דניאל נכנסת.
''שלום.'' ילד שמנמן מקבל אותה בכניסה, מסיט פוני שחור כמו פחם ביד מרוחה פסטה ברוטב אדום.
''היי'' היא לא מספיקה להמשיך והוא קוטע אותה.
''את הבייביסיטר?''
דניאל מהנהנת. אוף למה היא הסכימה היא גרועה עם ילדים. היא מזכירה לעצמה שאמונה הבטיחה שזה יעשה לה טוב ומביימת ביטחון עצמי כשהיא עושה עוד צעד מהוסס בעליל לכיוון הילד.
כדאי לשאול איך קוראים לו היא מזכירה לעצמה.
''קוראים לי טל'' הילד מקדים אותה, כאילו לא מוכן לאפשר לה להרגיש חכמה לרגע.
''היי טל, א.. שמרת על התינוק עד שבאתי?''
''הוא ישן בכלל'' טל מושך בכתפיים.
''אה. אה.. יופי.'' מרגישה מטומטמת. כרגיל.
יותר היא לא תקשיב לאמונה.
''היית בגן היום?'' היא מנסה כיוון חדש.
''אני בכיתה כבר''
אופס. הוא נראה קטן. היא לא מכירה ילדים בכלל. אולי היא פשוט תשתוק וזהו. היא נשענת אחורה בספה וזורקת את הראש על המשענת בעצימת עיניים.
היא פותחת אחרי דקה.
טל מסתכל עליה, כאילו מחכה למשהו. היא פוחדת להוציא עוד מילה מהפה אז היא מחכה גם.
''היה לא כיף'' הוא לוחש פתאום.
דניאל רוצה לברוח. רק שלא יתחיל לספר לה איך היה אין לה מה להגיד לו והיא בכלל לא יודעת להקשיב ולדבר עם בני אדם ובטח לא עם ילדים. תמימים ועדינים ורגישים. שיסתום.
הוא לא סותם. ''היה רע, ילדים הם רעים''
''אתה ילד בעצמך'' דניאל אומרת בלי לחשוב ואז נושכת את השפתיים. רעה בעצמך.
הוא נפגע. אבל ממשיך. ''אני אוהב להיות שמן'' הוא אומר בטון חושב ואז ממשיך בטון נחרץ ''הם לא אוהבים.''
משהו מתכווץ לדניאל בלב. ''מה זה משנה מה הם אוהבים?''
טל מושך בכתפיים. ''לאידע. אני רוצה שהם יאהבו''
דניאל מרגישה את זה חזק. רוצה. שהם. יאהבו.
גם היא רוצה שיאהבו, שיאהבו הכל. את החלקים היפים והנקיים ואת אותם המכוערים, המלוכלכים המקולקלים. אבל למה, למה.
''למה?'' היא שואלת לפני שהיא תתחרט. ''למה אתה רוצה שהם יאהבו?''
טל חושב. ''כי זה נעים'' הוא מחליט בסוף ''זה נעים שאוהבים אותך, זה כמו מים קפואים כאלה אחרי שרצים מלאן זמן ומתייבשים.''
דניאל מכירה את הריצה הזאת. המשוגעת, המסחררת. המייבשת. ורק לא מזמן היא הכירה פתאום טיפונת את אותם מים קפואים. עם אמונה על קצה של מדרכה.
''למה רק חלק מהאנשים מקבלים..?'' היא שואלת בקול חנוק כזה שפוחד להתגלות. ''למה לא כולם מקבלים אהבה..?''
טל צוחק. "זה קל. יש ילדים שהם חתיכים וחזקים וכולם רוצים להיות חברים שלהם ויש ילדים שהם שמנים והפוני שלהם מקורזל ומכוער והם לא יודעים לתפוס כדור." בסוף המשפט הקול שלו נהיה קטן קטן כזה פתאום.
דניאל לא מצליחה לעצור את גל הכאב שמציף אותה, היא מנענעת בראשה לשלילה ומתקרבת לטל, מושיטה יד לפוני ההוא. המקורזל. ולוחשת. ''אתה יפה, ילד. אתה הכי יפה בעולם'' הקול שלה רועד, לא רגיל לספר לאנשים על היופי שלהם. היא ממשיכה באומץ ''אתה יפה איך שאתה, כזה טל.''
טל מסמיק ומתקרב אליה עוד.
היא מחבקת אותו פתאום. ''אל תדע לתפוס כדורים, הם עגלגלים וחמקניים לא כדאי לך. רק תתפוס את החיים. היא שותקת וחושבת קצת. קצת על עצמה. ''לא בשיניים רק בשפתיים. הנה ככה.'' היא מסתכלת לשמיים שמציצים מהחלון פותחת את הפה קצת ואז מכווצת שפתיים בנשיקה. ''ככה טל, באהבה''
טל מנסה.
הם רצים ביחד לעריסה של התינוק, הוא ישן עדיין והם ניגשים בעדינות ומצמידים לו נשיקה מכל צד.
תופסים את החיים לפני שהם יעלמו ויגדלו להם.
ככה. באהבה


חולה אהבה/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית