עבר עריכה על ידי נגמרו לי השמות בתאריך י"א בסיוון תשפ"ו 15:39
וכל ההקדמה שלה:
אנסה לחלק לפי סעיפים כדי שיהיה לי יותר סדר בראש:
א. לגבי המושג "אהבה", התחלתי לכתוב בהודעה הראשונה שהגבתי לך על אהבה בכללותה, והיא באמת מורכבת מהמון המון דברים גם יחד.
לא סתם כל העולם מתחבט כבר שנים בניסוח ובהגדרה של השאלה "אז מה זאת אהבה" וכמה שירים והגות ומה לא נכתבו עליה...
אז היא באמת כוללת המון.
ואם ניקח רגע את התורה הקדושה שמלמדת אותנו שיש מצווה ממש של "ואהבת את ה' אלוקיך"
או מצווה של ואהבת את הגר
ואהבת לרעך כמוך
אנחנו מבינים שאם אנחנו מצווים על אהבה - סימן שזה אקטיבי בעיקר. שאפשר לעבוד על זה. שצריך לעבוד על זה.
שצריך לאהוב את עצמי - ושזו עבודה ולימוד אהבה עצמית (ואהבת לרעך *כמוך* - קודם לאהוב את עצמי)
שצריך לאהוב את הקב"ה - ואפילו בכל לבבנו - בכל מידה ומידה שנוהג בנו ובכל נפשנו - אפילו מסירות נפש ובכל מאודנו - בכל ממוננו וכן הלאה
שצריך לאהוב את הגר
שצריך לאהוב את העם והאחים שלנו
וכמובן שבתוך זה שצריך לאהוב את המשפחה שלי, הילדים שלי, ואישי/אשתי.
ואחר המעשים נמשכים הלבבות,
ואהבה גדולה בעיקר בעיקר צומחת מהשקעה אקטיבית. לא רק, אבל בעיקר.
לא סתם גם במילה עצמה בשפה העברית היא מורכבת מהמילה "הב" - שזה נתינה ובאמת אהבה היא תולדת הנתינה.
והיא תולדה של השקעה, אנרגיה, עבודה, מחשבה, רגש, מעשה, בחירה, החלטה, ועוד ועוד.
היא לא חד מימדית.
אי אפשר לכמת ולהכניס אותה רק לצמצום של רגש
כי היא פשוט הרבה הרבה יותר מזה.
לצורך הדוגמא:
אם ילד שלנו יקשה עלינו או יאתגר אותנו ובאותו הרגע או אפילו תקופה ארוכה לא נרגיש רגש של אהבה או של תחושבה חיובית מתפרצת כלפיו -האם זה אומר שאנחנו לא אוהבים אותו חלילה? ודאי שלא.
וגם אם תינוק מצריך מאיתנו לסחוב 9 חודשים שלמים, לעבוד לידה שמטלטלת את כל הגוף והנפש, לעבור לילות לבנים בלי שינה, תפרים, כאבים, גידול סיזיפי, בהמשך התחצפויות, אתגרים, גיל ההתבגרות של "גיל שנתיים הנורא", גיל ההתבגרות ממש וזה בלי לדבר על כל המסביב וה"רגיל" של להאכיל, לדאוג לכל מחסורו וכן הלאה - זו המון המון המון עבודה.
זו המון המון המון השקעה
וזה ממש לא רק רגש או רק תחושה חיובית.
ואנו עושים את זה. כי זה הילד שלנו. כי אנחנו אוהבים אותו. והאהבה בנויה גם מההשקעה הזו.
כך גם כלפי האיש שלי או אשתי - הם החצי שלי, אנחנו שנינו היינו פה אפילו קודם, קודם לילדים (ודבק באשתו והיו לבשר אחד, קודם כל אנחנו)
ויש גם שייכות לא רק לילדים שלנו אלא שייכות גם לאשתי ולאישי, במובן שאני בבית שלי, שייכת / שייך.
(אני שוב אחזור שלא מדובר על מצבי קיצון או מקרים שבהם טובת כל הנפשות הפועלות היא הפרדת כוחות וגירושין. אני מדברת על המהות של הנישואין, של הזוגיות, של האהבה, וכמובן שמדובר בהמון המון המון זוגות שזה שייך אליהם, ושוב - גם אם הם עוברים קשיים או ריחוק או כאבים - זה עדיין יכול להיות הכי שייך אליהם בצורה אבסולוטית כי עצם המעבר בהשקעה ובלימוד ובאקטיביות של בניית הקשר הוא הוא זה שמאפשר גם עוד ועוד קירבה וטוב שלם גם בהמשך ב"ה.
