היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,
כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו?
אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם.
תודה רבה!
ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?
גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים
ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן
אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים
כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,
אני כותבת אותו על דף. ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,
ומעלה אותו.
למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא
מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה
שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט
להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,
בשום אופן...
וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי
פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...
וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.
דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון
שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,
לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת
זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;
לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...
כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ
בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה
יבוא מעצמו.
אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו
פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.
אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים
בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.
בהצלחה!
גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח
מודעות וטעם טוב.
אני גם אשמח לשמוע טיפים😅
האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...
כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....
בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...
ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.
עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.
(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).
פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)
עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם
כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)
'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)
להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.
להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף, שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;
להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.
ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.
אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל
מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט
במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.
כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה
לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.
הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -
זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.
אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים
ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.
מקווה שהבנת.
בהצלחה רבה!
ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅
תודה רבה🙏🥰
אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה
זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא
כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.
גוויותיי האהובות
איני מספיק לקברן ושוב אני מת
וקובר כעת את גוויתי החדשה
אתי נופל מידיי
והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי
בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.
דימויים של אהבה ומוות, אהבה אחרי המוות, תמיד מתכתבים לי עם אורפיאוס ואורדיקה.
החיבור הזה דווקא די מילולי, ומתייחס לגרסאות ההולכות ודועכות תוך־כדי־דיבור של העצמי, כשהמודע מנסה לקבור אותן – האם להעלים אותן? או להקים מצבה כדי להתרפק על העבר? גם וגם? אבל לא עומד בקצב.
גם אם תקבור.
במובן הזה אתה דומה לאורפיאוס- לא מוכן לוותר על מה שאבד.
גוויותי
אהבה
את החלק שיודע לאהוב...את האהבה הנכזבת?
מדהים
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.
עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.
וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.
אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב
אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.
שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.
שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.
שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים
וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.
אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.
זֶה הַמִּסְפָּרִים.
הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.
לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם
כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם
אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.
מדהים
אני ככ מזדהה
לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת
הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב
לוּאַי הָיָה חָבֵר
עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי
לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת
עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי
לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר
תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם
אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר
אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת
לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב
לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת
לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי
חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר
לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי
צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת
הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב
כְּמוֹ אֵפֶר
לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן
תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה
לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ
אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ
בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת
הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי
אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עַל עומֶק שְׁאוֹל
דִּמְיוֹנוֹתַי
אָשִׁיר רַק הֵד
שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן
מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה
הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי
אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט
הָרָוּוּי נָהָר וָדָם
שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח
וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים
הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ
כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.
שוב אני מאחר
את רגילה לחכות לי
תמיד פה
הרוח מתחילה קצת קר
את לא זזה
זה מציק רק לי כנראה
הבאתי פרחים
לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי
כי אני רוצה
אחליף את הישנים שכבר יבשו
מחכה שתדברי
שתשברי את השקט
אבל את לא מדברת
את מחכה
אז אני שובר את השתיקה המעיקה
מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי
מהפעם האחרונה שדיברנו
תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם
עכשיו אפילו יותר
זה כבר מרגיש כמעט לבד
ואני אומר לך את זה
שעות כבר כאן
הרגל נרדמת
השמש שוקעת
אני קם מארגן קצת מסביב
מנקה
מדליק נר
חושב קצת ומדליק עוד כמה
מתכופף לחיבוק ונשיקה
יוצא בצעידה לאחור
גונב עוד מבט בשם שלך
איך שהגשת את זה ככה יפה וברכות
ונשבר לי הלב בסוף
יהי זכרה ברוך..
תודה
אמן
סגן דוד גולובנציץ ז"ל
בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,
נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,
חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,
סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.
כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,
יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,
יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה
יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.
כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,
כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,
לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,
רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.
וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,
נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,
וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,
עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.
מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ
על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,
מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –
שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.
וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,
נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ
עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.
אֲבוּדִים וּבוֹכִים,
נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,
כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.
ככה החיים
אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם
נולדים 2 תינוקות בעולם
על כל זוג שמתגרש
יש 4 שזוכים להתקדש
מרקבון
צומחת פריחה
ורק אחרי שיודעים עלבון
יודעים גם מהי שמחה
אחרי כל שקיעה ארוכה
יש זריחה מאירה
יש שזוכים לקבל
מזה או מזה בנפרד
ויש כאלה
שזה בא להם מעורבב
אחיין חדש
אבל סבוש נפטר
היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים
אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.
ובמצב כזה
לאיזה רגש נותנים את הבמה
הרי שניהם באו באותה שניה
זה נקרא להקדים תרופה למכה?
לערבב עצב עם שמחה....
כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.
את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...
"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!
מהמם
נוגע
באמת מורכב.
בחיים הרבה פעמים נובע דווקא מחוסר סימטריה
הרגישות הנכונה לא מתעלמת (גם לא יכולה) מזה הטוב והרע המכוער והיפה הכל חי ביחד באותו מקום ובאותם אנשים
להקדים תרופה למכה או מכה לתרופה כתבת יפה
אהבתי שאת מביאה מקום ומבליטה את הערבובים האלה ולא מסתירה
פספסתי את זה קודם
