לפני הכל:
יש כאן סיפור כואב עם טריגרים של פגיעה עצמית וניסיון התאבדות. אם הנושאים האלה לא פשוטים עבורך - בבקשה אל תמשיך לקרוא.
לפני כשנתיים, החלטתי לכתוב בדף וידויים קטן בפייסבוק על מה שקרה לי בישיבה התיכונית.
בלי שבכלל רציתי, אנשים התחילו לשתף את הפוסט הזה עוד ועוד. מאות תגובות, עשרות רבות של שיתופים, ואז "סטטוסים מצייצים" החליטו לשתף - מה שבכלל עורר הדים.
אברי גלעד ביקש לראיין אותי בתוכנית שלו, אך סירבתי והסכמתי רק לדבר אתו בקצרה בטלפון (עם התחייבות שהוא לא מקליט ולא עושה בזה שום שימוש).
לא הייתי מוכן כלל לכל החשיפה הזאת. תכננתי לשתף קבוצה קטנה של אנשים, ופתאום מדברים עלי ועל הכאבים שלי בתקשורת, בצורה הכי פומבית.
הפומביות הזאת גרמה לי לברוח מהנושא הזה, לנסות שוב לעקור את הזכרונות, ולהמשיך הלאה בחיים.
כעת, כשנתיים אחרי, אני רוצה לשתף כאן בפורום דתי (בתקווה שהפעם זה ישאר בגבול הטוב של הפורום) את מה שעבר עלי. אני מקווה מאוד שזה יועיל לכמה שיותר אנשים, כי הניסיון שלי יכול להציל אנשים.
ממרחק הזמן, אני בהחלט לא בסטייט אוף מיינד של לגרום למהומה, או לחפש אשמים ולתלות אותם בכיכר העיר.
אני בסך הכל רוצה להפחית סבל בעולם, ומי שמכיר אותי (כמה כאן בפורום וגם כמה רבנים גדולים וידועים, ובעיקר אשתי האהובה) יודע שאני מבין דבר או שניים בסבל...
וכך כתבתי:
אני שומע כאן קצת רחש-בחש בנושא טיפולי המרה, אז אני רוצה לתרום לדיון את השנקל שלי.
מכיוון שהשנקל הזה נקנה בדם, חשוב שכל מי ששוקל זאת - יקרא את מה שעבר עלי.
זה ארוך, אני יודע. וכל שורה שאני כותב כאן פותחת את הצלקת בנשמה שלי קצת יותר עמוק, שורטת בבשר החי. אז בבקשה, אם את/ה מתכנן/ת ללכת לטיפול כזה, תקרא/י הכל.
בכתה ט', מבויש ומפוחד, סיפרתי לחברי הטוב ביותר על נטייתי המינית. חסכתי ממנו בשלב הזה את העובדה שאני מאוהב בו, ברמה של פרפרים בבטן בכל פעם שהוא התקרב אלי. החבר שכנע אותי שכדאי לספר לרב, כדי שיהיה גם "מבוגר אחראי" בסיפור הזה, שיידע מה לעשות. הסכמתי.
הרב אמר שישנו פסיכולוג אחד, שידוע כמי שמסוגל לטפל במקרים כאלה. הוא אמר שעם טיפול נכון, כל הסיפור הזה יהיה מאחורי. ותאמינו לי, כשאתה נער בן 15 שבטוח שמובטח לו גיהינום - אתה לא בודק יותר מדי, אלא פשוט שמח על ההזדמנות להפסיק להיות הומו.
הלכתי אל הפסיכולוג ברגל, מרחק 40 דקות בערך מהישיבה שלי. כשהגעתי אליו, והתיישבתי בקליניקה שלו, ראיתי מולי יהודי מבוגר מאוד, עם מבטא אמריקאי כבד. ניכר עליו שהוא די מתאמץ בשביל לדבר בעברית. הוא ראה שאני קצת מזיע מהדרך הארוכה, והציע לי כוס מים קרים.
זה המקום להזכיר: לא מדובר בשרלטן. הוא היה ד"ר לפסיכולוגיה קלינית, על קירות הקליניקה היו תלויות תעודות ההסמכה שלו מאוניברסיטאות בארצות הברית, וגם הרישיון הישראלי לעסוק בפסיכולוגיה.
טוב, אני מתיישב על הכורסא מולו, כולי נבוך מהסיטואציה שאני הולך לדבר עם בן אדם זר על הדברים הכי אישיים שלי. אבל אם זה מה שצריך לעשות בשביל להשתנות - אז יאללה. בעז"ה יהיה טוב.
"תגיד לי", פתח הפסיכולוג ואמר. "אם לא הייתי מציע לך כוס מים קרים כשהגעת אלי, אבל היית מאוד צמא, היית מבקש ממני מים?"
"בוודאי", עניתי לו, לא מבין לאן הוא חותר.
"אתה רואה? זו תכונה גברית! אתה צריך להזכיר לעצמך שיש לך תכונות גבריות!
ותגיד לי, אם הייתי שואל אותך אם לדעתך הקליניקה שלי יפה, ולדעתך היא לא יפה, מה היית עונה לי?"
"הייתי עונה את האמת, שהיא לא יפה..." (בחיים לא הייתי אומר את זה, אבל שיקרתי לו כי הבנתי לאן הוא חותר).
"מעולה! רואה? גם זו תכונה גברית! אתה צריך להזכיר לעצמך שיש לך תכונות גבריות!".
עכשיו, תבינו. יש אנשים עם חוסר ביטחון בנוגע לגבריות שלהם. זה יכול לבוא עם או בלי קשר לנטייה מינית, לזהות מגדרית וכו'. אני ממש לא הייתי אחד מהם. הייתי חברותי מאוד, השפיץ שבחבורה, מעולם לא הרגשתי שום בעיה עם הגבריות שלי. אבל הפסיכולוג הזה אפילו לא ניסה לברר. הוא לא שאל עלי, לא התעניין בכלל מי אני. מיד כשהוא ידע (עוד לפני שנפגשנו) שנושא הפגישה הוא הומוסקסואליות - הוא כבר החליט מה הבעיה שלי, ואיך צריך לפתור אותה. מה לגבי מי שאני באמת? טוב, זה כנראה לא מעניין אותו.
"עכשיו, תגיד לי... לאיזה איברים בדיוק אתה נמשך?"
אמאל'ה. לשאלה כזאת לא ציפיתי. אני נער דתי מאוד, מעולם לא דיברתי על "איברים מושכים" עם אף אחד, בטח לא עם אדם זר...
"אני לא מסוגל לענות... לא מרגיש לי נוח...".
מאותו רגע הופעל עלי מכבש לחצים, שלא פסק עד שנעתרתי.
"ההורים שלך משלמים לי 500 ש"ח לשעה, לא חבל לבזבז להם את הכסף? אני לא מבין, באת לכאן כדי להשתנות או לא? אני איש מקצוע, אתה יכול להגיד לי הכל, זה ישאר רק בינינו...".
בדיעבד, התברר לי שמה שהוא עשה נחשב מאוד מאוד לא אתי. להשתמש בכסף של ההורים שלי כדי לשכנע אותי לספר לו דברים שאני לא מעוניין לספר, כשאני גם ככה בודד ושברירי, זה פשוט לא אחראי.
בסוף, כמובן, נשברתי. לא רציתי להישאר הומו, לא רציתי לזרוק את הכסף של ההורים שלי לפח, ולכן הבנתי שאני צריך לענות לברנש הזה. לא יכולתי להסתכל עליו כשאמרתי לו, מרוב בושה. לכן, הסתכלתי על הריצפה שלרגלינו, ומלמלתי "לידיים... לפנים... לעיניים".
"ואתה נמשך יותר לידיים שעירות או לידיים חלקות? לפנים חמודות או לפנים קשוחות?"
אוי, הבושה. זה היה כל כך מביך. רציתי לקבור את עצמי.
"בעיקר לידיים חלקות, ולפנים חמודות".
