אני מזדהה איתך וחושבת שיש לנו איזה בסיס דומה במצב. 

אצלי זה כן בתדירות יותר גבוהה, אבל עדיין רחוק מהרצוי. 

יצא לי לחשוב על זה המון.

יש מצב לפחות איך שאצלי זה נראה שזה נובע מחוסר סיפוק כללי של הבעל מעצמו, 

מהלימוד, העבודה וכו' זאת אומרת הוא נראה לי מאוכזב מעצמו תכנן לראות את עצמו משהו אחר. 

יכול להיות אצלך ככה?

אני מתחרבשת במחשבות דומות...

יש מצב שזה עצלות כזאת? עצלות אמיתית?

גם לי. 

אני שומעת שבנות מדברות פה על חסימה רגשית. לא ברור לי איך בודקים את זה עם הבעל. 

כאילו, אם הוא לא רוצה טיפול, די קשה לגרור אותו לשם. 

אני רואה מה ש@מיואשת****** כותבת, זה בטח מחייב ייעוץ צמוד. 

אצלי זה מעניין כאילו לליל טבילה הוא ממש מחכה ובאותו יום בשיא העניין. לפעמים יום יומיים אחר כך שוב, 

ואז זהו, כאילו נגמר לו. אני לא מצליחה לשים את האצבע על הסיבה למה זה קורה לו. 

אהה ויש עוד הבדל ביננו, אני לא חושבת שיש לי בטן שטוחה

אני עצובה בשבילך. היטבת לתאר את המצב. איש מקסים מתחשב, חכם, וכו' וכו' אבל לא מתנהג כמו בעל

בדרך כלל או אצל המון זה הפוך, שהאיש רוצה ולאישה לא נוח לא אוהבת 

קשה לה וכ,,המצב שלך אם היה הפוך היה ממש נורא,יש כאלה גברים

אם כי לא הרבה לא אוהבים את זה, רק בדיעבד כשאין ברירה מקיימים

את המצווה הזאת, בהתחלה כתבת מתחשב, אכפתי, רגיש, אוהב

דואג וכ,,,זה נראה שמאוד אוהב אותך ולא בגלל שהוא לא אוהב אותך,

לכן יקירתי תתחזקי עם שיש עכשיו,ואולי בעזרת השם הכל יהיה בסדר,

ושוב אני יודעת שאם היה הפוך כל השלום בית היה נהרס,והמון שלום הבית

נהרס כשהאיש רוצה והאישה לא,  בהצלחה רבה ושנה טובה ומתוקה שיהיה לך אמן.

בס''ד

בוקר טוב הריון ולידה יקרה ❤

קראתי אותך אתמול בלילה (בשעה לא שעה), והבוקר הדבר הראשון שעשיתי היה להתחיל לענות לך. הייתי מוכרחת להפסיק והשארתי את כתיבת ההודעה באמצע, ועכשיו אני חוזרת אליה ואלייך. את מתארת משהו מאד עצוב. אני לגמרי יכולה להבין כמה זה יכול לתסכל או להעציב אותך. כמה זה יכול להעלות בך כל מיני תהיות, בלבולים והרגשות לא טובות. עד כמה זה יכול למלא בייאוש, בכעס...

סיפרת שכתבת את מה שכתבת עם חנוקה ועם דמעות , חיבוק ענק נשמה שאת!!!

עלו לי כל מיני נקודות כשקראתי אותך. מכיוון שאני לא מכירה את כל התמונה ואת כל המכלול, יתכן שאכתוב דברים שממש לא קשורים אליכם. ניסיתי לחשוב על כמה שיותר אפשרויות וכיוונים. אני מקווה שמשהו שם יעזור לך ולכם...!!

1. כל אחד זקוק למשהו אחר מבחינת תדירות. יש מי שאצלו החשק מופיע לעיתים רחוקות יותר, כי פיזיולוגית הוא ככה. ויש את מי שהחיים לא מאפשרים לחשק שלו להתפתח. כמו נגיד אישה על גלולות, כשהגלולות מכבות לה את החשק. או אשה שסובלת מבחילות תקופה מאד ארוכה.

ההלכה מכירה את האפשרות הזאת גם אצל הגבר. כשהיא דנה בתדירות הרצויה, היא מציעה 'סולם', שבו רמת הקושי והאינטנסיביות של עבודת האיש היא זו שקובעת כמה תדיר עליו להיות עם אשתו (כל עוד זה טוב גם לה, כמובן). כך מי שיש לו עבודה פיזית מחוץ לעיר אינו דומה למי שיש עבודה קלה יותר קרוב לבית, מבחינת התדירות שמצופת ממנו. 

*

2. האם נתקלת במושג 'אנשים רגישים מאד'? אלו אנשים שרמת הגירויים שלהם בחיים גבוהה מאד, מכיוון שכל המערכות שלהם רגישות. הם רגישים לכל מיני דברים ברמה הגופנית וברמה הרגשית. זה יכול להיות רגישות לרעש, למגע, לריחות, לעומס, לדקויות, לחוסר השינה, לרגשות של אחרים... הם בדרך כלל אנשים מאד אמפטיים ומאד מצפוניים. הראש שלהם עובד שעות נוספות. הם אנשים שזקוקים להמון זמן בשביל עצמם. זמן שקט. זמן להיות עם עצמם. זמן לעבד את הדברים. אדם שהוא כזה, לא משנה אם הוא גבר או אישה, אם יש לו הרבה עומס בחיים, הוא יכול להרגיש מאד מוצף, לא פנוי. במקרה כזה הוא יתקשה להגיע לחיי אישות, כי חיי אישות יכולים לדרוש פניות רבה. (לא מחייב, יש הרבה אנשים שלא זקוקים לפניות כדי להיות מעוניינים בחיי אישות. אבל יש אנשים שזה בהחלט ככה). אין לי מושג אם זה יכול רלוונטי לאופי של בעלך, אבל אני מעלה את זה כאן, למקרה שתזהי בדברים האלה כיוון אפשרי.

*

3. הסטריאוטיפ הוא שגברים בעלי חשק גבוה יותר. הם מעוניינים בתדירות גבוהה יותר ואם תזדמן הזדמנות להיות ביחד, הם תמיד יקפצו עליה. ושנשים הן עם חשק יותר נמוך, ושלרוב כדי בכלל להיכנס למצב של חשק, צריכה להיות להן סביבה מאד מזמינה (מצב רגשי טוב בינה לבין האיש, פניות רגשית ממטלות ההוריות, המקצועיות, הביתיות וכו' שלה, מצב גופני מתאים [לא כאב ראש, לא בחילות, לא עייפות וכו']). עד כאן הסטריאוטיפ.

בפועל, גם אם יש אמת מסוימת בסכמה הזאת, זה רק סטריאוטיפ. אפרת ואלעד צור מציעים ראייה קצת אחרת. הם אומרים שאפשר לכנות את החלק שמעוניין מאד כ'יסוד זכרי' והחלק שמעוניין פחות או זקוק ליותר תנאים סביבתיים כ'יסוד נקבי'. אצל כל אחד ואצל כל אחת יכולים להיות גם יסודות זכריים וגם יסודות נקביים. (כמו שברמה רגשית, יש זוגות שדווקא הגבר הוא הרגיש מביניהם, והאישה היא ה'מחוספסת' יותר). הכל 'נורמלי'. יכולה להיות אישה שהצד הנקבי שלה יותר חזק. ויכולה להיות אישה שהצד הזכרי שלה דווקא יותר חזק. וכנ''ל לגבי הגבר. יכולים להיות שני בני הזוג עם אותם יסודים דומיננטיים, ויכולים להיות בני זוג עם שוני ופער בנושא.

*

4. עוד משהו שאפרת צור מסבירה הרבה זה שאצל כמעט כל זוג, יש מי שרוצה יותר ומי שרוצה פחות. כך שכמעט אצל כל זוג יש פער ברמת החשק. רק מה, אם משהי רוצה פעם בשבוע ובעלה פעמיים בשבוע, זה פער שיכול לתסכל (והרבה) אבל זה פער יחסית קטן. כנ''ל בזוגות שאחד מבני הזוג מעוניין פעם בכמה שבועות (נגיד 3-4), והשני פעם בקצת יותר (נגיד פעם ב-6 שבועות). גם שם, אם יש פער, והוא לא מאד גדול. מכיוון שהפער ביניהם קטן יחסית, סביר שיהיה להם קל לגשר עליו.

במקרה שאת מתארת, יש פער. עד כאן זה תקין, זה בסדר, זה דבר שקורה אצל המון עם לא רוב הזוגות.

הבעייה נמצאת בזה שהפער ביניכם הוא מאד מאד מאד גדול. שזה אומר שנצרך מאמץ הרבה הרבה הרבה יותר גדול כדי לגשר עליו.

זה לא קל, זה כואב מאד. אבל כמו בכל נושא משברי בין בני זוג, יש כאן פוטנציאל גדול לצמיחה ולקרבה ולגדילה, כשבעזרת ה' תצליחו לגשר עליו.

*

5. לפי מה שאני יודעת, אדם א-מיני לא יכול להתעורר מינית. נקודה. את מספרת שכשהוא 'נכנס' לזה, הוא כן אתך וכן בתוך זה. לפי התיאור הזה אני ממש לא חושבת שהוא א-מיני. לפי הדברים שכתבת (כמובן שאני לא מכירה את כל התמונה כולה) אני גם ממש לא חושבת שהוא בוגד בך חס ושלום. אינטואיטיבית עולים לי כמה כיוונים שיכולים להסביר את מה שעובר עליו:

* אולי הוא אדם עם פרופיל של 'אדם רגיש מאד', כפי שכתבתי למעלה. אם מה שכתבתי על האופי הזה צלצל לך מוכר והזכיר לך את האיש שלך, אני חושבת ששווה לבדוק ולהעמיק את האופציה הזאת.

* כמו שכבר הזכירו לפני, יתכן והריחוק שלו בתחום הזה יושב על פגיעה מהעבר. פגיעה מינית, ברמה כלשהי - בין אם הוא מודע או לא מודע אליה. או פגיעה מסוג אחד, שגרם לו ברמה הכי עמוקה שקיימת, לפחד להיקשר עד הסוף. לדוגמה, אם ילד סבל מאלימות אצל הוריו, המסר שהוא למד ברמת התת המודה שלו, זה שאנשים שקרובים לו מאד יכולים להוות מקור לסכנה. מיניות הוא תחום שכרוך בפגיעות. בני הזוג חושפים את עצמם לשני, זה היופי שיש בזה, זה מה שמקרב ביניהם, אבל יש בזה ממד מאיים כי ברגע שאתה חושף את עצמיך, אתה נהייה פגיע. מיניות טובה דורשת מידת אמון גדולה מאד. בחיים, בעולם... יכול להיות שנסיבות החיים שבו הוא גדל לא אפשרו לאמון הבסיסי הזה להיבנות ולכן הוא מתקשה כל-כך להמשך לתחום הזה ולהיכנס אליו.

* דומה אבל מעט שונה - קושי כללי להיכנס ולהימצא בסיטואציה אינטימית. לא רק אינטימיות גופנית, כל אינטימיות שהיא. הכוונה ללחיות בקרבה נפשית מאד גדולה עם מישהו אחר. להיות מסוגל להיחשף, להראות את החולשות והצדדים הלא זוהרים שלו. להסיר הגנות. אולי בגלל בטראומת ילדות ממש. ואולי בגלל דרך חינוך (גם נורמטיבית וטובה יחסית) שגרמה לכך שהוא לא זכה ללמוד לתת אמון, כגון אם הוא גדל בסביבה מאד ביקורתית לדוגמה.

* דומה אבל בעוד גיוון שונה - אולי משהו בקשר ביניכם משדר לו חוסר באינטימיות רגשית. ובלי האינטימיות הזאת, קשה מאד למוח שלו 'להסכים' להיות באינטימיות גופנית.

* אולי משהו שיושב על תחושת אשמה כלשהי. הרבה מאד מאד גברים התמודדו בנערותם עם קושי בשמירת עיניים ושמירת הברית וחלקם יכולים לסחוב משקעים מאד גדולים אל תוך חיי הנישואים שלהם. במקרה כזה כל התחום הזה של חיי אישות יכול להוות מבחינתם משהו מפחיד, בין אם זה במודע ובין אם זה מסתתר ברמת התת המודע.

אני מסכימה עם כל קודמותיי שאת לא יכולה להמשיך לסבול ככה. שאת צודקת לרצות לחיות חיי אישות בתדירות שמספקת אותך ומשמחת אותך. את בסדר גמור ממש ברצון שלך!!!

אני חושבת שהמפתח נמצא בלהבין על מה זה יושב אצל האיש שלך. נשמע שהוא בן אדם ממש טוב מאד מאד ושהוא אוהב ומכבד אותך מאד מאד. לא נשמע לי סביר שהוא פשוט לא 'סופר' אותך בתחום הזה. שהוא פשוט מתעלם מהצרכים שלך כי לו אין צרכים דומים. ההיגיון היה אומר שלאור כל הטוב שיש ביניכם וכל הטוב שיש בו, הוא היה מתאמץ כדי לשמח אותך. והוא לא. או לפחות לא כמו שאת מצפה. ואולי הוא מתאמץ המון אבל הוא כל-כך רחוק שאת אפילו לא יכולה להיות מודעת למאמצים שלו בתחום. (יכול להיות שהוא מתייסר מאד בגלל המצב ביניכם, אבל לא משתף אותך או כמעט ולא משתף אותך. יכול להיות שהוא עושה מאמצים מאד גדולים מבחינתו כדי להתקרב אבל זה דבר כל-כך קשה לו שהצעדים שלו נראים אפסיים).

בכל אופן, בתחושה שלי ההתנהגות שלו אומרת 'דרשני'. יש כאן משהו. צריך להבין מה. בשיחות מלב אל לב ביניכם. בטיפול פרטני. בטיפול זוגי. צריך להבין על מה זה יושב, כי רק ככה יוכל להימצא לזה מענה.

אני מאמינה שבסופו של דבר מדובר כאן בנקודת משבר ביניכם. אצלכם זה בדבר הזה, אצל זוגות אחרים זה יכול להיות בנקודה אחרת. אבל משבר זה דבר מצוי בזוגיות, וגם בזוגיות טובה. אצל כל זוג יש נקודות שצריך לעבוד עליהן. משבר, זה דבר שיכול להיות כואב מאד, שיכול להיות לא נוח, לגרום למועקה גדולה, לעצבות ולבדידות. כמו שאת מרגישה כרגע, יקרה ומתוקה. אבל זה רק משבר. כמו ש @נגמרו לי השמות (לא הצלחתי לתייג משום מה...) לימדה אותי, במשבר יש הזדמנות, יש מתנה - יש שובר מתנה. מהנקודה הזאת דווקא בעזרת ה' אתם תתקרבו, אתם תיבנו, אתם תגדלו כזוג וכבני אדם. בעזרת ה' תצליחו לפצח את הנקודות שעליהן הדבר הזה יושב, תצליחו לעשות עליהן עבודה ותרוויחו ים של קרבה, של חוסן זוגי, של אהבה מועצמת.

עכשיו קשה מאד מתסכל, מאד מאד, ואת בוכה ואת מרגישה בודדה ואומללה, אבל שזה לא יביא אותך לייאוש. אתם יכולים לצלוח את זה. ובע''ה תצאו יותר אוהבים ויותר מחוזקים.

שולחת לך אהבה גדולה. גמר חתימה טובה יקרה, וכל הברכות שבעולם, בכל התחומים וגם בהקשר הזה בע''ה.

בס''ד

אני לא אצליח להגיב באריכות עכשיו. אבל היה לי ממש חשוב כן לכתוב לך אפילו אם בקצרה. אני רק רוצה להגיד לך לא לפחד. את עכשיו כועסת ובריב ענק אתו ואת לא הכי מתפקדת ואת בסערת רגשות מטורפת. אל תפחדי. זה נורא-נורא-נורא לא נעים ומטלטל. אבל זה לא נורא. זה גל חזק. אבל הוא יעבור. המבול הגדול הזה ישטוף את הקרקע ובעזרת ה' אחרי שהוא יעבור הדברים יתחילו להתבהר. 

ברור שאת לא רוצה מהריב הזה. ברור שאת רוצה להיות אימא מתפקדת ושאת רוצה בית יציב. ברור שאת רוצה קשר טוב עם האיש היקר שלך. ברור שלא רצית את כל האווירה העכורה הזאת. אני בטוחה שאפילו התאמצת שזה לא יגיע לשם, עם שארית הכוחות שהיו לך. 

את כרגע מאד מאד מאד מוצפת. את בקושי גדול. קבלי את עצמך. ממש כמו שאנחנו מקבלות אותך כאן. בהכי הרבה הבנה ואהבה וחמלה ועין טובה שאת יכולה לגייס. תנסי לשנן לעצמן שזה יעבור. שזה רק גל. שיש לו תפקיד בבירור שאתם עושים. בבנייה שלכם.

אהבה, אחווה, שלום ורעות. רעות מהשורש ר.ע. שזה גם רע (כמו ב'ואהבת לרעך כמוך') וגם רע (ההיפך מטוב). ככה זה, לכאורה, יש איזשהו ממד של רע, של דבר מר, בחברות הזאת שיש בין בעל ואשה. ככה זה. זה מובנה. ככה ה' רצה. עזר כנגדו. יש נגד. לא הכל דבש. יש אתגרים. אבל מתוך זה דווקא, מתוך האתגרים הגדולים האלה שאנחנו צולחים (במחיר עבודה, מאמץ, נתינה ומסירות גדולות מאד) - מתוכם האהבה גדלה, מתחזקת ומתעצמת.

אז שוב: תכאבי את כאבך. הוא מובן. רק אל תפחדי. לא מהקשר שלכם. לא ממצב ביתכם. לא מעצמך. הכל יעבור. הבירור ייעשה בע''ה. ואתם תצאו מחוזקים ואוהבים ומבינים אחד את השני לעין שיעור, בע''ה. והילדים עוד יזכו להורים אוהבים ומדהימים שאתם.

חיבוק ענק ענק. 

לך ואם את מרשה, גם ל@מהמרחקים היקרה.

הכל יהיה טוב בע''ה. 

החריגו גם בסגר הזה שכל הליכה לאיש מקצוע בתחום הרפואה/פסיכולוג/עזרה סוציאלית וכדומה, שזה כולל בתוכו גם יעוץ זוגי וכדומיו - מותרת. אפשר לבקש מהמטפל אישור מיוחד לכך אם תרצי להרגיש בטוחה.

ואפשר גם לקיים פגישות בזום/טלפוניות אצל הרבה מאוד אנשי מקצוע אם זה מתאים לך.

כ-ל  מ-י-ל-ה  ש-ל-ך  פ-נ-י-נ-ה

יקרה מפז

תגובה מושלמת מושלמת, קראתי אחרי ששלחתי ומסתבר שלא הייתי צריכה לכתוב אלא רק להפנות ^^^ לתגובה שלך

ותודה רבה לך על התיוג (באמת לא הופיע לי התיוג משום מה)

ורציתי גם להחמיא לך בנוסף על המדהימות שלך שבאה לידי ביטוי גם בפירגון מדהים ונתינת קרדיט ו"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"

שכתבת פעמיים גם על אפרת צור המדהימה (!!!) וגם כשתבת מה שאני אמרתי לך תיגת אותי, אין אין אלופה את, נשמה מיוחדת שירדה לעולם להאיר בלבבותיהם של כ"כ הרבה אנשים ונשים וילדים (לב)

כבר ממש בתחושות קשות עם עצמי, שאני לא מושכת, לא יפה וכו...

ככ משתדלת למצוא חן בעיניו.

השיא היה השבוע שהצלחתי לעשות הפסק וזה ייצא ביום קצת עמוס אז הוא התבאס ואמר שאולי אעשה מחר. כאילו בכלל לא מתגעגע.

קיצור, ממש העלית לי לכתב את התחושות גם שלי.

אם יש לך איזה נקודת פיתרון, תייעצי לי גם...

רק חיבוק

מכוונת גם אלייך כל מה שכתבתי לפותחת היקרה

באמת שקוראים אותך והלב פשוט יוצא אלייך...

יוצא לכנות הזו,

יוצא לפשטות הזו, לבקשה הכה בסיסית של להיות נאהבת ונחשקת ולהרגיש אישה כמו שכתבת

יוצא לאהבה שלך אליו

יוצא לאהבה שלו אלייך

ויוצא לפער הבלתי נסבל הזה שקיים שם באמצע.

וכואב. כואב כל כך.

אני באמת מרגישה שיש משהו בימים האלו שבין ראש השנה ליום הכיפורים במיוחד שמברר הרבה יותר לעומק את המקום דווקא של "ואל אישך תשוקתך".

אני פשוט מרגישה את זה מבפנים, מרגישה מהסביבה, מנשים יקרות שאני פוגשת, מההוויה כולה, מרגישה כמה יש במיוחד כמיהה של נשים להרגיש במקום הראשון בלב בעליהן, להרגיש נחשקות, להרגיש אהובות, להרגיש שגם האיש שלהן כוסף אליהן, יוזם קירבה ואהבה אליהן וכאילו הנפש והנשמה שלהן זועקת כבר את הצורך בזה.

כל אחד ואיפה שזה פוגש אותה, כל אחת במקום שלה, כל אחת בכאב שלה.

אבל, וזה אבל חשוב – אני בהחלט מרגישה שבסופו של הבירור הזה (בירור שיהיה מאוד חודר ומאוד כואב, נכון) – יכולה להגיע גאולה גדולה, יכולים לצמוח ולגדול עוד יותר, יכולים להגיע לעומקים וקירבה ואהבה שלא חלמנו עליהם אפילו. לכן המצב הזה, הרע הזה, הכאב השורף והבלתי נסבל הזה – עצם קיומו הוא חיוני ואי אפשר בלעדיו!

וצריך לראות – מה *כן* אפשר לעשות כאן?

מה עוד לא ניסינו?

מה כן ניסינו עד עכשיו ולא הצליח?

מה כן ניסינו עד עכשיו ואולי קצת כן עזר?

מה יש שם במקום הזה בעצם?

מתי הוא התחיל?

האם זה היה כך מתחילת נישואיכם?

צריך גם לברר איך נראו חיי האישות ברצף של כל חייכם המשותפים עד כה,

להבין לעומק מאיפה הגיע בעלך,

על אילו תפיסות גדל, במיוחד בכל מה שקשור למיניות,

האם אולי היותו "דתי יותר חזק" גורם או גרם לו להרגיש שכל הנושא הזה הוא "לא ראוי"?

האם היו לו חוויות עבר לא טובות מול הנושא?

איך התייחסו לכך הוריו? אחיו? משפחתו? חבירו? מקום לימודיו?

איך הוא הרגיש אל מול כל נושא המיניות עם עצמו ומהרגע שגילה את התחום הזה?

מה זה בשבילו עכשיו?

האם זה "ראוי וטוב וכל המרבה הרי זה משובח ובגדר מצווה וקדושה ושיא הטוב בעולם ממש גם הרוחני", או האם זה "בלית ברירה כי "חייבים" או כדי לרצות או כדי להביא ילדים וכו' וכו' אבל בעצם משורש של זה זה לא ראוי ולא טוב ואולי חלילה אפילו "מלוכלך וטמא"?

אחרי הבירור הזה כדאי גם להבין ולשאול מי הוא בכלל בעלך?

ואיך נראים החיים שלו?

והאם הוא מסופק ומרוצה ועם מצב רוח טוב בחיים בכלל?

כתבת שיש לו עומס בעבודה – אם לוקחים רק את הנקודה הזו – האם יש משהו לעשות לגבי זה?

להפחית שעות? משהו אחר? להוריד קצת מהעומס?

למצוא זמנים שביחד בבוקר? בשעה שהוא לא גמור? בשבת? משהו8 אחר?

כנ"ל לגבי העייפות.

עומס ועייפות הם אכן שניים מחבלני החשק המרכזיים גם אצל גברים וגם אצל נשים.

וגם דימוי גוף שלילי – צריך גם כאן לראות איפה הוא מול זה?

האם לא נעים לו שהוא מלא, במיוחד כשזה כאילו כמו מראה מולך שאת חטובה אפילו אחרי לידות וכו'? האם אולי הוא מרגיש קצת "לא שווה" או "לא מספיק גבר" שםם וזה מוריד לו הכל וגם פוגע בחשק?

או אולי כל המעגל הזה שנכנסתם אליו בלי כוונה,

מעגל שבו את בלי כוונה לקחת את תפקיד "הרוצה, היוזמת", והוא לקח את תפקיד "הלא רוצה, הלא יוזם" נחקק לשניכם כל כך חזק, עד שזה כבר בגדר מעגל שמזין אאת עצמו וכמו "נבואה שמגשימה את עצמה?"

אולי יש אצל שניכם כבר חרדות מכל העניין הזה כי כלולים בתוכו כל כך הרבה מטענים לשניכם...

אצלך – במקום של: מה לא רוצים אותי? לא אוהבים אותי? אני לא יפה ושווה מספיק? אני לא נחשקת מספיק?

ואצלו המקום של – למה דוחקים בי? למה תמיד מצפים ממני? מה דפוק בי?!

ואז החרדות האלה יכולות להאכיל אתכם כל יום כל היום, אפילו לא בשעת קיום יחסים, ואז כל דבר שיכול אפילו להזכיר למוח קיום יחסים, אפילו איזה חיבוק קטן או אווירה טיפה רומנטית – זה כבר יכול לסגור אותו ואותך לשים במקום המצפה והמייחל ואז שוב כל אחד "מתבצר" בעמדה שלו עוד יותר חזק בגלל החרדות האלו.

אם זה המצב, או חלקו,

מאוד חשוב דבר ראשון להוריד לחצים!!!

להוריד להוריד להוריד

להקליל להקליל להקליל

לשחרר

להרפות

להפסיק לשים מטרה או יעד "להגיע לחדירה" או "לעשות את זה", או "להגיע לשיא" או "שזה יקרה כבר"

אלא להתרכז במטרה שהיא הקירבה, ההנאה, הביחד שלכם

וזהו!

רק רק הקירבה היא המטרה ולא משהו אחר.

ממש לומר זאת ולהחליט זאת בקול רם בין שניכם.

לומר בצורה הכי מפורשת ומוסכמת ביניכם – שאם מישהו רוצה והשני לא קודם כל הוא יכול להגיד "לא כרגע" וזה יהיה בסדר,

וגם שאם רוצים להתחבק וכדומה – זה יכול להתסכם רק בזה אם אחד/שני בני הזוג ירצו, להחליט שכל שלב וכל דבר עושים רק ***ברצון מלא ושלם*** של שני בני הזוג וזו המטרה עצמה ולא שום "יעד" אחר.

הרבה פעמים עצם השיחרור הזה מהלחצים, עצם הגדרת המטרה כמטרה של קירבה ותו לא בלי "הספקים" או "יעדים" כלשהם, עצם זה גורם לפעמים לרצון להתגלות, לחשק להתגלות, לשליטה לחזור.

לפעמים כשאין את זה,

וכאשר אחד מבני הזוג (ולא משנה כרגע אם זה האיש או האישה) מרגישים שהם עושים את זה כדי לרצות,

או כי חייב,

או כי אחראיים על שז"ל

או כי צריך

או כי מצווה

או כי "הוא גבר ויש לו צרכים"

או כי "היא אישה ואני חייב לספק אותה"

או כל דבר אחר שמרחיק את האדם ***מהרצון שלו הוא***

זה מוריד את החשק!

וכדי להחזיר את החשק צריך להחזיר את הרצון!

לנקות את כל רעשי הרקע

לנקות את כל ה"אני צריכ/ה בשביל מישהו אחר" ואחרים

ולראות מה טוב *לי*, מה אני רוצה, ממה *אני* נהנה/ית

ולראות ולדעת שאם *אני לא רוצה* זה בסדר ולא סוף העולם וזה לא יקרה

ואם אני כן רוצה – זה בהחלט יכול לקרות.

זה מאוד קשה לכתוב משהו כ"כ עמוק ע"ג הפורום אבל אני בכל זאת מנסה, ואומרת שממליצה בחום גדול לעבוד ולעבד את הדברים ואת כל מי שאת, הוא, אתם וכל הביחד שלכם מול איש מקצוע שיוכל לעזור לכם הרבה מאוד והרבה יותר מדויק ונכון לכם, ולעומק, ומהשורש.

מדוע הוא לא מוכן לשמוע על טיפול?

אמרת שלא יהיה אפקטיבי ואמין אם תיתני לו אולטימטום להתגרש, ושאת גם בכלל לא רוצה בכך כי את מאוד אוהבת אותו וחוץ מהעניין הזה הוא מושלם – אבל אולי כדאי להציע את עניין ***הטיפול*** כמשהו שחייב לעשות?

לא אולטימטום אלא בקשה מאוד נחרצת ובאה מתוך הלב שלך.

בקשה שאומרת – כך אני לא מסוגלת להמשיך פשוט. זה שובר אותי.

אני אוהבת אותך, רוצה בך, לנצח, בחיים לא אפרד,

אבל את הטיפול אנחנו חייבים לעצמנו. לילדים שלנו. חייבים.

זה לא חייב להיות משהו מפוצץ או ארוך בהכרח, אפשר להתחיל בתהליך של הדרכה של 3 מפגשים עם מרכז יה"ל, אולי כמה תהליך ממוקד אצל יועץ זוגי, ואחרי שמבינים לעומק מול מה עומדים אםשר למקד עוד יותר את הטיפול.

מאחלת לך מכל הלב שתגיעו לשלמות מלאה וקירבה גדולה גם בתחום האישות ביניכם, ביחד עם שאר הטוב הגדול שהוא כמובן מדהים מדהים ולא מובן מאליו בכלל,

ששלב הבירור ייעשה בצורה הכי טובה שיש,

תבקשי מה' שישים בפיך את המילים הטובות, אל תוותרי על חתירה לטוב שלם בתחום הזה, זה בנפשך,

אם לא מצליחים לבד להיעזר באנשי מקצוע, אם הוא לא מוכן ללכת רק את, אם יש דרך שכן יסכים לשמוע לנסות, אבל לא לוותר! לנסות עוד כיוון ועוד ועוד עד שימצא המפתח ללב העניין בעזרת השם!

אני מאמינה בלב שלם שזה אפשרי

ודווקא בזכות החוזקות שלכם והזוגיות שלכם והאהבה שלכם אתם תוכלו לעבור את החושך הגדול הזה ולצאת לאור גדול ב"ה

בהצלחה רבה רבה,

אם תרצי להמשיך ולדייק/להתייעץ בשמחה רבה

אבל גם לנו אין משפחה/ חברים שמסתדר לחגוג איתם ופשוט יצאנו לטייל!

בלי על האש ועם טיול שמותאם לקטנטנים והיה ממש כיף!

אולי תחשבו על כיוון כזה?

זה בכל מקרה מרגיש לבד

והעומס והעול שבהכנות וכל כך מעייף - נשאר...

חוץ מזה שחלק מהעניין של היום זה לעשות על האש ולא רצינו לאכזב את הילדים

אנחנו כל שבת בבית

כל חג בבית

אז גם ביום העצמאות להיות שוב בבית?

יש בזה משהו מאוד לא קל עבורי

ואני הכי אוהבת את הבית שלי

והמשפחה הגרעינית שלי היא כל חיי!!!

ועדיין יש בי רצון שהילדים שלי יחוו ילדות עם בני דודים ושבתות עמוסות וטיולים ומרחבים ועוד אנשים שהם לא רק אבא ואמא.

לשניה אני לא מתלוננת, מודה לה' על המשפחה המתוקה שלי, זה חסד!!!

פשוט אומרת שיש משהו מאוד בודד בלהיות בלי קהילה, בלי חברה לפרוק לה קצת, בלי משפחה עוטפת.

סה"כ אנחנו זוג צעיר...

תודה על ההבנה והרעיונות💜

מצד אחד המשפחה בחו"ל

מהצד השני משפחה מאוד קטנה, ההורים לא בעניין של לארח וגם לא לבוא אלינו (לצורך העניין היו היום בבית, פשוט נחו והמשיכו בשלהם)

והאחים הולכים לצד השני באופן קבוע (אפשר להבין אותם, יותר כיף שם )

מבחינת קהילה אין פה ממש קהילה קרובה

יש קהילה גדולה שכן יש שם אנשים שאנחנו מדברים איתם ונפגשים בבית כנסת וכאלה אבל לא מגיע לרמה של לעשות דברים ביחד וניסיתי לא פעם...

דווקא בגלל שאתם זוג צעיר כדאי להשקיע בלבנות קשרים שיתנו לכם את המעטפת והגיוון שאתם זקוקים להם.

זה לא קורה בבום, זו דרך, ולכן כדאי להתחיל אותה כדי שתקצרו פירות בהמשך.

זו האמת.

לא רוצים בשומרון/ בנימין

לא בלוד

מבחינת עבודה חריש לא מתאימה

ונראה לי שבזה סיכמנו את המקומות הקהילתיים...

לא?

יש הרבה קהילות בערים סביב בתי כנסת/גרעינים

אם אתם בעניין, הייתי מתאמצת לחפש

בכל עיר כמעט נראה לי שיש קהילות של משפחות דתיות צעירות.

פתח תקווה וגבעת שמואל למשל נחשבות לערים דתיות

אבל גם ברחובות, מודיעין וראשון לציון יש קהילות תוססות.

ואם את מחפשת ערים זולות יותר גם לא חסר.

גרעין כזה.

וזה לא מספיק קהילתי בשבילנו...

לא מחפשים רק אירועים בחגים ותפילה משותפת.

נשמע שזאת תחושה כללית שמכאיבה בחיים, ויום העצמאות רק מדגיש את זה יותר ומציף את החסר❤️‍🩹

ובכל זאת, מעלה נקודה למחשבה, נשמע שאת עובדת מאוד קשה "כדי לא לאכזב את הילדים" והגיוני שהילדים יהנו לא פחות מטיול, או אפילו מנגל עם צ'יפס ונקניקיות בלי סלטים מושקעים...

אנחנו נגיד לא עשינו על האש היום. טיגנו פלאפל ואכלנו עם פיתות, סלט וצ'יפס. זה כן עבודה אבל לא ברמה של לסחוב, לארגן, לשלם ולסיים עם הלשון בחוץ... וחוץ מזה הלכנו לפעילות שווה והילדים נהנו עד הגג.

אם מה שאתם עושים עכשיו לא עושה לכם טוב, אז ממש ממליצה לחשוב ביחד שנה הבאה עם ראש פתוח מה אפשר לשנות כדי שיהיה כיף ושמח למרות הנתונים המבאסים שאין משפחה וקהילה זורמת. ואם לכם יהיה טוב כנראה שגם הילדים יהנו. וגם אם בשנה הראשונה זה יהיה להם מוזר ויתאכזבו שחסר משהו משנים קודמות, זה דווקא יכול להיות להם לימוד טוב על גמישות בהתאם לתנאי החיים המשתנים.

