הקב"ה, אני כבר לא יודע מה לעשות..
זה מרגיש כאילו לא חשוב מה אעשה וכמה אתאמץ - אפול בסוף.

וכמובן אז יתחילו התירוצים כדוגמת:
זה בגלל ההורים שלא מבינים בנושאים הללו ולא שמים חסימה על האינטרנט..
הוא עשוי מאש ואני בשר ודם..
זה הכח הכי חזק - אותו אחד שמחייה את העולם..
ועוד..

אבל בבאמת זה בגלל שאני אדם חלש,לא עובד מספיק על דחיית סיפוקים,תאוותן,ובן רע לך ה' ..

והנה מרפרף פה בפורום ושוב עולה הנושא..ואיזו אחת צדיקה ממש שרוצה (בצדק) בעל שומר עיניים ולא מוכנה להתפשר
ועונה יפה לכל אלה שמנסים להמעיט מהערך או חושבים שהיא הזויה ברצונות שלה ... אני חושב שאנחנו יכולים להתאים...
אבל קצת מפריע איך שהיא אומרת וגם היא נשמעת כמו רבנית ואני לבושתי שיעור ה' בישיבה ומרגיש לידה כמו צוציק שלא באמת מבין כלום... זה בגלל שאני בזבזתי את השנים בשטויות והבלים וממש קצת זמן ניצלתי באמת ללימוד תורה... אוי כמה תורה ביטלתי. רק על זה היה שווה שקיומי לא ימשיך ואין לי מושג למה אלוקיי נתתי בי נשמה טהורה וממשיך לקיים ולהחיות אותי בכל רגע ורגע וכל שניה ושניה. אני ממש צריך להגיד הגומל כל יום (אבל לא אומרים ואם אגיד זה יהיה ברכה לבטלה...)

אחח איך אני רוצה אישה צנועה וצדיקה ולא אכפת לי מהמראה שלה,מצידי כמה שיותר צנועה - יותר יפה.
אבל אני יודע שממש לא מגיע לי..ועוד יותר - לא מגיע לה.
כי מי תרצה לצאת עם שבר כלי עם שנאה עצמית , שכל פעם שנופל בעבירה החמורה - לא מתפלל,לא לומד תורה,ומבטל שלל מצוות נוספות ... כי איך אפשר ?? איך אבא איך זה תרתי דסתרי ממקום של טומאה גדולה איך אפשר לבוא ולהתפלל כאילו כלום לא קרה,לבוא ללמוד ולהידבק בקב"ה..
כמובן שאני טועה. טועה גדול.. יש תשובה בעולם וצריך ללמוד ולהתפלל ולא לתת ליצר לנצח כי הניצחון של היצר כך טוענים,זה הייאוש של האדם. עבירה שלא די לה לבדה אלא גוררת את חברתה ויחד יוצרים שרשרת ארוכה .. כמו רכבת עם מספיק קרונות לאכלס בה את כל העולם ...
ועכשיו יבוא הברסלבר התורן ויגיד "רבינו אמר אין יאוש בעולם כלל" או "רבינו גילה את סוד התיקון" - תודה רבה. אתה יכול ללכת עכשיו.

למה אני בן רע? כי אני מתנהג בטיפשות. ואני יודע שאני טיפש.ואני לא עושה מספיק כדי לא להיות טיפש. 
אז נכון ששמתי חסימה גבוהה בפלאפון ואפילו רוצה לעבור לפשוט .. (אפילו כבר אמרתי לכולם בישיבה שאני במהלך היום רק עם פלאפון פשוט ובלי ווטצאפ ושטויות).
ונכון שאני מוריד את העיניים ומסיר מבט וכשאבא שלי בבית מסתכל בטלוויזיה הגדולה שלו תכנים לא צנועים אני לא מסתכל .. אבל אז כשאני נופל - זה בגדול ועל כל הקופה. ומה שווה אם רגע אחד אני שומר עיניים ורגע אחר במקומות הכי זוועתיים שיש ?
ואני יודע שזה אסור .
ואני יודע שזה יוביל למקום רע.
ושניה לאחר מכן אני אבכה ואתחנן למחילה..
ואני מתכוון לזה באמת, לא סתם. ולא רק בגלל שאדם שאומר "אחטא ואשוב" אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
ובכלל אני לא בטוח שאני עושה תשובה באמת כי צריך לקבל לעתיד לא לעשות זאת שוב ולא רק להתחרט ..
אני אמנם מקבל,יש לי כבר ניסיון וקבלות בלקבל,ניסיון רב ומר.
אולי אני לא יודע באמת מה זה לקבל ? אני רק מקבל ניסיון אחר ניסיון...
ואולי זה בגלל שאתה אוהב אותי וכל כך רוצה שאצליח,ואתעלה על ידי הנסיונות הללו - אז בבקשה לא. בבקשה תמציא לי את זיווגי המתאימה לי משורש נשמתי כמה שיותר מהר כן גם עכשיו בקורונה שבדיוק במקרה אעשה פעולה והיא תעשה פעולה וניפגש .. כן "במקרה". ויהיה לנו סיפור להפיץ על ההשגחה הפרטית ומה לספר לילדים.

קצת מפריע לי שנשים לא מבינות בנושא. אם הן באמת היו מבינות לדעתי כולן היו צריכות להיות כמו אותה אחת שפתחה שרשור שרוצה בעל צדיק ששומר עיניים. וגם אולי על הדרך זה היה מדרבן בנים לשמור על כך יותר,כי על איכות משלמים חביבי.

וקצת לא מפריע לי. לא בגלל אידיאל גדול,אלא כי אני אנוכי ומפחד שאצטרך להתפשר על מישהי שלא "חזקה" בתורה ובמצוות ולא חשובה לה ההקפדה על ההלכה או יותר נכון לא "חזקה" או לא מספיק מקפידה לטעמי . כי היאך תוכל לקבל אדם כמוני? שמרגיש צבוע,לא ראוי,אפס.

וזה כל כך קל ליפול ולהתקלקל בשמירת העיניים ולהרוג נשמות פוטנציאליות..בחיי שזה אחד קלים.
כל כך הרבה הזדמנויות,כל כך הרבה מחשבות,כל כך הרבה רוע.
על זה אמרו חז"ל "יתיי ולא אחמינא" - מעדיפים למות ולא להיות בדור הזה , ובצדק רב. גם אני מעדיף למות ולא להיות בנסיונות הללו.
כתוב שאדם צריך לכלות את כל ממונו ובלבד שלא לעבור על לאו מהתורה. טוב,נראה לי היום זה : אדם צריך לכלות את ממונו ולעבור על כל הלאווים בתורה. והיום זה כל כך קל .. כמה קל ? שהאינטרנט בזיל הזול,הפלאפונים בזול הזול,המראות האסורים בזיל הזול (בעצם בחינם,בכל מקום שאדם ילך ולאיפה שלא ילך יש נשים לא צנועות ואם אין אז יש את הסמארטפון החכם שמפיל אותך,כן,גם כשיש חסימות) וגם העבירות בזיל הזול.

יש שיר "מה אתה רוצה ממני מה , מי ביקש ממך לזרוק בי נשמה" אני מרגיש ככה לפעמים.
את השיר אני פחות אוהב כי זה לא בסדר להגיד דברים כאלה ולהחליש אנשים וזה אפילו גובל בכפירה לדעתי ואולי יוצר חילול ה'.
אני אמנם כזה לפעמים אבל זה ביני לבינך ה' לא מול כל עם ישראל ... אז זה לא כזה נורא לא ?

