היא פקחה את עיניה. החדר היה אפלולי, ופטפוטים חרישיים נשמעו מהצד השני של הווילון, שם שכבה האישה המבוגרת, עם

העיניים הטובות, שארי ידעה לזהות כי היא אישה חרדית. מדי כמה שעות נכנסו אליה מבקרים, בחור עם מגבעת שחורה, ושתי

נשים צעירות עם עגלה, כנראה ילדיה של האישה.

רוח קרירה חדרה פתאום מבעד לחלון הפתוח וארי הצטמררה. היא הרימה את מבטה אל השעון התלוי על הקיר, הוא הורה על

השעה חמש. אחמד אמר שיחזור בשש. אז יש לה שעה שקטה עכשיו, חופשיה מעיניו השחורות ומנוכחותו המאיימת, המעיקה.

קולות הפטפוטים והצחוק התגברו מעט במיטה שלצידה, וקול בכיו של תינוק נשמע מהחדר הסמוך. קול הבכי החלוש העלה בארי

תחושה נעימה, מתוקה, של ציפייה והתרגשות. עומרי שלה, תינוק קטן ומתוק שלה. מחכה לה בין כל התינוקות הזעירים. פתאום

עלה בה דחף ללכת ולראותו, להתנחם מחמימותו וריחו המשכר. אם היא תמהר תספיק להיות איתו מעט לפני שאחמד יגיע.

היא התרוממה, הורידה את רגליה אל הרצפה הקרירה והיטיבה את חלוק בית החולים שלה. לרגע חשה סחרחורת, תוצאה

מהשכיבה הממושכת, ואחריו פסעה לכיוון דלת החדר, ומשם- למסדרון. המסדרון היה ריק, מלבד שתי נשים צעירות ששוחחו על

ספסל מול אחד החדרים.

היא תרה בעיניה אחר אחות פנויה, ועיניה פגשו בדמותה הפעלתנית של מיה, האחות הנחמדה שסייעה לה קודם, היוצאת בזריזות

מאחד החדרים, גוררת איתה עגלת בית חולים עמוסה בבקבוקונים ומזרקים.

"סליחה, אחות?" פנתה אליה ארי בהיסוס, ומיה הרימה אליה את עיניה בחיוך נעים, "כן, חמודה? מה שלומך? צריכה עזרה?".

ארי חייכה במבוכה, "יש אפשרות שאלך לראות את התינוק שלי?" שאלה בשקט.

האחות החביבה ליוותה את ארי לחדר התינוקייה, וגלגלה אליה את העגלה הקטנה, השקופה, עליה הייתה מודבקת מדבקה כחולה

שנשאה את השם 'אחמד אל-סעיל'.

ארי הודתה לה בחיוך, והושיטה שתי ידיים אל תינוקה הקטן, הזעיר. היא הרימה אותו בעדינות, בזהירות, והניחה אותו בחיקה.

"עומרי שלי, קטנטן" היא לחשה, ועיניה התמלאו דמעות כששאפה את ריחו הנעים, והביטה בפניו האדומות המקומטות.

תווי פניו הזעירים הציפו את ליבה באהבה ובנחמה, מפיגים מעט את הכאב והבדידות שמילאו קודם את ליבה.

היא הוסיפה ללחוש לו מילים בקול נמוך, כשצלילי מנגינה עליזה חדרו לפתע לתודעתה.

"כן רני," היא שמעה את קולה של האחות הצעירה. היא הרימה את מבטה וראתה כי היא קיבלה שיחת וידאו במכשיר הנייד שלה.

מיה השמיעה צחוק קצר ועליז, והשיבה לזה שמעבר לקו, "כן, אני תכף מסיימת, אתה צודק.." היא השתהתה לרגע, מאזינה לדבריו

של אותו רני, ואחר השיבה, בקול חרישי יותר.

ארי הקשיבה לצלילי קולה של האחות הצעירה, ותחושת כאב וקנאה הזדחלה לליבה. היא נשמעת כזו שמחה, מאושרת, ודאי חייה

יפים ופשוטים, ואני.. צעירה ממנה בכמה שנים, וחיה כמו שפחה, רק סובלת.. דמעה חמקה מעיניה ונספגה בשערה.

היא הרכינה את מבטה שוב, אל האוצר הקטנטן שלה, 'ואת הילד הקטן שלי אני מכניסה לכאלו חיים..' השלימה בעצב.

דלת התינוקייה נפתחה לפתע, וארי שמעה קול צעדים מהירים המתקרבים לכיוונה. היא הרימה את ראשה במהירות, וליבה התכווץ

בפחד. אחמד.

בזווית עינה ראתה את מיה מרימה אליהם את עיניה ומביטה בהם בעניין.

אחמד התקרב אליה, גבותיו מכווצות בכעס, עיניו בוערות, "ארי!" הוא לחש בזעם, "מה את עושה פה? ומי אישר לך להניח את

הידיים המטונפות שלך על עומרי?" קולו התרומם מעט, אך נותר נמוך. "אני.. כן, סליחה.." היא פלטה בחיפזון, והרימה אליו את

עומרי הקטן.

הוא תפס בו בעדינות והוסיף, "נו קדימה! תחזרי מיד לחדר שלך!" בטון זועף.

ארי התרוממה על רגליה, ופסעה במהירות לעבר דלת הכניסה.

רגע לפני שיצאה, העיפה מבט מהיר לעבר מיה. משהו בהבעתה היה נראה משונה, כאילו הייתה מזועזעת, המומה, נחרדת ממשהו

ששמעה.

אשמח לדוגמא, לא הצלחתי למצוא למה התכוונת. או שלא הבנתי אותך בדיוק.

ותגידי, את חושבת שמיותר הרווחים הגדולים בין השורות? התלבטתי אם להשאיר את זה לפי הרווחים הרגילים, ובסוף חשבתי שזה נראה צפוף מדי.

מה את חושבת?

רעננתי עכשיו את הדף ופתאום אני רואה את הרווחים שאת מדברת עליהם.

לפני כן זה לא היה נראה ככ, סתם פשוט שורות שלמות, עד הסוף.

ברור שזה נראה מוזר.

באסה שאין לי איך לערוך

איזה יפה זה.

את מצליחה לתאר ממש את המציאות

זה מרתק אותי.

לדעתי הכתיבה הזאת מעולה בינתיים.

מחכה להמשך..

תודה איזה כיף.

אשמח לביקורת.

ותגידי איך את רואה את הדף, המשפטים מסודרים בצורה נורמלית, או קטועים?

לא יודעת למה זה קרה🤔

מופנה גם ל- @שרה את חייה 

עם רווח די גדול בין השורות.

הייתי אולי בהמשך מתארת את הבדידות שלה יותר למרות שגם עכשיו מרגישים את זה.

מעניין לקרוא סיפורים על "עמים אחרים"..

אני לא מאמין. לא, לא מסוגל לחשוב על זה. מה קורה פה, אלוהים.

זו לא היא. הוא לא ראה נכון. בוודאי התבלבל, מהפלאפון הכול נראה שונה. ואולי סתם נזכר בה, והלב הבוגדני שלו בחר לקשר תווי פנים, עיניים, ותלתל אחד, לזיכרון ישן. אהוב. כואב.

ערן טלטל את ראשו, מתנשם בכבדות, ואז הרים את הנייד וחייג שוב למיה.

"רני," מיה התנשפה. "רני מה קורה, תדבר איתי, אתה מבהיל אותי.." מיה שעל המסך הקטן הייתה חיוורת. היא בעצמה עוד לא עכלה את מה שאמר לה, במילים מבולבלות, בשיחה הקטועה שלהם לפני רגע.

"מיה, בבקשה בבקשה, תלכי לראות שזו לא היא," ערן דיבר בקול מגומגם, מבועת. אימה גדולה שררה בתוך ליבו.

אם זו היא, מה אני אעשה, אלוהים. מה.

"ערן, אני הולכת לבדוק, טוב?" מיה ניסתה לאלץ את עצמה לדבר בטון רגוע, ידע ערן. הוא שמע את הבהלה והבלבול שאחזו גם בה.

הוא ניתק, ונשכב על הספה. עוצם את עיניו, מתמכר לזיכרונות, לתמונות החיות, המוחשיות, שעלו וצפו מול עיניו.

"אז אמא, אנחנו יוצאים.. כן?" הוא שאל, והעלה מבט מתחנן על פניו. אריאנה חלפה על פניו וצחקה למראה ההבעה המגוחכת שלבש. ערן חייך לה בתגובה.

אמא התמהמהה בתשובתה, "נו, אמאאא-" שירי ניגשה אליה, והתרפקה עליה בטון מתפנק, "אנחנו יכולים לצאת? זה יהיה כל כך כיף!"

אמא חייכה בדאגה, בהבעה מסופקת, "אני לא יודעת, חמודים, זה קצת מפחיד אותי.. להיכנס ככה לבד אל המים. למה שלא תחכו למחר ואבא יוכל להצטרף אליכם?" בררה שוב, למרות שכבר ידעה את התשובה.

"נו, אמא," התמרמרה אריאנה, "זה פחות כיף שאבא בא, אנחנו רוצים לצאת רק אנחנו, הילדים.."

אמא קימטה את מצחה, חשבה מעט.

"נו," נאנחה, "ערני, אני יכולה לסמוך עליך שהכול בסדר ואתם אחראיים?"

ערן הנהן בחשיבות. צחוקה המאושר של שירי ליווה אותם בכל הדרך אל המעיין.

הוא פקח את עיניו במהירות.

לא מסוגל לחשוב על זה. לא רוצה להיזכר בזה, די!

אגרף את כפות ידיו במאמץ. מנסה לשווא להוציא את התמונות מהראש.

הצרחה של אריאנה, אותה הוא לא ישכח אף פעם. את הצרחה המבועתת, חסרת הנשימה-

"ערן!!" אריאנה צרחה, שאגה, וזינקה על רגליה.

 ערן נחרד, הסתכל על המעיין, לכיוון אליו הצביעה ידה של אריאנה. שירי! שאגה בתוך ראשו. מה היא עושה שם, איך נכנסה ולא שמנו לב. רגע אחד ישבה ופטפטה לצידו, ורגע לאחר מכן, צפה במים, השערות שלה מתערבלות סביב הפנים, דוממת.

הוא הרים את עצמו בבת אחת, קם מהמיטה. החדר נעשה אפלולי מעט. השמש שקעה לאיטה, והוא לא הדליק את האור. ניגש אל המתג, לחץ עליו. החדר הוצף באור לבן. חזק. מסנוור את עיניו העייפות. ערן מצמץ, ואז הסתובב ופנה אל פינת החדר, לשולחן הכתיבה, העמוס בניירות וקלסרים.

התיישב על הכיסא. ביד אחת פינה לו רווח צר על השולחן, והשעין את הראש על יד ימין. אצבעותיו מכסות את עיניו, מנסות למחוק תמונות קשות. צרובות.

הפנים של אמא בלוויה. הבכי של אבא כשהארון הקטן של שירי עמד לפניהם. מתחת לתכריכים הצליח ערן לזהות תווי פנים של הילדה המתוקה והתוססת שלו, שירי שלהם הקטנה, מה היא עושה שם, שאג בתוך עצמו.

והשבעה. הימים רצים. אריאנה שותקת, רחוקה ממנו, על הרצפה. אבא ואמא יושבים אחד ליד השני, העיניים של אמא אדומות. נפוחות. אבא לא מסתכל עליו. כשערן מגיש לאמא כוס מים, בערב השני, היא ממלמלת משהו. לא מחזירה אליו מבט.

רגע. הלב של ערן התחיל לדפוק בקצב מהיר יותר. מחשבה משוגעת נכנסה לו לראש. הוא הסתובב, מחפש בעיניו את אריאנה. התקרב אליה, "אריאנה," בקול נמוך. אריאנה נרעדה. היא הרכינה את ראשה במהירות. עיניה עצומות. "אריאנה," ניסה שוב, בקול מוזר, "תסתכלי עלי רגע," מתחנן. אריאנה הרימה את ראשה והביטה בו. בתוך העיניים היפות שלה, החומות, מלאות העצב והיגון, הוא הצליח לזהות את המבט הזה. מבט של ניכור. ריחוק.

מבט מלא בהאשמה.

הוא שמע כמו צווחה עולה בתוך אוזניו, מכאיבה לו כל כך. 'אתה אשם!! אתה אשם! הם כועסים עליך, אם לא אתה ופזיזותך, שירי עוד הייתה כאן איתנו!'

גם עכשיו ערן התנשף, כשהוא נזכר במבט של אריאנה. הוא לא ישכח אותו בחיים. כשהוא חושב עליה, על פניה ועיניה, הזיכרון החזק שעולה בו, הוא של ההאשמה שצרחה אליו מתוך עיניה. 

הוא התנשם בכבדות, מנסה להכניס אוויר אל הריאות, מרגיש שהוא הולך ונחנק מרגע לרגע. אחר כך התמונות כבר רצות מול עיניו, לא עוצרות.

"אני לא מסוגלת להסתכל עליו בעיניים," ערן עמד מאחורי הדלת ושמע אותה, את אמא לוחשת לאבא, "אני מרגישה שזה הוא. שהוא לקח את הבת שלי, שהוא לקח לי את שירי.." ואמא פרצה בבכי מר. אבא לא ענה, רק חיבק אותה שם, מעבר לקיר, ומלמל לה מילים מנחמות, מלאות בצער.

ואז הגיע הצו מהצבא, כמו קרש הצלה גואל, הנשלח אליו. ערן לא חשב פעמיים. הוא התייצב מיד. ברגע הראשון. כן, כן, לצאת מפה, לצאת מהתופת. כך ממש הרגיש.

לצאת מהבית שמלא ברגשות כעס וטינה, במבטים מתנכרים, בלחשושים והסתודדויות.

אבא ואמא לא התנגדו, וגם לא תמכו. בכלל, מאז הפטירה של שירי, לא נשמע קולם בבית. אמא הייתה בוכה בלילות, וגם בימים, אבא היה תמיד לצידה. תומך, מנחם, מנסה לשווא להתנחם.

ואריאנה.. אריאנה השתנתה. לא אותה ילדת קסם אנרגטית, מלאת פעילות וחדווה. אריאנה הזו קמלה. אריאנה של הבית בלי שירי נותרה ילדה שקטה. מבט מרוחק תמיד על פניה, והיא מסתגרת בתוך עצמה. לא משתפת. לא שואלת, לא מחייכת.

גם על הגיוס של ערן, הגיבה ב- "אה", וערן, שחשב שתוציא עוד מילת השתתפות כזו או אחרת, קם ממקומו בכבדות לאחר כמה דקות, כשקלט שהיא כבר עסוקה במחשבות אחרות.

הוא בילה שנתיים משוחררות, כמעט ולא חזר לביתו, גם בשבתות וחופשים, תמיד התנדב להישאר, לא הצליח להכריח את עצמו לחזור הביתה. בלילות, רגע לפני שנעצמו העיניים, היה צף באזניו המשפט של אמא, דוקר אותו, מייסר, "לא מסוגלת להסתכל עליו.. הוא לקח לי את שירי..".

אחרי הצבא, חזר ערן הביתה. כעת הוא נזכר ברגשות המעורבים שהתמלא בהם, כשחזר להתגורר בביתו, ניסה לחזור לחיק המשפחה.

הדלת נפתחה, ערן נקש פעמיים בעדינות, ונכנס אל תוך הבית. על גבו התיק הענק, ובעיניו- נמהלו מבוכה וגם פחד. אמא ישבה בסלון, קראה ספר. כשנכנס, היא הסתובבה אליו, ולרגע, הוא זיהה את הרגע ההוא, משהו במבטה, בעיניה, ניצת באור רך, מתגעגע.

"אמא," הוא היסס, חושש, תועה, "חזרתי..". הוא התקרב אליה, עוד צעד ועוד שתי פסיעות, התיישב לידה בחשש, על הספה. אצבעותיו ממוללות במבוכה את כיסוי הכרית הפרחוני. שניה של שקט, והוא נשא אליה שוב את עיניו, מייחל למצוא שם שוב את המבט ההוא, מבט של אם לבכורה, והתאכזב.

ערן נזכר באכזבה הזו. כאילו לקח מישהו את ליבו, שכבר היה שרוף, דהוי, והצית בו ניצוץ קטן. הפיח בו רמז קלוש לתקווה, לאהבה, לסליחה. ואז נעלם הניצוץ, אמא לא הצליחה לסלוח. כשהביטה בעיניו, חש ערן כי היא מביטה בעיניה של שירי, בשערה היפה, שומעת את צחוקה המתגלגל, העולז בכל חדרי הבית.

לא הרבה זמן לקח לו להחליט שהוא עוזב. ההחלטה התבשלה עוד בצבא, ותוך שבוע כבר סיפר בארוחת הערב המשפחתית, בעיניים מושפלות, כי הוא מתחיל ללמוד.

"באירופה?" תהה אבא, "למה לא כאן, ליד הבית?" אבל קולו של אבא לא היה חמים. רק מעשי, מתפלא לפשר ההחלטה החפוזה. ערן הכין תירוצים, סיבות, אבל לא היה קשה כלל להסביר, ולא היה צורך לשכנע. מבע עיניה של אמא אמר הכול, זה דווקא יקל עליהם אם ילך. גם להם קשה עם נוכחותו הטעונה בביתם.

הטלפון צלצל. ערן זינק אליו, 'זו מיה', חשב במהירות 'היא בטח חוזרת אלי, לספר לי שזו היא, שלא התבלבלתי', ליבו פועם בעוצמה, 'זו אכן הייתה אריאנה מתחת לכתונת בית החולים, ואלו היו עיניה, ותלתל שערה הזהוב, משתרבב בין קפלי הכאפייה שעל ראשה'.

אם יש ביקורת אני אשמח🤗

לא חייב, כן? אבל כשבא לך, ואת רוצה, 

אני אשמח להע/ארות על הכתיבה.

זה פשוט יפה!

העלילה מרתקת

והכתיבה שלך שוטפת. פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.

קליל וכיף לקרוא...

בתור מישהי בלי רישיון לא לגמרי הנבתי את הכל אבל הכתיבה ממש יפההה

ליתר דיוק בכרטסת בארנק

כי אז כל פעם שרואים אותם, יש גם קוועצ' בלב

אבל על גלגלי עזר אין לי מה להגיב,

כבר שנים לא נגעתי בהם

ועל אופנוע אין מה לדבר,

זה לא שאלה "האם" (יהיה תאונה)

אלא "מתי"

לכן לא עשיתי עליו רישיון..

האמת שהתפילה על האופניים תלויה אצלי על האופניים -

ככה שזה תופס אותי ברגע הנכון..

אני לא יודע בן כמה אתה,

אבל יפה שאתה נוסע על אופניים. 👍

נראה לי שההבדל בין ילד למבוגר זה: 

לא אם ישלך אופניים אלא

1) איזה מרחק אתה נוסע

2) וכמה כסאות תינוק ישלך על האופניים

הדובר איננו נשוי אך זה מהשרואה בשכונה

לזה לא צריך רשיון ;)

אני עדיין מתלבט אם הגירסה עם הגלגלי עזר טובה יותר

אז פעם אחרת

אבל לפעמים קשה לביצוע

בשביל זה התפילה.

זו התודעה שחודרת לאט לאט..

עדיף מכלום

למרות שאני עכשיו עובד לאט על עצמי,

אני מאוד נהנה לנסוע מהר, אבל כשמבינים שזה לא באמת מקדם אותך

וסתם מסכן את הציבור,

אפשר לצמצם את זה בעזרת השכל...

תסביר וגם לאלו שללא רשיון בינינו

זה בעיקר להעביר את מה שכולם יודעים בשכל,

לחוויה, ככה כל שינוי עובד אצל בני אדם.

(לפחות אצלי )

ממש משמח לשמוע, תודה רבה🙏

חרוזים מדויקים, מסר יפה, ההפתעה שהוא צדק בנתינת המוסר והקצ' בסוף שזה לא היה תודה, ממש יפה!

לרגע חשבתי שאת מספרת על עצמך...😶

יפה! תודה על העין הטובה🙏

ברוך ה' לא קרה לי, סתם רעיון שעלה לי לראש...

זה לא מפוסק? פיסקתי איפה שחשבתי שצריך, בכללי אני כותבת שורות מאוד ארוכות, אני מודעת לזה, אבל הפעם פשוט חשבתי ששורות ארוכות יכניסו את הקורא לחוויה...

בקיצור, אם זה כתיבה שלך אז יש רגש וכישרון, אבל דווקא בגלל שזה מרגש - זה ממש לא לעניין.

חרדים חד משמעית לומדים ביום הזיכרון, אין הבדל בינו לבין יום לימודים רגיל למעט סיום מוקדם יותר כדי שתלמידים שנמצאים באזורים פקוקים יוכלו לחזור לבית בלי בעיה, לכן גם הרבה פעמים יש מבחנים ואז משתחררים אחריהם(אם כי נכון שביום העצמאות לא לומדים).

חלק מהעניין של הסיפור היה באמת להראות את המקום וההתייחסות של חרדים נפגעי פעולות איבה ליום הזיכרון, ברוך ה' אני באמת לא יודעת מה חרדים פגועים חושבים על זה (ומקווה בע"ה גם לא לדעת...) אז כנראה שזה לא יצא מדויק מספיק אבל זה פשוט מה שהרגשתי.....

המחשבה שלי הייתה שלא מייחסים חשיבות לעמידה אלא חושבים על הנרצחים ואומרים תהילים, לכן, אם שמת לב-לא אמרתי כלום על העמידה בצפירה בערב, הם אמרו תהילים, לא בהכרח בעמידה ולא בהכרח בישיבה...

תודה על המחמאה אם כי לא לגמרי הבנתי מה לא לעניין, אולי השתנת לך הדעה אחרי מה שכתבתי...

התכוונתי לומר ככה:

1. אצל בנות חרדיות שעות הלימוד הוא כמו ממלכתי וממ"ד. כלומר ביום הזיכרון מסיימים מוקדם אז לא סביר שתהיה מתכונת.

2. ממה שאני מכיר, משפחות של נפגעי פעולות איבה חרדיים ככלל לא מייחסות מחשיבות ליום הזיכרון (זה בשונה ממשפחות חיילים, שמטבע הדברים הן יותר מחוברות לצהל ולטקסים). אני מניח שזוכרים ומתאבלים באזכרה ותו לא.

3. הנושא של עמידה בצפירה ואמירת תהילים הוא בדיוק הנקודה. ההנחה היא שרוב החרדים לא עומדים בצפירה אם אין הכרח (מכרו להם שזה חוקות הגויים ושזה מנהג של נאצים או משהו כזה), מאידך הם מספרים שהם אומרים תהילים ובטח חלקם לא משקרים. כך שבפרט הזה אין חידוש גדול בסיפור שלך.

4. מכיוון שהסיפור שלך נראה לי תלוש מהמציאות וגם לא מתאר סיפור אמיתי אלא מביע רגש ובאמת מאוד מרגש - אז הסיפור נשאר קצת לא לעניין, כי הוא לא תורם כלום חוץ מלרגש; ומצד שני אי אפשר שלא לנתפעל מכישרונותייך הברוכים!

5. (אגב באופן אישי לא כ"כ חוויתי קשרים רגשיים משמעותיים בין אחים, אז כנראה יש לי נטייה לסלוד מסיפורים שמתארים את מה שקצת היה חסר לי. וזו כמובן בעיה שלי...)

גם יתכן שאני בכלל טועה. אחרי הכל, כל אחד מספר על מה שהוא רואה ומכיר...

והכי חשוב זה שתוחמאי! גם על הכישאון וגם על הרצון לדון לכף זכות

האמת שהסיפור נכתב ממקום של מישהי על התפר שבין חרדית לדת"ל מה שאולי גרם לי לשלב בין שניהם גם בדמויות...

תודה רבה על המחמאות, מחמם ממשש!!

בלעתי כל מילה

מעריך מאוד

שמחה שהתחברת...

אהבתי את העובדה שהעובדות מתקלפות אחת אחרי השנייה

זה נותן תחושה שאתה אפפעם לא יכול לדעת את המציאות המלאה

ואז בסוף הפאנצ' שהיא יתומה

בס"ד

הסיפור שכתבת מזכיר לי (סיפור קצת יותר בנאלי, אבל אמיתי):

ביום הזיכרון האחרון ישבתי עם בני הפעוט ועם אחותי בבית קפה מפנק, בין 9:00 ל-10:00. ותהיתי מה אנשים סביבי חושבים על הנשים האלה שבוחרות להיפגש לכיף שלהן דווקא בבוקר יום הזיכרון.

והסיבה שישבנו שם הייתה -

שבעלי היה במילואים,

שבני הפעוט קדח מחום (40.5 מעלות),

שלבת הגדולה שלי היה טקס בבית הספר הקרוב לבית הקפה והיה לה שם תפקיד מרכזי והיה לה חשוב מאד שאגיע.

שלא ידעתי באיזה ילד לבחור -

הבן החולה או הבת המציגה,

ושבסוף נאלצתי לבקש מאחותי שהיא תשמור על הפעוט בזמן הטקס.

שאנחנו גרים רחוק מאד מבית הספר,

ושלא ידעתי איפה להסתובב עם הפעוט החולה בשעתיים שבין הפיזור בשעה 8:00 לבין הטקס בשעה 10:30,

ושרציתי שבני יהיה קצת עם אחותי לפני שאני נפרדת ממנו, כדי שיהיה לו יותר קל,

ושבית הקפה הזה היה פחות או יותר המקום היחיד בסביבה שהיה רלוונטי שניפגש בו.

ואם מישהו אכן חשב משהו (מקווה שלא, אבל אם קרה ומישהו חשב), אז שידע שבכיתי במהלך כל הטקס של הבת שלי, כי יום הזיכרון זה אחד האירועים הכי חזקים אצלי בלב בלוח השנה.

כל כך חשוב לא לשפוט אנשים לפי מה שנראה לך ממבט ראשון, אמנם כתבתי את זה קיצוני בכוונה בשביל להדגיש את המסר אבל ברגע שמדובר בסיפור אמיתי שאשכרה קרה ובמישהי שגם הרגישה את החוסר נעימות וחששה מהמחשבות של הסביבה-זה כל כך יותר חזק...

הכוונה, עד כמה שאני מבינה, זה ללמד זכות; זו מצווה חשובה מאוד,

כך הבנתי, על פי הרמב"ם.

שני ספרים שעוזרים לי לזכור זאת (לא קל, לא קל, במיוחד בשעת נסיון) הם:

הצד השני של הסיפור - יהודית סמט

מאזני צדק - ערוך על ידי דוד גבריאל.

האדם רואה לעיניים והשם - ללב.

אם היינו במקום הזולת, היינו, מן הסתם, מדברים/מתנהגים כמותו.

לדעתי הכוונה היא אפילו יותר עמוקה, שהרי לעולם לא נגיע באמת למקום של הזולת כי כל אחד נבנה מסיפורי החיים שלו שהפכו אותו למה שהוא היום ואפילו אם תהיה את אותה סיטואציה בדיוק לשני אנשים-כל אחד מהם יגיב אליה בצורה שונה על פי המציאות בה הוא נמצא עכשיו... 

כל שנותר הוא להירדם על משכבה

קצת מזכיר לי את וובקינז תובב"א