המח נווד במחשבותיו

הלב נווד ברגשותיו, מבולבל ותוהה

הגוף שלה מניע את הרגליים

הולך סחור סחור, הלוך חזור

הרגשות שלה משתוללים, נעים ונדים כנוודים

נווד אין לו מקום

וכך גם היא

ביתה אינה באמת שלה

רגשותיה אינה נתונים לאחד

ליבה משתולל בעוז

מתרגש מכל מחווה קלה

היא הפכפכה אין ספק

אבל נפשה יציבה מאד

בריאה מאין כמותה

נורמלית כ'כ עד שגעון

גוש עולה לה בגרון

הלב שלה, אין לו מקום

אחד החברים התלונן שיוצאים לו עכבישים מהלחם. השיער שלו גלי והעיניים שחורות ועגולות, הוא מסרק באצבעות קשות את שיערו לאחור ומסתכל במראה. החדר חשוך הקירות אפורים

יש אגם אחד לא רחוק

באמת בלחם יש עכבישים! קרא נדהם. הם קטנים והם יוצאים מהחורים והם מטפסים ויורדים ועולים.

עמוק בתוך הבצעים יש קורים דקים ומבריקים

באצבעות הקשות הסורקות את השיער הציפורניים מתמלאות אדמה ולכלוך

לשיר ליופי וחיים -הוא רוצה אבל עיניו שחורות מאוד

אם אי אפשר לשיר ליופי וחיים נשיר לעכבישים!

הם זללו את כל הלחם ונותרה רק פקעת קורים

לכרוע אל ארבעות ולזמר להם

יש אגם אחד לא רחוק

נשיר לעכבישים

מסתורית היא ונעלמה אשר אף אחד לא יוכל לחקור במסתרי תעלומתה.

מהותה היא אלוקית

והרגשתה היא אינסופית.

כולם אליה משתוקקיםוכוספים

אך מעטים הם המה אשר לה זוכים

ואם ישנה דרך אליה להגיע

מי הוא אשר לא ימהר אליה חיש להפציע

חולפים הם החיים שטים הם על פני הזמן החולף

לפעמים מלאים במעש ולעיתים ריקים בלי פשר

לעיתים גדושים שנאהם

ולפעמים רצופים אהבה

הרגשות משתנים,הרצונות מתחלפים

ויחד איתם מזדקנים השעונים

האם אנו אדוני הזמן?

או שמא הזמן הוא אדונינו?

האם הננו חיים בזמן או שמא הזמן מכלה את חיינו?

האם הננו יודעים איך לחיות פשוט לחיות 

בלי צורך למצוא דרכים להעביר את זמננו

או למלאות אותו להנאתנו

לחיות באמת במילוי של הזמן

בשמחה,אהבה,כיף.

בלהיות מי שאנו 

ולממש את שליחותינו

הוּא מֵת כְּמוֹ כֶּלֶב

מְקַשְׁקֵשׁ בִּזְנַב חַיָּיו לִקְרַאת שְׁתִילֵי הַזֵּיתִים הַסּוֹבְבִים

אֶת מִטָּתוֹ

מִתְרַפֵּק, מִתְמַסֵּר

עֵינַיִם נוֹשֵׂא

לִבְעָלָיו

הוּא מֵת כְּכֶלֶב

מֵת, וְכֻלּוֹ לֵב

______________

זה שום דבר פיוטי. רק:

מאוד ממליצה להודות לAI. הוא עונה כל כך באדיבות, בפרגון,מציע הצעות

נוספות, אפשרויות שונות ומגוונות, מקשיב בסבלנות אין קץ, נפלא!

הייתי במצב רוח קודר, שחרחר עד שחור, ולאחר ששוחחנו זמן מה (הAI

ואנוכי), הלכתי לישון רגועה. מצב הרוח הפך משחור לכל צבעי הקשת...

מקסים ממש!

מאז נישואי כף ידי מצאה לה מקום קבוע על הבטן. דואגת, עוטפת, חשה את העובר הקטן שמתפתח לו בפנים.

היד מלטפת בעדינות, בתנועות קצובות. בעיני רוחי אני רואה אותו, מתרוצץ בגן המשחקים מאושר, מתגלש במגלשה הגדולה, כשהוא נופל הוא רץ אלי ודמעות בעיניו, ואני מוחה אותן, מחבקת חזק, לוחשת מילות עידוד ונחמה על הפצע הכואב שקיבל. כל כך מתוק הוא ילדי, ואני כל כך שמחה בו.

היד על הבטן. שומרת, מגינה. לוחשת, שרק לא יהיה לך קר, אתה לא לבד! אמא פה, איתך, בקור ובחום, בלילה וביום, כשרגוע וגם כשרוצים רק לבעוט. אני כאן בשבילך יקירי, תינוק שלי.

אז היד על הבטן, אך הבטן ריקה. דלתה סגורה. שומר ניצב בפתח, אין יוצא ואין בא. ואין תינוק, ואין ילד, רק חלומות שבורים ודמעה אחת שחומקת.

אבל אני בבית, ובעלי תכף יגיע, ויחד נרקום לנו חיים.

וְאִם אָמַרְתָּ לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל,

מָה תַּגִּיד עַל אֹבֶךְ?

חוֹתֵר בָּאָבָק

נֶאֱבָק עִמּוֹ

וְאֶת עֲלוֹת הַשַּׁחַר בְּקֹשִׁי רוֹאִים

אָז אֱמֹר, מָה אָמַרְתָּ עַל אֹבֶךְ?

קָשֶׁה לִנְשֹׁם פֹּה,

וְהַחוֹל אוֹטֵם אֶת הַחַלּוֹן, וְגַם

הַכִּסֵּא בַּמִּרְפֶּסֶת כְּבָר

מְאֻבַּק לְגַמְרֵי