3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

או לידה שקטה או משהו כזה, אבל כן איבדתי אבא.

אני יכולה להגיד לך מהנסיון שלי, שטיפול יכול מאוד לעזור. לא בשביל לשחרר או להפסיק לחשוב על זה, אלא כדי לדייק את התחושות והרגשות שלך

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

קראתי הכל

אעשה חושבים עם עצמי אם אלך לטיפול בנושא

תודה, לפחות מבינה שהבעיה בי , פשוט מפריע לי הקטע שבעלי וכולם שמו את העניין מאחוריהם וזהו, כאילו איך אפשר? 

זה לא בעיה

זאת עובדה שככה את מרגישה וסוחבת את זה 

אפשר להמשיך ככה בחיים אבל עם כל מיני טריגרים לא נעימים

ואפשר לעבוד על זה ולשחרר את המשא במידה מסויימת, יהיה לך יותר טוב.

לא בטוח שבעלך שם את הנושא הזה מאחוריו, אולי קל לו יותר לעשות את ההפרדה, והוא לא מרגיש צורך במין "אנדרטה" כזו בדמות התאריך שאת שומרת נקי מחגיגות.

אולי בשבילו זה תחושה של ההמשכיות שלה.

בכל אופן הקושי שלך מובן, את לא בעיה. אבל אם תעבדי אותו אולי תצליחי לשאת את הזיכרון בלי להרגיש אשמה כשאת מציינת את ימי ההולדת של הילדים

בכל מקרה את נמצאת במקום מסויים בתהליך, ואל תשכחי שאת גם עברת אותו בצורה החזקה ביותר. את הרגשת בתוכך את החיים וגם את המוות. ומה שקורה עכשיו בעיני זו הזדמנות לעבד עוד שלב בדרך הזו, ולבחון איך יהיה נכון לך לתת מקום לה ולכאב שלך, וגם לילדים ולשמחות שהגיעו אחר כך, בלי למחוק דברים שמשמעותיים לך.

זה נשמע לי סופר הגיוני.

אבל משום מה בתוכנית אלוקית שאנחנו לא הכי מבינים ה' הביא לך את המתנות הקטנות המתוקות דווקא בתאריכים האלה.

לא נבין למה. אבל כנראה שזה כן מחייב אותך לעבודה פנימית כלשהי לחגוג ולשמוח איתם לאורך כל שנותיהם דווקא בזמן הזה.

לא כי אין מקום לאבל, אלא כי יש מקום לחגוג. מבינה את ההבדל??  

ברור שאת כמי שהייתה בהריון וחשה את התנועות גם חווית הרבה יותר בעוצמה את האובדן מבעלך ובטח מיתר הסביבה

אני גם לא חושבת שזה שמרגישים שניתן לחגוג אומר ששמו את העניין מאחור. אנשים שונים מתמודדים אחרת עם אובדנים וזה בסדר, זה לא אומר ששמו את העניין מאחור.

בעלי איבד את אביו יחסית בגיל צעיר, ואימי איבדה את אימה בגיל מבוגר יותר, בעלי בהחלט לא שכח את אבא שלו, ועדיין יום הפטירה שלו היום ממרחק של מעל 20 שנה הוא יום של געגוע, אבל לא יום של דיכאון. אמא שלי לעומת זאת לא מתפקדת בכלל בכל סביבת התאריך של הפטירה. אני חושבת שניתן לחיות עם אובדן ולהמשיך לחיות, תוך התייחסות לכאב ולקושי אבל לא לעצור את החיים

היה לי גם הריון מורכב עם לידה שקטה, אחריה הרגשתי שמתפקדת כמו רובוט, מריצה כל הזמן חלקים מהסיפור בראש.. הלכתי לכמה פגישות עם פסיכולוגית (שמתמחה באובדן ובשכול) והן ממש ממש עזרו לי.

מה שעשינו בפגישות זה שפשוט סיפרתי את כל מה שחוויתי ותוך כדי היא אמרה לי לעשות תנועות כאלה של הגנה לגוף כמו פרפר שטופח על השכמות, וממש היה חלקים שרעדתי בהן, אמרה שהרעידות בעצם משחררות את כל המתח שכלוא בגוף מהסיטואציות שדיברתי עליהן. עצם הדיבור במקום מכיל (ומקצועי) בעצם מאפשר להניח את כל מה שחוויתי במקום מוגן ובטוח וככה לא צריכה להרגיש שאוחזת בו כל הזמן, יודעת שיש לו מקום ויכולה לשחרר.. ככה בהרגשה שלי.

חיבוק גדול ממש בהצלחה!

ובלי קשר- למצוא דרך מתאימה בשבילך לציין את האובדן. לתת מקום לכאב ולעצבות. אולי לעלות לקבר. אולי לעשות משהו קטן לזכרה. אולי שיחה עם בעלך, ולהסביר לו שחשוב לך שהוא ישמע ויכיל אותך גם אם הוא מרגיש אחרת.

שמה שאיבדת לא יפגע במה שיש לך, ומה שיש לך לא יפגע בזיכרון של מה שאיבדת.

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

זה יכול לעבור גם בלי ורמוקס, כי אם קוטעים את מעגל ההדבקה זה פשוט נגמר.

פשוט אצל ילדים זה יותר קשה כי הם מגרדים וגם יש פחות הגיינה בשירותים וכו ובורמוקס בד"כ את גומרת את הכל במכה - עד הפעם הבאה 🙈 

דבר ראשון זה לוודא שאין הדבקה חוזרת- על הבוקר לנקות טוב עם מגבון, לשטוף ידיים עם סבון כל פעם אחרי שהולכים לשירותים ונוגעים באיזור, לגזור ציפורניים

אני כמה פעמים שמתי את השמנים אתריים והמשחת החתלה שכתבתי לך פעם וזה עזר

לאכול גרעיני דלעת טחונים גם עוזר

אם תראי שעובר שבוע נניח ןניסית הכל ולא משתפר- תפני לוורמוקס (כדאי לבקש מרשם מראש ומקסימום לא להוציא אותו...)

לא בנטפים ממש לא

אבל לחשוב על הפלא בפנים

ולהעמיק במודעות לתהליך הנפשי של ההיריון חיבר אותי והקל עלי את הפיזי..

חוץ מזה הפיזי משפיע על הנפש

אז לנסות לצאת לנשום אוויר נקי ומרענן

ללכת עם נעלי ספורטץלאכול אוכל מזין שנותן כח

מוחטיויטמין

כל אלה השפיעו על הנפש והגוף ביחד

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.

עשי לך רשימת חלומות משלך.

חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.

מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.

מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.

מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.

וכולי וכולי.

ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה

ומה יכול לעזור לך להגשים

את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך

בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.

לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.

ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,

הבעיה היא לא הקנאה.

הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.

כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.

וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד

"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".

כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.

ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.

ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.

לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...

אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב

וככה הנאת החיים שלך נפגמת.

אי אפשר להינות מהשפע ככה.

או בבית גדול יותר, אלא עמוקה יותר

את מרגישה שוויתרת כל השנים. על מה ויתרת? לטובת מה? איזה תועלת חשבת שזה יביא? מה היה קורה לדעתך אם היית מרשה לעצמך לא לוותר?

האם זה נחשב ויתור, או שבחרת בזה?

האם יש דרך לשנות?

הקנאה מציקה לך כנראה כי אנשים אחרים מרגישים חופשיים לעשות דברים לעומתך, שאת מוותרת, והוויתור הזה שאת מרגישה יושב עלייך ובא לידי ביטוי בקנאה אבל בעצם הוא עמוק יותר והיא רק הסימפטום. לדעתי.

ולכן - עוד טיסה או בית גדול יותר לא יפתרו לך את זה לדעתי. כי חופש פנימי להיות מי שאת ולהתנהל בחופשיות (בלי קשר לכסף, זה גם מה אומרים, מה "מותר" לי להרגיש, מה אני רוצה, תקרות זכוכית כאלה וגבולות שאנחנו שמים לנו בראש)  זה דבר שלא קונים בכסף. זה האומץ להביט למציאות בעיניים ולתת לעצמך רשות להביע רצונות ולתפוס מקום.

כמובן שאם דיברתי שטויות - זרקי לפח, הכל טוב

חיבוק♥️

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה.