יש לי ג'יפ. אני דוהר איתו בלילה השחור.
אני בקושי רואה, אני רוצה להגיע למדורה, לאור.
השביל מכוסה בצמחייה, אני מגשש באפילה,
כמעט מתהפך, הגלגל מעיף חול בתעלה.
זה לא שביל, זה גבעת חול שהמים חרצו אותה,
איך יוצאים מכאן? לאן? בקרבי מזדחלת בעתה.
יש לי ג'יפ. זו הייתה פסגת חלומותיי, שהוגשמה.
אבל כבר לא היה אכפת לי, הנפש שלי נחסמה.
עשיתי קולות של התרגשות, של לחץ, של הנאה.
באמת זה סוף סוף קרה אך זו בעצם הונאה.
שקר שאני מספר לסובבים למכרים ולזרים,
לעצמי, מרמה את עצמי שעכשיו יהיה מדהים.
זה לא שהכל רע, בוא לא נגזים,
אני באמת נהנה לנהוג בכביש ובהרים,
אבל ההנאה לא עמוקה, לא כמו שזכרתי פעם.
הפויקה כבר לא משאיר על הלשון את הטעם,
התחושה של "בא לי עוד" נעלמה,
את מקומה תפסה התחושה של, למה?
לא אני לא דוס, ולא ממש בא לי על התורה,
אם חשבתם שזה הכיוון תחשבו מסלול חזרה,
החוסר משמעות זרוק גם בקרן זווית,
יחד עם התורה, כל הרוצה יבוא וייטול, תווית.
תווית של דוס ומסתגף וצדיק וחכם,
אחד שמקושר לאלהים שלא יראה לעולם.
אני לא כזה? אני הייתי. ונהנתי.
הרגשתי צודק וחכם ועל הטועים רחמתי.
ואני מקנא, הו כן, באלה שמסוגלים להאמין,
להאמין במה שהם בוחרים להמציא, בלי להבין.
אני מזלזל בהם מאד, חושב שהם טיפשים.
אני מקנא. בא לי גם להיות טיפש לפעמים.
יש לי ג'יפ. פרסה לא אפשרית.
רוורס בתוך הלילה האפל, באדמה החולית.
משמאלי בית קברות. ממתינים לי בשתיקה.
אני מצליח להתסובב, מנוע וצמיגים בצעקה.
הרוחות מנופפות לי לשלום. אני יוצא מהשטח.
עולה על האספלט. בדרך לאור, למדורה, למתח.
