לריח חזק

אגב אני מורחת גם אחרי מקלחת לפני השינה ובבוקר

במיוחד זה עם הפס הכתום. נסי ותראי ישועות.

חשוב למרוח בבוקר ובלילה למרות שכתוב עליו ל24 שעות, לדעתי למי שממש מזיע זה לא מספיק.

מזדהה ממש

לא מההורים האמת

מקרובים אחרים..וסתם חברות..

מגינה ממש

צריך להחדיר לאנשים שהכי טוב פשוט לומר מזל טוב בלי תוספות מיותרות

גם מי שלא מונעת בחיים , זה רווח מאוד טבעי ונורמאלי.

וגם אם לא - מותר לך למנוע,

ואולי עברתם דרך ארוכה וכואבת?

מעצבן מאוד.

אבל בטוחה שזה מתמימות .

בשעה טובה ❤️

כלשהי בין שנתיים לשלוש וזה לא חזר על עצמו מאז לעולם. וחברות קרובות שלי רובן עם 5-9 ואני לא שם. והכל בסדר.

ממליצה לך כבר בשלב הזה של הריון שני לשחרר את עניין הסביבה. אנרגיה מיותרת. תפני אותה פנימה לכוחות ולבית שלך. להעביר אמרות, מבטים ופרצופים.

ממש משחרר לתת לזה חשיבות אפס. שווה את העבודה הפנימית.

ויאללה בשעה טובה ובקלות בידיים מלאות.

ושיהיה לך במזל טוב!!!

נשמע שׂאמרה את זה בלי לחשוב הרבה לעומק על משמעות המשפט ושבתכלס הייתה לה רק כוונה טובה..אבל מסכימה שלא נעים לשמוע את זה..

אם זה ישעשע אותך- אצלי על אותן פערים המשפחה מגיבה בדיוק הפוך- "לא רציתם לחכות קצת??"

קיצור שיהיה במזל טוב! ואל תתני לשום אמרות לערער אותך, אף אחד לא רשאי להיכנס לך לרחם

לק"י

אני קונה חלק לפחות קצר, אבל שיתאים בגודל גם לקיץ הבא.

גם ככה לרוב אצלינו יש בגדים שמתאימים להם לשנתיים, למרות שהם גדלים.

גדלו…

לקיץ הבא אין לי סיכוי לקנות

לק"י

לגדול יש בעיקר חולצות טריקו לבנות. אז כן לובש קצת יותר חגיגי.

או שהתכוונת לבגדים בכללי, כי לא מכבסים?

אם הם צריכים בגדים הייתי קונה עוד קצת. אצלינו חם.

אבל למה אין סיכוי לקנות לקיץ הבא? זה בערך חצי שנה אחרי החגים- בפסח.

בני כמה הילדים שלך?

לאותו ילד עצמו ?

אם אני אקנה לגדולה את המידה של שנה הבאה זה יהיה עליה עכשיו שק

אבל כן הבגדים של הגדולה יותר עוברים לזו שאחריה.

בנות 4 ו3

בערך כל חצי שנה צריכה להחליף להן מידה במיוחד בחצאיות מצד האורך

לק"י

ולקפל שרוולים.

ולא יודעת להגיד לגבי הגודל. אולי אני לא מלבישה בגדים מדוייקים בגודל. אבל לרוב יש להם בגדים טובים עוד מהעונה הקודמת, גם בלי להיות שק בשנה הראשונה....

חצי שנה לעונה הבאה.

זאת אומרת לדעתי אם חסר לך בגדי קיץ תקני מה שחסר, תלבישי עד שיתקרר וזה אמור להיות טוב גם לפסח.

אגב אם את מוצאת עכשיו בגדי קיץ שאת אוהבת במבצע כדאי מאוד לקנות עכשיו לקיץ הבא, אם את נתקעת בלי בגדים מתאימים בתחילת עונה זה הרבה יותר יקר.

ומצאתי איזה 2 חולצות ארוכות נחמדות בסייל אז הוספתי

ואם צריך יש קרדיגנים. הזגרת לי להזמין מנקסט עוד אחד

בחג/ שבת הבן שלי הולך עם מכופתרת ארוכה כל השנה (כרצונו) ומכנס ארוך כנל גם ביומיום

ובחגים בדכ מלבישה חולצות קצרות ביום וארוכות בלילה, ומכנסיים כבר ארוכים..

וגם אם חם זה בסדר ארוך

עד גיל שנה-שנתיים (תלוי ילד) ארוך + דואגת שיהיה 2-3 בגדים קצרים, לגדולים יותר קונה שתי בגדים ארוכים והשאר קצרים + סוודר

\

אולי תנסי לעשות השלמות של קצר במחירי סוף עונה?

קניתי לגדול חולצות קצרות, כי נהרסו לו מלא חולצות.

ולקטן קניתי מכנסיים קצרים, שיהיו לו עוד לתקופה של הגמילה.

אולי אני אקנה לו עוד מכנס קצר חגיגי לחגים.

אנחנו גרים באזור חם, וכנראה שיקח זמן עד שיתקרר.

גם אם זה לא יהיה טוב בקיץ הבא, מקסימום יעבור לילדים הבאים.

לבנות אני בכל מקרה מלבישה 3/4 גם בקיץ, אז אין הבדל.

וכמה בגדי גוף ארוכים.

שינוי שכר לא משנה להם. לטוב ולרע, זה לפי שנה שעברה.

שינוי סטטוס כן משנה. נגיד בחודשים שאחד ההורים באבטלה/חלד לא זכאים ובחודשים שעומדים בדרישות עבודה/לימודים כן זכאים

ברור שזכאים בחל"ד (בתקופה שהיא בתשלום)

ונדמה לי שגם בתקופה שמקבלים דמי אבטלה.

בטוחה ששינוי במשכורת לא משפיע?

אבל אולי זה בהארכה של החלת, אני לא יודעת. או ששינו נהלים מאז.

וגם באבטלה בעבר אני עבדתי ובעלי היה חודש באבטלה ולא היינו זכאים על הזמן הזה.

שוב אולי שינו נהלים אבל מה שאמרו לנו בזמנו זה שהזכאות זה כדי שהורים יצאו לעבוד ואם יש הורה בבית אז אין סבסוד

כנראה כי ראיתי עכשיו שמי שמקבל דמי אבטלה זכאי אם ההורה השני עובד, ולנו לא נתנו בזמנו.

ובעלי היה אברך.

הוא שאישה בחל"ד מטפלת בתינוק

ומובטל אמור לחפש עבודה.

לעומת זאת סתם אדם שלא עובד-לא אמור לקבל סבסוד כי יכול לשמור על הילד בעצמו.

אבל הם חשבו אחרת.

שמחה מאד שזה השתנה

קודם כל בשעה טובה ובע"ה בקלות ובידיים מלאות.

דבר שני נשמע לי שבאמת עוד יש טראומות גם מההריון הזה, וגם עכשיו הפחד הוא לגיטימי,

ובעיני התחזקות באמונה היא טובה תמיד אבל צריך לראות שהיא לא מגיעה באופן של להדחיק דברים כי אז הם עלולים להתפרץ בצורה פחות טובה.

ומהצד השני, אחרי שמעבדים דברים בעומק, פשוט בהרבה להפוך למאמינה ובוטחת באמת כי האמונה מתיישבת על הלב ולא מעל מלא רגשות מודחקים שמרימים ראש...

שקושי בהריון יצוף בהריון הבא, ויגרום לחרדה.

אם את רואה שהמחשבות החיוביות לא מספיקות, אפשר ללכת לטיפול.

לעבד את החוויה של ההריון הקודם ולקבל תמיכה בהריון הנוכחי.

הריון ראשון תקין.

שני כל ההריון בלאגן המטומות,צירים מוקדמים ובסוף לידת פג משמעותי(פחות משבוע30 לא מפרטת יותר)

ההריון הבא היה חרדה ולחץ,

הכל היה תקין אפילו הסוכר שבדרך כלל גבוה אצלי היה תקין.

בקרשיות הייתי גבולית ולא הזרקתי כלום.

הוא היה הריון קשוח נפשית עם הרבה לחץ וחרדה.

אין לי הרבה מה להמליץ לך בעניין הזה.