אני כבר רואה את מה שהולך להיות , אני אשמור יום יומיים ואז יגיד היצר הרע "תסתכל רק טיפה נו זה כיף אתה לא יכול להגיד שלא" ואני אגיד לו "אבל זה אסור" ויתפתח לו דו שיח:
"לא כזה..לשמור שבת וכשרות זה יותר חשוב"
"אתה סתם מנסה לעבוד עליי כדי שאראה"
"כן אבל זה עובד כי אתה חלש ולא יכול לגבור עליי ואני מאש ואתה בשר ודם וכבר הפלתי חללים רבים וגדולים ממך"
"..."
"אל תדאג אתה בגדר אנוס,זה ממש קשה הנסיונות האלה,את כל הארסנל הוצאתי בדור הזה כדי שיפלו,מה לא עשיתי : הכל חינם,הכל זמין,הכל נגיש,הכל מצופה יפה ונראה טוב , מה אני כבר מבקש,תכבד."
"אבל זה הורס אותי וגורם לי להרגיש אחרי זה רע"
"עזוב אותך הורס שמהורס מה נהיית דוס ? בוא לא נשכח איפה גדלת ומה עשית כל חייך מר.צדיק"
"אבל אני השתניתי אני כבר לא אותו בן אדם"
"את זה תגיד בשידוכים או לרב הנחמד בישיבה,פה אתה שלי ואתה יודע את זה"
"אבל אוכל לחזור בתשובה?"
"בטח..תמיד תוכל לחזור .. קצת פחות מה שהיית יכול להיות , אבל תחזור."
"אין לי ברירה אחרת?"
"אתה יכול לנסות לחכות עוד כמה דקות אם זה יגרום לך להרגיש כאילו עשית צעד משמעותי וחשוב במלחמה הזאת"

וכבר אין לי מה להגיד,ואין לי מה לעשות,ומתרחשים אצלי במוח כל מיני תהליכים פיזיולוגיים שקשורים להתמכרות, אני יודע,קראתי על כל דבר קטן שיש בנושא.וכמובן משם מגיע לדבר החמור יותר (שבשבילו הוא נלחם איתי)

ואחרי החטא לפעמים מתנהל דו שיח קטן:

"אוף,נפלתי שוב ואני מרגיש אפס"
"כן,הגיוני שתרגיש ככה"
"אז למה עשית את זה למה שידלת אותי לדבר עבירה?!"
"מה אתה רוצה ממני תגיד תודה שאתה מרגיש שזה לא בסדר,אחרת באמת לא היתה לך תקנה"
"אז אני כן יכול להיות טוב ולחזור בתשובה?"
"כן,זה כל המהות ידידי,אני פה בשביל להעלות אותך ולרומם אותך .. כשאתה מתגבר עליי אתה מתעלה ברמות שאתה לא מבין בכלל"
"אבל אני נופל"
"אבל אתה קם מחדש מה שנקרא "שבע יפול צדיק וקם" ומפרשים שדווקא על ידי הנפילות נהיה צדיק"
"וואו תודה רבה חיזקת אותי"
"אין בעד מה,מקווה שתתגבר עליי פעמים הבאות!"

אבל בבאמת רוב הפעמים זה כמו  :

"אוף,נפלתי שוב ואני מרגיש אפס"
"כן,מי תרצה אותך יעלוב"
"אולי יהיו כאלה שמבינות את הקושי ויכילו"
"כן....לא. אתה לא מאמין לי ? לך לפורום נשואים טריים ולך לפורום לקראת נישואין"
אני חושב לשניה ומנסה לא להקשיב לו,כמו ילד קטן שלא מבין את המציאות :
"אני אדם חזק , אני גיבור , אני בן של מלך , אבא שלי שם אותך בכיס הקטן"
"ומה זה כיף לו לראות אותך נופל,ממש מתענג עליך אה?הוא ממש אוהב אותך..תמשיך לחטוא."
"אני לא רוצה אותך בחיי.. אתה לוקח לי את כל הכוחות הטובים"
"טוב,אתה לא יכול באמת להיפטר ממני,אחרת לא תהיה לך בחירה וכל קיומך בעולם יחדל"
"אני שונא אותך"
"חבל מאד כי אני ... אתה."

כן זה מה שיהיה..אני ממש נביא...בעצם,לא קרוב אפילו. מרחק שנות אור.

אומרים שבני ישראל היו במ"ט שערי טומאה ואם היו מגיעים ל-נ' - לא היו נגאלים.
שער ה-נ' זהו שער הייאוש כך שמעתי.
כי מי רוצה להיגאל מי חושב על זה בכלל כשהוא בייאוש...
אולי כשכתוב "וחמושים בני ישראל עלו ממצרים" ומסבירים שרק חמישית יצאו,ה80% הנותרים יתייאשו...

אז אבא,אנא.
אני לא רוצה להתייאש, בבקשה עזור לי,שעה לשוועתי,שדד המערכה..
אתה יכול,אתה כל יכול.
אולי אתה לא עושה זאת כי זה לטובתי ?
או אולי אתה מחכה שאשפוך בפניך את ליבי ?
אז הנה,אני כאן. באתר בשבע המעצבן (למה מעצבן ? כי אני מאוכזב, הרמה הדתית יורדת ומפרסמים פה כל מיני נשים לא צנועות והופעות של גויות ועושים כתבות על כל מיני אח הגדול ומצטטים את עיתון הארץ כאילו היה "מן דאמר")
הלוואי שבכלל תתן בי את הכח להפסיק להסתכל בחדשות ,רק לשון הרע ורכילות,לחצים ומידע לא נחוץ לאדם הקטן יש שם.
וכמובן אם אני רוצה לשמור עיניים.. ועכשיו יבואו ויגידו לי "מה הבעיה" יש בעיה,לי לפחות. אני רוצה להיות ברמה שאני לא מסתכל על נשים בכלל . "אל תהיה כזה קיצוני" בלבלני שכל,תעזבו אותי.
אף אחד לא מבין אותי חוץ ממך אבא...

ואתה שומר עליי ועוזר לי כל כך הרבה פעמים וכל כך לא מגיע לך שככה אני "מחזיר" לך .. 
ואתה אוהב בלי גבול לא משנה כמה מעשים רעים אני עושה.
מזכיר לי "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"..
אולי בכוונה העלית לי את המחשבה הזאת? זה אתה שמדבר אליי?יכול להיות..הרי לא תיגלה אליי בחלום...
זה דבר שנורא קשה לי ומתמודד איתו בלי הרף ..אולי זה התיקון שלי בעולם?אולי זו הסיבה שהנשמה שלי ירדה לעולם? (כי הרי אין נשמות חדשות בדורנו , או כך לפחות למדתי) ובגלל זה אתה מעכב את זיווגי?

אוף אבא תעזור לי לא להיכנס לפורום הזה ושלא אקרא פה שום דבר ושלא אתעניין .
כמו שעזרת לי להפסיק להשחית את זמני במשחקים, סרטים וסדרות.
ובכלל זה לא צנוע לדעתי שזה מעורב פה. (לא ברמה של הסרטים והסדרות אבל אתה יודע כמה השאיפות שלי גבוהות וברוך ה' שאני מבין שגם העירוב פה זה לא הכי אידיאלי)
רציתי לרשום פה לגבי זה אבל הבנתי שאני לא המשגיח של אף אחד פה.ובינינו אתה יודע כמה פורומים לא טובים יש אז אולי זה הרע במיעוטו ואנשים פה שואבים כוחות ויש להם פה אוזן קשבת... אני עדיין חושב שראוי שיהיה נפרד אבל בבקשה תסתכל עליהם בעין טובה.
אמרו פה הרבה פעמים "בסוף כל הנורמאלים הולכים מפה" או משהו בסגנון,אז אני רוצה להיות נורמאלי אבא ואני רוצה להתעסק בדברים חשובים כמו לימוד תורה,פיתוח תחביביי,דברים יצרניים,דברים שאתגאה בהם.

