נשמע שהגעת לנקודה מאוד מאוד מיואשת, מתוסכלת, כועסת, חסרת אונים.
אז קודם כל הרבה כוחות על המקום הזה, באמת נשמע שלא קל לך.
יש לי כמה דברים שעולים לי כאשר אני קוראת אותך, כאשר הדבר הראשון שעולה לי הוא שאולי יש כאן משהו מעבר.
מעבר לזה שאשתך מתלוננת הרבה.
הגעת לנקודה בה אתה מכנה את אשתך בכיינית, בעלת אופי חלש, לא יודעת לעשות כלום בבית שלכם, עשויה מסוכר, לא עומדת באף קושי, רצה אליך כמו תינוקת, פרצוף מבואס שרק רואה מה גרוע ושאתה לא יכול יותר ונשבר לך.
ואני רוצה לשאול - האם יש מעבר?
האם בדינמיקה הזוגית ביניכם חווית אתה פגיעה מצידה? בלי קשר לאופי שלה, אלא שהיא פגעה בך?
האם יש ביניכם פיצוצים והחלפת מילים קשות?
האם יש ביניכם קירבה? או ריחוק? בתחום הרגשי? ובתחום הגופני?
נשמע שיש כאן 3 שנים שלמות של דינמיקה זוגית שצריך לברר ולבחון מהשורש ומההתחלה ולראות מה יש שם.
אדם שמגיע לנקודה כזו - הוא בד"כ אדם שמרגיש פגוע גם. האם נפגעת ממנה? אם כן, איך?
הנקודה השנייה שרציתי לכתוב לך היא
שכל אדם באשר הוא, מאז שנולד - צריך, ממש צריך להרגיש 3 דברים:
אהוב
רצוי ושייך
ושווה ובעל ערך.
כל ילד, וקל וחומר מבוגר, שלא חש אפילו אחד משלושת הדברים הללו יכול להיות במצוקה רגשית.
גם אשתך,
צריכה להרגיש אהובה - שאתה אוהב אותה ללא תנאי
צריכה להרגיש רצויה - שאתה רוצה בה ושייכת לך
וצריכה להרגיש *שווה ובעלת ערך* קודם כל בעיני עצמה ואח"כ בעיניך.
וזו הנקודה המרכזית שאני מרגישה שחסרה לאשתך.
ךא בגללך, אלא בגלל הדפוס ההורי שאליו היא נולדה בעל כורחה.
אני בטוחה שהוריה של אשתך התכוונו רק לטוב, אבל בפועל,
הורה שמפנק יותר מדי את ילדו, עושה עבורו "שירותים מיותרים", לא מאפשר לו לפתח עצמאות,
לא מאפשר לו להתמודד גם עם אתגרי החיים, עושה בשבילו הכל ועל כל פיפס קטן ישר קופץ - בעצם מגדל ילד שלא מרגיש שווה, שלא מרגיש בעל ערך.
אין לילד הזה פשוט תחושת מסוגלות, כי איך תהיה לו אם אף פעם לא עשה דבר בכוחות עצמו ואף פעם לא הרגיש מסוגל?!
תחשוב בבקשה רגע על אשתך הילדה.
ילדה קטנה שנולדה להוריה.
דמיין בבקשה איך בכל פעם שרק פתחה את הפה - ישר נתנו לה.
מי אשם כאן? בטח לא היא. היא ילדה. כך גדלה. כך חינכו אותה. לא איפשרו לה, פשווט לא איפשרו לה להיות אחרת!
תחשוב רגע על הילדה הקטנה הזו, שבפעם הראשונה צריכה לעמוד מול אתגרי החיים ואין את אמא ואבא שפותרים הכל - הילדה הזו פשוט מרגישה אבודה בעולם!!!
זו תחושה של חוסר אונים שרק מלחשוב עליה אני מצטמררת!
פשוט חתכו לה את הכנפיים. את היכולת. את תחושת המסוגלות.
נתנו לה להרגיש (כמובן שבלי כוונה, ואפילו מכוונה טובה. אבל איך אומרים? כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצוים!
הורים שחושבים שבזה שרק ירעיפו בלי סוף על הילדים שלהם ויעשו במקומם הכל הם אוהבים אותם - טועים! ילד צריך לעשות בכוחות עצתמו מה שהוא יכול בהתאם לגילל,
ילד צריך להרגיש בעל ערך ושווה,
ילד צריך לחוות הצלחות בחיים שירכיבו את הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלו
ילד צריך להרגיש שככל שהוא עובר דברים בכוחות עצמו ומצליח - כך הוא יוכל להתמודד עם כל דבר בחיים!)
וילדה שאין לה את כל זה, היא פשוט אבודה.
אשתך היקרה פשוט אבודה.
תראה רגע את הילדה שבה. הילדה האבודה הזו שפשוט אף פעם לא יכלה להביע את היכולות שלה כי ההורים פשוט לא איפשרו לה...
היא אפילו לא מכירה את עצמה!
היא אפילו לא מכירה את הכוחות שלה!
כמה עצוב *זה* נשמע!
אשך צריכה ממש מהתחלה ללמוד ללכת,
ללמוד מה היא שווה, מהן היכולות שלה, במה היא טובה, מה הכוחות שלה
וזה לימוד קשה כאשר מתחילים אותו בגיל 22 במקום בגיל 3.
אבל זה באמת באמת לא באשמתה. קשה לה באמת! אם ההורים חתכו לה את כנפי היכולת והמסוגלות והיא עכשיו אבודה וצריכה לבד להשיג אותן בחזרה - זו עבודה קשה מאוד מאוד מאוד.
הדבר הכי גדול שאתה יכול להעניק לה זה את התמיכה שאתה שם בשבילה כאשר היא עושה את זה.
את האמונה שלך בה.
במי שהיא ובמי שהיא יכולה עוד לגדול ולהיות.
לא לקצץ לה את הכנפיים כמו שעשו הוריה (שוב, מכוונה טובה), אלא למצוא לה אותן. או לפחות לאפשר לה למצוא אותן בעצמה.
אחד הדברים הכי גדולים שאדם יכול להרגיש שהוא שווה ובעל ערך - זה ע"י כך שהוא נותן לאחרים.
הנתינה לאחר זה הדבר שהכי יכול להרים בן אדם!
כי הוא מרגיש בעל ערך! הנה, עזרתי למישהו בעולם הזה! צריך אותי פה, אני שווה משהו!
והדבר הכי גדול שגם הורים יכולים לתת לילדים שלהם, וגם כל אדם יכול להעניק לךמי שהכי חשוב ויקר לו - זה את הנתינה הזו.
לא רק שהוא יתן לאחר
אלא שהוא יתן לאחר ***לתת למישהו אחר***
לתת את תחושת הערך הזו,
את תחושת היכולת הזו
את עצם זה שאתה יכול לתת! למישהו אחר!
וגם כאן, הדבר שיכול אולי הכי לעזור לאשתך זה שהיא תרגיש שהיא נותנת למישהו אחר.
אולי אפילו לך, או לכל אחד אחר. ממש לאפשר לה לתת. לדעת לקבל.
לאפשר לה להרגיש שהיא מועילה למישהו ולמשהו בעולם, שצריך אותה, שהיא לא חסרת ערך אלא בעלת ערך גדול.
וזו ההתחלה, ומכאן אפשר לצמוח עוד ועוד.
שהיא תרגיש שהיא שווה משהו - כבר משהו בביטחון העצמי שלה יזוז לכיוון חיובי.
אשתך צריכה להרגיש שהיא יכולה.
להתמלא.
להיפרד (בקושי רב) מהדפוס הזה שהוריה השרישו בה ולהתחיל למצוא ולגלות את עצמה מחדש.
דבר נוסף שכדאי מאוד לעשות ויכול לעזור הוא כאשר אשתך מתלוננת, להקשיב ***לקושי*** שלה,
להקשיב למצוקה שלה,
אולי היא בעצם צועקת: "קשה לי! אני מרגישה חסרת יכולות! אני מרגישה לוזרית וחסרת מסוגלות! אני לא מסוגלת ככה!
