היא פקחה את עיניה. החדר היה אפלולי, ופטפוטים חרישיים נשמעו מהצד השני של הווילון, שם שכבה האישה המבוגרת, עם

העיניים הטובות, שארי ידעה לזהות כי היא אישה חרדית. מדי כמה שעות נכנסו אליה מבקרים, בחור עם מגבעת שחורה, ושתי

נשים צעירות עם עגלה, כנראה ילדיה של האישה.

רוח קרירה חדרה פתאום מבעד לחלון הפתוח וארי הצטמררה. היא הרימה את מבטה אל השעון התלוי על הקיר, הוא הורה על

השעה חמש. אחמד אמר שיחזור בשש. אז יש לה שעה שקטה עכשיו, חופשיה מעיניו השחורות ומנוכחותו המאיימת, המעיקה.

קולות הפטפוטים והצחוק התגברו מעט במיטה שלצידה, וקול בכיו של תינוק נשמע מהחדר הסמוך. קול הבכי החלוש העלה בארי

תחושה נעימה, מתוקה, של ציפייה והתרגשות. עומרי שלה, תינוק קטן ומתוק שלה. מחכה לה בין כל התינוקות הזעירים. פתאום

עלה בה דחף ללכת ולראותו, להתנחם מחמימותו וריחו המשכר. אם היא תמהר תספיק להיות איתו מעט לפני שאחמד יגיע.

היא התרוממה, הורידה את רגליה אל הרצפה הקרירה והיטיבה את חלוק בית החולים שלה. לרגע חשה סחרחורת, תוצאה

מהשכיבה הממושכת, ואחריו פסעה לכיוון דלת החדר, ומשם- למסדרון. המסדרון היה ריק, מלבד שתי נשים צעירות ששוחחו על

ספסל מול אחד החדרים.

היא תרה בעיניה אחר אחות פנויה, ועיניה פגשו בדמותה הפעלתנית של מיה, האחות הנחמדה שסייעה לה קודם, היוצאת בזריזות

מאחד החדרים, גוררת איתה עגלת בית חולים עמוסה בבקבוקונים ומזרקים.

"סליחה, אחות?" פנתה אליה ארי בהיסוס, ומיה הרימה אליה את עיניה בחיוך נעים, "כן, חמודה? מה שלומך? צריכה עזרה?".

ארי חייכה במבוכה, "יש אפשרות שאלך לראות את התינוק שלי?" שאלה בשקט.

האחות החביבה ליוותה את ארי לחדר התינוקייה, וגלגלה אליה את העגלה הקטנה, השקופה, עליה הייתה מודבקת מדבקה כחולה

שנשאה את השם 'אחמד אל-סעיל'.

ארי הודתה לה בחיוך, והושיטה שתי ידיים אל תינוקה הקטן, הזעיר. היא הרימה אותו בעדינות, בזהירות, והניחה אותו בחיקה.

"עומרי שלי, קטנטן" היא לחשה, ועיניה התמלאו דמעות כששאפה את ריחו הנעים, והביטה בפניו האדומות המקומטות.

תווי פניו הזעירים הציפו את ליבה באהבה ובנחמה, מפיגים מעט את הכאב והבדידות שמילאו קודם את ליבה.

היא הוסיפה ללחוש לו מילים בקול נמוך, כשצלילי מנגינה עליזה חדרו לפתע לתודעתה.

"כן רני," היא שמעה את קולה של האחות הצעירה. היא הרימה את מבטה וראתה כי היא קיבלה שיחת וידאו במכשיר הנייד שלה.

מיה השמיעה צחוק קצר ועליז, והשיבה לזה שמעבר לקו, "כן, אני תכף מסיימת, אתה צודק.." היא השתהתה לרגע, מאזינה לדבריו

של אותו רני, ואחר השיבה, בקול חרישי יותר.

ארי הקשיבה לצלילי קולה של האחות הצעירה, ותחושת כאב וקנאה הזדחלה לליבה. היא נשמעת כזו שמחה, מאושרת, ודאי חייה

יפים ופשוטים, ואני.. צעירה ממנה בכמה שנים, וחיה כמו שפחה, רק סובלת.. דמעה חמקה מעיניה ונספגה בשערה.

היא הרכינה את מבטה שוב, אל האוצר הקטנטן שלה, 'ואת הילד הקטן שלי אני מכניסה לכאלו חיים..' השלימה בעצב.

דלת התינוקייה נפתחה לפתע, וארי שמעה קול צעדים מהירים המתקרבים לכיוונה. היא הרימה את ראשה במהירות, וליבה התכווץ

בפחד. אחמד.

בזווית עינה ראתה את מיה מרימה אליהם את עיניה ומביטה בהם בעניין.

אחמד התקרב אליה, גבותיו מכווצות בכעס, עיניו בוערות, "ארי!" הוא לחש בזעם, "מה את עושה פה? ומי אישר לך להניח את

הידיים המטונפות שלך על עומרי?" קולו התרומם מעט, אך נותר נמוך. "אני.. כן, סליחה.." היא פלטה בחיפזון, והרימה אליו את

עומרי הקטן.

הוא תפס בו בעדינות והוסיף, "נו קדימה! תחזרי מיד לחדר שלך!" בטון זועף.

ארי התרוממה על רגליה, ופסעה במהירות לעבר דלת הכניסה.

רגע לפני שיצאה, העיפה מבט מהיר לעבר מיה. משהו בהבעתה היה נראה משונה, כאילו הייתה מזועזעת, המומה, נחרדת ממשהו

ששמעה.

אשמח לדוגמא, לא הצלחתי למצוא למה התכוונת. או שלא הבנתי אותך בדיוק.

ותגידי, את חושבת שמיותר הרווחים הגדולים בין השורות? התלבטתי אם להשאיר את זה לפי הרווחים הרגילים, ובסוף חשבתי שזה נראה צפוף מדי.

מה את חושבת?

רעננתי עכשיו את הדף ופתאום אני רואה את הרווחים שאת מדברת עליהם.

לפני כן זה לא היה נראה ככ, סתם פשוט שורות שלמות, עד הסוף.

ברור שזה נראה מוזר.

באסה שאין לי איך לערוך

איזה יפה זה.

את מצליחה לתאר ממש את המציאות

זה מרתק אותי.

לדעתי הכתיבה הזאת מעולה בינתיים.

מחכה להמשך..

תודה איזה כיף.

אשמח לביקורת.

ותגידי איך את רואה את הדף, המשפטים מסודרים בצורה נורמלית, או קטועים?

לא יודעת למה זה קרה🤔

מופנה גם ל- @שרה את חייה 

עם רווח די גדול בין השורות.

הייתי אולי בהמשך מתארת את הבדידות שלה יותר למרות שגם עכשיו מרגישים את זה.

מעניין לקרוא סיפורים על "עמים אחרים"..

אני לא מאמין. לא, לא מסוגל לחשוב על זה. מה קורה פה, אלוהים.

זו לא היא. הוא לא ראה נכון. בוודאי התבלבל, מהפלאפון הכול נראה שונה. ואולי סתם נזכר בה, והלב הבוגדני שלו בחר לקשר תווי פנים, עיניים, ותלתל אחד, לזיכרון ישן. אהוב. כואב.

ערן טלטל את ראשו, מתנשם בכבדות, ואז הרים את הנייד וחייג שוב למיה.

"רני," מיה התנשפה. "רני מה קורה, תדבר איתי, אתה מבהיל אותי.." מיה שעל המסך הקטן הייתה חיוורת. היא בעצמה עוד לא עכלה את מה שאמר לה, במילים מבולבלות, בשיחה הקטועה שלהם לפני רגע.

"מיה, בבקשה בבקשה, תלכי לראות שזו לא היא," ערן דיבר בקול מגומגם, מבועת. אימה גדולה שררה בתוך ליבו.

אם זו היא, מה אני אעשה, אלוהים. מה.

"ערן, אני הולכת לבדוק, טוב?" מיה ניסתה לאלץ את עצמה לדבר בטון רגוע, ידע ערן. הוא שמע את הבהלה והבלבול שאחזו גם בה.

הוא ניתק, ונשכב על הספה. עוצם את עיניו, מתמכר לזיכרונות, לתמונות החיות, המוחשיות, שעלו וצפו מול עיניו.

"אז אמא, אנחנו יוצאים.. כן?" הוא שאל, והעלה מבט מתחנן על פניו. אריאנה חלפה על פניו וצחקה למראה ההבעה המגוחכת שלבש. ערן חייך לה בתגובה.

אמא התמהמהה בתשובתה, "נו, אמאאא-" שירי ניגשה אליה, והתרפקה עליה בטון מתפנק, "אנחנו יכולים לצאת? זה יהיה כל כך כיף!"

אמא חייכה בדאגה, בהבעה מסופקת, "אני לא יודעת, חמודים, זה קצת מפחיד אותי.. להיכנס ככה לבד אל המים. למה שלא תחכו למחר ואבא יוכל להצטרף אליכם?" בררה שוב, למרות שכבר ידעה את התשובה.

"נו, אמא," התמרמרה אריאנה, "זה פחות כיף שאבא בא, אנחנו רוצים לצאת רק אנחנו, הילדים.."

אמא קימטה את מצחה, חשבה מעט.

"נו," נאנחה, "ערני, אני יכולה לסמוך עליך שהכול בסדר ואתם אחראיים?"

ערן הנהן בחשיבות. צחוקה המאושר של שירי ליווה אותם בכל הדרך אל המעיין.

הוא פקח את עיניו במהירות.

לא מסוגל לחשוב על זה. לא רוצה להיזכר בזה, די!

אגרף את כפות ידיו במאמץ. מנסה לשווא להוציא את התמונות מהראש.

הצרחה של אריאנה, אותה הוא לא ישכח אף פעם. את הצרחה המבועתת, חסרת הנשימה-

"ערן!!" אריאנה צרחה, שאגה, וזינקה על רגליה.

 ערן נחרד, הסתכל על המעיין, לכיוון אליו הצביעה ידה של אריאנה. שירי! שאגה בתוך ראשו. מה היא עושה שם, איך נכנסה ולא שמנו לב. רגע אחד ישבה ופטפטה לצידו, ורגע לאחר מכן, צפה במים, השערות שלה מתערבלות סביב הפנים, דוממת.

הוא הרים את עצמו בבת אחת, קם מהמיטה. החדר נעשה אפלולי מעט. השמש שקעה לאיטה, והוא לא הדליק את האור. ניגש אל המתג, לחץ עליו. החדר הוצף באור לבן. חזק. מסנוור את עיניו העייפות. ערן מצמץ, ואז הסתובב ופנה אל פינת החדר, לשולחן הכתיבה, העמוס בניירות וקלסרים.

התיישב על הכיסא. ביד אחת פינה לו רווח צר על השולחן, והשעין את הראש על יד ימין. אצבעותיו מכסות את עיניו, מנסות למחוק תמונות קשות. צרובות.

הפנים של אמא בלוויה. הבכי של אבא כשהארון הקטן של שירי עמד לפניהם. מתחת לתכריכים הצליח ערן לזהות תווי פנים של הילדה המתוקה והתוססת שלו, שירי שלהם הקטנה, מה היא עושה שם, שאג בתוך עצמו.

והשבעה. הימים רצים. אריאנה שותקת, רחוקה ממנו, על הרצפה. אבא ואמא יושבים אחד ליד השני, העיניים של אמא אדומות. נפוחות. אבא לא מסתכל עליו. כשערן מגיש לאמא כוס מים, בערב השני, היא ממלמלת משהו. לא מחזירה אליו מבט.

רגע. הלב של ערן התחיל לדפוק בקצב מהיר יותר. מחשבה משוגעת נכנסה לו לראש. הוא הסתובב, מחפש בעיניו את אריאנה. התקרב אליה, "אריאנה," בקול נמוך. אריאנה נרעדה. היא הרכינה את ראשה במהירות. עיניה עצומות. "אריאנה," ניסה שוב, בקול מוזר, "תסתכלי עלי רגע," מתחנן. אריאנה הרימה את ראשה והביטה בו. בתוך העיניים היפות שלה, החומות, מלאות העצב והיגון, הוא הצליח לזהות את המבט הזה. מבט של ניכור. ריחוק.

מבט מלא בהאשמה.

הוא שמע כמו צווחה עולה בתוך אוזניו, מכאיבה לו כל כך. 'אתה אשם!! אתה אשם! הם כועסים עליך, אם לא אתה ופזיזותך, שירי עוד הייתה כאן איתנו!'

גם עכשיו ערן התנשף, כשהוא נזכר במבט של אריאנה. הוא לא ישכח אותו בחיים. כשהוא חושב עליה, על פניה ועיניה, הזיכרון החזק שעולה בו, הוא של ההאשמה שצרחה אליו מתוך עיניה. 

הוא התנשם בכבדות, מנסה להכניס אוויר אל הריאות, מרגיש שהוא הולך ונחנק מרגע לרגע. אחר כך התמונות כבר רצות מול עיניו, לא עוצרות.

"אני לא מסוגלת להסתכל עליו בעיניים," ערן עמד מאחורי הדלת ושמע אותה, את אמא לוחשת לאבא, "אני מרגישה שזה הוא. שהוא לקח את הבת שלי, שהוא לקח לי את שירי.." ואמא פרצה בבכי מר. אבא לא ענה, רק חיבק אותה שם, מעבר לקיר, ומלמל לה מילים מנחמות, מלאות בצער.

ואז הגיע הצו מהצבא, כמו קרש הצלה גואל, הנשלח אליו. ערן לא חשב פעמיים. הוא התייצב מיד. ברגע הראשון. כן, כן, לצאת מפה, לצאת מהתופת. כך ממש הרגיש.

לצאת מהבית שמלא ברגשות כעס וטינה, במבטים מתנכרים, בלחשושים והסתודדויות.

אבא ואמא לא התנגדו, וגם לא תמכו. בכלל, מאז הפטירה של שירי, לא נשמע קולם בבית. אמא הייתה בוכה בלילות, וגם בימים, אבא היה תמיד לצידה. תומך, מנחם, מנסה לשווא להתנחם.

ואריאנה.. אריאנה השתנתה. לא אותה ילדת קסם אנרגטית, מלאת פעילות וחדווה. אריאנה הזו קמלה. אריאנה של הבית בלי שירי נותרה ילדה שקטה. מבט מרוחק תמיד על פניה, והיא מסתגרת בתוך עצמה. לא משתפת. לא שואלת, לא מחייכת.

גם על הגיוס של ערן, הגיבה ב- "אה", וערן, שחשב שתוציא עוד מילת השתתפות כזו או אחרת, קם ממקומו בכבדות לאחר כמה דקות, כשקלט שהיא כבר עסוקה במחשבות אחרות.

הוא בילה שנתיים משוחררות, כמעט ולא חזר לביתו, גם בשבתות וחופשים, תמיד התנדב להישאר, לא הצליח להכריח את עצמו לחזור הביתה. בלילות, רגע לפני שנעצמו העיניים, היה צף באזניו המשפט של אמא, דוקר אותו, מייסר, "לא מסוגלת להסתכל עליו.. הוא לקח לי את שירי..".

אחרי הצבא, חזר ערן הביתה. כעת הוא נזכר ברגשות המעורבים שהתמלא בהם, כשחזר להתגורר בביתו, ניסה לחזור לחיק המשפחה.

הדלת נפתחה, ערן נקש פעמיים בעדינות, ונכנס אל תוך הבית. על גבו התיק הענק, ובעיניו- נמהלו מבוכה וגם פחד. אמא ישבה בסלון, קראה ספר. כשנכנס, היא הסתובבה אליו, ולרגע, הוא זיהה את הרגע ההוא, משהו במבטה, בעיניה, ניצת באור רך, מתגעגע.

"אמא," הוא היסס, חושש, תועה, "חזרתי..". הוא התקרב אליה, עוד צעד ועוד שתי פסיעות, התיישב לידה בחשש, על הספה. אצבעותיו ממוללות במבוכה את כיסוי הכרית הפרחוני. שניה של שקט, והוא נשא אליה שוב את עיניו, מייחל למצוא שם שוב את המבט ההוא, מבט של אם לבכורה, והתאכזב.

ערן נזכר באכזבה הזו. כאילו לקח מישהו את ליבו, שכבר היה שרוף, דהוי, והצית בו ניצוץ קטן. הפיח בו רמז קלוש לתקווה, לאהבה, לסליחה. ואז נעלם הניצוץ, אמא לא הצליחה לסלוח. כשהביטה בעיניו, חש ערן כי היא מביטה בעיניה של שירי, בשערה היפה, שומעת את צחוקה המתגלגל, העולז בכל חדרי הבית.

לא הרבה זמן לקח לו להחליט שהוא עוזב. ההחלטה התבשלה עוד בצבא, ותוך שבוע כבר סיפר בארוחת הערב המשפחתית, בעיניים מושפלות, כי הוא מתחיל ללמוד.

"באירופה?" תהה אבא, "למה לא כאן, ליד הבית?" אבל קולו של אבא לא היה חמים. רק מעשי, מתפלא לפשר ההחלטה החפוזה. ערן הכין תירוצים, סיבות, אבל לא היה קשה כלל להסביר, ולא היה צורך לשכנע. מבע עיניה של אמא אמר הכול, זה דווקא יקל עליהם אם ילך. גם להם קשה עם נוכחותו הטעונה בביתם.

הטלפון צלצל. ערן זינק אליו, 'זו מיה', חשב במהירות 'היא בטח חוזרת אלי, לספר לי שזו היא, שלא התבלבלתי', ליבו פועם בעוצמה, 'זו אכן הייתה אריאנה מתחת לכתונת בית החולים, ואלו היו עיניה, ותלתל שערה הזהוב, משתרבב בין קפלי הכאפייה שעל ראשה'.

אם יש ביקורת אני אשמח🤗

לא חייב, כן? אבל כשבא לך, ואת רוצה, 

אני אשמח להע/ארות על הכתיבה.

זה פשוט יפה!

העלילה מרתקת

והכתיבה שלך שוטפת. פשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.

ומשיח בן יוסף (מדינת ישראל) הוא יסוד וכנה ובסיס למלכות בית דוד. "וכנה אשר נטעה ימינך" זה משיח בן יוסף כבתחילת המזמור "לפני אפרים ובנימין ומנשה". כנה זה בסיס לגפן.

לכן ב"כסא דוד עבדך מהרה לתוכה *תכין*" כלומר תבסס, כותבים המקובלים שיכוונו בברכה זו על משיח בן יוסף שיחיה.

לכן כתבתי במדויק "יסדת כסאך" כלומר בנית יסוד לכסא, אבל הכסא עצמו עדיין לא

לא תהיה גלות נוספת (לא נכנס לדיון) אז מלכות בית דוד תמלוך על העם שיושב פה בארץ עם כל הארגון הפוליטי והתשתיות הפוליטיות, הכלכליות, הבטחוניות, ההתיישבותיות, והתרבותיות הקיימות כבר בימינו. כך שיוצא שאפילו לדעת סטמר מדינת ישראל תהיה בסיס למלכות בית דוד

האברבנאל מסכים עם דבריי.

ב. באתי מכיוון אחר, יסוד כסא ה' עולה לי בראש כמקדש ולא כמדינה יהודית.

תהיה (אמונה בחזרת מלכות בית דוד זה אחד מי"ג עיקרים וגם בנביאים מפורש). ומבחינה סמלית תמלוך על מדינת ישראל שתהפוך ל"ממלכת ישראל בראשות הוד מלכותו המלך" כמו בריטניה לשיטתך.

האברבנאל לא כותב לזכרוני באף מקום שמלכות בית דוד העתידית תהיה סמלית ולא אמיתית.

(כבר דיברנו על זה פעם ולכן לא מאריך פה).

ב. הדגש הוא "יסדת". מדינה יהודית היא יסוד ובסיס למקדש שישרה בתוכה. ולא זכור לי פסוק שה' מייסד את המקדש עם הפועל יסד, אלא בונה מקדש (אולי אני טועה). אלא הרבה פסוקים שהוא מייסד את ציון, בדגש על הפועל יסד. כלומר הפועל ייסוד תמיד מוסב על העם והמלכות, כי היא יסוד ובסיס למקדש

האברבנאל סובר שמלכות היא רעה, אין תועלת בסמל למהות רעה.

ב. מעניין.

אגב האם אתה לא מזכיר בתפילה בברכת בונה ירושלים וצמח דוד בקשה לשיבת מלכות דוד?

ב. האברבנל מעולם לא טען שהנביאים טעו כשניבאו על חזרה ניצחית של מלכות בית דוד.

כמובן ייתכן שאתה טוען שראש הממשלה יהיה מבית דוד (נזכרתי שנראה לי שאמרת זאת). אז גם לפי זה - המדינה הנוכחית היא בסיס למדינה העתידית בראשה יעמוד ראש ממשלה נבחר ל4 שנים מבית דוד.

בכל מקרה המדינה הנוכחית היא במילא בסיס,למדינה האידאלית עם מקדש סנהדרין ומנהיג שנחה עליו רוח ה'

האם מהתנך מלכות זה מוסד חיובי?

זה לא בדיוק התחושה מספר מלכים ושמואל.

מזכיר, אבל מתכוון לשלטון שלנו.

ב. האם זה מחייב דווקא כשושלת?

הפסוקים וחז"ל מפורשים על למשל מינוי יהודי למלכות ורק גבר.

האם זה אומר שאסור להצביע מן התורה למפלגה בה יש מישהו לא יהודי ברשימה?

ומה לגבי מפלגה עם נשים?

אלא שאנחנו סוברים אחרת כיום כמפורש במגוון תשובות בנושא, וממילא באותו אופן אפשר לומר לגבי התפיסה של השלטון ומי שם.

מהתנך מלכות זה לא מוסד חיובי,למעט מלכות בית דוד הנזכרת כמוסד חיובי. שנכרתה איתו ברית עולם.

אני לא מבין בי"ג עיקרים. אבל אם אתה סובר שתמיד יבחר ראש ממשלה מתוך צאצאי בית דוד ל4 שנים ויתחלף. אולי זה כלול באמונה בחזרת מלכות בית דוד.

מה אתה מכוון ב"כסא דוד עבדך" וב"את צמח דוד" וב"שמחינו במלכות בית דוד"?

האיסור למנות אשה זה רק למנוי למלך, לא למושל כמו השופטים. לגבי מושל יש פוסקים שאומרים שאם האשה יותר טובה מהגבר , מותר למנותה. ובוודאי שח"כ אינו מלך. אבל נראה שיש איסור למנות ראש ממשלה גוי

לא כל כך הבנתי. יש נבואות מפורשות על הברית עולם עם בית דוד ונבואות שיחזור להיות מלך בישראל מבית דוד לנצח. אם אתה מפרש מלך בתור ראש ממשלה אז יכול להיות.

אין חיוב דווקא לשושלת. השאלה אם מינוי ל4 שנים זה מלך

מכוון לשלטון יהודי עצמאי ולא לפרטים.

ראש ממשלה הוא לא מלך וזה היתרון הגדול.

זה לא רק דין בראש ממשלה אלא כל מינוי על הציבור כמפורש ברמב"ם.

(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה,

ופדיתם מבני בצרה.

ירשת ארצך לכוננה,

מחצת מחלת באף עברה.

קיבצת עמך במהרה,

יסדת כסאך בקריה בחורה.

שמך נודה, לך נאה,

בהלל לשוררה

(לטיפשים)

את האדמה הזאת, כן, כאן

עם האנשים האלה, הקמוטים

מחשבות יתבטאו במילים

רצונות כמוסים ייתגלו במבוכה

למאוויים הגדולים תוצמד שפלות

תאווה ערמומית וחולה תלווה לכל אצילות

תאהבו את האדמה הזאת

תצדיקו אותה, תשבחו אותה, כן

תירקבו מבדידות אם תוותרו עליה

היא שלכם ובשבילכם

אם תתגעגעו אל הכוכבים

אם נשמתכם תתפקע מרוב כאב

אם האנושי יהרוג בכם את הנשגב

אתן בכם את אותותי מכותיי ומופתיי

לחזור לשורה!

(בניגוד למוסיקה המודרנית שם: אהבה=מה שגורם לי ולשני שמחה. שזה גם נכון אבל רק חלק מהאהבה)

האמת שעלה לי קטע לראש, אבל לא מצאתי אותו. (בגדול הרעיון שלו זה שאהבה זאת אמת. שני אנשים שיודעים שיש ביניהם רק אמת ומרחב בטוח בשבילה)

מצאתי כמה דברים אחרים ששמרתי.

אצרף שניים מהם.

ועוד אחד, יותר במציאות (זה לא נותן לי להעלות אז אתמלל):

זוגיות | עידית ברק

כל הזמן הולכים

זה לקראת זו.

ישנם ימים שנפגשים

ישנם ימים שלא. 

יש בזה משהו עמוק מאוד, אבל הכל מלווה בתחושה של פשטות.

יש פה מטפאורות יפות.  

נהניתי לקרוא 

באמת כואב.