מקווה מאד שיהיו לי כוחות, זמן ויכולת להמשיך לעבוד עליו.
אני ממש רוצה לקבל ביקורת.
כותבת בעיקר בגלל זה.
אז ממש מבקשת, תבקרו, תעירו, תפרטו. בכל הכוח.
אפשר גם לפרגן, אבל לא להסס. זה לא יפיל אותי, אני יודעת שזה עוד לא ערוך וצריך לעבור עוד המון עיבודים. וגם באופן כללי זה מאד יעזור לי ללמוד איך לכתוב.
אם יש לכם כוח ורצון, כמובן.. 
תודה מראש
היא פקחה את עיניה. החדר היה אפלולי, ופטפוטים חרישיים נשמעו מהצד השני של הווילון, שם שכבה האישה המבוגרת, עם
העיניים הטובות, שארי ידעה לזהות כי היא אישה חרדית. מדי כמה שעות נכנסו אליה מבקרים, בחור עם מגבעת שחורה, ושתי
נשים צעירות עם עגלה, כנראה ילדיה של האישה.
רוח קרירה חדרה פתאום מבעד לחלון הפתוח וארי הצטמררה. היא הרימה את מבטה אל השעון התלוי על הקיר, הוא הורה על
השעה חמש. אחמד אמר שיחזור בשש. אז יש לה שעה שקטה עכשיו, חופשיה מעיניו השחורות ומנוכחותו המאיימת, המעיקה.
קולות הפטפוטים והצחוק התגברו מעט במיטה שלצידה, וקול בכיו של תינוק נשמע מהחדר הסמוך. קול הבכי החלוש העלה בארי
תחושה נעימה, מתוקה, של ציפייה והתרגשות. עומרי שלה, תינוק קטן ומתוק שלה. מחכה לה בין כל התינוקות הזעירים. פתאום
עלה בה דחף ללכת ולראותו, להתנחם מחמימותו וריחו המשכר. אם היא תמהר תספיק להיות איתו מעט לפני שאחמד יגיע.
היא התרוממה, הורידה את רגליה אל הרצפה הקרירה והיטיבה את חלוק בית החולים שלה. לרגע חשה סחרחורת, תוצאה
מהשכיבה הממושכת, ואחריו פסעה לכיוון דלת החדר, ומשם- למסדרון. המסדרון היה ריק, מלבד שתי נשים צעירות ששוחחו על
ספסל מול אחד החדרים.
היא תרה בעיניה אחר אחות פנויה, ועיניה פגשו בדמותה הפעלתנית של מיה, האחות הנחמדה שסייעה לה קודם, היוצאת בזריזות
מאחד החדרים, גוררת איתה עגלת בית חולים עמוסה בבקבוקונים ומזרקים.
"סליחה, אחות?" פנתה אליה ארי בהיסוס, ומיה הרימה אליה את עיניה בחיוך נעים, "כן, חמודה? מה שלומך? צריכה עזרה?".
ארי חייכה במבוכה, "יש אפשרות שאלך לראות את התינוק שלי?" שאלה בשקט.
האחות החביבה ליוותה את ארי לחדר התינוקייה, וגלגלה אליה את העגלה הקטנה, השקופה, עליה הייתה מודבקת מדבקה כחולה
שנשאה את השם 'אחמד אל-סעיל'.
ארי הודתה לה בחיוך, והושיטה שתי ידיים אל תינוקה הקטן, הזעיר. היא הרימה אותו בעדינות, בזהירות, והניחה אותו בחיקה.
"עומרי שלי, קטנטן" היא לחשה, ועיניה התמלאו דמעות כששאפה את ריחו הנעים, והביטה בפניו האדומות המקומטות.
תווי פניו הזעירים הציפו את ליבה באהבה ובנחמה, מפיגים מעט את הכאב והבדידות שמילאו קודם את ליבה.
היא הוסיפה ללחוש לו מילים בקול נמוך, כשצלילי מנגינה עליזה חדרו לפתע לתודעתה.
"כן רני," היא שמעה את קולה של האחות הצעירה. היא הרימה את מבטה וראתה כי היא קיבלה שיחת וידאו במכשיר הנייד שלה.
מיה השמיעה צחוק קצר ועליז, והשיבה לזה שמעבר לקו, "כן, אני תכף מסיימת, אתה צודק.." היא השתהתה לרגע, מאזינה לדבריו
של אותו רני, ואחר השיבה, בקול חרישי יותר.
ארי הקשיבה לצלילי קולה של האחות הצעירה, ותחושת כאב וקנאה הזדחלה לליבה. היא נשמעת כזו שמחה, מאושרת, ודאי חייה
יפים ופשוטים, ואני.. צעירה ממנה בכמה שנים, וחיה כמו שפחה, רק סובלת.. דמעה חמקה מעיניה ונספגה בשערה.
היא הרכינה את מבטה שוב, אל האוצר הקטנטן שלה, 'ואת הילד הקטן שלי אני מכניסה לכאלו חיים..' השלימה בעצב.
דלת התינוקייה נפתחה לפתע, וארי שמעה קול צעדים מהירים המתקרבים לכיוונה. היא הרימה את ראשה במהירות, וליבה התכווץ
בפחד. אחמד.
בזווית עינה ראתה את מיה מרימה אליהם את עיניה ומביטה בהם בעניין.
אחמד התקרב אליה, גבותיו מכווצות בכעס, עיניו בוערות, "ארי!" הוא לחש בזעם, "מה את עושה פה? ומי אישר לך להניח את
הידיים המטונפות שלך על עומרי?" קולו התרומם מעט, אך נותר נמוך. "אני.. כן, סליחה.." היא פלטה בחיפזון, והרימה אליו את
עומרי הקטן.
הוא תפס בו בעדינות והוסיף, "נו קדימה! תחזרי מיד לחדר שלך!" בטון זועף.
ארי התרוממה על רגליה, ופסעה במהירות לעבר דלת הכניסה.
רגע לפני שיצאה, העיפה מבט מהיר לעבר מיה. משהו בהבעתה היה נראה משונה, כאילו הייתה מזועזעת, המומה, נחרדת ממשהו
ששמעה.
אשמח לדוגמא, לא הצלחתי למצוא למה התכוונת. או שלא הבנתי אותך בדיוק.
ותגידי, את חושבת שמיותר הרווחים הגדולים בין השורות? התלבטתי אם להשאיר את זה לפי הרווחים הרגילים, ובסוף חשבתי שזה נראה צפוף מדי.
מה את חושבת?
רעננתי עכשיו את הדף ופתאום אני רואה את הרווחים שאת מדברת עליהם.
לפני כן זה לא היה נראה ככ, סתם פשוט שורות שלמות, עד הסוף.
ברור שזה נראה מוזר.
באסה שאין לי איך לערוך
🙂
איזה יפה זה.
את מצליחה לתאר ממש את המציאות
זה מרתק אותי.
לדעתי הכתיבה הזאת מעולה בינתיים.
מחכה להמשך..
תודה איזה כיף.
אשמח לביקורת.
ותגידי איך את רואה את הדף, המשפטים מסודרים בצורה נורמלית, או קטועים?
לא יודעת למה זה קרה🤔
מופנה גם ל- @שרה את חייה
עם רווח די גדול בין השורות.
הייתי אולי בהמשך מתארת את הבדידות שלה יותר למרות שגם עכשיו מרגישים את זה.
מעניין לקרוא סיפורים על "עמים אחרים"..
אני לא מאמין. לא, לא מסוגל לחשוב על זה. מה קורה פה, אלוהים.
זו לא היא. הוא לא ראה נכון. בוודאי התבלבל, מהפלאפון הכול נראה שונה. ואולי סתם נזכר בה, והלב הבוגדני שלו בחר לקשר תווי פנים, עיניים, ותלתל אחד, לזיכרון ישן. אהוב. כואב.
ערן טלטל את ראשו, מתנשם בכבדות, ואז הרים את הנייד וחייג שוב למיה.
"רני," מיה התנשפה. "רני מה קורה, תדבר איתי, אתה מבהיל אותי.." מיה שעל המסך הקטן הייתה חיוורת. היא בעצמה עוד לא עכלה את מה שאמר לה, במילים מבולבלות, בשיחה הקטועה שלהם לפני רגע.