אז מדברת על זה ולא ספציפית על מקרה X או מקרה Y ששם הבחירה הנכונה הייתה פרידה...)
ב. לגבי מה שכתבת: "אני גם אוהבת את העבודה שלי
זה לא אומר שזו אהבה"
אז שוב זה באמת חמקמק ההגדרה והכל, אבל אם את *אוהבת* את העבודה שלך - אז את כאמור... אוהבת אותה 
נכון שזו לא אהבת אם
או לא אהבה רומנטית
או לא אהבה לאדם
אבל אמרת שאת אוהבת אותה אז יש בה מן האהבה מה שנקרא
וכתבת גם ש"זו קודם כל עבודה ואז יש בה דברים שאני אוהבת" - ואפשר ללמוד מזה גם על כל מערכת יחסים בעולם, כולל אני מול עצמי.
גם מול עצמי יהיו דברים שלא תמיד אוהב, גם מול המשפחה או החברים או הילדים או בזוגיות - ועדיין האהבה היא מכלול, והיא להיות שם ולעבוד ולהשקיע גם אם כרגע לא הכל מושלם או קשה.
שוב אפשר להרחיב כאן עוד המוווון בע"פ אבל בינתיים מניחה את הדברים כך.
ג. לגבי מה שכתבת: "בעיניי אהבה בזוגיות צריכה להיות קודם כל רגש חיובי. אם החיובי והטוב לא שם. אין אהבה"
אז בסעיף א נראה לי די חפרתי על החלק הראשון של הרגש וכו
וההמשך - אם אין בכלל טוב וחיובי בזוגיות, גם אחרי השתדלות, אקטיביות, לימוד, עבודה, השקעה וכו' - זה באמת סיפור אחר. ושוב, אף אדם לא צריך להישאר ברע ולהיות אומלל. אנו לא מאחלים זאת לא לילדים שלנו וודאי לא לנו. לכן מקרים שיש זוג שבאמת ניסה והשתדל ולמד והשקיע ובנה - גם לבד וגם נעזר באנשי מקצוע אם לא הצליח - וראה שבאמת שום דבר לא עובד כאן ושהוא אומלל (וממש לא רק באלימות בעיניי, אלא כל אומללות שאדם מרגיש ואפשר להרחיב בזה עוד הרבה) - אז ודאי שיש אפשרות של גירושין ולעיתים זה אף הדבר הטוב ביותר שהאדם הזה יעשה לעצמו וגם לילדיו ולכולם.
אבל לא על המקרים הללו אני מדברת, כי יש עוד אינסוף מקרים אחרים שבהם עבודה ולימוד והשקעה אקטיבית *כן* תעזור וכן תיצור טוב שלם, ואפילו גדול וחזק יותר.
אז גם מבחינה מקצועית יכולה להעיד שרואה את זה מול העיניים בזוגות מרגשים שהיה ריחוק איום, כאב איום, קושי ואתגר קשים מנשוא, ואז לאחר הדרך המדהימה שעשו הם בעשר אצבעותיהם (או יחד בעשרים אצבעותיהם ) הם פשוט בנו ויצרו לעצמם אהבה עצומה, עמוקה, קירבה מחודשת, אמון שנבנה מחדש, ובעיקר טוב עצום ושלם שבאמת אין מילים להסביר את האושר הזה שנים רבות רבות,
וזוגות כאלו קיימים בהמוניהם בעולם שלנו ב"ה
בין אם עשו דרך מדהימה שניהם וזהו ובין אם עשו דרך מדהימה שניהם ביחד עם ליווי
זה קיים ובאחוזים מטורפים.
וגם מבחינה אישית - יכולה לשתף באופן אישי שב"ה בדיוק היום י"א סיוון לפני 19 שנים התחתנו, והמסע והדרך שעברנו בדרך הם עצומים, ולא פעם יכולנו לבחור להפריד כוחות חלילה אבל דווקא העבודה שם והלעבור דרך הכאב ודרך הקושי ודרך האתגר הגדילה והצמיחה אותנו למשהו עצום ועמוק שלא היה אפילו לא קודם.