אבל כמובן זו הרגשה אישית.

לארוז אוכל קליל, בלי הרבה הכנות, ולקחת את הילדים לטיול מרגיש לי מאוד משפחתי ולא בודד בכלל

כן מסייגת אחרי שקראתי עוד תגובות שלך שאצלנו שבתות וחגים כן מתארחים מדי פעם אז אין תחושת בדידות מתמשכת שמתווספת כל פעם...

חיבוק גדול!

זה מפריע לכם רק ביום העצמאות ואירועים כאלה או כל השנה?

כי אם כן אפשר אולי לנסות להתחבר לקהילה שקיימת בעיר/בישוב גם אם זה נגיד קצת רחוק לכם, או מסיבות מסויימות לא הכי טבעי.. עדיין שווה לדעתי להתאמץ.

אם אוהבים, קהילה זה דבר משמעותי 

כשחשבנו איפה לגור, השיקול הקהילתי היה כמעט הכי משמעותי..

אז אם זה משמעותי עבורכם, שווה להשקיע בשביל זה

(וגם בתוך קהילה לפעמים לוקח זמן להיכנס ולהרגיש חלק, לעשות סעודות משותפות.., במיוחד בקהילה גדולה. אבל הפוטנציאל קיים)

גם לי אין משפחה שבקשר איתה

וגם אין לי חברות בסביבה

וגם בכלל רק אחת ל..שנה מדברת עם חברה טובה מפעם

לא מזמינים אותנו והיו לי כל מיני חגים שנשארנו לבד

כולל  ליל הסדר

בעל מגויס ואין עם מי לעשות שבת בכלל

ולבד עם הקטנים - נכון זה בעיקר להיות בתפקיד ולתמרן סביב ולהעסיק ולהכין וכו

אבל עם הזמן רוצה לצאת מהמסכנות ולנסות לעשות מזה את ההכי טוב

משתדלת לצאת ולא להשאר בבית

וכן לחשוב מה כיף לילדים

ואז להיות פנויה לשה ולהשכיר לעצמי שזאת המטרה

אבל גם למצוא ביטוי למה ישמח אותי ..אפילו בקטנה

לא תמיד הולך

אבל את לא לבד

לא לכולם רק כיף

והרבה מאיתנו עובדים קשה כדי לזכות ל'כיף' הזה

ולפעמים כיף שעבדנו עבורו הוא יותר כיף ומוערך מסתם כיף שבא בקלות

ילדתי בשערי צדק

והעברתי המון המון שעות של צירים בלתי נסבלים במיון

כי לא הייתי פתיחה 4 אלא 3.5

לא נתנו לי חדר לידה עד שביקשתי אפידורל

אז חשוב לי לדעת דבר ראשון ששם יש סיכוי שיתנו גם אם אני פלא פתיחה 4 ולא רוצה עדיין אפידורל

וגם כמה נורא להעביר שם צירים במיון?

כי בשערי צדק זה היה מזעזע

וגם שהמיילדות (עברתי כמה וכמה עד שילדתי) יהיו אנושיות ומכבדות

ויקשיבו לי בלי להתנשא עליי

והרופאים כנ"ל

והמחלקה

איך זה בלי ביות? ואיך זה עם?

כמה יולדות בחדר?

כמה פרטיות?

כמה נותנים למלווה להיות איתי?

לגבי אפידורל לא לקחתי והכניסו אותי לחדר לידה הרבה לפני פתיחה 4 בשביל שתהיה לי מקלחת צמודה פרטית. לא ממש העברתי צירים במיון, העברתי קצת במחלקה ואז בחדר לידה. המיילדות היו מדהימות אחת, רופאים לא ממש פגשתי כי ב"ה הלידה הייתה טבעית ובלי סיבוכים, פגשתי רופא במיון ובפעם הבאה רק כשבאו לתפור. מי שפגשתי היה אחלה ממש, שאלו לפני כל דבר שעשו והסבירו מה עושים.

הייתי ביות מלא והיה מוצלח, כן התאכזבתי קצת מהמענה בנושא ההנקה, ציפיתי ליותר נוכחות של יועצות הנקה. רוב האשפוז שלי היה בשבת אז אולי בגלל זה והאחיות כן השתדלו לרוב לתת מענה בנושא. הייתי במחלקה החדשה שתיים בחדר חלק מהזמן אבל רוב הזמן היינו לבד, יש גם חדרים פרטיים לחלוטין, לא זכינו;) בכל מקרה החדר היה מהמם! נתנו לבעלי להיות איתי 24/7 וגם אמרו לי שלא שואלים את החברה לחדר אם אפשר כי זה זכותי כיולדת שיהיה לי מלווה (היא גם הייתה עם בעלה), כן אסור למלווים להתפנות בשירותים בחדר שזה לגמרי הגיוני.

נשמע טוב

הלכת לסיור לפני הפעם הראשונה שילדת שם?

ידעת כשהגעתם בדיוק לאן ללכת ?

איפה חונים?

אני מפחדת להיאבד שם  חחח

תבואי לחניון, תמצאי את המעליות ומשם לחדרי לידה.

ככה בלידה עצמה תדעי לאן ללכת.

אני גדלתי עם הנחה כזאת ששערי צדק מאין משכנעות לקחת אפידורל ולכן יש להם זמינות כל-כך גבוה של מרדימים. האם זה נכון? אני לא יודעת. ככה פשוט סיפרו לי כל השנים. שאם את רוצה אפידורל - לכי לשערי צדק. אם לא - עדיף את הדסה.

אחותי למשל יולדת רק בשערי צדק מהסיבה הזאת, מבחינתה לקבל אפידורל כבר בחניון. ולכן היא יולדת שם.

אני מעדיפה בלי אפידורל ולכן הולכת להדסה (בהדסה יש לתחושתי עוד פולסים, אבל הם כמובן משתנים. תלוי על איזה יום את נופלת, כמה עמוס, על איזה מיילדת יכו.

היו לי בהדסה שתי לידות,

לא הייתי הולכת למקום אחר. הייתי מרוצה מהכל. 

בהדסה הכניסו אותי לחדר לידה בפתיחה 3.5 ומיד נתנו אפידורל.

שע"צ שעות שעות עד שהגעתי לפתיחה 4 רק אז הכניסו לחדר ואז לחכות עוד שעתיים למרדים.

אבל אני קיבלתי בשעצ אפידורל בפתיחה 1

(לא חזרתי לבדוק... לא את שעצ ולא את האפידורל)

הכניסו אותי פעמיים לחדר לידה בפתיחה 3.5. גם בלי אפידורל.

במיון עצמו תלוי- בשלושת הלידות ביליתי במיון כמה זמן עד שנכנסתי לחדר לידה

בראשונה היה שבת והיה שקט, נתנו לי להיות שם במקלחת והיה ממש בסדר.

בשתי הלידות הבאות מצאנו פינה שקטה יחסית צמוד למיון להעביר בה את הצירים, גם היה בסדר .