חוץ מיזה שהכל עובר בסוף...

להרגע זה הכי קשה. ולשחרר שליטה זה באמת קשוח ושזה לא בידיים שלנו תכלס כי אין שום ברירה אחרת.

עברתי מאז 6 הריונות וכל הריון מחדש זה לחץ וחרדה וחלקם עם אישפוזים ועד שאני לא עוברת את שבוע 30 אני לא רגועה.

ואז אני לא רגועה בגלל דברים אחרים...

ואז יש תינוק ולא רגועים שוב...

בקיצר זה עבודת חיי.

שולחת לך כוחות והמון🫶

והכי חשוב שיהיה בידיים מלאות

מזדהה עם כל מה שכתבת כי אני בן אדם לחוץ גם ככה.....

אני רואה מלא נשים בהריון ופשוט אכולת קנאה, מה הן מצליחות שאני לא? איך הן יכולות להיות רגועות ולהנות מהחיים ככה?

זה כנראה באמת יושב הרבה על הריון קודם שלא עיבדתי מספיק (למי יש זמן לעשות את זה? 🫣) ועכשיו מתנקם בי...

אל תשכחי שהריון זה הורמונלי

וחרדה מושפעת חזק מהורמונים.

במיוחד כשיש סיפור רקע.

את רואה נשים בהריון ואת לא באמת יודעת מה הן עוברות ועם איזה חרדות הן מתמודדות.

או בכלל מה הן באמת עוברות גם פיזית כי לא תמיד רואים.יותר נכון בדרך כלל לא רואים.

ותכלס חרדות זה התמודדות שלא רואים כלפי חוץ.

ואפשר גם לקבל כלים להתמודד עם חרדה

שבדיוק כמוך יכול להיות שמישהי אחרת רואה אותך מבחוץ ולא יודעת מה המורכבות שאת עוברת ויכולה לקנא בך...

או על דברים אחרים שבאמת לך פשוטים ולה מורכבים (ולהפך)

אני הרגשתי בודדה מאוד ושקופה בקשיים משמעותיים שהיו לי, עד שנפל לי האסימון שיש מצב שלהם יש קשיים אחרים ששקופים לי באותה מידה שאני שקופה להם.

אני אומרת את זה באהדה, באמת אני מבינה את תחושה הזו, שזה לא הוגן שרק לי קשה. אבל האמת היא לא בדיוק ככה כנראה.

לא יודעת אם הנקודה הזו משמעותית לך או לא, לי זה עזר לשחרר חלק מהקושי הנפשי.

זה לא מפחית מההתמחדדות עצמה, אבל לפחות לא מוסיף עליה את ההשוואה לאחרים.

אבל אני זוכרת את עצמי בהריון ראשון איזה תמימה ושמחה הייתי.

לא חשבתי שמשהו יכול להסתבך בכלל. לא הייתי לחוצה מהבדיקה החיובית עד הא"ס הראשון כי היה לי ברור שיצא תקין עם דופק, מה, יכול להיות אופציה אחרת בכלל?

אולי דווקא אז הייתי החריגה ועכשיו אני 'נורמלית' אבל אני בטוחה שיש נשים שמצליחות להישאר ברוגע ולא מתעסקות במה יכול לקרות.

לכל אחד זה סביב נושא אחר. לך (ולא רק לך) זה סביב היריון, ולאחרים זה יכול להיות סביב נהיגה, או שיחות עם הבוס, או מיניות, או מיליון דברים אחרים שאת לא תדעי מהם.

למי יש זמן? למי שאין לה זמן להעביר עוד הריון שלם בחרדות...

אני לא חושבת שכל פיפס בחיים מחייב עיבוד, אבל נשמע ממך שההריון הקודם שלך כן מצריך איזשהו עיבוד...

ממליצה ממש ללכת על משהו, אפילו פגישה -שתיים לפרוק את החרדות ולקבל כלים להמשך

שגם לה בהריון השני היו בעיות והיא הייתה מאושפזת בהריון קצת ואז המצב הדרדר והיא ילדה פג, ואז בהריון אחרי זה היא לקחה רופא פרטי והייתה במעקב ממש קפדני ולקחה את הזריקות, באיזה שלב היא יצאה גם לשמירה וב"ה הצליחה לסחוב את ההריון עד שבוע 37. מאחלת גם לך

היו לי כמה הפלות (ו2 ילדים בבית חמסה)

ועכשיו בהריון בשבוע מתקדם

והייתי בחרדות מטורפות בתחילת ההריון שאפילו חשבתי להתחיל טיפול תרופתי

ולפני כל בדיקה אני שבוע לא מרגישה טוב

וקראתי כל מידע שיש באינטרנט למרות שכבר קראתי אותו בהריונות הקודמים

וכל הזמן מדברת עם הצאט

ואפילו שעברתי את השבוע של ההפלות לא נרגעתי

עכשיו קצת יותר רגועה

ופחדתי לספר לכולם מרוב הפחד אז סיפרתי ממש מאוחר

וזה מבאס מאד לעבור הריון ככה.. אבל החלטתי שזה מה יש ואין לי מה להלחם בזה אלא לקבל את זה שהפחד נוכח בהריון ושהוא הולך איתי יד ביד

כשהגעתי לשבוע 8 סיפרתי לאמא שלי שפעמים קודמות שיתפתי אותה ברגע שראיתי שני פסים......

וחמותי עדיין לא יודעת......

זה נראה לי נורמלי הפחד הזה וידעתי מראש שהריון אחרי יהיה לי מורכב אבל חשבתי שאני חזקה מזה..... וזה רודף אותי כל הזמן...

גם אני הייתי תמימה בהריון הראשון

עכשיו מודה על זה שלפחות הריון אחד היה לי תמים

אני כן מנסה להסיח את דעתי ולנסות להאמין שגם אם יהיה קושי חס ושלום ה יתן לי כוחות להתמודד איתו

אבל היו לי לילות שלא הצלחתי לישון, וכל כניסה לשירותים הייתה מלחיצה

והמון מחשבות של פחד

אפילו היה לי סוג של התקף חרדה

ובאמת הייתי על סף כדורים אבל ראיתי שזה מתאזן

ובסדר.. זה כרגע ההתמודדות

ומה שהכי מרגיע אותי שחרדות הם לא מדד לתקינות- אם ההריון הזה צריך לקרות הוא יקרה גם אם אני יאכל סרטים

ואת כל כך נורמלית ובסדר.

ואת נותנת לי להרגיש גם נורמלית, אז תודה לך

אני אמנם הריון ראשון אבל גם כל כך בחרדות וכל רגע בטוחה שאני שטופת דם...

תחילת הריון המטומה שדיממה ושלושה שבועות הרופא אסר לעשות כלום, ותמיכה עם כדורים ואז התעלפויות, ועירויים ומה לא...

מה שלי עוזר זה פשוט לא לחשוב על ההריון (כמה שאפשר...), עושה דברים שאני אוהבת

הולכת לברכה, נמצאת הרבה עם אנשים שאני אוהבת, זה ממש עוזר להיות בחברת אנשים. ממש מצמצמת את השעות שלי לבד רק ללילה (בעלי גם חוזר הביתה רק בלילה)

לא יודעת כמה הייתי משקיעה אנרגיות ב'להאמין בכח', כלומר, יותר הייתי משקיעה בלעשות לעצמי טוב ודברים שאני אוהבת ולהסיח את הדעת, מאשר לנסות כל הזמן להאמין שיהיה טוב.

תעסיקי את המח בדברים שעושים לך טוב על הלב.

מאחלת לך ולכולן הריון משעמם מאד,

ותינוק בריא בעזרת ה'.

אני גם מנסה להסיח את הדעת אבל זה כ"כ קשה בעיקר כשאני בעבודה (עובדת במשרד קטן מאוד בלי הרבה חברה) והראש שלי מתעסק בזה כל הזמן ברמת כפייתיות.....

גם מורכב הקטע עם בעלי נגיד כי הוא ממש לא ככה הוא פשוט לא מתעסק בזה ולא מבין מה אני כ"כ לחוצה.... כל פעם הוא אומר לי אבל החלטת שאת לא מפחדת הפעם, את לא זוכרת?.... איזה עולם פשוט זה להיות גבר.... 😶