"מיה, בבקשה בבקשה, תלכי לראות שזו לא היא," ערן דיבר בקול מגומגם, מבועת. אימה גדולה שררה בתוך ליבו.
אם זו היא, מה אני אעשה, אלוהים. מה.
"ערן, אני הולכת לבדוק, טוב?" מיה ניסתה לאלץ את עצמה לדבר בטון רגוע, ידע ערן. הוא שמע את הבהלה והבלבול שאחזו גם בה.
הוא ניתק, ונשכב על הספה. עוצם את עיניו, מתמכר לזיכרונות, לתמונות החיות, המוחשיות, שעלו וצפו מול עיניו.
"אז אמא, אנחנו יוצאים.. כן?" הוא שאל, והעלה מבט מתחנן על פניו. אריאנה חלפה על פניו וצחקה למראה ההבעה המגוחכת שלבש. ערן חייך לה בתגובה.
אמא התמהמהה בתשובתה, "נו, אמאאא-" שירי ניגשה אליה, והתרפקה עליה בטון מתפנק, "אנחנו יכולים לצאת? זה יהיה כל כך כיף!"
אמא חייכה בדאגה, בהבעה מסופקת, "אני לא יודעת, חמודים, זה קצת מפחיד אותי.. להיכנס ככה לבד אל המים. למה שלא תחכו למחר ואבא יוכל להצטרף אליכם?" בררה שוב, למרות שכבר ידעה את התשובה.
"נו, אמא," התמרמרה אריאנה, "זה פחות כיף שאבא בא, אנחנו רוצים לצאת רק אנחנו, הילדים.."
אמא קימטה את מצחה, חשבה מעט.
"נו," נאנחה, "ערני, אני יכולה לסמוך עליך שהכול בסדר ואתם אחראיים?"
ערן הנהן בחשיבות. צחוקה המאושר של שירי ליווה אותם בכל הדרך אל המעיין.
הוא פקח את עיניו במהירות.
לא מסוגל לחשוב על זה. לא רוצה להיזכר בזה, די!
אגרף את כפות ידיו במאמץ. מנסה לשווא להוציא את התמונות מהראש.
הצרחה של אריאנה, אותה הוא לא ישכח אף פעם. את הצרחה המבועתת, חסרת הנשימה-
"ערן!!" אריאנה צרחה, שאגה, וזינקה על רגליה.
ערן נחרד, הסתכל על המעיין, לכיוון אליו הצביעה ידה של אריאנה. שירי! שאגה בתוך ראשו. מה היא עושה שם, איך נכנסה ולא שמנו לב. רגע אחד ישבה ופטפטה לצידו, ורגע לאחר מכן, צפה במים, השערות שלה מתערבלות סביב הפנים, דוממת.
הוא הרים את עצמו בבת אחת, קם מהמיטה. החדר נעשה אפלולי מעט. השמש שקעה לאיטה, והוא לא הדליק את האור. ניגש אל המתג, לחץ עליו. החדר הוצף באור לבן. חזק. מסנוור את עיניו העייפות. ערן מצמץ, ואז הסתובב ופנה אל פינת החדר, לשולחן הכתיבה, העמוס בניירות וקלסרים.
התיישב על הכיסא. ביד אחת פינה לו רווח צר על השולחן, והשעין את הראש על יד ימין. אצבעותיו מכסות את עיניו, מנסות למחוק תמונות קשות. צרובות.
הפנים של אמא בלוויה. הבכי של אבא כשהארון הקטן של שירי עמד לפניהם. מתחת לתכריכים הצליח ערן לזהות תווי פנים של הילדה המתוקה והתוססת שלו, שירי שלהם הקטנה, מה היא עושה שם, שאג בתוך עצמו.
והשבעה. הימים רצים. אריאנה שותקת, רחוקה ממנו, על הרצפה. אבא ואמא יושבים אחד ליד השני, העיניים של אמא אדומות. נפוחות. אבא לא מסתכל עליו. כשערן מגיש לאמא כוס מים, בערב השני, היא ממלמלת משהו. לא מחזירה אליו מבט.