"אתה רואה? זה מעולה! אתה בעצם נמשך לגברים נשיים!"
אחרי כל הקשקשת הגברית, הפסיכולוג הבין בדיוק מה חסר לי. הוא הציג בפני את הפתרון שלו, הפתרון שיגרום לכך שהמשיכה לגברים תיפסק כלא הייתה, ובמקומה אני אתחיל להימשך לבנות. הפתרון שבשביל להגיע אליו הוא למד כל כך הרבה שנים פסיכולוגיה, צבר אלפי שעות קליניות, וקרא מחקרים פורצי דרך. פתרון קטן, זול, ואלסטי במיוחד...
גומיה. כן כן, רק גומיה קטנה מפרידה ביני לבין חתונה סטרייטית נחשקת, עם סושי מטוגן בבופה וכל החבילה.
"שים את הגומיה על היד שלך", פסק הפסיכולוג, "ובכל פעם שאתה מרגיש משיכה לגבר - תמשוך אותה ואז תעזוב, שיכאב קצת. ככה אתה תרגיל את הראש שלך שזה אסור, והמשיכה תיפסק".
"אולי במקום למתוח גומיה אני יכול לשיר לעצמי שיר? גם זה יסיח את דעתי מהמשיכה", עניתי לו.
"לא", הוא פסק. "יש עניין דווקא עם הכאב, שהמוח מתרגם את הכאב הזה שתמיד מגיע אחרי המשיכה - ומבין שמשיכה לבנים היא לא טובה, היא עושה כואב, ואז זה יפסק".
הפתרון נשמע לי מוזר, אבל בשביל להפסיק להיות מאוהב בחבר הכי טוב שלי - אני מוכן לנסות הכל.
חזרתי לישיבה כשגומיה כרוכה על פרק כף ידי (מזל שהיה קר בירושלים, אז השרוול הארוך הסתיר את הצעצוע החדש). מיד כשהגעתי לישיבה חברי הטוב יצא לקראתי ושאל איך היה. משכתי בגומיה, ו... שום דבר לא קרה. אפילו לא כאב. אוף. בלי כאב זה לא יעבוד, אמר לי הפסיכולוג.
הלכתי לחדר שלי בפנימייה, סגרתי את הדלת מאחורי, הוצאתי את הסכין היפנית שלי (הייתי בחוג סת"ם, וצריך להשחיז את הנוצה מדי פעם..), הורדתי את המכנסיים, וכתבתי לעצמי על הרגל את המילה "רע". בהתחלה, כשהסכין רק נגעה בעור, זה לא כל כך כאב. גם לא היה נראה בהתחלה שזה קרע את העור, כי הסכין השאירה אחריה שובל לבן/חרוך על העור שלי. זה היה כתוב מעל לברך, ככה שאף אחד לא יכול לראות כשאני עם מכנסיים המתאימים לקור הירושלמי.
ואז, כשסיימתי, הסתכלתי על הרגל. רע. רע אדום. רע מדמם. זלג לי דם לכיוון הברך. ירד גם דם שטפטף על הריצפה. הרגל שלי שרפה. בערה. הרגשתי את העצבים צורבים על העור הקרוע. איזו תחושה משכרת. פתאום כל כך כאב לי, שלא יכולתי להרגיש משיכה לאף אחד.
במשך שבועות ארוכים, הייתי פוצע את עצמי כמעט כל יום. בכל פעם שהחבר התקרב אלי וביחד אתו הגיעו הפרפרים - הסתתרתי במקום כלשהו, וחרטתי על עצמי מילים קשות. לפעמים, כשלא הייתה לי גישה מהירה לסכין, נאלצתי להסתפק בגירוד העור שעל גב כף היד בעזרת ציפורני היד השנייה. גירוד עמוק, מהיר, שתמיד היה מסתיים בשובל של דם שהיה צריך לנגב לפני שמישהו יראה.
הפסיכולוג צדק. הייתי כל כך עסוק בלהכאיב לעצמי, הייתי מכור לזה שבשעה שאני מדמם אני לא מרגיש משיכה לאף אחד, עד שכמעט יכולתי להאמין שהנה, אני מבריא.
לפגישה הבאה עם הפסיכולוג הגעתי כשאני אופטימי בהרבה מהפעם הקודמת. "צדקת", אמרתי לו. "בזכות הכאב, המוח לא נותן לי להרגיש משיכה...". הוא ביקש שאני אמשיך לבקר אצלו לעיתים קרובות, כדי לבדוק שיש התקדמות בתהליך.
בשלב מסוים, בכיתה י', הרגשתי שאני לא יכול יותר בלעדיו. אני רוצה אותו. את החבר שלי. הכאב הרגיל כבר לא עוזר, המוח שלי כבר לא מושפע ממנו. אני נמשך אליו. אני מאוהב בו. יש לי פרפרים ממנו. אני חושב רק עליו, והשריטות כבר לא יעילות... הבנתי שהגיע הזמן לעבור שלב. להפסיק לפגוע בעצמי כמו ילד קטן שנופל מהאופניים, ולעבור לכאב אמיתי. חזק. כאב שלא אוכל לשכוח.
נכנסתי לחדר שלי בפנימייה, וסגרתי את הדלת מאחורי. כולם בארוחת הערב, אז לא צפויה לי הפרעה מיוחדת.
לקחתי בקבוק אקונומיקה, שמיועד לשטיפת המקלחת והשירותים. שפכתי את האקונומיקה לתוך הנטלה, ומהלתי אותה במעט מים כדי שאצליח להחליק אותה בגרון. ידעתי שאם אני רוצה שהכאב יהיה באמת בלתי נסבל, אני צריך שהאקונומיקה תגיע כמה שיותר עמוק פנימה, ולא תעצור רק בסביבות הפה. אני אפילו זוכר שהיה לי ממש מוזר, כי זאת הפעם הראשונה שאני שותה משהו בלי לברך עליו...
סתמתי את האף (היה לזה ריח מאוד לא נעים, למרות הכיתוב על האריזה "בריח לימון מתקתק"), ושתיתי הכל. בבת אחת. בהצלחה זה קצת שרף בפה, וזהו. עבר.
בהמשך הערב הייתי בהדסה עין כרם בירושלים, אחרי שעשו לי שטיפת קיבה. מנהל הפנימייה אמר לי שאמבולנס פינה אותי לבית החולים, אחרי שהחבר שלי מצא אותי על הריצפה עם בקבוק אקונומיקה ריק ליידי. ההורים שלי כבר הספיקו להגיע לבית החולים, בוכים, המומים.
מכאן ועד סוף כיתה י"ב, הייתי בתהליך גמילה ארוך מאוד. אצל פסיכולוגים, פסיכיאטר, והר"מ המדהים שלי מהישיבה החדשה שאליה עברתי. ניסיתי להיגמל מהצורך להכאיב לעצמי. ניסיתי להרגיש שזה בסדר להימשך לבחורים, וזה עדיף על פני עוד כמה אותיות מדממות. לקח לי שנים להצליח. הייתי כמו נרקומן בקריז: בכל פעם שהגשתי משיכה, הרגשתי שאני חייב לפצוע את עצמי. פשוט לא יכולתי בלי זה. רק אחרי שנים של טיפולים, בתהליך ארוך מאוד עם עליות ומורדות, הצלחות וכשלונות, הצלחתי להרגיש משיכה בלי לפצוע את עצמי.
היום אני לשוי לאשה, אוהב אותה, נאהב על ידה. אם רק הייתי יודע בגיל 15 איך חיי ייראו בעתיד, היה נחסך ממני כל כך הרבה סבל... אציין שלשינוי שעברתי אין שום קשר לטיפול ההמרה שנעשה לי בכתה ט'. מדובר בתהליכים שונים בתכלית, שעברתי שנים רבות לאחר מכן.
הייתי מעדיף לשכוח את התקופה האפלה הזאת, אבל אם בזכות הסיפור שלי אפילו אדם אחד יינצל - דייני.
תודה לכם על האוזן הקשבת, אני אוהב את הפורום הזה 