אני לא מצליחה להתמודד עםפ כלום בעולם הזה! הצילו!!!"
להקשיב לקריאת המצוקה והכאב הזה - ופשוט להיות שם בשבילה.
רק להקשיב.
לךא לחפש פתרונות תמיד, אלא לתת לה הרגשה שאתה שומע אותה, שומע באמת.
מבין שקשה לה, מבין באמת.
שאתה אוהב אותה למרות הכל ושם בשבילה תמיד.
בשביל אישה ההקשבה הזו עד הסוף,
ההבנה הזו,
האהבה הזו והתמיכה וזה שאתה עוטף אותה - היא הכל.
רציתי גם לשאול אותך מה אהבת באשתך כאשר הכרתם?
בתקופה שיצאתם?
מדוע החלטת להתחתן דווקא איתה?
איזה טוב ראית בה?
מה עוד היה בה טוב?
מה עוד היא עשתה שמצא חן בעיניך?
הרי לא סתם בחרת דווקא בה והתחתנת דווקא איתה.
צריך להיזכר שכל הטוב הזה ולזכור שהוא עדיין קיים.
ולזכור גם שעם הנישואין בא גם הנשק הגדול ביותר שלהם - המובן מאליו.
כי איך אפשר להשוות זוג רווקים שנפגשים פעם בתדירות כזו או אחרת,
בלי ילד אחד אפילו,
בלי לחוות הריון או לידה או שינוי של הגוף פיזי ונפשי,
בלי משכנתא על הראש,
בלי חובות, אחריות, פרנסה וכו'
בלי מציאות שוחקת ושיגרה,
בלי להילחם במודע ב"מובן מאליו" הזה שהוא הנשק מספר 1 בנישואין - כי הכל חדש ומרגש ופרפרים וכו'
ובטח ובטח שלא מובן מאליו -
להיפך -
האישה הזו שכרגע יוצאת איתי - יכולה בכל רגע תיאורטית למצוא מישהו יותר טוב ויותר "שווה" ממני בכל קנה מידה,
האיש הזה שכרגע חבר שלי, יכול תיאורטית למצוא בכל רגע אישה יותר יפה/חכמה/מעניינת/מצחיקה/רגישה ממני...
אז גם אם רבים - לא רבים עד הסוף
גם אם עייפים או כועסים או עצובים - עדיין מגלים סוג מסוים של איפוק ולא מאבדים כל רסן,
גם אם קשה - מתאמצים הרבה יותר
למה?
כי הוא לא בכיס שלי.
כי היא לא בכיס שלי.
כי הוא/היא לא מובנים מאליהם.
המציאות של הנישואין -
היא שבתת מודע, ממש בלי כוונה רעה,
היא גורמת לשני בני הזוג להרגיש שזהו,ף עכשיו כבר "הגענו אל המנוחה והנחלה",
"הגענו אל השיא"
הכל עכשיו מובן מאליו
הוא כן בכיס שלי עכשיו.
היא כן בכיס שלי עכשיו.
כבר התחתנו. כבר יש טבעת.
אז אם רבים - זה עד הסוף.
ואם כועסים - נביע את זה עד הסוף.
ואם עייפיםפ או אין כוח - פתאום נכעס ונהיה מתוסכלים מהשני הרבה הרבה יותר.
כי אנחנו יכולים.
הוא בכיס שלנו.
הוא מובן מאליו.
הוא נשוי לנו.
והמובן מאליו הזה, צריך להרוג אותו.
כבר שהוא קטן צריך להרוג אותו.
צריך להילחם בו
צריך להפוך את היחסים מאהבה רומנטית - שמאוד קלה בהתחלה אצל כולם, ובכל תחילתו של קשר חדש מעצם היותון חדש ומרגש ומסעיר וכו' וכו' -
לאהבה מודעת.
לאהבה עמוקה, נכונה, אמיתית, מבוססת, מלאה בעומק.
אהבה שיש בה גם התרגשות אבל גם הרבה מודעת -
אהבה שיוזמים אותה, שעובדים אותה, שיוצרים אותה,
אהבה אקטיבית, שהיא ממש יצירה.
שמשקים אותה, שמשקיעים בה - שביחד ממש מעמיקים אותה ומגדילים אותה *במודע*.
ויש הרבה הרבה מאוד דרכים לעשות זאת.
והתרופה הכי טובה למובן מאליו הזה - היא הזכוכית המגדלת.
לדמיין ממש שיש לנו ביד זכוכית מגדלת דמיונית -
וכל משהו טוב, תכונה טובה, מאמץ או השתדלות שאשתי/בעלי עושים - להגדיל אותם בעיני עצמנו! ולהגדיל
אותם בעיני בן/בת הזוג!
לראות את זה
להעריך את זה
להודות על זה.
כי מה אנחנו עושים?
לגמרי הפוך.
שוב, לא מכוונה רעה חלילה - אלא פשוט שככה אנחנו מחווטים.
אנחנו רגילים להיתפס לרע, לחסר, במקום לראות את הטוב.
אנחנו רגילים להעצים כל תכונה רעה או נפילה או התנהגות רעה של בעלי/אשתי,
להפוך את זה לחזות הכל,
לחשוב שאם בעלי או אשתי התנהגו כך או כך זה אומר ***שהם*** דפוקים,
שמשהו *בהם*, *באישיות* שלהם לא בסדר,
בעוד שכאשר *אנחנו* טועים, או *אנחנו* לפעמים כועסים/עייפים/עצובים/מתוסכלים ונאמר צועקים או
מתנהגים התנהגות אחרת שהיא לא אידיאלית - אנחנו נוטים הרבה יותר לסלוח לעצמנו,
לפרש זאת כ*התנהגות שלהו שנובעת מהמציאות הקשה* ולא לאישיות שלנו שחלילה דפוקה ביסודה.
ומה שצריך לעשות זה *במודע* לעשות זאת גם כלפי בן הזוג!
במודע אם הוא מתנהג לא משהו - לומר לעצמנו בראש -
אה, זה בטח בגלל שהוא עייף ממש עכשיו
או טרוד
או לחוץ
או מתוסכל
או כואב לו
או קשה לו
בדיוק כמו שאנחנו אומרים על עצמנו אם טעינו!!!
זה לא שהאישיות שלו דפוקה!
כמו שזה לא שהאישיות שלנו דפוקה אם מעדנו פעם...
בנוסף,
חשוב מאוד מאוד גם להגדיל את הטוב *שכן* נמצא וקיים בבן הזוג,
להגדיל כל תכונה ועשייה טובה שלו במודע -*ולא* לקחת כמובן מאליו!
כי מה שעוד אנחנו עושים בטעות - זה את כל הטוב שהשני/ה עושים - אנחנו פשוט לוקחים כמובן מאליו
ואת כל הרע - מעצימים ומגדילים!
אז היא שטפה כלים? נו אז מה, ברור שתשטוף...
אז הוא קילח את הקטן וקם בלילה? נו אז מה? זה מובן מאליו, הוא אבא לא תורם זרע...
אז היא הכינה ארוחת ערב? מי ישמע... בואו נשתחווה למלכה...
אז הוא נתן לי להשלים שעת שינה והיה עם הילדים בשבת בצהריים? ממש כל הכבוד בוא נביא לו מדליה,
ברור שהוא צריך לעשות את זה!
ועוד ועוד אינסוף דוגמאות.
אז לא!!!
זה לא מובן מאליו!
היא שטפה כלים!
והוא קם לתינוק ונתן לי לישון!
והיא הכינה אוכל בשבילי ולמעני גם כשהייתה גמורה מהעבודה ומהיום שלה!
והוא איפשר לי לצבור כוחות אפילו שגם היה מת לשעת שינה ובכל זאת איפשר לי!
זה ל א מובן מאליו!