רגע. הלב של ערן התחיל לדפוק בקצב מהיר יותר. מחשבה משוגעת נכנסה לו לראש. הוא הסתובב, מחפש בעיניו את אריאנה. התקרב אליה, "אריאנה," בקול נמוך. אריאנה נרעדה. היא הרכינה את ראשה במהירות. עיניה עצומות. "אריאנה," ניסה שוב, בקול מוזר, "תסתכלי עלי רגע," מתחנן. אריאנה הרימה את ראשה והביטה בו. בתוך העיניים היפות שלה, החומות, מלאות העצב והיגון, הוא הצליח לזהות את המבט הזה. מבט של ניכור. ריחוק.
מבט מלא בהאשמה.
הוא שמע כמו צווחה עולה בתוך אוזניו, מכאיבה לו כל כך. 'אתה אשם!! אתה אשם! הם כועסים עליך, אם לא אתה ופזיזותך, שירי עוד הייתה כאן איתנו!'
גם עכשיו ערן התנשף, כשהוא נזכר במבט של אריאנה. הוא לא ישכח אותו בחיים. כשהוא חושב עליה, על פניה ועיניה, הזיכרון החזק שעולה בו, הוא של ההאשמה שצרחה אליו מתוך עיניה.
הוא התנשם בכבדות, מנסה להכניס אוויר אל הריאות, מרגיש שהוא הולך ונחנק מרגע לרגע. אחר כך התמונות כבר רצות מול עיניו, לא עוצרות.
"אני לא מסוגלת להסתכל עליו בעיניים," ערן עמד מאחורי הדלת ושמע אותה, את אמא לוחשת לאבא, "אני מרגישה שזה הוא. שהוא לקח את הבת שלי, שהוא לקח לי את שירי.." ואמא פרצה בבכי מר. אבא לא ענה, רק חיבק אותה שם, מעבר לקיר, ומלמל לה מילים מנחמות, מלאות בצער.
ואז הגיע הצו מהצבא, כמו קרש הצלה גואל, הנשלח אליו. ערן לא חשב פעמיים. הוא התייצב מיד. ברגע הראשון. כן, כן, לצאת מפה, לצאת מהתופת. כך ממש הרגיש.
לצאת מהבית שמלא ברגשות כעס וטינה, במבטים מתנכרים, בלחשושים והסתודדויות.
אבא ואמא לא התנגדו, וגם לא תמכו. בכלל, מאז הפטירה של שירי, לא נשמע קולם בבית. אמא הייתה בוכה בלילות, וגם בימים, אבא היה תמיד לצידה. תומך, מנחם, מנסה לשווא להתנחם.
ואריאנה.. אריאנה השתנתה. לא אותה ילדת קסם אנרגטית, מלאת פעילות וחדווה. אריאנה הזו קמלה. אריאנה של הבית בלי שירי נותרה ילדה שקטה. מבט מרוחק תמיד על פניה, והיא מסתגרת בתוך עצמה. לא משתפת. לא שואלת, לא מחייכת.
גם על הגיוס של ערן, הגיבה ב- "אה", וערן, שחשב שתוציא עוד מילת השתתפות כזו או אחרת, קם ממקומו בכבדות לאחר כמה דקות, כשקלט שהיא כבר עסוקה במחשבות אחרות.
הוא בילה שנתיים משוחררות, כמעט ולא חזר לביתו, גם בשבתות וחופשים, תמיד התנדב להישאר, לא הצליח להכריח את עצמו לחזור הביתה. בלילות, רגע לפני שנעצמו העיניים, היה צף באזניו המשפט של אמא, דוקר אותו, מייסר, "לא מסוגלת להסתכל עליו.. הוא לקח לי את שירי..".
אחרי הצבא, חזר ערן הביתה. כעת הוא נזכר ברגשות המעורבים שהתמלא בהם, כשחזר להתגורר בביתו, ניסה לחזור לחיק המשפחה.
הדלת נפתחה, ערן נקש פעמיים בעדינות, ונכנס אל תוך הבית. על גבו התיק הענק, ובעיניו- נמהלו מבוכה וגם פחד. אמא ישבה בסלון, קראה ספר. כשנכנס, היא הסתובבה אליו, ולרגע, הוא זיהה את הרגע ההוא, משהו במבטה, בעיניה, ניצת באור רך, מתגעגע.
"אמא," הוא היסס, חושש, תועה, "חזרתי..". הוא התקרב אליה, עוד צעד ועוד שתי פסיעות, התיישב לידה בחשש, על הספה. אצבעותיו ממוללות במבוכה את כיסוי הכרית הפרחוני. שניה של שקט, והוא נשא אליה שוב את עיניו, מייחל למצוא שם שוב את המבט ההוא, מבט של אם לבכורה, והתאכזב.
ערן נזכר באכזבה הזו. כאילו לקח מישהו את ליבו, שכבר היה שרוף, דהוי, והצית בו ניצוץ קטן. הפיח בו רמז קלוש לתקווה, לאהבה, לסליחה. ואז נעלם הניצוץ, אמא לא הצליחה לסלוח. כשהביטה בעיניו, חש ערן כי היא מביטה בעיניה של שירי, בשערה היפה, שומעת את צחוקה המתגלגל, העולז בכל חדרי הבית.
לא הרבה זמן לקח לו להחליט שהוא עוזב. ההחלטה התבשלה עוד בצבא, ותוך שבוע כבר סיפר בארוחת הערב המשפחתית, בעיניים מושפלות, כי הוא מתחיל ללמוד.
"באירופה?" תהה אבא, "למה לא כאן, ליד הבית?" אבל קולו של אבא לא היה חמים. רק מעשי, מתפלא לפשר ההחלטה החפוזה. ערן הכין תירוצים, סיבות, אבל לא היה קשה כלל להסביר, ולא היה צורך לשכנע. מבע עיניה של אמא אמר הכול, זה דווקא יקל עליהם אם ילך. גם להם קשה עם נוכחותו הטעונה בביתם.
הטלפון צלצל. ערן זינק אליו, 'זו מיה', חשב במהירות 'היא בטח חוזרת אלי, לספר לי שזו היא, שלא התבלבלתי', ליבו פועם בעוצמה, 'זו אכן הייתה אריאנה מתחת לכתונת בית החולים, ואלו היו עיניה, ותלתל שערה הזהוב, משתרבב בין קפלי הכאפייה שעל ראשה'.
(:אם יש ביקורת אני אשמח🤗
לא חייב, כן? אבל כשבא לך, ואת רוצה,
אני אשמח להע/ארות על הכתיבה.
.. אגיע מתוך עניין עכשיו לא של העלילה אלא של הכתיבה...זה פשוט יפה!
העלילה מרתקת
והכתיבה שלך שוטפת. פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.
עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.
"מי אתה?" שאלתי.
שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.
האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.
"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.
החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.
האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.
פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.
הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.
"מה אתה רואה?" שאל האיש.
"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.
"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."
"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.
"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.
"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."
אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.
"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."
"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.
שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"
"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.
אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.
אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."
"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.
פשוט בלתי צפוי.
כואב, עצוב.
ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣
סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....
אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜
בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏
ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.
כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?
צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.
ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)
זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.
זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.
אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?
אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.
אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!
והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.
סוף קרינג'י
אז את רוצה לכתוב
אוקי
אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם
או להקריא למישהו
לבעל לחבר לחברה
עזבי
אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם
בלי קהל הם כלום
תעמדי מאחורי זה
תביאי את עצמך
אל תהיי צפויה אל תכתבי
אל תשעממי
תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך
ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך
ותפרשי אותה
הספריות מלאות כבר בשיממון
בואי נמנע מהן עוד אחת
כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך
אחרת אל תוציאי את זה
אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה
עד שהבהונות יכאבו
היד תדמם על הנייר
בלי אהבה עצמית
חמלה
קבלה והכלה
תכתבי כי את לא יכולה אחרת
כי אין אפשרות נוספת
כי כואב ובלתי נסבל
הוא בוכה.
והם לא רואים.
הוא נעלם.
הוא בוכה.
והם רואים.
אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר.
וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו
אבל הוא הרג את עצמו קודם.
וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?
אל תיגע בי בחיים שלך!!!
צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.
ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.
ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.
הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.
הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.
הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!
ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!
ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.
****
איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.
הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.
לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺
אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏
תיקון...?
אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?
לגרום לחיוך במקום לדמעות...?
מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?
מה יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים
לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)
נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.
...
זה היה פריקה של לפנות בוקר.
אבל אם מסקרן אותך אשלח לך
תמונה שווה יותר מאלף מילים
היה שם 2 טקסטים.
1.
הלכתי לפארק הפיראטים
היתה שם ספינה גדולה מעץ
ולידה נדנדה יפה לשניים
נראתה כמו כרכרה של נסיכות
עליתי עליה ראשונה
ואז אתה הופעת
חשבת אתה פיטר פן
ואני וונדי
"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת
נחיה בטבע בחופש, רחוק
בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן
נעוף על החיים ונראה עולם.
בהתחלה זה היה נשמע קסום
אבל מהר מאד גיליתי
שלעוף לא אהבתי
אז מהנדנדה ירדתי
ואותך שם לבד השארתי
הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס
שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק
והרי פיטר פן אינו נסיך אז
נכנסתי כאן לתסביך.
2.
הנדנדה הזאת
עשתה לי בחילה
פעם כן.
פעם לא.
פעם אני דוחפת, פעם אתה.
פעם אני למעלה, פעם אתה.
פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,
ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.
רצינו לשחק.
התיישבנו יחד על הנדנדה.
התכוונו ליהנות.
אבל –
התחילו משום מה משחקי כוחות.
ניסיתי לרדת.
אולי גם אתה.
אבל –
היינו כבר בתנופה.
זה היה קשה ומלחיץ.
אבל –
קפצתי.
אתה המשכת להתנדנד לבד,
וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל
ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת
אז נשארתי שם לידה יושבת
ירדת מסוחרר, מבולבל
אמרת לי -
"היה כייף
בואי נמשיך".
"לא". עניתי
"את פחדנית?!" שאלת קבעת
"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.
מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו
תכתבי יותר
אם מעניין אותך
אני יכולה להעלות לפה שוב כמה טקסטים ישנים
האמת שהם נמצאים פה בפורום אבל לא מצאתי אותם.
אולי כן יצא לך לקרוא.
יוצאים לשאוף רוח
השמש שוקעת בים
הים לא מלא
הדגים ניצודים
והים לא ריק
מחשופים כמו פצעים פתוחים
התענוג חריף מדי
וחריף זה לא טעם
העצים עומדים כמו חיילים
60 אלף גיבורים עומדים סביבה
וזה כואב
החרב על הירך
הוא מציע שק כסף
מחפש להתארח
ואין יותר מקום
והנה הכל פרוש לפני
הסטריאוטיפ
והסטיגמה
ההגדרה והכלוב
והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה
לא מבינה למה
מבינה אבל לא רוצה
לשאול
לענות
לחפש
שם השיר איפה אני בכל העסק הזה
שם השיר אין שם
היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,
כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו?
אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם.
תודה רבה!
ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?
גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים
ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן
אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים
כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,
אני כותבת אותו על דף. ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,
ומעלה אותו.
למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא
מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה
שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט
להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,
בשום אופן...
וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי
פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...
וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.
דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון
שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,
לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת
זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;
לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...
כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ
בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה
יבוא מעצמו.
אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו
פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.
אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים
בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.
בהצלחה!
גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח
מודעות וטעם טוב.
אני גם אשמח לשמוע טיפים😅
האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...
כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....
בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...
ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.
עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.
(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).
פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)
עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם
כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)
'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)
להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.
להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף, שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;
להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.
ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.
אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל
מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט
במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.
כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה
לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.
הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -
זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.
אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים
ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.
מקווה שהבנת.
בהצלחה רבה!
ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅
תודה רבה🙏🥰
אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה
זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא
כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.
קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם
אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים
וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף
הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה
הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים
אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.
זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד
לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)
בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום
התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה
את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"
גם התחבר לי מאוד)
