סיפור, הלוואי שבהמשכים.(:
בהצלחה!אהבה.
1.(:

היא פקחה את עיניה. החדר היה אפלולי, ופטפוטים חרישיים נשמעו מהצד השני של הווילון, שם שכבה האישה המבוגרת, עם
העיניים הטובות, שארי ידעה לזהות כי היא אישה חרדית. מדי כמה שעות נכנסו אליה מבקרים, בחור עם מגבעת שחורה, ושתי
נשים צעירות עם עגלה, כנראה ילדיה של האישה.
רוח קרירה חדרה פתאום מבעד לחלון הפתוח וארי הצטמררה. היא הרימה את מבטה אל השעון התלוי על הקיר, הוא הורה על
השעה חמש. אחמד אמר שיחזור בשש. אז יש לה שעה שקטה עכשיו, חופשיה מעיניו השחורות ומנוכחותו המאיימת, המעיקה.
קולות הפטפוטים והצחוק התגברו מעט במיטה שלצידה, וקול בכיו של תינוק נשמע מהחדר הסמוך. קול הבכי החלוש העלה בארי
תחושה נעימה, מתוקה, של ציפייה והתרגשות. עומרי שלה, תינוק קטן ומתוק שלה. מחכה לה בין כל התינוקות הזעירים. פתאום
עלה בה דחף ללכת ולראותו, להתנחם מחמימותו וריחו המשכר. אם היא תמהר תספיק להיות איתו מעט לפני שאחמד יגיע.
היא התרוממה, הורידה את רגליה אל הרצפה הקרירה והיטיבה את חלוק בית החולים שלה. לרגע חשה סחרחורת, תוצאה
מהשכיבה הממושכת, ואחריו פסעה לכיוון דלת החדר, ומשם- למסדרון. המסדרון היה ריק, מלבד שתי נשים צעירות ששוחחו על
ספסל מול אחד החדרים.
היא תרה בעיניה אחר אחות פנויה, ועיניה פגשו בדמותה הפעלתנית של מיה, האחות הנחמדה שסייעה לה קודם, היוצאת בזריזות
מאחד החדרים, גוררת איתה עגלת בית חולים עמוסה בבקבוקונים ומזרקים.
"סליחה, אחות?" פנתה אליה ארי בהיסוס, ומיה הרימה אליה את עיניה בחיוך נעים, "כן, חמודה? מה שלומך? צריכה עזרה?".
ארי חייכה במבוכה, "יש אפשרות שאלך לראות את התינוק שלי?" שאלה בשקט.
האחות החביבה ליוותה את ארי לחדר התינוקייה, וגלגלה אליה את העגלה הקטנה, השקופה, עליה הייתה מודבקת מדבקה כחולה
שנשאה את השם 'אחמד אל-סעיל'.
ארי הודתה לה בחיוך, והושיטה שתי ידיים אל תינוקה הקטן, הזעיר. היא הרימה אותו בעדינות, בזהירות, והניחה אותו בחיקה.
"עומרי שלי, קטנטן" היא לחשה, ועיניה התמלאו דמעות כששאפה את ריחו הנעים, והביטה בפניו האדומות המקומטות.
תווי פניו הזעירים הציפו את ליבה באהבה ובנחמה, מפיגים מעט את הכאב והבדידות שמילאו קודם את ליבה.
היא הוסיפה ללחוש לו מילים בקול נמוך, כשצלילי מנגינה עליזה חדרו לפתע לתודעתה.
"כן רני," היא שמעה את קולה של האחות הצעירה. היא הרימה את מבטה וראתה כי היא קיבלה שיחת וידאו במכשיר הנייד שלה.
מיה השמיעה צחוק קצר ועליז, והשיבה לזה שמעבר לקו, "כן, אני תכף מסיימת, אתה צודק.." היא השתהתה לרגע, מאזינה לדבריו
של אותו רני, ואחר השיבה, בקול חרישי יותר.
ארי הקשיבה לצלילי קולה של האחות הצעירה, ותחושת כאב וקנאה הזדחלה לליבה. היא נשמעת כזו שמחה, מאושרת, ודאי חייה
יפים ופשוטים, ואני.. צעירה ממנה בכמה שנים, וחיה כמו שפחה, רק סובלת.. דמעה חמקה מעיניה ונספגה בשערה.
היא הרכינה את מבטה שוב, אל האוצר הקטנטן שלה, 'ואת הילד הקטן שלי אני מכניסה לכאלו חיים..' השלימה בעצב.
דלת התינוקייה נפתחה לפתע, וארי שמעה קול צעדים מהירים המתקרבים לכיוונה. היא הרימה את ראשה במהירות, וליבה התכווץ
בפחד. אחמד.
בזווית עינה ראתה את מיה מרימה אליהם את עיניה ומביטה בהם בעניין.
אחמד התקרב אליה, גבותיו מכווצות בכעס, עיניו בוערות, "ארי!" הוא לחש בזעם, "מה את עושה פה? ומי אישר לך להניח את
הידיים המטונפות שלך על עומרי?" קולו התרומם מעט, אך נותר נמוך. "אני.. כן, סליחה.." היא פלטה בחיפזון, והרימה אליו את
עומרי הקטן.
הוא תפס בו בעדינות והוסיף, "נו קדימה! תחזרי מיד לחדר שלך!" בטון זועף.
ארי התרוממה על רגליה, ופסעה במהירות לעבר דלת הכניסה.
רגע לפני שיצאה, העיפה מבט מהיר לעבר מיה. משהו בהבעתה היה נראה משונה, כאילו הייתה מזועזעת, המומה, נחרדת ממשהו
ששמעה.
...רחל יהודייה בדם
ממש
בחלק מהשורות ירדת שורה
במקום לא נכון..
שימי לב לזה
משהו כל כך קטן אבל כן משמעותי..
מחכה להמשך 🙂
תודה!(:
אשמח לדוגמא, לא הצלחתי למצוא למה התכוונת. או שלא הבנתי אותך בדיוק.
ותגידי, את חושבת שמיותר הרווחים הגדולים בין השורות? התלבטתי אם להשאיר את זה לפי הרווחים הרגילים, ובסוף חשבתי שזה נראה צפוף מדי.
מה את חושבת?
למשלרחל יהודייה בדם
ירידת שורה
השעה חמש
האמת שעכשיו אני מצליחה להבין למה עשית את זה אבל בעיניים משפטים שיורדים באמצע לשורה הבאה זה קצת מפריע..
אוקי. וואו. איזה מוזר.(:
רעננתי עכשיו את הדף ופתאום אני רואה את הרווחים שאת מדברת עליהם.
לפני כן זה לא היה נראה ככ, סתם פשוט שורות שלמות, עד הסוף.
ברור שזה נראה מוזר.
באסה שאין לי איך לערוך
לא נורארחל יהודייה בדם
🙂תראי איך אני רואה את זה. שוב.(:

...ילדה של אבא
איזה יפה זה.
את מצליחה לתאר ממש את המציאות
זה מרתק אותי.
לדעתי הכתיבה הזאת מעולה בינתיים.
מחכה להמשך..
..(:
זה עם משפטים קטועיםשרה את חייה
הסיפור עצמו מהמם ממש ובאמת סקרנת, כתוב טוב
אני רואה דווקא את המשפטים בצורה רגילהילדה של אבא
עם רווח די גדול בין השורות.
הייתי אולי בהמשך מתארת את הבדידות שלה יותר למרות שגם עכשיו מרגישים את זה.
ממש יפה, ומעניין.. מחכה להמשך🙂שרה את חייה
וואו.. אהבתי מאוד.אנו_נימי (G+)
מעניין לקרוא סיפורים על "עמים אחרים"..
2.(:

אני לא מאמין. לא, לא מסוגל לחשוב על זה. מה קורה פה, אלוהים.
זו לא היא. הוא לא ראה נכון. בוודאי התבלבל, מהפלאפון הכול נראה שונה. ואולי סתם נזכר בה, והלב הבוגדני שלו בחר לקשר תווי פנים, עיניים, ותלתל אחד, לזיכרון ישן. אהוב. כואב.
ערן טלטל את ראשו, מתנשם בכבדות, ואז הרים את הנייד וחייג שוב למיה.
"רני," מיה התנשפה. "רני מה קורה, תדבר איתי, אתה מבהיל אותי.." מיה שעל המסך הקטן הייתה חיוורת. היא בעצמה עוד לא עכלה את מה שאמר לה, במילים מבולבלות, בשיחה הקטועה שלהם לפני רגע.
"מיה, בבקשה בבקשה, תלכי לראות שזו לא היא," ערן דיבר בקול מגומגם, מבועת. אימה גדולה שררה בתוך ליבו.
אם זו היא, מה אני אעשה, אלוהים. מה.
"ערן, אני הולכת לבדוק, טוב?" מיה ניסתה לאלץ את עצמה לדבר בטון רגוע, ידע ערן. הוא שמע את הבהלה והבלבול שאחזו גם בה.
הוא ניתק, ונשכב על הספה. עוצם את עיניו, מתמכר לזיכרונות, לתמונות החיות, המוחשיות, שעלו וצפו מול עיניו.
"אז אמא, אנחנו יוצאים.. כן?" הוא שאל, והעלה מבט מתחנן על פניו. אריאנה חלפה על פניו וצחקה למראה ההבעה המגוחכת שלבש. ערן חייך לה בתגובה.
אמא התמהמהה בתשובתה, "נו, אמאאא-" שירי ניגשה אליה, והתרפקה עליה בטון מתפנק, "אנחנו יכולים לצאת? זה יהיה כל כך כיף!"
אמא חייכה בדאגה, בהבעה מסופקת, "אני לא יודעת, חמודים, זה קצת מפחיד אותי.. להיכנס ככה לבד אל המים. למה שלא תחכו למחר ואבא יוכל להצטרף אליכם?" בררה שוב, למרות שכבר ידעה את התשובה.
"נו, אמא," התמרמרה אריאנה, "זה פחות כיף שאבא בא, אנחנו רוצים לצאת רק אנחנו, הילדים.."
אמא קימטה את מצחה, חשבה מעט.
"נו," נאנחה, "ערני, אני יכולה לסמוך עליך שהכול בסדר ואתם אחראיים?"
ערן הנהן בחשיבות. צחוקה המאושר של שירי ליווה אותם בכל הדרך אל המעיין.
הוא פקח את עיניו במהירות.
לא מסוגל לחשוב על זה. לא רוצה להיזכר בזה, די!
אגרף את כפות ידיו במאמץ. מנסה לשווא להוציא את התמונות מהראש.
הצרחה של אריאנה, אותה הוא לא ישכח אף פעם. את הצרחה המבועתת, חסרת הנשימה-
"ערן!!" אריאנה צרחה, שאגה, וזינקה על רגליה.
ערן נחרד, הסתכל על המעיין, לכיוון אליו הצביעה ידה של אריאנה. שירי! שאגה בתוך ראשו. מה היא עושה שם, איך נכנסה ולא שמנו לב. רגע אחד ישבה ופטפטה לצידו, ורגע לאחר מכן, צפה במים, השערות שלה מתערבלות סביב הפנים, דוממת.
הוא הרים את עצמו בבת אחת, קם מהמיטה. החדר נעשה אפלולי מעט. השמש שקעה לאיטה, והוא לא הדליק את האור. ניגש אל המתג, לחץ עליו. החדר הוצף באור לבן. חזק. מסנוור את עיניו העייפות. ערן מצמץ, ואז הסתובב ופנה אל פינת החדר, לשולחן הכתיבה, העמוס בניירות וקלסרים.
התיישב על הכיסא. ביד אחת פינה לו רווח צר על השולחן, והשעין את הראש על יד ימין. אצבעותיו מכסות את עיניו, מנסות למחוק תמונות קשות. צרובות.
הפנים של אמא בלוויה. הבכי של אבא כשהארון הקטן של שירי עמד לפניהם. מתחת לתכריכים הצליח ערן לזהות תווי פנים של הילדה המתוקה והתוססת שלו, שירי שלהם הקטנה, מה היא עושה שם, שאג בתוך עצמו.
והשבעה. הימים רצים. אריאנה שותקת, רחוקה ממנו, על הרצפה. אבא ואמא יושבים אחד ליד השני, העיניים של אמא אדומות. נפוחות. אבא לא מסתכל עליו. כשערן מגיש לאמא כוס מים, בערב השני, היא ממלמלת משהו. לא מחזירה אליו מבט.
רגע. הלב של ערן התחיל לדפוק בקצב מהיר יותר. מחשבה משוגעת נכנסה לו לראש. הוא הסתובב, מחפש בעיניו את אריאנה. התקרב אליה, "אריאנה," בקול נמוך. אריאנה נרעדה. היא הרכינה את ראשה במהירות. עיניה עצומות. "אריאנה," ניסה שוב, בקול מוזר, "תסתכלי עלי רגע," מתחנן. אריאנה הרימה את ראשה והביטה בו. בתוך העיניים היפות שלה, החומות, מלאות העצב והיגון, הוא הצליח לזהות את המבט הזה. מבט של ניכור. ריחוק.
מבט מלא בהאשמה.
הוא שמע כמו צווחה עולה בתוך אוזניו, מכאיבה לו כל כך. 'אתה אשם!! אתה אשם! הם כועסים עליך, אם לא אתה ופזיזותך, שירי עוד הייתה כאן איתנו!'
גם עכשיו ערן התנשף, כשהוא נזכר במבט של אריאנה. הוא לא ישכח אותו בחיים. כשהוא חושב עליה, על פניה ועיניה, הזיכרון החזק שעולה בו, הוא של ההאשמה שצרחה אליו מתוך עיניה.
הוא התנשם בכבדות, מנסה להכניס אוויר אל הריאות, מרגיש שהוא הולך ונחנק מרגע לרגע. אחר כך התמונות כבר רצות מול עיניו, לא עוצרות.
"אני לא מסוגלת להסתכל עליו בעיניים," ערן עמד מאחורי הדלת ושמע אותה, את אמא לוחשת לאבא, "אני מרגישה שזה הוא. שהוא לקח את הבת שלי, שהוא לקח לי את שירי.." ואמא פרצה בבכי מר. אבא לא ענה, רק חיבק אותה שם, מעבר לקיר, ומלמל לה מילים מנחמות, מלאות בצער.
ואז הגיע הצו מהצבא, כמו קרש הצלה גואל, הנשלח אליו. ערן לא חשב פעמיים. הוא התייצב מיד. ברגע הראשון. כן, כן, לצאת מפה, לצאת מהתופת. כך ממש הרגיש.
לצאת מהבית שמלא ברגשות כעס וטינה, במבטים מתנכרים, בלחשושים והסתודדויות.
אבא ואמא לא התנגדו, וגם לא תמכו. בכלל, מאז הפטירה של שירי, לא נשמע קולם בבית. אמא הייתה בוכה בלילות, וגם בימים, אבא היה תמיד לצידה. תומך, מנחם, מנסה לשווא להתנחם.
ואריאנה.. אריאנה השתנתה. לא אותה ילדת קסם אנרגטית, מלאת פעילות וחדווה. אריאנה הזו קמלה. אריאנה של הבית בלי שירי נותרה ילדה שקטה. מבט מרוחק תמיד על פניה, והיא מסתגרת בתוך עצמה. לא משתפת. לא שואלת, לא מחייכת.
גם על הגיוס של ערן, הגיבה ב- "אה", וערן, שחשב שתוציא עוד מילת השתתפות כזו או אחרת, קם ממקומו בכבדות לאחר כמה דקות, כשקלט שהיא כבר עסוקה במחשבות אחרות.
הוא בילה שנתיים משוחררות, כמעט ולא חזר לביתו, גם בשבתות וחופשים, תמיד התנדב להישאר, לא הצליח להכריח את עצמו לחזור הביתה. בלילות, רגע לפני שנעצמו העיניים, היה צף באזניו המשפט של אמא, דוקר אותו, מייסר, "לא מסוגלת להסתכל עליו.. הוא לקח לי את שירי..".
אחרי הצבא, חזר ערן הביתה. כעת הוא נזכר ברגשות המעורבים שהתמלא בהם, כשחזר להתגורר בביתו, ניסה לחזור לחיק המשפחה.
הדלת נפתחה, ערן נקש פעמיים בעדינות, ונכנס אל תוך הבית. על גבו התיק הענק, ובעיניו- נמהלו מבוכה וגם פחד. אמא ישבה בסלון, קראה ספר. כשנכנס, היא הסתובבה אליו, ולרגע, הוא זיהה את הרגע ההוא, משהו במבטה, בעיניה, ניצת באור רך, מתגעגע.
"אמא," הוא היסס, חושש, תועה, "חזרתי..". הוא התקרב אליה, עוד צעד ועוד שתי פסיעות, התיישב לידה בחשש, על הספה. אצבעותיו ממוללות במבוכה את כיסוי הכרית הפרחוני. שניה של שקט, והוא נשא אליה שוב את עיניו, מייחל למצוא שם שוב את המבט ההוא, מבט של אם לבכורה, והתאכזב.
ערן נזכר באכזבה הזו. כאילו לקח מישהו את ליבו, שכבר היה שרוף, דהוי, והצית בו ניצוץ קטן. הפיח בו רמז קלוש לתקווה, לאהבה, לסליחה. ואז נעלם הניצוץ, אמא לא הצליחה לסלוח. כשהביטה בעיניו, חש ערן כי היא מביטה בעיניה של שירי, בשערה היפה, שומעת את צחוקה המתגלגל, העולז בכל חדרי הבית.
לא הרבה זמן לקח לו להחליט שהוא עוזב. ההחלטה התבשלה עוד בצבא, ותוך שבוע כבר סיפר בארוחת הערב המשפחתית, בעיניים מושפלות, כי הוא מתחיל ללמוד.
"באירופה?" תהה אבא, "למה לא כאן, ליד הבית?" אבל קולו של אבא לא היה חמים. רק מעשי, מתפלא לפשר ההחלטה החפוזה. ערן הכין תירוצים, סיבות, אבל לא היה קשה כלל להסביר, ולא היה צורך לשכנע. מבע עיניה של אמא אמר הכול, זה דווקא יקל עליהם אם ילך. גם להם קשה עם נוכחותו הטעונה בביתם.
הטלפון צלצל. ערן זינק אליו, 'זו מיה', חשב במהירות 'היא בטח חוזרת אלי, לספר לי שזו היא, שלא התבלבלתי', ליבו פועם בעוצמה, 'זו אכן הייתה אריאנה מתחת לכתונת בית החולים, ואלו היו עיניה, ותלתל שערה הזהוב, משתרבב בין קפלי הכאפייה שעל ראשה'.
...רחל יהודייה בדם
מאוד מוכשרת את
זה מאוד מקצועי הכתיבה..
תודה
(:
אם יש ביקורת אני אשמח🤗
לא חייב, כן? אבל כשבא לך, ואת רוצה,
אני אשמח להע/ארות על הכתיבה.
אוקיי,אם את מבקשת..רחל יהודייה בדם
.. אגיע מתוך עניין עכשיו לא של העלילה אלא של הכתיבה...בעיקרון באמת שלגמרי יש לך את זה..
ואשב מחר לקרוא שוב, אהיה יותר ספציפית בהתאם למה שאת ביקשת...
לילה טוב 🙂
...ילדה של אבאאחרונה
זה פשוט יפה!
העלילה מרתקת
והכתיבה שלך שוטפת. פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.
מי נתן לך רישיוןעיניים טובות
בחיים לא חשבתי שאפשר למשש ככה פגיעות.
החלל הריק בין המילים ללב נשאר דומם, בעיקר מדמם, ובאוזני רק זעקה נוקבת: "מי נתן לך רישיון?!"
הזירה נראית כמו אחרי תאונה קשה במיוחד. הצעדים הכבדים של אחריות מנסרים את השטח עד שהוא מסיים להקיף את הזירה ושולח בי מבט שאין בי כוחות נפשיים להסתכל בו חזרה.
זה רצון. זה רצון. אני ידעתי מיד. הוא שרוע מדמם במרכז הזירה שאשמה מכתרת כעת בסרטים אדומים. תוך כדי אני שומעת אותה ממלמלת-מטיחה לכיווני, נוטפת ארסיות: "לא סתם רצון. זה הרצון הטוב. ה-רצון הטוב".
אני רוצה לצעוק לה שזה לא הזמן כרגע, שהוא מאבד דם יקר, שיטפלו בו לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל כל מה שיוצא לי מהפה זה רק יבבות קטועות שכנראה מנסרות את הלב של ביטחון שנדרס במרכז החזה.
מרחוק אני רואה את חמלה נוגעת-לא נוגעת, בטח מפחדת להתקרב. לעזאזל, למה היא נשארת לבהות שם? לא רואה שצריך אותה כאן דחוף?
בטחון משחרר אנחות קטועות מפעם לפעם, מחרחר בצורה שמדאיגה את אשמה ואחריות.
רצון מאבד סופית את ההכרה.
כל העסק הזה מדליק את אשמה שבפנים מיוסרות מתקרבת אליי, מדדה עקב בצד אגודל עד שעיניה ננעצות עמוק בעיני והיא לוחשות אליהן, שוב עם הארס הזה: "את הרגת את רצון".
אחריות ואשמה אוהבות לעבוד יחד, אני כבר מכירה אותן היטב. שני צדדים של אותו מטבע שחוק שכעת נזרק לכיווני ואני חסרת אונים.
חוסר אונים. בחייאת ראבאק איך שכחתי ממנו. אורות כחול-אדום מהבהבים מולי בדיוק כשאני קולטת אותו מתרוצץ בתוך הזירה עד שכמעט ובורח ממנה.
כשהוא יושב ליד מה שנשאר מרצון הוא מזכיר לי ילד כאפות, מחכה לבריון של השכבה שירביץ לו.
אחריות מנסה להזיז אותו מהשטח המסומן. אשמה דווקא גוררת אותו לשבת על רצון, אולי חושבת שבכוחו להנשים אותו. מפגר.
איך תמיד אני נתקעת עם הכוחות האלו, כנראה שוב חוייג המספר הלא נכון בלהט הלחץ והכאוס.
"גם כן כאוס. בגללו התאונה בכלל", אשמה מלכה בלקרוא מחשבות, והמחשבות שלה מלקות בחזרה. אולי זאת האֲשָׁמָה בעצם.
בין חרחור אחד של ביטחון למשנהו יש לי כמה שניות לעצמי ושוב השאלה חוזרת להכות ולהדהד בי, "מי נתן לך רישיון?!"
חבר'ה יש תחרות כתיבההרמוניה
שיר או סיפור קצר עד 250 מילים
הנושא הוא "אמת"
תרשמו בגוגל "מילה במקום 2026" ותראו פרטים
אפשר לשלוח רק עוד 10 ימים
יש פה הרבה מוכשרים...
בהצלחה
וואי תודה, שלחתי עכשיואהבה.
איזה יופי רוצה לשתף?הרמוניה
הבנתי שאסור להעלות לרשת..אהבה.
לפי התקנון.
אולי כשיפרסמו את הזוכים אני אעלה
אהה חחח אופסהרמוניה
לא נורא חוקים נועדו כדי לעבור אותם
חוץ מזה שכאן זה לא באמת רשת זה סך הכל חצר אחורית כזאת..😅
סתם סתם אבל אם באלך תשלחי לי בפרטי
הרמוניה
תודה על ההכוונה
סופר צעיר
הנה אחד משלושה שירים שכתבתי לתחרות
עֵת תָּבוֹא הָאֱמֶת
לְבִקּוּר אֶצְלֵנוּ,
בְּוַדַּאי תִּתְפַּלֵּא
מֵעֹקֶם שְׁבִילֵינוּ.
עִקְבוֹתֶיהָ יְכַסּוּ אֶרֶץ
בּוֹחֶנֶת שֶׁלֶט אֶל דֶּרֶךְ,
תִּשְׁכֹּן בְּלֵב כָּל נַוָּד
תָּסֹב כְּנָחָשׁ כָּל כֶּרֶךְ.
לְבַסּוֹף תַּעֲצֹר הָאֱמֶת
לָפוּשׁ תַּחַת בְּרוֹשׁ,
יַעֲצֹר לְיָדָהּ זָב חֹטֶם
וִינַעְנֵעַ אֶת הָרֹאשׁ.
מוֹפִיעָה בְּכָל מָקוֹם,
וַעֲדַיִן אַתְּ נִסְתֶּרֶת.
לְךָ יֵשׁ רַק דֶּרֶךְ אַחַת
וְלָנוּ יֶשְׁנָהּ כָּל דֶּרֶךְ.
ואוו..!הרמוניה
ידעתי שמוכשרים פה
אהבתי זה נשמע לי פשוט ומקצועי בו זמנית
את הבית השני לקח לי יותר זמן להבין
וממש אהבתי את הבית האחרון
תודה רבהסופר צעיר

לצערי עירי אינה משתתפת
טאבי
וואי...הרמוניה
לא אכפת לי לשלוח בשמך אם אתה רוצה כי אני לא שלחתי חחח
אם זה אפשרי אין לי בעיה
אפשר להחליף זריז את הכתובת במשרד הפנים ואז לשנותטאבי
חחחחהרמוניה
סתם שתדע לקבוע תור זה 7 חודשים מראש..(;
פעם בשנה אפשר לשנות דרך האתרטאבי
גולמי, אבל:
מבעד לאישון עיני
המשתקף באישון עיני במראה
ובאישון עינך
נמצאת, בַּשחור חסר־ניצוץ
כל האמת
האמת כולה
על בושה בלתי־מוסברת
שמלווה את נשימותיי
מוסיפה להן נופך צילי
כמו הפחד מרעשי לילה
הדומה לאמת חבויה בציורים בחול על החוף
הנשטפים בגאות ושפל
ובגלים מתנפצים של אמת
האמת שמספרת על חטאים, אכזבות,
טינה שאני שומר כלפי העולם
לְעולם, ולעצמי
כמו קור בלתי־נסבל
מתלכדים גבישים של אמת ופחד
במערות הלב השחורות כאישון
נשקפת מבעד לְחלון הנשמה
סכנת התמוטטות
תחת כובד כל האמת כולה.
תודהההרמוניהאחרונה
מעניין... בעצם ההגדרה שלך לאמת.. היא כל ההוויה.
יפה מאד!
שיר של יוםטאבי
הכל שר, מזמזם, הומה
מיילל, רועש, סואן
דומה הדבר הזה
למשהו
אך דומם הדבר ההוא
מכבר.
כל קריאה הבנתי דבר אחרבין הבור למים
זה גדול
מרשיםליפא העגלון
שיר של יוםאשר ברא
תקיעת שופר,
קול תרועה.
הנה הוא בא,
הנה הוא בא.
אבל הוא לא ענה,
וגם לא צלצל.
צחוק של ילדים,
רחובות מלאים.
מי זה הוא האיש,
שחוצה את הכביש?
קול מבשר,
אנחה גדולה.
משיח בא.
משיח בא.
שיר של יוםסופר צעיר
אַסְלָה תַּמָּה
אַסְלַת הַחֵן
מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן
קוֹרֵאת לִי: הֵן!
קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ
וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה.
בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה
נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה
נָפְלָה שְׁדוּדָה
מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.
מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ
בּוֹקַעַת זְעָקָה
שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!
נָפְלָה הָאַסְלָה
לֹא תּוֹסִיף קוּם
עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.
אוי ואבוימשה
שיר של יוםצדיק יסוד עלום
הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה
מפריעים ללמוד תורה
נובחים נביחות שבעל פה
אין להם מורא
יש אחד מרוט
נכנס לפעמים בצעד ארוך
לא נובח, מחרחר
אין תחרות
הרבה פעמים הוא מאחר
לא הבנתי אותו בפעם הראשונהבין הבור למים
היום ניסיתי שוב, והשיר כביר
מרתק אותי הרקע
חזק ונהדרליפא העגלוןאחרונה
עומק ראוי לשמו. תודה
ג כסלובין הבור למים
היו מניעות העלמות את רגליהן בכיוון מזרח והעלמים היו נפלאים בעיניהם אל תוך אגם
דוּר דוּר עלסו הפרפרים,
גוף גוף שחקו כעוללים
דווי דווי עלו החכמים
שור שור עמלו החסידים
צוף צוף, הגו משוררים!
שיר של יוםאשר ברא
עמדתי בשער ולא נתנו לי להיכנס.
"משפצים כאן",
הם אמרו.
אז חיכיתי על מפתן השער,
הדקות והשעות עברו.
המשכתי להגיד את פרקי התהילים,
שיפעלו שם.
יעוררו רחמים.
על נהרות בבל ישבנו, גם בכינו.
והמואזין קורא לגויים.
והם, ימח שמם- עוברים.
והבאים וההולכים, השואלים והמבררים-
מסתכלים עליי. נועצים.
ודמעות רבות,
אם אשכחך ירושלים.
והקריאת מואזין ממשיכה.
ולי- אין עדיין כניסה!
כך מרגישה גלות.
ואחרי כמה דקות והמתנה של מספר שעות,
אמרו לי: "את יכולה להיכנס עכשיו".
ונכנסתי.
והרגשתי,
ככה מרגישה גאולה.
ככה מרגישה תקווה.
הר הבית?משה
כתבת יפה.
שיר של יוםליפא העגלון
מִזְדָּרֵז לְהַשְׁכִּים, לְעוֹרֵר
אֶת הַשַּׁחַר,
אֶת הָאוֹר הָרִאשׁוֹן
וְכָל שֶׁעוֹלֶה בְּיָדִי
לְגָרֵד מְעַט רְשִּׁימוּ
שידוךxmasterx
הוא נכנס החליט שהגיע הזמן
הוא מוכן ונמאס לו מהמשחקים
שדכנית
זהו להיות רציני
מתיישב מחכה לתורו
מסביבו עוד כמה נשמות אבודות
באות לנסות את מזלן
הוא נכנס
מתיישב מולה היא נחמדה
מחייכת
הוא משתף במה שהוא רוצה מדייק
היא שואלת שאלות והוא עונה
יש לה ניסיון בריקוד המוזר הזה
היא מתחילה לשאול
זו הפעם הראשונה?
כן, הוא עונה קצת בהיסוס
זה בסדר יש כאלה שמגיעים לעדכון גרסה או שדרוג
מה חשוב לך?
נשמה
שהכל יהיה מדויק
היא מקלידה הכל
הכל מתועד שהוא יקבל בדיוק את המילה האחרונה של מה שהוא רוצה
והכל כל כך מושלם
הכל AI
לא צריך אנשים לא צריך כלום רק שרתים
מישהי בחוץ מחכה
באת לשדרג?
שואלת אותה המזכירה
היא עונה שלא
דווקא הפוך, להחליף
להחזיר לדגם הישן.
המזכירה מצקצקת ומעירה משהו על עוד אחת שבאה לחזור לדגם הישן
הוא מושלם מדי היא אומרת למזכירה
אין לו אופי אסרטיביות כלום
אני צריכה משהו חזק לא עדין לא רגיש ולא שביר
תראי ריקי עוד אחת באה להחזיר
בסוף את כל הדור החדש נחזיר וזהו
משטרת התנועהאני הנני כאינני
שלום, כאן משטרת התנועה
שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?
מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?
לא, מה פתאום, למה מה קרה?
רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?
חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת
זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות
למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?
לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת
אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת
טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה
שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה
היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה
וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה
טו טו טו
אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה
תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה
משהאחרונה
אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים
ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.
יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.
@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.
@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה
@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם
וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו
קריאה לאתגרבין הבור למים
לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.
ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.
אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.
הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים
בעד. יוזמה ברוכה. אפשר לבקש ממך למסד את זה?אני הנני כאינני
רק לא מיסודבין הבור למיםאחרונה
אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא
לגבי מקום..
סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.
תפתחי לנו?בין הבור למים
ברוכה השבהמשה
כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרן
תודה. מחזקים דברייך.
מעניין שרופאים, תוכל לומר על זה עוד?בין הבור למים
חייבים אותך כאן.זכרושיצאנולרקוד
התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.
כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.
נו נבא לנו!בין הבור למים
מאגריי כמעט וייבשוזכרושיצאנולרקוד
"והבור ריק אין בו מים"
טעות למחוקצדיק יסוד עלום
..צדיק יסוד עלום
..
טעות, למחוקטאבי
או שטעות למחוק?
אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.