אז להעריך את זה
לומר תודה על זה
לראות את זה! קודם כל לראות את זה.
להגדיל את זה.
ואת הרע?
להקטין.
פרופורציות.
אז היא צעקה. אז הוא אמר. אז היא שכחה. אז הוא לא התאמץ מספיק.
בסדר. כולנו בני אדם. אז היה לה קשה. אז היה לו מעייף. אז היא לחוצה מאלף דברים על הראש שלה. אז
הוא מתוסכל וקשה לו המצב החדש
וכו' וכו'.
להגדיל את הטוב שבבן/בת הזוג, ממש כמו שעושים עם זכוכית מגדלת,
ובוא בעת להקטין את הרע/המעצבן שבבן/בת הזוג בעיני עצמנו.
כפי שתמיד אומרים- הכל בראש!
אם נהיה במודעות בראשנו, במוחנו ובליבנו שבעלי טוב! שאשתי טובה!
אם נראה את כל מה שהם *כן* עושים עבורנו,
את כל הטוב שבהם,
את כל מה שהם נותנים ומעניקים לנו, למשפחה, לילדים, לבית – ונגדיל את זה בעיני עצמנו
ואת כל הטעויות של בן/בת הזוג נקטין, כי נזכור שכולנו בני אדם,
אף אחד מאיתנו לא מושלם – רק הקב"ה לבדו מושלם.
אנחנו אנושיים, לפעמים טועים,
לפעמים בשעת עייפות, מתח, כעס, עצבות, חרדה, עומס ועצב – התגובות שלנו יכולות לפגוע או להתפרש
בצורה לא טובה אצל בן הזוג השני.
לזכור שכפי שאנו רוצים שיתייחסו אלינו שאנו טועים – כך נשתדל להתייחס לבן/בת הזוג שהם טועים.
להחליק, למחול, לעבור הלאה.
לא נעשה דבר בכוונת זדון, הכל מאהבה ומאנושיות.
גם בן זוג אידיאלי ומושלם
וגם בת זוג אידיאלית ומושלמת
שענו על כל הציפיות שלנו לפני החתונה -
זה עדיין
*לפני* החתונה!
הם עדיין לא היו במציאות בה הם יחד 24/7
עדיין לא היו במציאוצת של נישואין ומחויבות
עדיין לא היו במציאות של מובן מאליו שצריך להילחם בו
עדיין לא היו בחוב של משכנתא או עול כלכלי מטורף על הצוואר יום יום שעה שעה
אז זה לא בר השוואה בכלל!
התכונות האלה שלהם,
אלה שהתאהבנו בהן,
אלה שראינו ומצאו חן בעינינו
אלא שקירבו בינינו - הן כולן עדיין שם!
רק שלפעמים מכסה אותם שמיכה ענקית של קושי של מציאות של חיי היום יום שלא היו בעבר!
אם רק נזיז את השמיכה הזו - נראה אותם זוהרים במלוא הדרם ויופים!
וזו לגמרי עבודה שבכוחנו, של כל אחד וכל אחת מאיתנו לעשות!
וזו העבודה הכי משתלמת ומתוקה שיכולה להיות!
אז אם התאהבנו בבן זוג כריזמתי וסוחף
ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא כריזמטי וסוחף גם נשים בעבודה - זו אותה תכונה שלו. הוא לא השתנה.
אז נבדוק למה זה מפריע לנו עכשיו?
אם זה יושב למשל על המקום של חוסר ביטחון עצמי או חוסר אמון או חוסר ביטחון בקשר - נעבוד על הנקודה הזו לעומק והכל יסתדר.
אז אם התאהבנו באישה מעניינת, דברנית שלא משעמם איתה לרגע
ועכשיו היא חופרת לנו את המוח בלי הפסקה ורוצה כל רגע "שיחה" ו"לדבר על הדברים וללבן אותם" - היא לא השתנתה. היא אותה אחת.
זו המציאות שהשתנתה שעכשיו אולי אין פנאי כמו בעבר, או פניות הנפש, או אולי יש משקעים וחשש שלנו שב"שיחה" הזו אנו נצא הרעים
ושוב - לעבוד על הנקודה הזו ספציפית והכל יסתדר!
אז אם התאהבנו באיש העולם הגדול שהכל מענייןא אותו והוא תמיד נודד ומחפש הרפתקאות
ועכשיו אנחנו מתבאסות שהוא יוצא הרבה מהבית וכל פעם מחפש לו הרפתקה חדשה וצריך אותו עם הילדים והוא פחות - שוב, זה אותו הוא. רק המציאות שונה.
שוב, להבין על מה זה יושב ומה *בדיוק* מפריע ובזה לטפל.
ואם התאהבנו באישה חמה ואוהבת ופתאום אנחנו מגלים את הצד השני של זה - שהיא גם ממש כעסנית ויודעת לצעוק בלי עין הרע וזה מבאס אותנו טילים כי מה הקשר בין היצור הצורח הזה להבין האישה החמה איתה התחתנתי?!
אז נבין ששוב - זו אותה היא. אותה תכונה של הנפש שאם יכולה לאהוב עד הסוף ולהיות חמה עד הסוף - גם בכעס זה יכול להיות עד הסוף כי היא אולי יותר רגישה או יותר אכפת לה מדברים וכו' - זו אותה תכונה בשתי הקצוות שלה.
וצריךלבדוק *למה* היא צועקת, מה מפריע לה, מה קשה לה, מה הביא אותה לזה - ולטפל בזה.
תמיד צריך להגיע לשורש
להבין אותו
לקרוא לו בשם
ללמוד אותו, למה הגיע, ממה נבע, מה גרם לו לצמוח וכו' וכו'
ואז לטפל בו.
כי הרבה פעמים אומריןם שדווקא תכונות שאהבנו ובהן התאהבנו בבן/בת הזוג לפני החתונה - הן הן התכונות שהכי יוציאו אותנו מדעתנו אחרי הנישואים.
ואחרי שמבינים את המהות של זה, את המובן מאליו הזה, את הקצוות של אותה תכונה,
את כל מה שחפרתי עכשיו ועוד הרבה דברים שעוד לא חפרתי אותם כאן 
- אז מבינים שכל מה שצריך זה להבין שהמציאות השתנתה,
ולהתאים את עצמנו ואת הזוגיות שלנו לזוגיות,
לראות שעדיין קיים כל הטוב הזה במי שמולי שבו התאהבתי,
להעצים את זה, לראות את זה, להגדיל את זה,
ובמה שקשה - לברר לעומק - ולטפל.
לא לטאטא אלא לברר, לזהות - ולטפל. וכמה שיותר מוקדם יותר טוב בלי לצבור מטענים עצומים.
וגם אם צברנו - זה עדיין לגמרי אפשרי!!!
אולי בהיכרות שלכם דווקא אהבת את זה שהיא נשענת עליך ורואה בך מקור כוח? אולי זה גרם לך להרגיש חזק ומגן עליה ושומר עליה ותורם גם לגבריות שלך?
ואם גם עכשיו תתמלא בהבנה של הילדה שאשתך הייתה, בקושי שהיה לה ויש לה עד עכשיו שהיא לא מרגישה בעלת ערך ומסוגלת בגלל אותו הדפוס שהוריה גידלו אותה בו
תתמלא חמלה כלפיה, הבנה, אהבה, רצון להעניק לה את תחושת המסוגלות הזו, רצון שהיא *כן* תרגיש בעלת ערך ושווה
המון המון בהצלחה לכם, יש לכם את כל האפשרות שיש להגיע לחיי נישואין טובים מאושרים ומספקים,
יש לשניכם בהחלט את היכולת והכוחות להפוך *במודע* את חייכם לחיים מאושרים וטובים.
ואם לא מצליחים לבד - לפנות לאנשי מקצוע. בשביל זה הם שם.
שבת שלום ומבורך ובשורות טובות :פרח:
אם תרצה להתייעץ עוד - בשמחה.
