''היי בנאדם! עצור לרגע.'' איש עם פיאות ארוכות וזקן ארוך עוד יותר יושב על המדרכה וקורא אליו. שולי לא נעצר.
הזקן של האיש נראה דביק וסבוך והפנים שלו אדומות ונפוחות והוא קורא לו שוב ''הלו צדיק, עצור אמרתי''
משוגע. שולי חושב לעצמו וממשיך ללכת בקצב המחשבות עד שיד מונחת לו על הכתף. ''באנה אתה! עצור דקה'' שולי עוצר סוף סוף, המטורף ההוא עומד ממש קרוב אליו והבל דוחה עולה לו מהפה כשהוא מדבר ומציף את שולי בגל של בחילה.
''אני קוראים לי רבי יקותיאל בן שמחה. ואתה, מה השם שלך?''
שולי חסר סבלנות אבל יש לו קצת כבוד למבוגרים אז הוא עונה בקצרה ''שולי, טוב?''
יקותיאל מנענע בראשו בתנועה מוגזמת ומהמהם. ''לא.. שולי זה לא טוב בכלל..'' הוא נדרך פתאום ומתרומם לצעקה ''מה זה שולי, איפה שמענו על שם כזה, אה ילד??''
שולי לא נבהל, מכיר את הטירוף יותר מידי טוב ''שאול. שולי זה כינוי''
יקותיאל מתרצה. ''אה. אה. אוקיי. טוב.'' הוא שותק שניה ושוב צועק.'' אייאיאיי שאול מלך ישראל איך נפל, טאטע. איך נפל כי לא הקשיב לצדיקים האמיתיים'' הוא פותח עיניים לגודל ענק ומפצח בהם את עיניו של שולי ''אתה לא תיפול כמוהו, נכון??''
שולי שותק.
הוא נפל כבר הכי נמוך שאפשר אבל בכל פעם הוא מגלה שגם אחרי הכי נמוך יש נמוך ממנו.
הוא לא רוצה לשקר לזקן אז הוא מעביר נושא. ''למה קראת לי, אתה צריך עזרה?''
יקותיאל צוחק ואז מרצין ונועץ בו מבט. ''זה נקרא לאחוז במידותיו של הקודוש בורך הוא, מבין רבי שאול?''
שולי מחזיר לו מבט לא מבין והוא ממשיך בלחש סמוך סמוך לאוזן של שולי. ''גם הקודוש בורך הוא ככה, קורא לאנשים בלילה. מבין?''
שולי מהנהנן ומתרחק קצת.
יקותיאל מתקרב אליו בחזרה. ''לפעמים הקודוש בורך הוא, הוא קורא לו לאדם בדרך רמז, הנה ככה.'' הוא מנמיך את הקול בדרמטיות. ''פסט.. שולי.''
שולי מתאפק לא לצחוק וכושל.
יקותיאל ממשיך. ''היי הי. רבי שאול אל תצחק, זה סוגיה חשובה זה. אתה יודע מה קורה לפעמים? אני אגיד לך מה קורה לפעמים. לפעמים יהודי הוא בתוך כל הזבל והוא לא שומע את הרמז הזה כי האזניים שלו כל כך מלוכלכות שהדבר היחיד שהוא שומע זה חתולות רחוב מחטטות באשפה'' הוא שם שתי ידיים על הפה ומדגים. ''הנה ככה, 'מייאוו!'. '' הוא מחקה קול של חתול בצורה מושלמת ושולי שוב צוחק בעל כורחו. יקותיאל כמעט נעלב. ''אל תצחק רבינו שאול, זה עניין רציני זה. זה מה שיהודי שומע במקום את השכינה הקדושה מדברת איתו''
שולי מתחיל לחבב את היקותיאל הזה אבל ממשיך לשתוק מההלם.
''נו תשאל, בשביל מה קוראים לך שאול.'' מנער אותו יקותיאל.
שולי משחק בפיאות במבוכה. ''א.. מה לשאול..?''
יקותיאל מנענע בראשו בחוסר שביעות רצון. ''אל תשאל אל תשאל. אני אגיד לך לבד מה קורה אחר כך.
אחר כך, הקב''ה צועק קצת יותר בקול. 'שאול!'
אבל מה נעשה, לפעמים שאול או מוטקה או זרובבל או כל היהודים הטובים והצדיקים ישנים כל כך חזק, אתה יודע רבי שאול, חזק ממש. מכיר שינה כזאת חזקה חזקה??''
שולי מכיר. זה משהו שקורה אחרי שלא ישנים בלילה ואז בבוקר העיניים נדבקות ושום קול לא מצליח להפריד אותם והעיר אותו ללימוד.
הוא מהנהן ויקותיאל מחייך מרוצה. ''אז ככה, כזאת שינה. והקב''ה לא מתייאש מהיהודי הזה והוא מנסה להעיר אותו יותר בקול ויותר בקול והוא מביא תופים וחצוצרות וכל מיני כאלה מרעישים.''
''ואם הוא עדיין לא מתעורר?'' שולי סוף סוף מוצא מילים.
יקותיאל ממש שמח. ''הו, הנה אתה שואל. אני אגיד לך אם הוא לא מתעורר אז הקב''ה בא אליו ומנער אותו'' הוא מחזיק בשולי ומטלטל אותו קדימה ואחורה ואז לצדדים. ''ככה, מנער. יותר חזק ויתר חזק ואם צריך אז הוא... הוא מעיף אותו לרצפה!'' יקותיאל שומט את שולי בחבטה על המדרכה המחוספסת.
''איי'' שולי מרים אליו מבט נדהם.
יקותיאל נבוך לרגע. ''אמרתי לך אני.. אני אוחז במידותיו של המקום''
שולי מנענע בראשו בראשו באי אמון. ''לא.. אתה משוגע אתה..''
יקותיאל מתכופף אליו ומושיט יד להקים אותו מהריצפה, שולי נעזר בה בחוסר ברירה ומתרומם. הוא מחלץ את היד מידו של יקותיאל אבל היא שבה ותופסת בו. ''כולכם לא יודעים כלום, אתם. אתם אומרים שאני משוגע.. אני לא משוגע, שומע רבי שאול? אני חולה.'' הוא יורק לשולי בפנים. ''תתבייש לך.''
שולי מנגב את הרוק בגועל.
יקותיאל משפיל עיניים ואז מרים אותם בחזרה ולוחש. ''אתה יודע במה אני חולה?'' הוא מלטף את הפאות של שולי. לא בעדינות, כמעט באגרסיביות.
''אני חולה באהבההה'' הוא צורח.
שולי נרתע אחורנית.
יקותיאל מתחיל לרקוד. ''אני חולה אהבה אנייי חולה אהבהה'' הוא גורר את שולי למעגל ופוצח בשירת 'שלא עשני גוי'. שולי בחור צעיר וחזק ובכל זאת הוא מסתחרר מהקצב של הזקן.
פתאום יקותיאל נעצר. ''רגע רגע.. שניונת. אבל אהבה היא התרופה לכל המחלות. לא ככה, רבי שאול?'' הוא לא מחכה לתשובה ועונה לעצמו. ''כן ככה. בטח ככה. אלא מה? ככה היא אהבה. זכה, נעשית לו סם חיים. לא זכה, נעשית לו סם המוות''
שולי מגחך. ''אמרו את זה על התורה''
''נו?''
שולי מגחך שוב יותר באומץ. ''לא על אהבה.''
יקותיאל מכווץ גבות. ''פוי. איזה עוד אהבה יש בעולם הזה חוץ מהתורה הקדושה. פוי. תתבייש לך.'' הוא יורק פעם ופעמיים ואז מרחיק ממנו את שולי. ''לך, לך בחור. לך.''
שולי הולך ואחרי חמש צעדים מסתובב אחורה.
יקותיאל נרדם בשניה על ערימת הכריות והסמרטוטים שלו. שולי נד בראשו, מעניין האיש.
הוא הולך עם הפנים בריצפה ולא מעז להרים עיניים לשמיים, שמא יקרא לו הקודוש בורך הוא.
הוא צוחק מהמחשבה ואז מרצין בחזרה.
פוי. תתבייש לך.
הוא רוצה להקיא. להקיא החוצה את הנשמה המסכנה שלו, את הלב המיוסר. את המצפון המשתולל.
הוא עוצר ליד פח קטן ומתכופף אליו, פותח את הפה להקיא.
חוברת של תיקון הכללי מציצה אליו זרוקה מתחת לפח, קצוות הדפים שלה צהובים, ישנים כאלה. והם מחייכים אליו כאילו חיכו לו.
'לפעמים הקודוש בורך הוא, הוא קורא לו לאדם בדרך רמז'
שולי מחייך לחוברת בחזרה, מתכופף אליה ומכניס אותה לכיס.
אחר כך הוא מרים עיניים לשמיים ואומר בשקט.
אוקיי, שמעתי. לא צריך לצעוק.


אינסוף/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.