אחח איך אני זוכר את התקופה הטובה באמצע שיעור א' כשהחלפתי לפלאפון פשוט והחיים היו הרבה יותר שקטים שלווים ונעימים.
עשיתי את זה כדי להתרחק מעבירות ובזבוזי זמן ... אולי זה אנוכי ? אבל עשיתי את זה בגלל התורה שלמדתי והפנמתי.. אולי עשיתי את זה כדי שלי יהיה טוב ולא באמת לרצונך ? "היייי מה אתה עושה פה לך , אני לא עובר עבירות עכשיו תבוא בניסיון הבא" "טוב,ביי."

לא שלא היו לי ניסיונות אז אבל הייתי במקום הרבה יותר טוב ונקי ... ועברתי לאט לאט תהליך היטהרות..
והרגשתי יותר צדיק,לא מאד אבל הרגשתי עליית מדרגה.

ואז הגיע הצבא ואיתו הלחצים והתירוצים "אני בתפקיד של קצין אני צריך לתאם עם אנשים,אנשים צריכים לעבוד קשה יותר מולי כי אני לא בקבוצות וגם אני לא תמיד מעודכן וזה לא טוב" וקניתי סמארטפון,אחד טוב לא מהפשוטים , אני לא פראייר.. (יש בי תכונה כזאת או הכל או כלום או שחור או לבן. העירו לי על זה בהרבה מקרים ומאז השתפרתי אבל אז הייתי "צעיר" ועוד לא הפנמתי) 
וכמובן שגם לא שמתי חסימה,ואף אחד לא יודע ואין ממי להתבייש,הייתי בלי ביינישים או חיבור לרבנים ורק הייתי עסוק בלנסות לקיים מניינים כי לא תמיד היה. וזה הפריע לי אבל היה לי גם נוח שלא תמיד בבקרים היה מניין. ועסוק בלחזור הביתה ולא הייתי באמת בבית כי הבית האמיתי בו הרגשתי באמת "אני" זה בישיבה (ולשם לא הלכתי בתקופתי בצבא) למרות שהוריי חושבים שאני צבוע כי קשה לי לשמור הכל בבית,בבית בו אבא לא דתי, הציפיות ממני היו גבוהות "הנה הצדיק שלנו,נו איך היה בתפילה" כשלא קמתי להתפלל או "מה אתה משחק כל היום ומבזבז את הזמן,זה גם מה שאתה עושה בישיבה?" לא, בישיבה אני משתדל ללמוד ולהיות מי שאני באמת או לפחות מי שאני רוצה להיות באמת ופה בבית אני כאילו ממשיך את איך שהייתי כל השנים כמו הרגל מגונה מהעבר..

תעזור לי אבא, תרחם.
ואני יודע שכל מה שאתה עושה זה לטובתי,ואני בראייתי המצומצמת לא רואה את התמונה המלאה.
תודה לך על הכל.
והטוב בעיניך עשה.

(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה, ופדיתם מבני בצרה. ירשת ארצך לכוננה, מחצת מחלת באף עברה. קיבצת עמך במהרה, יסדת כסאך בקריה בחורה. שמך נודה, לך נאה, בהלל לשוררה

"עולם מכוער מאוד"

-

אוויר הרים צלול כיין, סיפרו לתרים

רקיע עמוק ועמוס כוכבים הניבט מפסגות ההרים

אבדה לה הדרך, התפתלה בין צוקים

נשברו אמיתות, אותיות, מספרים

שותים כיום משקה חריף ומקיאים בצד שולחן

נערות מסלסלות בשערן ופוזלות הצידה בארס

מי שיעמוד באמצע הרחוב יישמע נהרות יישאו קולן

את הביוב השוצף, המגבונים לסתימות, הצואה השקרים והרפש

מצאנו בעדשת הטלסקופ:

העולם קטן מאוד

ייקטן עוד ונבעט בו במיאוס

נשכח נזעם נפצע ונתמוגג

הענקים יוצאים להפלגה, בעיניהם ברקים

ההמון על המזח צוחק וגונח

מוכר הקרח מחלק להמונים

בשביל מה שמו גרוגרת בגרונך

אם לא כדי להטביע צעקה נואשת

אתה יוצא מן הדלת ומנשק מזוזתו

של עולם מכוער מאוד

טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות. 

מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם. 

בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה. 

בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??

אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!

אני מרגישה חופשייה

אולי הצייד רק מחכה לתפוס זווית

אולי שוחררתי לטבע כבדיקת מעבדה ואיסוף ממצאים ועוד מעט אעלם שוב ,

ארקוד עם הנעלמים , בחושך

אבל חושך קר, שם גם הנעלמים חשים קור

אולי יש עליי gps

ואני דוהרת לי איתו,

משחקת בחופש

ואולי לא.

אולי אני באמת חופשייה.

אתם שומעים. לא אכפת לי אם אני רק משחקת בחופש.

אני חופשייה.

הם הסתופפו תחת הגגון הקטן שבכניסה ליחידת הדיור בה השתכנו. הוא הניח את השקיות מידו וקיפל את המטריה, תחתיה עשו את דרכם מהרכב, בזמן שהיא שלפה את צרור המפתחות שברשותה וחפשה את האחד הרלוונטי.

בעודו עסוק בסחיטת מי הגשם מאהיל הפלסטיק השחור, פנתה היא להתיר את הפתח הנעול ממאסריו. "לא בסדר המבול זה," אמרה בטרוניה, מפנה אליו מעט את פניה, בעודה משפשפת קלות את נעליה בשטיחון החדש אל מול הפתח הפתוח, "לנחות עלינו ככה בלי סיבה"...

"נו, מה נעשה" השיב לה בנחת, "אם נבקש אחרת זו תפילת עוברי דרכים". דוס שכמותו, הרהרה בחיבה שחממה קצת את ליבה פנימה. היא נכנסה ראשונה ופנתה אל המטבח, מסירה את כיסוי הראש ומשחררת את שערה להשתפל במורד גבה, על המעיל הרטוב. הוא נכנס אחריה והמשיך אל חדר השינה שלהם, לסדר את החפצים השונים שקנו זה עתה אחר סיבוב קניות מפרך, אפילו בשבילה, בחנויות השונות הרחק ממקום מגוריהם.

אחר מאבק קל להצית את הכיריים היא הניחה עליהם את המחבת ובזה החלה לארגן את ארוחת הערב-לילה שלהם. לפני שפנתה אל המקרר להוציא כמה ביצים היא שהתה קצת אל מול הלהבות הכחולות, בתחילה מביטה ואז מתקרבת, כמו מנסה להתחמם לאורן.

"מה אוכלים?" הוא קרא אליה מחדרם. "מה בא לך?" היא שאלה בתשובה, מקווה שיצליח לשמוע את קולה החלוש מטבעו. "הכי פשוט הכי טוב," הוא השיב בנעימה קלילה, היא כבר ידעה מראש את התשובה, "חביתה!". 

היא חשה בגופה את המשיכה אל המקרר, אבל נותרה לעמוד עוד קצת ליד הלהבות, פורשת את אצבעותיה לנגדן. עוד קצת, עוד קצת להפשיר.

"למה את עוד עם המעיל?" קולו מאחוריה הפתיע אותה. "אני..." היא קצת גמגמה ופנתה אליו. "את יודעת שבשביל זה יש חימום במזגן" היא ראתה את החיוך נמתח על שפתיו וקצת הסמיקה. "לא רציתי שיהיה לך חם מידי", אמרה בשקט ושברה את מבטה כלפי מטה. הוא כבר החזיק בידו את השלט.

"היי," הוא אמר בעודו מתקרב אליה, "זה בסדר". "מקסימום אני אוריד עוד שכבה," אמר לה בעודו נעמד מאחוריה וסייע לה לפשוט את המעיל, "זה רק יקדם אותי לעבר המיטה". "וחוץ מזה," לפתע היא הרגישה את זרועותיו הגדולות והחמות עוטפות אותה, "רק ככה אני באמת יכול לחבק אותך". 

עכשיו היא כבר ממש נמסה...

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים