בחיי שאני לא הר מסתורי לבוש שחורים בנוי לתלפיות דמעות ופחדים ואכזבות, בחיי שלא. אני כולי רק מגדל עשוי לגו צבעוני בדגם של אדום צהוב ירוק ועל אחת מהן אפילו מדבקה של חייכן צהוב מקולפת בקצה וקרועה טיפונת במרכז החיוך.
אני חיוך, בחיי שאני חיוך ולא דמעה שחורה מדם של הנפש והלב, תאמינו לי בבקשה. בחיי שאני בסך הכל בקשה של אמצע הלילה כשתינוק שחור עיניים ותלתלים מתעורר באמצע הלילה ומבקש מים, סתם מים רגילים. מהברז.
בחיי שאני רגילה כמו ספל חום כהה על השיש במטבח שסבתא שומרת עליו מכל משמר ומנקה פעם בשלושה ימים במדוייק חוץ מבשבת. והיא נוצרת אותו ליום שהנכדה תתחתן ותפרח מהקן והיא תעצב לה בתוכו זר סחלבים. ורקפות, שתדע לכופף את הראש כשצריך. כי ככה אבא שלה היה אומר.
ואני לא אומרת סתם, בחיי שלא.
כי אני לא מסובכת או יפה או שורפת אני רק חיוך פשוט ושלם של ילד בן שנתיים שלא פוחד להראות שהחיים סבבה גם עם גרבר מרוח על כל הפה.
אני קפה, של בוקר סתמי. לא של לילה מלא הרפתקאות וסודות כמוסים. אני קפה כזה של דקה לעבודה שעוצר דקה במרפסת ולוקח מלא אוויר לכל היום וכל האנשים.
אני בין האנשים.
לא שומרת שני מטר מאף אחד ומסתובבת לחפש את אותם שמחפשים אותי, בין הילדים לשיעמום הגדול יש עוד בודדים שמבחינים בי עדיין, על הספה בסלון כשהשמש עומדת לשקוע ובמרפסת צרחות ילדים וקצת מכות. לא חזקות, כאלה של אחים.
ואותם בודדים יודעים לקרוא לי בשם.
אבל גם אלו שלא מתגעגעים אלי.
עד כלות הנפש.
לאהבה.
עכשיו.
הם רק לא יודעים כמה אני קרובה.
ומחכה.
שיעשו לי מקום.
אני חיוך, בחיי שאני חיוך ולא דמעה שחורה מדם של הנפש והלב, תאמינו לי בבקשה. בחיי שאני בסך הכל בקשה של אמצע הלילה כשתינוק שחור עיניים ותלתלים מתעורר באמצע הלילה ומבקש מים, סתם מים רגילים. מהברז.
בחיי שאני רגילה כמו ספל חום כהה על השיש במטבח שסבתא שומרת עליו מכל משמר ומנקה פעם בשלושה ימים במדוייק חוץ מבשבת. והיא נוצרת אותו ליום שהנכדה תתחתן ותפרח מהקן והיא תעצב לה בתוכו זר סחלבים. ורקפות, שתדע לכופף את הראש כשצריך. כי ככה אבא שלה היה אומר.
ואני לא אומרת סתם, בחיי שלא.
כי אני לא מסובכת או יפה או שורפת אני רק חיוך פשוט ושלם של ילד בן שנתיים שלא פוחד להראות שהחיים סבבה גם עם גרבר מרוח על כל הפה.
אני קפה, של בוקר סתמי. לא של לילה מלא הרפתקאות וסודות כמוסים. אני קפה כזה של דקה לעבודה שעוצר דקה במרפסת ולוקח מלא אוויר לכל היום וכל האנשים.
אני בין האנשים.
לא שומרת שני מטר מאף אחד ומסתובבת לחפש את אותם שמחפשים אותי, בין הילדים לשיעמום הגדול יש עוד בודדים שמבחינים בי עדיין, על הספה בסלון כשהשמש עומדת לשקוע ובמרפסת צרחות ילדים וקצת מכות. לא חזקות, כאלה של אחים.
ואותם בודדים יודעים לקרוא לי בשם.
אבל גם אלו שלא מתגעגעים אלי.
עד כלות הנפש.
לאהבה.
עכשיו.
הם רק לא יודעים כמה אני קרובה.
ומחכה.
שיעשו לי מקום.
