3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ומוסיפה שבעיני זה בסדר שכולם שוכחים..

(גם אנחנו לא זכינו לגדל את אחד מילדינו)

אין להם שום חיבור וקשר עם הילד הזה

הזיכרון שלו הוא רק בלבבות שלנו.

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

אבל יודעת שאצלי התחושות שונות לגמרי…

לדעתי אין מה להשוות עובר שאף פעם לא "הכרתי" לילד שממש גידלתי אותו.

הייתי מתחילה מלחשוב האם הקושי לשחרר מגיע אצלך ממקום יותר רגשי או יותר שכלי (כמו מין מחויבות מוסרית כלפי הילדה).

את כמובן לא צריכה לענות על גבי הפורום…

או לידה שקטה או משהו כזה, אבל כן איבדתי אבא.

אני יכולה להגיד לך מהנסיון שלי, שטיפול יכול מאוד לעזור. לא בשביל לשחרר או להפסיק לחשוב על זה, אלא כדי לדייק את התחושות והרגשות שלך

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

קראתי הכל

אעשה חושבים עם עצמי אם אלך לטיפול בנושא

תודה, לפחות מבינה שהבעיה בי , פשוט מפריע לי הקטע שבעלי וכולם שמו את העניין מאחוריהם וזהו, כאילו איך אפשר? 

זה לא בעיה

זאת עובדה שככה את מרגישה וסוחבת את זה 

אפשר להמשיך ככה בחיים אבל עם כל מיני טריגרים לא נעימים

ואפשר לעבוד על זה ולשחרר את המשא במידה מסויימת, יהיה לך יותר טוב.

לא בטוח שבעלך שם את הנושא הזה מאחוריו, אולי קל לו יותר לעשות את ההפרדה, והוא לא מרגיש צורך במין "אנדרטה" כזו בדמות התאריך שאת שומרת נקי מחגיגות.

אולי בשבילו זה תחושה של ההמשכיות שלה.

בכל אופן הקושי שלך מובן, את לא בעיה. אבל אם תעבדי אותו אולי תצליחי לשאת את הזיכרון בלי להרגיש אשמה כשאת מציינת את ימי ההולדת של הילדים

בכל מקרה את נמצאת במקום מסויים בתהליך, ואל תשכחי שאת גם עברת אותו בצורה החזקה ביותר. את הרגשת בתוכך את החיים וגם את המוות. ומה שקורה עכשיו בעיני זו הזדמנות לעבד עוד שלב בדרך הזו, ולבחון איך יהיה נכון לך לתת מקום לה ולכאב שלך, וגם לילדים ולשמחות שהגיעו אחר כך, בלי למחוק דברים שמשמעותיים לך.

זה נשמע לי סופר הגיוני.

אבל משום מה בתוכנית אלוקית שאנחנו לא הכי מבינים ה' הביא לך את המתנות הקטנות המתוקות דווקא בתאריכים האלה.

לא נבין למה. אבל כנראה שזה כן מחייב אותך לעבודה פנימית כלשהי לחגוג ולשמוח איתם לאורך כל שנותיהם דווקא בזמן הזה.

לא כי אין מקום לאבל, אלא כי יש מקום לחגוג. מבינה את ההבדל??  

ברור שאת כמי שהייתה בהריון וחשה את התנועות גם חווית הרבה יותר בעוצמה את האובדן מבעלך ובטח מיתר הסביבה

אני גם לא חושבת שזה שמרגישים שניתן לחגוג אומר ששמו את העניין מאחור. אנשים שונים מתמודדים אחרת עם אובדנים וזה בסדר, זה לא אומר ששמו את העניין מאחור.

בעלי איבד את אביו יחסית בגיל צעיר, ואימי איבדה את אימה בגיל מבוגר יותר, בעלי בהחלט לא שכח את אבא שלו, ועדיין יום הפטירה שלו היום ממרחק של מעל 20 שנה הוא יום של געגוע, אבל לא יום של דיכאון. אמא שלי לעומת זאת לא מתפקדת בכלל בכל סביבת התאריך של הפטירה. אני חושבת שניתן לחיות עם אובדן ולהמשיך לחיות, תוך התייחסות לכאב ולקושי אבל לא לעצור את החיים

היה לי גם הריון מורכב עם לידה שקטה, אחריה הרגשתי שמתפקדת כמו רובוט, מריצה כל הזמן חלקים מהסיפור בראש.. הלכתי לכמה פגישות עם פסיכולוגית (שמתמחה באובדן ובשכול) והן ממש ממש עזרו לי.

מה שעשינו בפגישות זה שפשוט סיפרתי את כל מה שחוויתי ותוך כדי היא אמרה לי לעשות תנועות כאלה של הגנה לגוף כמו פרפר שטופח על השכמות, וממש היה חלקים שרעדתי בהן, אמרה שהרעידות בעצם משחררות את כל המתח שכלוא בגוף מהסיטואציות שדיברתי עליהן. עצם הדיבור במקום מכיל (ומקצועי) בעצם מאפשר להניח את כל מה שחוויתי במקום מוגן ובטוח וככה לא צריכה להרגיש שאוחזת בו כל הזמן, יודעת שיש לו מקום ויכולה לשחרר.. ככה בהרגשה שלי.

חיבוק גדול ממש בהצלחה!

ובלי קשר- למצוא דרך מתאימה בשבילך לציין את האובדן. לתת מקום לכאב ולעצבות. אולי לעלות לקבר. אולי לעשות משהו קטן לזכרה. אולי שיחה עם בעלך, ולהסביר לו שחשוב לך שהוא ישמע ויכיל אותך גם אם הוא מרגיש אחרת.

שמה שאיבדת לא יפגע במה שיש לך, ומה שיש לך לא יפגע בזיכרון של מה שאיבדת.

התגעגענו אלייך בכל ליבנו

איזה כיף שבאת .לשמחנו!!

העצה שלי - לא לבשל זה מחשל!

מאוד חשוב שהבעל לא יתרגל ואת המטבח לבדו יתפעל

איזה רעיון, ממש שגעון!

שייקח לו מנה חמה מהארון🍜

לדחוף את כל הבלגן למגירה...

ואת מה שנשאר על הרצפה,

עם רגל להכניס מתחת לספה.

ואז לשבת עם כוס קפה.

איזו עיצה נהדרת!

בזכותך אני את הבית מסדרת🧹

ולי יש עצה נדושה

ילדי החליטו פה אחד

ששבת הוא יום כה מיוחד

עד כי בגדיו גם הם קדושים

ואותם אין מכבסים 😅

מכאן למדנו בקל וחומר כמובן

שסל הכביסה יהיה לבן

כך הסל תמיד ריק ישאר

לבן וטהור כאור הנר

את קדושת השבת נרגיש כל השבוע

ואיש לא ישאל מדוע

(כי איש אלינו לא יגש,

כשהריח לאפו יורגש)

כתבת יפה ביתי הנהדרת,

את עצתך הריחנית אני בחום מאמצת🤩

ואני כאן עם עצה נפלאה לחמות

בכל פעם שכלתך אכלה כמויות

לטפי לה את הבטן בליטוף מתרגש

דמייני בוודאות ששם נכד חדש מתחדש 

את אחת הנשים המקסימות!

בטוחני שכל הנשים פה לך מודות🙏🏽

חמותי היקרה, את אשה עם נשמה

אבל האף שלך - זו ממש תעלומה

במקום לדחוף אותו לכל סיר וצלחת

תשמרי אותו בבקשה... עמוק בתוך המטפחת

יודעת את ביתי הקסומה,

שבעבר היו מוחטים את האף בממחטה?🤧

קני לחמותך אחת כזו משובצת,

בטוח שהיא מהנוסטלגיה תעשה נרגשת🥺

ואני רק בקצרה אומרת

לרבנית הצדקת-

את כה נפלאה ונהדרת!

את בנות ישראל מזככת

בכשרונך הרב לעזרה ותושיה נחלצת

בטוחני שהצלת בתים רבים בישראל

שירבו כמותך בעזרת הק-ל!!

ולבנות פה בפורום הנכבד והנורא-

עצה על הדרך, ממש בקטנה:

מי שרוצה להיות מאושרת ושמחה

תסתכל כל יום בדשא של השכנה!

כן כן זו עם המטפחת הירוקה.

תשווה גוון עלים, גובה עשבים

תמדוד את רעננות העלים

ואת יפי המטפחות

תמדוד בסרגלים

ככה אני בטוחה

מובטח לה מלא חופניים נחת ושלווה!

רעיון מקסים!

ועוד יותר, ביום נעים.

בשבילכם ארשום טיפ חשוב ומחכים

בלילה, רק אחרי שעולים למיטה

זה הזמן להיות צמאים, זו השיטה

כוס מים תזכרו לבקש

ותזכרו שצריך לפעמים להתעקש

תודה לך הרבנית הקדושה

מקווה שאני לא עושה לעצמי שום בושה

את משמחת אותנו מאוד

למשימותיך תמיד אתייחס בכבוד❣️

הצלחת לשמח את ילדי ישראל,

שאת המוח אוהבים לפעמים לבלבל😅

סתם הטרלתי

נפלתן בעקיצה

זה לא פורים בלי שרשור ממים

שרשור ממים יפתח במהרה

בימים הקרובים או בשנה הבאה 

איזה צדקנית

זכית להעלות חיוך

על פנים של אישה גמורה מעייפות

העיצה שלי בהתאם לאווירה

אם את עייפה- תישארי ערה

ככל שהעייפות גוברת

את ערה נשארת

ככה בטוח תצברי כוחות

לעוד יום מלא באנחות

בזבוז גמור ללכת לישון

עדיף להמשיך בפורום לגלול 

חיכינו לך לרוות קצת נחת

ובזכותך בימים קשים כאלה

בא חיוך הפלא ופלא.

עצה חשובה קדושה ונוראה

לכל אמא אשה ורעיה

הזמן יקר וקצר וחשוב

ואין לבזבזו על דבר שלא ישוב

שינה, אכילה, והנאה- זה לחלשות

חבל ממש על כל הדקות

זמן לעצמך זה ממש מותרות

ואפשר להספיק המון מטלות

אז בלי להתלונן ובלי לפהק

רוצי את כל האחרים לפנק

ואל תשכחי לספר לשכנות

שלפסח את סיימת ת'ארונות

לחרטט בביטחון ומתוך מחשבה

כי כשהמוח כבר פירה מרוב הריונות ולידות

וגם העיניים נעצמות והמחשבות נודדות

אז העיקר שהחרוזים איכשהו משתלבים

גם אם תוכן של ממש הם לא מלווים

ואם המשפט האחרון היה נשמע לא הגיוני

זה כי את העצה שלי מיישמת גם אני...

שהחשק יגיע (אם אין לחץ הלכתי.. לא יודעת איך אצלכם). אני אחרי שנה לא יכולה לחשוב על עוד ילד. ולפעמים גם עד כמעט שנתיים.

ואחכ פתאום אני כן רוצה…… את בתוך הקושי של ילדים קטנים. זה הגיוני

לא תכננתי בשנים הקרובות אבל בעוד כמה שנים ארצה?

מרגיש לי שהרצון הזה לעולם לא יבוא. 

אני יכולה להגיד לך בוודאות שהזמן עושה את שלו.

לא דומה תינוק בן שנה לילד בן שלוש, מבחינת הצרכים, הטיפול, התלות, (הכסף..) וכו'..

לא הייתי מטרידה את עצמי בשאלה הזאת, זה במילא לא רלוונטי לך לעכשיו, בהתבסס שכתבת שאת עם התקן ולא תהיי מעוניינת בשנים הקרובות.

עוד שנתיים-שלוש תעשי חשיבה מחודשת ותבחני אם יש חשק ורצון או שלא.

וזה גם בסדר לחכות עוד, או לא לרצות בכלל.

בינתיים, באמת אל תטרידי את עצמך בשאלה הזאת כי זה עושה יותר נזק מתועלת. 

לי היו תחושות מאוד קשות אחרי ההריון הרביעי

ובאמת עשיתי הפסקה יותר ארוכה

באיזשהו שלב זה עבר

וזה נהפך לרצון חזק ואמיתי

אין סיבה להילחם במחשבות/הרגשות שלך כרגע.

זה בדיוק הזמן לחיות את ההווה

לעשות הכל כדי שההווה יהיה טוב יותר ונעים

זה לא שאני רוצה אבל כרגע לא..

אני מרגישה חוסר רצון וחשק לזה. חוסר רצון להיכנס לזה עוד פעם.

מרגיש לי הזוי

זה מעסיק אותי בימים האחרונים, מרגישה עוף מוזר בסביבה שכולם כל שנתיים מביאים ילד וחצי מהאנשים בכלל לא מעלים על דעתם את האופציה של מניעה

ומי שכן רק עם ''אישור'' ולפרק זמן מוגדר

אני לא שם. לא שואלת ולא לפרק זמן מוגבל. 

אבל דווקא אני רואה שהיום יש הרבה יותר מודעות לנושא המניעה

אני נמצאת בסביבה חרדית של ספרדים ליטאים וחסידים ונשים מונעות יפה מאוד כשאין כוח וחשק ומסוגלות לעוד הריון. 

בתיאוריה, ברור שיש מלא חרדיות שמונעות

בפועל - אני נתקלת רק במי שלא חחח 

אולי זה קשור לגיל שלך ושהם עדיין מאוד צעירות ועוד לא הגיעו לשלב הזה שרוצות למנוע

אבל אם אנחנו מדברות על הסביבה

נניח תביאי ילד כל שנתיים, ואז מה? יחשבו שאת סופר ומן (כשבעצם את לא, גמורה וממוטטת מבפנים)?

מישהו מהם יבוא לעזרתך כשלא תצליחי להחזיק את הראש מעל המים בגלל העומס שזה מביא לך?

הסביבה גם יכולה להתחלף

אנשים באים והולכים

ואת תשארי להתמודד עם החיים שלך וההשלכות של ההחלטות שלך.

בעז"ה אני מאמינה שתחזרי לכוחות שלך (הייתי שם ויודעת איך זה) ויש מצב שעוד שנה או יותר תרגישי רצון עז לעוד הריון.

מי שמונעת בדרך כלל

זה מי שההריונות יותר קשים לה

או בסיכון 

או צריכה קיסרי וכד'

ואלה שלא מונעות זה אלה שכל ההריונות קלים להן והן לא מרגישות אותם

כי אי אפשר לסכם ילד רק להריון ולידה, זה חיים שלמים.

וה10 חודשים של הריון קשים ככל שיהיו, הם זמניים ושוליים ביחס להשקעה של הגידול.

יש מי שמונעת כי לא רוצה עוד ילדים גם בלי קשר. זה יכול לקרות. לא על הנשים רוצות הרבה ילדים

הממוצע בחברה הכללית הוא 3 ילדים, בלי קשר לקושי. לא לכולן קשה בהכרח

יש מי שעושה שיקול כלכלי

יש מי שקשה לה נפשית

יש נשים עם אתגרי פוריות שממש לא קל להן גם בהריונות, ועדיין

יש היפראמזסיות שלא מונעות

לצמצם את זה להריון קל או לא זה לגמד את ההשפעה של ילד על החיים שלנו

של תפיסה.

יש מי שלא מונעת בדרך כלל, אלא אם כן יש סיבה טובה.

ויש מי שברירת המחדל היא למנוע, אלא אם כן רוצים עוד ילד.

זה שתי הסתכלויות מצדדים שונים של המטבע.

לפותחת @שושנושי, לנו יש שני ילדים, ברווחים יותר גדולים המקובל סביבנו. זו שאלה שמעסיקה גם אותי המון.

בפועל, הרצון לעוד ילד התעורר רק כשהקטן היה בן 3-4, וגם אחרי זה מכל מיני סיבות לקח עוד זמן עד שהוצאתי התקן.

זה כן מעורר בי שאלות לגבי עצמי, למה אני מונעת כל כך הרבה זמן שכולן סביבי כבר עם ארבעה ילדים?

משתדלת להסתכל בנושא הזה פנימה ולא החוצה.

לא בטוחה שהדרך שלי הכי נכונה

כן מאמינה שילד צריך להגיע רק מתוך מסוגלות ורצון, ולא כברירת מחדל. אבל זו ההסתכלות שלי, ואני רואה ערך גם בהסתכלות אחרת.

האם בעוד כמה שנים אתחרט?

יכול להיות.

באופן כללי, חושבת שזה נושאים שטוב להם שיישמרו בן בני זוג, ולא יהפכו לשיח ציבורי.

בכל פעם מתפלאת לשמוע נשים משתפות על זה בכזו פתיחות, וכל אחת יודעת מה המצב אצל השנייה.

היה ראוי וכדאי שכל זוג יעשה את הדיון הזה בפני עצמו, מכל מיני היבטים. (לא מדברת על התביעה שאת העלית כאן, אלא על מקרים ושיחות במציאות).

למרות ההכחשות הרבות, אני חושבת שכמות הילדים זה לגמרי גם עניין בכל השפעה חברתית. זה לא רע, אבל כדאי להיות מודעים לכך.

ובעיניי שיח פתוח בעניין, לא בהכרח תורם ליכולת לבחור בחירה אובייקטיבית ונטולת השפעות זרות.

(משפטים ששמעתי: "עדיף להביא אותם ברצף אחד אחרי השני, כדי שכל התקופה של הקטנים תהיה מרוכזת" - אולי נכון, אולי לא, אבל מה עם הפניות והנחת לגבי הילדים הקיימים? זו אמירה שמתאימה לשיח בין בני זוג, ופחות כשיח ציבורי בעיניי, שלא באמת משקף מורכבות ודיון, אלא בעיקר תורם לסיסמאות בעניין. עוד משפט - "הולך לי בקלות עם הילדים, אז אין לי בעיה להביא עוד אחד" - לא חותמת על הניסוח, אבל זה היה הסגנון. ומה עם מי שלא הולך לה בקלות? מה עם מי שקשה לה? למה זה מועיל חוץ מלעשות כווץ' בבטן?)

בקיצור, חצי פרקתי חצי שיתפתי מהגיגיי.

מבינה מאוד את התהיות שלך, שותפה להן גם, ובעיקר חושבת שכדאי לנסות כמה שיותר לסנן את הסביבה, ולהיות מודעים להשפעה הגדולה שלה עלינו

אישית ההריונות שלי ממש בסדר

ואפילו נחמד לי בחלק מהזמן

אוהבת את הלידות והגיל הפיצפון

יותר קשה לי אחכ כשהם גדלים ואני עושה רווחים ביניהם כי ככה זה טוב לבית שלנו

שיכול להיות שקל להן יותר, ויכול להיות גם שהן לא מספיק מודעות לעצמן.

יכולה לספר לך על עצמי שהלידות והגידול של שני הראשונים שלי היו קלים יחסית, והייתי בטוחה שאלד תמיד בקצב של שנה וחצי-שנתיים.

אבל אז היה לי דיכאון אחרי לידה, וקיסרי, ואז עוד קיסריים, ובשנים האחרונות גם אתגרים לא פשוטים עם הילדים. ועכשיו אני מבינה שזה לא מובן מאליו...

אז אל תהיי קשה עם עצמך❤️

אחרי שני הראשונים שההפרש ביניהם דומה לשלך,

לא היה על מה לדבר על עוד הריון,

בסוף אחרי 3.5 שנים ילדתי שוב, ואח"כ עוד פעם פער כזה

ועכשיו אחרי 5 שנים אני רוצה וזה לא יקרה,

וזה מוזר לי להיות בסיטואציה שבאמת רוצים את זה.

בשלב שלך אגב בקושי היה לי כוחות לשניים

יש ילדים שהגידול שלהם מאתגר

ונראה לי אמרתי לך את זה פעם, שההכי מאתגר שלי היום הוא ילד נחת את כל האנרגיות שלו משקיע לדברים טובים ב"ה, ממש פיצוי על הילדות שלא נשמתי שניה,

בע"ה גם את תחווי הקלה כשהם יגדלו.

גם ילדים גדולים יש להם טיפולים ועניינים אבל זה אחרת, יש עם מי לעבוד וזה לא נחווה כעומס כמו שהם קטנים.

בקיצור לא הייתי מסיקה מסקנות מכרגע על מה שתרצי בהמשך, אם האתגר פוריות לא קשור לגיל אז אין סיבה שהנושא של אם תרצי בעתיד או לא, לא צריך להטריד אותך.

אם זה כן קשור, אז כדאי לקחת בחשבון שסיכוי גדול שבהמשך כן תרצי, אם זה משפיע על ההחלטות של היום.

3 בנים

הקטן בן תיכף 4

הגדול בן 8.5

אין לי חשק לעבור את כל זה שוב.

ומבאס אותי שאני מרגישה ככה

והשעון דופק.

אבל אני לא אביא עוד ילד כשאני לא יודעת אם אהיה מסוגלת נפשית להתמודד.

אצלי החשק לא הגיע והקטנה בת 7 תכף

לא כדי להבהיל אותך או משהו. כולן מבטיחות שעוד מעט יהיה קל יותר (שזה נכון במובנים מסוימים) והחשק יגיע. אז לא לכולן הוא מגיע🤷

ומצד שני, קראתי פה על נשים שההחלטה לנסות להרות הגיעה נטו מהשכל

אני כן ממליצה לקחת פרק זמן של הפסקה כי הילדים עוד קטנים ולראות אם את רוצה בשכל ויש מחסום רגשי שצריך לטפל בו.

למרות שיש לי ב"ה ארבעה ילדים,

אבל לפעמים חושבת על זה שלא בטוח שיהיו לי כוחות להביא עוד ילדים במיוחד שההריון האחרון היה לי ממש מאתגר עם כאבים שכנראה היו סימפוזיוליס והקאות וסוכרת.

אני נתתי לעצמי את הזמן וחיכתי שאהיה מוכנה ויש רווח יחסית גדול מהילד הקטן לתינוקת אבל אני שלימה עם זה.

לדעתי תקשיבי לעצמך ותראי מה טוב בשבילך.

בהצלחה רבה!

בימים האחרונים הבת שלי (שנה וחצי) רוצה לאכול מאז שחוזרת ב2 ועד שהולכת לישון

איך יודעים מתי היא שבעה???

אם היא חוזרת ב2 הגיוני שלא נתנו להם עוד אוכל מהארוחה ב11:30-12:00, ואז היא צריכה לאכול ארוחה משביעה כשהיא חוזרת ולא רק לנשנש

היא מגיעה ואוכלת ארוחת צהריים מבושלת

אבל גם כשמסיימת אותה תמיד רוצה לאכול עוד

משחקת חצי שעה ושוב מבקשת אוכל

כל הזמן רוצה לאכול

יכול להיות שזה לא משביע אותה.

או שיש נשנושים/אוכל בטווח ראיה וזה מגרה אותה? ואז היא מבקשת לאכול גם אם לא באמת רעבה

היא נראית שבעה

זורקת שאריות על הרצפה 

מסרבת לעוד ביס

אבל אחרי כמה דקות זוחלת שוב לכיסא אוכל ומצביעה על הארונות והמקרר בדרישה

ככה כל חצי שעה

והיא אוכלת מנות מכובדות

לא שרואים עליה חחח רזה מאוד

אני שמחה שאוכלת כי באמת כדאי שתעלה במשקל

אבל זה ממש כל היום נהיה סביב אוכל

אולי זה קפיצת גדילה או משהו ויעבור?

ותנסי כשהיא מבקשת להביא לה לשתות, אולי היא מערבבת צמא ורעב.

בבוקר אוכל בדרך כלל וופלים כשהוא קם, ולפני זה הוא יונק.

אוכל 3 ארוחות במעון, ב 8:30, 11:30, 14:30.

כשהוא חוזר ב 16:00 הוא יונק.

ארוחת ערב בסביבות 17:00-17:30.

פרוסת עוגה בסביבות 18:15-18:30.

ארוחת ערב שנייה בסביבות 21:00-21:30, כשאנחנו אוכלים.

לפעמים מנשנש תוך כדי גם קצת חטיף וכד'.

אצלינו בד"כ לפני 16 מביאים להם במעון כריך קטן ופרי למי שרוצה

חחח הילדים שלי ב"ה אוהבים לאכול ובאים הביתה עם תאבון

משתדלת שתהיה קופסת פירות זמינה לזמן הזה בין החזרה מהמסגרות ועד ארוחת הערב

מנסה לחשוב רגע

אוכלת משהו קטן באיזור 7:30(בסקוויט/פריכית)

בערך 8:30 ארוחת בוקר במעון

12:00 ארוחת צהריים במעון(אני חושבת שהם לא אוכלים עוד משו באמצע)

15:00 בערך פרוסה ופרי במעון

16:15 בערך כשחוזרים מהמעון היא מורעבת הרבה פעמים ואוכלת את מה שאנחנו אכלנו לצהריים, מנה יפה ומלאה

18:00 בערך ארוחת ערב שלפעמים ארבע ושש מתאחדות אם ארבע מתאחר, ואם לא אז היא אוכלת אבל לא ארוחה גדולה.. נגיד איזה חצי פיתה או קערה קטנה של פסטה או משו כזה, חביתה לפעמים, ירק..

בקיצור לשאלתך היא אוכלת כל שעתיים-שלוש בערך ולפעמים במרווחים קטנים יותר..

כל שלוש שעות🤣

אוכלת בבוקר לפני המעון- כריך/ ירקות/ עוגיות, מה שהיא רואה ומחליטה שהיא גם רוצה.

8:30 א. בוקר במעון

12 א. צהריים במעון

15:15 כריך ופרי במעון

16:00 מגיעה הביתה ואוכלת את מה שרואה- א. צהריים שנשארה/ פרי

17:30 א. ערב

ולא צריך גם את זה וגם משלוח מנות 

לא יהיה להן זמן להנות מזה.

אבל את יכולה להכין מארזים קטנים כמו שתיארת בקופסה יפה ושיקחו הביתה בתור משלוח

אלא ביום ראשון הקרוב נגיד.. 

סמוך 

האמת שאצלנו לבת אחת החליטו שזה יהיה בשישי ולבת אחת בראשון אז זה קצת מבאס שלא יתחפשו ביחד😅

אם זה מוכן ודברים שאפשר לאכול בין לבין, מפנק ונגיש (כמו ירקות חתוכים ומאפים) ולא דברים שצריך לשבת עם צלחת (כמו נניח סלט וחביתה) אז הן לא ישכחו בטעות לאכול...

מקוריות או מחפשת משהו שיהיה זול?

כי בעיניי ארוחת בוקר זה כיף, אבל מושקע

אם זה מתאים לך, מהמם בעיניי. בצירוף פתק של פורים שמח ותודה רבה.

אבל אם את רוצה להראות הערכה, ולא לעבוד קשה, הייתי דווקא הולכת על משהו קנוי.

במיוחד אם זה צוות של גן ולא הרבה צוות, אפשר בסכום לא גבוה להביא משהו יפה.

קופסה יפה עם נייר גרוס, קרטון מיץ שוכב בצד אחד וכמה סוגי עוגיות בצלופנים בצד השני למשל.

ככה את קונה כמה סוגי עוגיות, ומחלקת כמה בודדות בכל צלופן ומשלבת את הסוגים השונים בכל משלוח. אפשר גם לגוון ונגיד לשים שניים של עוגיות,,אחד מרשמלו, אחד שוקולד או גומי.

תלוי כמה בא לך להרחיב או לצמצם.

אפשר כוס שתיה חמה ב5 שח מאיזה סטוק עם חליטת תה ב7-8 שח (אפשר לבקש שימלאו לך עד כמות שתעלה את המחיר שאת רוצה), עם שוקולד קטן וקופסה פיצית של דבש.

או כמו ארוחת בוקר - מיץ בקרטון/פחית/בקהוק זכוכית קטן, קרקרים/גריסיני בצלופן, יוגורט (רגיל או בצנצנת), פירות קטנים (יש עכשיו הרבה מבצעים על תותים, לא צריך קופסה, מספיק למלא קופסונת קטנה מהסטוק או לעשות שני שיפודים. גם התחילו להביא ענבים)

את יכולה גם לחפש מארזים מוכנים באתרים ולקבל רעיונות. אני ראיתי שהרבה פעמים ההבדל בין משלוח שנראה וואו למשלוח מבאס זה הקופסה או הנייר הגרוס והסרט שסוגר את העטיפה.. 

הרבה פעמים יש גם מבצעים סביב התקופה הזו.

נגיד קונים מיקס שוקולדים ומחלקים בין המשלוחים, כוס יפה ואיזשהו בקבוק שתייה בהתאם לתקציב.

אפשר גם ללכת לכל מיני חנויות בריאות כאלו, ואז אלו דברים במשקל שאפשר לבקש עזרה מה לקנות בהתאם לתקציב. (נגיד אגוזים מצופי שוקולד, חליטות תה, חלבה וכו')

אולי היא בחופשת לידה

שאפשר יהיה לחגוג קצת😅

אני לא שנונה עד כדי כך.. חח

לק"י

רציניים.

אם בכל זאת היא הגיבה לכן בשרשור וזה מפריע לכן- דווחו בבקשה.

המטרה היא שיהיה שמח.

אז היא תשתדל לא להתפרע, והשאר ישתדלו לקבל ברוח טובה (ולדווח אם צריך).

ממליצה על החוויה?

נקי? מפנק?

מה יש באזור?

נקי לדעתי 9/10

מפנק

יש משחקים זוגיים

ג'קוזי

יש מרפסת למנגל (חשוב: זה בקומה שניה, לא קרקע ובתוך שכונה אבל כן יש שקט ומבחינתנו זה מה שרצינו. אם מישהו מחפש דווקא טבע מטורף אז זה פחות)

לא מכירה את האזור

אנחנו היינו במקום כזה בטבע ע"ש אלקנה גובי (נראה לי זה השם) יש שם נדנדות ושקט וחוץ מזה רק במכולת ובעלי בבית כנסת

בעיקרון זה ממש קרוב למחלף קרית גת, תחפשי מה קרוב לשם

קומה שניה שמישהו גר בראשונה?

זה מרגיש פרטיות?

ואפשר לשאול מה עשיתם עם אוכל?

תמיד אני מסתבכת עם זה כשנוסעים לצימר

אנחנו אישית באנו בתקופה שרק רצינו שקט ואוכל פחות עניין אותנו

אז קנינו במכולת דברים מפנקים שלא צריך להכין ברמת הלחמניות גבינות ירקות מתוקים וזהו

אבל אפשר להזמין אוכל או להכין, יש שם מטבחון

חייבים דחוףף לצאת קצת

עזרת לי ממש

שנזכה גם לצאת שוב בקרוב

חולמת לחזור לשקט שם שוב

קצת קשה לאנשים להכיל.. להבין .. מה פשר המחיר בחברותא?!..

הוא זול לא כי הוא ברמה נמוכה.

הוא זול לא כי אין לו מה להציע.

הוא זול כי הוא נועד לעודד זוגות לצאת!!!! להתאוורר ולהתמלא!!! לאפשר לכולללםםםם לנפוש!!!

לא מעט אנו נפגשים עם זוגות שמספרים לנו שהם פעם ראשונה חוגגים בצימר!!

פעם ראשונה שניתנה להם האפשרות לצאת בלי לשבור חסכונות.!!

אז אם גם לכם בא להתפנק בחויה זוגית ויש לכם חברים שישמחו לשמוע על המיזם הטוב הזה..

שתפו.

צימר חברותא

צימר לחיזוק הקשר הזוגי בבני דקלים.

גקוזי מפנק.

מטבח מאובזר וכשר

פרטיות מוחלטת

גינה פרטית

ותוכן זוגי שפותח שיח זוגי וחויה זוגית שאין כמותה

380 שח ללילה .

0585358588

סתם, מבינה אותך מאוד...

הם כותבים שם שהם רוצים שכל זוג יוכל לצאת לנופש ולא יצטרך לוותר על זה בגלל שיקולים כלכליים, אבל לפחות אצלנו השיקול העיקרי הוא מי ישמור על הילדים... (יצאנו לאחרונה לצימר בפעם הראשונה במשך כל 19 שנות נישואינו, והסיבה שלא עשינו את זה עד עכשיו לא הייתה כלכלית...)

בכל אופן, באמת יוזמה מדהימה של בעלי הצימר האלה, וטוב שהיא מתפרסמת!

אין לי איפה להשאיר את הילדים. מכל כיוון שאני מסתכלת על זה - אין.

אני כמובן יכולה להתפשר, אבל לא רוצה.

בעלי אומר לי כל הזמן בואי נצא לנופש איתם, ככה אנחנו נהיה הכי רגועים. 

זה לא נופש זוגי

אבל בהחלט אוורור

אני כבר חודשיים עם אלגיות

פריחה של משהו מסויים או בכללי

לי קרמים טבעיים גורמים יותר אלגיות מהאלה הקלסיים. שווה לבדוק גם

אבק (היה הרבה אובך לאחרונה)

ממש בשנים האחרונות

לא עליתי על הבעיה לצערי, חוצמיזה שלהישאר בבית ממש עושה לי טוב ואני שונאת את העבודה שלי  חח

אני חושבת ששימוש באלרג'יקס ודומיו במקביל לחיפוש פתרונות אחרים זה לא בעיה

מה עדיף, לסבול בינתיים?

עושים שיקול של עלות/ סיכון במקרה הזה, מול התועלת

לרוב התועלת עולה על הסיכון בתרופות מסוג זה בעיניי, לפחות

אני גם לא לוקחת קבוע, אבל יש מקרים שזה ממש פוגע באיכות החיים 

בימים שזה ממש חריף לוקחת אלרגיקס וזה עוזר.

גם שימי בחדר מכשיר אדים, האוויר היבש בתקופה הזאת גם לא טוב

ממה שאני רואה למזג האויר- אבק, פריחה יש השפעות דרמטיות על האלרגיה. לכן אני לא רואה איך אפשר לטפל את זה מהשורש. אצל הסובלים באופן דרמטי אלרג'יקס זה ממש הצלה, ומכיוון שיש דברים שהם בלתי נשלטים אני לא הייתי שוללת.

וחלק לא?

למה דווקא אני סובלת ובעלי לא, מהילדים שלי- בת אחת כן והשאר לא

בטוח יש לזה סיבה 🙁

כמו שחלק רגישים לחלב או לגלוטן.

ואני גם לא סבלתי מזה בכלל

עד שבהריון של הבן שלי (זה שגם רגיש) חטפתי את זה קשה ומאז כל פעם זה חוזר באותה תקופה..

תמיד קצת לפני חודש מרץ החגיגה מתחילה-----

ממליצה לשים לב: יש צמחיה שמחמירה (ברחוב מסוים למדתי לעבור לצד השני של הכביש, למשל..)

וכן את עבודות נקיון הפסח לבצע עם מסכה על האף

ולפעמים אין מנוס מאלרג'יקס.....

אצלי זה בעונות מסויימות של השנה, ומעצים מסויימים.

יש מקומות ברחוב שבוע כשאני עוברת שם מתחילה לי אלרגיה, ואני מבינה שזה כנראה משיח או עץ שיש ליד...

אני פשוט מתמודדת עם הצינון,

וזהו.