אזהרת אורך!ראשית, קבלו את התנצלותי שזה מהניק האנונימי, לא בא לי שיזהו אותי.. (ומתאים לי שבסוף כמו מטומטמת אני אגיב מהניק האמיתי
...)
הריון ראשון, הכל תקין ב"ה, אני יודעת בדיוק איך אני רוצה שהלידה שלי תיראה, לא רוצה אפידורל, לא רוצה קרעים ומוכנה לעשות בשביל זה הכל כמעט, ואפילו כבר סיפרתי לבעלי את הסיפור לידה שלי... והכי חשוב - בעלי ממש אבל ממש לא רוצה שהלידה תהיה בשבועות/שבת.
40+1 מעקב הריון עודף. סה"כ בסדר, קצת האטות בדופק שהרופא לא מתרשם מהם, ואז הוא עושה הערכת משקל - 4 קילו. וואו. הוא מסביר שמארבע וחצי כבר מנתחים, ושולח לא.ס. מדוייק יותר במכון. טכנאית נחמדה מאוד, ואחרי חצי שעה בערך היא מסיימת למדוד לי את הבטן מכל הצדדים. הערכת משקל - 3920. שמנציק.
הרופא שואל אם אני רוצה זירוז, אני אומרת שלא, הוא מסכים ואומר לבוא שוב עוד שלושה ימים.
40+4, ערב שבועות, אנחנו יוצאים מוקדם כדי לחזור מוקדם. יש לנו אלף תכנונים להספיק לפני החג. מוניטור. האטות בדופק מידי פעם. אני לא מרגישה צירים, אבל רואים קצת במוניטור. אחרי שעה בערך מנתקים אותי והרופא אומר שהוא ממליץ על זירוז. גם עברתי את התל"מ, גם עובר גדול, גם האטות קלות בדופק, מבחינתו הוא לא משחרר וממליץ על זירוז. הופס. התכניות שלי מתחילות להשתבש.
בדיקת פתיחה - 1.5, מחיקה 60. שואל אם לעשות סטריפינג, אני מסכימה.
אנחנו שואלים אם ישמצב לחזור לשעתיים הביתה להתארגן ולבוא, הוא אומר שרק אם יהיה מוניטור תקין.
מתקשרת לאמא שלי, שמארחת כמעט את כל המשפחה בחג. מעדכנת אותה שהתרחיש ההזוי הזה קורה. היא, צדיקה שכמותה מרגיעה אותי ואומרת שהיא פה בשבילי, והיא תבוא. אני אומרת לה שבינתיים זה לא דחוף, ושתבוא רק לפני החג.
שוב מוניטור, שוב האטות מידי פעם, במקביל אני מתחילה להרגיש צירים קלים. בקיצור נשארים. הצוות מתלבט אם להעביר אותי לחדר לידה, או למחלקה, ומחליטים שבגלל ההאטות עדיף שאני אהיה מנוטרת רוב הזמן, ולכן חדר לידה. לפחות זה.
האמת שאני רגועה כשאני נשארת, ככה אני די בטוחה שגם אני וגם העובר נצא בשלום.
14:00 אני ובעלי נכנסים לחדר לידה, אין לנו מושג מה לעשות בו
נכנסת מיילדת, מסבירה לי איך להתלבש (מה זה החלוק המוזר הזה?!?!) פותחים וריד, מחברים למוניטור, יש לי שכל ואני מבקשת מוניטור נייד. אני מספרת לה בדיוק איך אני רוצה שהלידה שלי תיראה, למרות שאני מבינה שזה כבר לא הולך להיות בדיוק ככה.. נכנסים זוג רופאים להסביר לי ולתכנן איתי מה הולך לקרות. הרופאה שוב בודקת פתיחה, לא התקדם כלום, שוב שואלת על סטריפינג, אני שוב מסכימה. מסכמים על התחלה של זירוז עם בלון.
בעלי נוסע הביתה להתארגן ולהביא דברים לחגשבת. יחזור עם אמא שלי לפני החג.
15:20 מכניסים בלון. מיד אחכ אני נכנסת להתקלח. לאט לאט הצירים נהיים מורגשים וכואבים יותר.. אני מסתובבת, מבקשת כדור פיזיו, והסיבובים עליו מקלים עלי. אבל אני מרגישה שקשה לי לבד ומחכה מאוד שיגיעו כבר.
בסביבות 18:00 אמא שלי ובעלי מגיעים עמוסי מטעמים ושקיות. בשניה שהם נכנסים הוקל לי. אני לא לבד. אמא שלי מתחילה לעשות לי עיסויים בגב בזמן הצירים וזה ממש כיף ומקל. בעלי תומך מהצד (אנחנו כבר אסורים). הולכים להדליק נרות, אני מתפללת שהכל יהיה בסדר עם העובר. סה"כ אני מאוד רגועה, והאוירה רגועה ונעימה. עושים קידוש.
כל הזמן מידי פעם האטות דופק, ואז הוא מתייצב לעוד איזה 5 דקות.
מידי פעם נכנסת מיילדת, רואה שהכל בשליטה ויוצאת. טוב לנו לבד.
21:30 מוציאים את הבלון. פתיחה 3.5 - 4. איזה כיף. הרופא אומר שבעיקרון עכשיו התכנית זה פקיעת מים ופיטוצין, אבל אם אני רוצה, אפשר לנסות קודם רק פקיעת מים ולראות איך הגוף יגיב. אני מפחדת כי שמעתי שיש סיכונים בפקיעת מים. הרופא מרגיע ואומר שהראש מבוסס טוב טוב ואין סכנה. אמא שלי אומרת שאצלה פקיעת מים מאוד קידמה את הלידות, ובהתייעצות איתה אני מסכימה.
יאללה.
23:00 בערך, חוקן ופקיעת מים. הצירים נהיים כואבים יותר, אבל אני מתמודדת יפה. אבל, ההאטות מתחילות להצטופף. בינתיים הכל בשליטה אבל מבקשים ממני לעלות למיטה ולעשות מוניטור בשכיבה. הדופק מתייצב יחסית. פתיחה 5.
ואז...
אני מבקשת ללכת לשירותים. המיילדת מסכימה, אבל מבקשת שאזדרז.
באמצע צועקים לי לצאת. הדופק מתחיל לרדת. אני כזה: איך לצאת עכשיו? אני באמצע!
יוצאת, עולה על המיטה, צירים כואביייים. קשה לי להתמודד איתם בשכיבה. אבל אני נושמת ואמא שלי עושה עיסויים.
כל רגע נכנס מישהו לחדר.
מחברים אותי לעירוי והרופא נכנס ואומר שההאטות ממשיכות וצריך להכניס מים חזרה לרחם. אוקי. מכניסים את הצינורית וכו'..
קשה לי. אני מפחדת על העובר. מתה מפחד. כואב. רוצה שהכל כבר יגמר.
המים לא עוזרים. כל ציר יש האטה משמעותית וקשה לו להתאושש.
נכנסת המיילדת ואומרת שחושבים על קיסרי. אני מסכימה להכל, רק שהקטנציק שלי יהיה כבר בחוץ.
פתאום אני מרגישה תנועות חזקות חזקות. חושבת עליו חזק - עם מה הוא מתמודד שם?!?!
נכנסת רופאה ומלא מיילדות. היא מכניסה יד ומסתכלת על המוניטור. היא בודקת מה המצב ואם באמת צריך ניתוח. בינתיים מכינים אותי לניתוח, אחרי כמה דקות היא מאשרת. המיילדת המקסימה מרגיעה אותי שאני אוכל ללדת רגיל בהמשך.
אמא שלי בשוק. היא מעולם לא חוותה קיסרי, וגם לא אף אחת מהאחיות/הגיסות שלי. בעלי לחוץ.
אני מעט חוששת אבל רגועה כי אני יודעת שגם אני וגם העובר נצא בשלום בעז"ה.
מריצים אותי לחדר ניתוח, בכניסה אני משחררת נשיקה באוויר לבעלי ולאמא, ואומרת להם "תראו אותו לפני". המיילדת הנשמה אומרת לי למה? זה בהרדמה מקומית!! אני מאושרת.
יאללה, הרדמה, כל ה'תזוזי לפה תזוזי לשם' קשה לי עם כל הצינורות והבטן ההריונית, וגם כואב לי כי יש צירים. כמה דקות,וההרדמה עובדת. אני ממשיכה עם הנשימות עם ששששש ארוך. המיילדת שואלת עם כואב לי. אני אומרת שזה עוזר לי להרגע.
בינתיים אני מתחילה להתאפס ולפטפט עם האחיות והמיילדות. מה הנוהל באשפוז אחרי קיסרי וכו'..
00:39 פתאום - צווחה של תינוק!!! אני מתרגששתתתת! מניפים ראש מלא שיער ואני אומרת 'יוווו יש לו מלא שיער' ומספרת למיילדת שבמשפחה של בעלי נולדים קרחים ורציתי תינוק עם שיער
הוא עובר לרופאה שבודקת אותו, ואז מביאים לי אותו קצת, אני מנשקת אותו בלי הפסקה ומתעניינת כמה המצטיין שלי קיבל באפגר באמת מצטיין.
מאופסת מטומטמת שכמותי
.
מוציאים אותו לבעלי...
אח"כ שמו לי טשטוש כי התחילו לי כאבים מטורפים בכתף, התאוששות, הסכימו לבעלי להיכנס, היה כיף.
בערך ב 3 מעלים אותי למחלקה, מביאים לי את הנסיך שלי שנולד 4 קילו, הוא יפהפה!! אני מניקה קצת, ומאושרת ששתינו בסדר!!
וזהו. ההתאוששות ממש בסדר, בברית אף אחד לא האמין שילדתי בניתוח..
יש כמה באסות קטנות, אבל ב"ה הילד המתוק שלי פה בעגלה ליידי. לא מובן לי מאליו. אלף פעמים תודה לה'.
מדליה למי שקראה עד פה!!
)
)