אפילו רק התחנה של לפני כ11 שנים, שבעלי היקר חזר בשאלה כאשר היינו נשואים אז 8 שנים ואני בהריון השלישי - זו הייתה חתיכת טלטלה לספינה שלנו, ובהחלט נקודה של צומת מה לבחור ולהחליט וב"ה ב"ה שזיכה אותנו בכל הדרך שעברנו מאז ובכל הלימוד והעמקה בזה ובדברים אחרים ותחנות אחרות בדרך. ב"ה מכל תחנה גם ההכי קשה לקחנו משהו בדרך, אספנו מפתח, אוצר, שמלווה גם הלאה ואפילו לא רק בחיים הזוגיים אלא זה הרבה פעמים אוצר למי שאני כאדם שמתפתח בפני עצמו
אז בהחלט הרבה פעמים ניתן *להחיות* או *ליצור* או *להעמיק* או *לבנות* או *להגדיל* את האהבה עצמה.
וזה, כאמור, בצורה אקטיבית.
ד. לגבי מה שכתבת בהמשך על להדביק כמסיכה את האהבה וכו' -
בעיניי אנו לא מדביקים את האהבה כמסיכה להחלטה/בחירה/נתינה/דבקות - אלא היא ממש מורכבת גם מהם.
למשל אנו יכולים ללמוד זאת מיצחק אבינו שכתוב עליו: "וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ" כלומר שהאהבה בהחלט נבנתה והייתה מורכבת מהכל גם יחד.
ושוב כאן זה חוזר לסעיף א' ולכל ההרחבה.
כי אם נגדיר אהבה רק כרגש אז מה אם נרגיש עכשיו כועסים או מתוסכלים על בעלי / אשתי / הילד שלי / על חברה שלי / על עצמי אפילו - מה זה אומר? שאני לא אוהבת? שצריך לעזוב הכל?
או שנייה להתבונן באותו רגש מורכב וכואב
לתת לו בהחלט את כל המקום שלו, בחמלה, בלגיטימציה, בהתבוננות, בסלבנות ובעדינות
ולעבור דרכו
ולראות איך ממשיכים לעשות קשר, איך ממשיכים להיות גם בנפרדות, במובחנות, בנתינת המקום לעצמי וגם בקשר ובביחד.
לא לוותר על עצמי. ולא לוותר על הקשר. שיהיה גם וגם ולא או-או.
ולראות איך אפשר אפילו לגדול מזה.
תוספת קטנה שכן אכתוב כאן זה על השלבים השונים שיש לזוגיות:
כל זוגיות בעצם מורכבת משלבים.
בשלב ההיכרות וההתחלה של כל קשר זוגי, לרוב חווה הזוג את ההתאהבות, הפרפרים וכו', ואלו מגיעים יותר בקלות ובלי מאמץ,
זה ממש "בילד-אין" מהשלב הזה, שנקרא "השלב הרומנטי".
לרוב, לאחר סיום השלב ההתחלתי (שיכול להימשך בין 2-30 חודשים בממוצע), נכנסים לתוך שיגרה, ואותו השלב המרגש, החדש, המסעיר, כבר איננו.
הרבה מן הזוגות חווים פתאום ירידה ברגש האהבה, בילבול, רגשות שליליים נכנסים פתאום, ואנחנו יכולים למצוא את עצמינו שואלים: לאן נעלמה האהבה?!
מה שמשמח הוא - שאפשר להגיע להתאהבות, לפרפרים ושמחה שלמה גם שנים רבות לתוך הנישואין, הפעם באופן *מודע* ואקטיבי ולא פסיבי.
בגדול אפשר לחלק את שני השלבים האלה לשלב "האהבה הרומנטית" - שבו הכל בא יותר בקלות כאמור, חדש, מרענן, מרגש וכו'
לשלב של "אהבה מודעת" - שבו גם אחרי 10, 20 ו30 שנות נישואין בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש,
הלימוד של השלבים האלה בפרט, והלימוד של זוגיות ונישואין ומהות הנישואין בכלל הם לימוד מרתק שלא אוכל להעביר כל מה שארצה לומר עליו כאן.
(כמו שכתבתי בהודעה קודמת בשרשור, חלק מההרחבה על זה אם במקרה תרצי או אם מישהו אחר ירצה אוכל בשמחה לשלוח בפרטי בצורת ספרון שכתבתי על הנושא 
)
היא צריכה הקשר