אורי יושבת על הכיסא בכיתה, כנועה, בלי שום הבעה ועם עיניים בוהות ולא ממוקדות. מה הטעם, לעזאזל. היא מניחה את הראש על השולחן, מנסה לברוח מהמחשבות שעוטפות אותה. היא שמה על הראש את הכובע של הקפוצ'ון, את הפשמיכה מסובבת על העיניים, וזהו, היא כבר לא פה יותר. היא מטיילת בנבכי המרירות והחושך שעוטפים אותה, ממש כמו החולצה והסריג והקפוצ'ון והפשמיכה שעוטפים אותה טוב טוב. די עם העולם הזה כבר, היא חושבת בכעס וכאב. כאב שהיא יודעת שלאף חברה אין סיכוי להבין. חברה.. מה זה בכלל. כולן שקרניות, את זה היא כבר יודעת. אלופות בלחרטט אהבה. ומי שלא יודע את זה הוא סתם שוטה או תמים, היא חושבת בעצב. היא שוקעת בתוך הכאב והבור השחור,עוד, עוד... ובכלל אין לה כוונה לצאת, כי הכל שקר וטינופת ולא פייר ומפגר. היא רוצה לצרוח.
שיעזבו אותי בשקט כבר, היא מתחננת בתוכה. גם כן אחת כמוני.. לא שווה לכם להתקרב אליי בכלל. כן, תשארו שם רחוק, מצוין. חבל שתכירו מישהי כזאת מגעילה ודוחה ומכוערת כמוני. זה רק יהרוס אתכם.
היא נרדמת די מהר, מתפללת שלא תתעורר ושהכל זה בכלל חלום. וכשהיא מתעוררת, עדיין באותה תנוחה כמקודם, היא רוצה להיעמד על הכיסא, לצעוק את כאבה, שידעו, שידעו שכואב לה. שהיא לא מפסיקה להתייסר. והיא רוצה שידעו, אבל גם בכלל לא רוצה שיתקרבו אליה מרוב שהיא רעה. והיא לא רוצה ורוצה ושוב לא רוצה, והיא רוצה לבכות ולא יוצא, והיא רוצה חיבוק ואהבה בחינם, בלי לבקש. היא רוצה שירצו אותה כמו שהיא, והיא רוצה לרצות את עצמה, והיא רוצה שיהיה הוגן, והיא רוצה לזעוק את נשמתה.
אבל אורי ממשיכה לשבת על הכיסא, עיניים עצומות, וכל השכבות שעליה מסתירות אותה, ומחבקות אותה, ומחביאות אותה. אבל מבפנים היא עוד ממשיכה לרעוד.