מיילדות בעיניי זה עניין של מזל/סייעתא דישמיא- בלידה הראשונה היו לי 3, השתיים הראשונות היו דיי "פרווה" והשלישית כן הרגשתי תחושת התנשאות כמו שאת מתארת.

בשניה היא היתה בסדר אבל לא הייתי הרבה זמן בחדר לידה והיה צריל בסוף התערבות רפואית, אז היא לא ככ הרגישה לי דומיננטית.

בשלישית - מיילדות מדהימות גם במיון וגם בחדר לידה. ב"ה.

אשפוז-הייתי בזמן מלחמה עכשיו, אז אולי לא משקף- החדר היה מלוכלך, לקח זמן עד שהביאו לי כרית ושמיכה. היתה רק אפשרות של ביות (שמבחינתי זה היה טוב). הצוות ברובו היה נחמד. האוכל בסדר. היינו שתי יולדות בחדר. לא יודעת לגבי מלווה כי לא ניסיתי. בהצלחה בהחלטות

ומזל טוב

מקווה ממש שלא יתחיל עוד איזה מבצע בדיוק כשאצטרך ללדת

כי הבנתי שממש צפוף שם בזמן מלחמה

וגם כשזאת לידה ראשונה הם חושבים שיקח לך זמן אז נותנים להסתובב יותר.

אני בלידה ראשונה הגעתי בפתיחה 4 ואמרו לי להסתובב.

אבל זה לא היה כל כך נורא ביקשתי כדור פיזו ונתנו לי להיות במקלחת של המיון אז העברתי ככה את הצירים עד שהכניסו אותי לחדר לידה.

אם מעניין אותך לידה ללא אפידורל אז החדרי לידה הטבעים שם מהממים וגם המיילדות היו ממש מעולות.

בביות מלא 2 יולדות בחדר נתנו למלווה להישאר גם בלילה.

על הילד הראשון לא יודעת להגיד על הלידה כי ילדתי לפני שהגעתי לבי"ח. אבל אחכ ביקשתי ונתנו לי להיות בחדר לידה להוצאת השליה ולהתאוששות. והמיילדת הייתה סופר רגישה ועזרה לי עם הכול (במיוחד שאמא שלי לא הספיקה להגיעה אז היא ממש 'מלאה' את מקומה). 

השני, הלידה הייתה טובה. הכניסו אותי ישר כשהגעתי בפתיחה 5 לחדר לידה. עשו רק בדיקת פתיחה במיון אפילו לא מוניטור. לידת מיים טובה. מיילדת לא ממש בסגנון שלי אבל הייתה ממש בסדר גמור. נתנו חופשיות כמה שאפשר. בהתחלה קיבלו אותי 2 מיילדות כדי לתקתק את הקבלה מהר. קיצר, היה ממש טוב. 

והייתי עם שתיהם במחלקה ג בביות מלא. היה ממש טוב. נעים. שקט. אחיות טובות ונעימות (קצת ערביות, אבל הרוב לא). לא היה כמעט ערביות במחלקה. היינו 2 יולדות בחדר והיה ממש ממש טוב. 

היה איתי כל הזמן מלוות. ונותנים חופשי ביקורים. אם מפריע ליולדת השניה אפשר להיות בחדר אוכל הסמוך (הוא ממש קרוב) ויש שם ספות ואזור אירוח. 

האוכל בשפע. לא עפתי עליו. אבל אני בררנית מטבעי. הוא כן היה נחשב טוב. 

שעצ. לא ילדתי אבל בררתי עליו הרבה. לא רציתי בגלל העומס. בגלל שהם פחות בקטע של לידה טבעית. ובגלל העומסים (3 בחדר הרבה פעמים יכולים להיות במסדרון וגם בקבלה יכולים להתקע.)

לאחרונה.

מיון יולדות וחדר לידה יחס מדהים. הגענו גם בזמן רגוע יחסית.

האשפוז פחות. אבל לא יודעת מה קורה המקומות אחרים.

מוזמנת לשאול ספציפית..

הרבה יותר זורמים עם היולדת והמחלקה מקסימה

בעין כרם דרשו ממני להיות על המיטה והיתה סטודנטית ששאלה אותי שאלות באמצע הצירים. והמחלקה היתה לא משהו

מלא מלא ערבים שם? 🙈

ממש ממש לא הרגשתי שיש יותר ערבים ממקומות אחרים...

לי היה שם מעולה, הרבה יותר משעצ. בעין כרם לא ילדתי בכלל...

והייתי ממש ממש מרוצה!!

פשוט מהכל. מהמיילדות, מהאחיות במחלקה ( הייתי פעמיים בג' ופעם אחרונה בד' שהיא החדשה, אישית קצת יותר התחברתי לג דווקא) מהאוכל ובכללי מכל החוויה.

לא לקחתי אף פעם אפידורל ולא הגעתי לפני פתיחה 4 אז אין לי תשובות על השאלות... אבל בכללי מאוד ממליצה 

מבחינת היחס גם בחדרי לידה וגם במחלקות היה לי מעולה. ממש אנושיים, קשובים, מתחשבים. ממש כל מי שנתקלתי בו. לא זוכרת חוויה לא נעימה מהצוות.

בלידה השניה הורידו אותי לחדר לידה מהמחלקה כבר באיזה פתיחה 2.5 כי רציתי אפידורל (אשפזו אותי בנשים עם ירידת מים)

בלידה השלישית כן העברתי יותר זמן במיון אבל הכניסו אותי לחדר לידה בפתיחה 3.5.. לא חיכו עד לפתיחה 4.

מבחינתי המינוס זה התנאים במחלקה. יש מחלקה חדשה אבל בסוף רוב הסיכויים זה להיות במחלקות הישנות והתנאים שם קצת מבאסים. מקסימום 2 יולדות בחדר אבל החדרים ממש צפופים ואם את בביות מלא אז פשוט אין מקום. אם פותחים את הכורסא של המלווה זה כבר חצי נכנס בוילון של השותפה.

קיצור מבאס. 

תבקשו בחדר לידה, כבר באמצע הלידה להיות במחלקה החדשה.

תבקשו גם חדר פרטי - אני קיבלתי והיה מדהים ב''ה 

הבייבי היה צריך השגחה ובמחלקה ד' אין תינוקיה פעילה ואין אחיות. לכן הייתי במחלקה א'.

אני פחות נהניתי באשפוז

לאורך כל ימי האשפוז לא נבדקתי אפילו פעם אחת כי הייתי צמודה לבייבי שהיה בפגיה או בתינוקיה עם תמיכה נשימתית וניטור.

אז לא עלו בזמן על בעיות שהתפתחו אצלי....

אני הייתי כולי שקועה בבייבי ולא היה לי פניות לעצמי.

היתה איתי בחדר אישה מקסימה, אבל פעם אחת הגיעו לבקר אותה כל גיסותיה ובעלה והיתה שם חגיגה שלמה מעבר לשעות הביקור

ובכמה דקות שרציתי להכנס לשירותים ולהתאפס רגע על עצמי לפני שחוזרת לבייבי לא היה לי לאן להכנס כי בעלה בילה בשירותים..... (זמן רב מדי... ואחריו היה לא נעים להכנס......)

אז כבר פרצתי בבכי הסטרי והלכתי לאחיות והן פתאום נזכרו שאני קיימת....

במחלקה למטה זכור לי שיש הגבלה דיי קשוחה של ביקורים מעבר לעשות המופיעות.

הייתי במחלקה מייד בכניסה בצד ימין, קומת קרקע. לא זוכרת איזה אות.

חוויה ממש לא נעימה. כואב לי עלייך שעברת את זה. 

אמרו שאין מקום וזהו.

וחיבוק @אמהלה , נשמע נורא

את ה2 הראשונים בשערי צדק וה2 האחרונים בעין כרם.

עין כרם לוקח בגדול!!

בשערי צדק היה עמוס מאוד בכל פעם שהגעתי. לא היה חדרי לידה פנויים גם כשהייתי בפתיחה מלאה (בלידה הראשונה ילדתי בחדר מעבר כזה לזירוזים, בשנייה רק בפתיחה 8 הכניסו לחדר לידה ועד אז הייתי צריכה לחכות במיון כשכל הנשים ששם והבעלים שהלם צריכים לשמוע אותי מתמודדת עם הצירים עם המחיצות הפיציות..

היחס גם היה מאוד מושפע מהעומס. וחוויתי ממש זלזול מחלק מהצוות.

האשפוז היה מקסים ממש, בביות מלא במחלקה ג

לגבי עין כרם אפרט בהמשך. הילדים צריכים אותי..

בשני החידות היחס היה ממש מקסים. גם במיון וגם בלידה. מאוד מכבד, ישר הכניסו לחדר לידה, היו קשובים מאוד סביב התפרים

בביות מלא בג' היה לי צפוף מאוד.. לא היה מקום מעבר למיטה שלי והעריסה..  לא היה מאוד מאובזר מבחינת ציוד לתינוק, שירותים מאוד קטנים..

בביות מלא בד' היה מושלם, חדר לבד מרווח עם מיטה נפתחת, שידת החתלה ועוד.

בד' גם היה לי אירוע חירום רפואי שקורה אחרי לידה והצוות תפקד מדהים, ברגישות וביעילות. 

נהניתי מאוד מאוד מאוד

בפתיחה 3 כבר הכניסו אותי לחדר לידה (הייתי בלידה 9עילה שהתפתחה מהר)

בהמשך היום לי כמה סיבוכים, והם לא עזבו אותי!!! היו איתי רופא, מנהלת המשמרת והמיילדת והרגיעו אותי! היו ממש מסורים אלי

ממש מרגישה שהיו שליחים טובים

וממליצה ממש!

אם אחת זיהתה אותי, אשמח לדעת בפרטי 😀

העיקר שיהיה בשעה טובה!

בית חולים מצויין!! בפער על שערי צדק מניסיון בשתיהם

עין כרם מקצועי מאד ומאוד מאד נעים ומכבד

וגם הרבה יותר טובים עם לידות טבעיות

ילדתי שם במים והיה מדהים

אז לא ממש יודעת להגיד לגבי החדרים לידה

בשניהם האחיות שנתקלתי (ונתקלתי הרבה.. הייתי 4-5 ימים בכל אחד) היו מאוד נעימות ונחמדות

זכורה לי בשערי צדק דווקא רופאה שפחות היתה נחמדה כשבאה לבדוק אותי ומיילדת בניתוח עצמו שדיברה בטלפון תוך כדי

החדרים בעין כרם היו לי סבבה, אולי לא מרווחים אבל אפשר להסתדר (הייתי בביות מלא)

לא אהבתי את האוכל כל כך טבל לא כזה קריטי בעיניי. יועצת הנקה כן הגיעה אבל לא היתה מאוד יעילה להרגשתי

בשניהם בביות זה שתיים בחדר, נתנו לבעלי צמיד לישון איתי אבל יכול לביןת שאם היולדת השניה היתה מבקשת לא היו נותנים

אהבתי שהם מאוד מעודדים ביות מלא ולמרות שעברתי לידה קשה נתנו לי בלי בעיה וגם כשהתינוק היה בפוטו הביאו את הפוטו עד אלי לחדר והוא המשיך להיות איתי

עזרתן מאודד

וכבר לפני שבוע וחצי ראיתי ילדים מוכרים בצמתים

אנחנו בד"כ כן שמים דגלים על האוטו, השנה ספציפית לא כי שכחנו/ לא היה בחנויות במקום מספיק בולט כדי שנזכור לקנות.

מבחינת אבא שלי, מאז הגירוש קשה לו מאוד לתלות דגלים.

באותן חנויות ששנה שעברה כן היה?

אצלנו גם לא מכרו בצמתים, אבל כן שכנים עשו הזמנה מרוכזת וקנינו דרכם.

לק"י

אבל אתמול ראית דגל שהוא שילוב של ישראל וארה"ב😳

הזוי.

(לא יודעת מאיפה זה בא. אולי בעקבות המלחמה האחרונה שהיא בשיתוף עם ארה"ב. אבל בואו לא נגזים).

תמיד היה נראה לי לא קשור, דוקא השנה שהרגשצי שמי שהציל אותנו מהגרעין זה בכלל טראמפ ולא ביבי אמרתי לבעלי שבא לי לשים כזה ולא אחד רגיל בתור הכרת הטוב.

בסוף לא ראיתי כלום בחנות אז יצא שאין שום דגל חחח

אני תמיד שמה וממשיכה עם זה עוד הרבה אחכ עד שזה כבר מאבד צורה..

(או ששוברים לי את הדגל😐 קרה לי שנה שעברה)

יש שינוי שקורה,

לא בכל עיר (מודיעין עילית למשל קשה לי להאמין שהיה משהו)

אבל לפחות אצלנו בעיר, שהיא חרדית לגמרי ולא מעורבת - היו דגלים. אולי אלה של אורחים ולא תושביו העיר - אין לי מושג. בשבת אכלנו אצל חברים במרחק חצי שעה הליכה, בדרך ראינו שני רכבים במיקומים שונים. אולי התארחו שם. לא יודעת. 

מניסיון אישי

שני רכבים בעיר שלימה... עצוב.

הרבה פחות נהרס מדגל אמיתי..

השנה אישית לא הגענו לזה... תקופה כל כך עמוסה שפשוט שכחנו...

את לא מצליחה להבין את העומס הטכני והמנטאלי שהצטבר מהתקופה האחרונה?

את מעט הפניות השקענו ביום הזיכרון.

בבחינת טוב ללכת לבית האבל מללכת לבית המשתה. (ציטוט לא מדוייק)

ובכלל דגלים לרכב עפים בשניה.

נסענו בכביש ירושלים ת"א העמוס ובמשך זמן ארוך היינו כמעט הרכב היחיד עם דגל. מידי פעם עוד שניים שלושה . ממש הפתיע אותי .

בתור אמא ל3 בנים.

בטוחה שיש דברים מעבר.

וזה לא בא מוואקום ריק.

ועדיין💔

מקווה שתמצאו פתרון שמוסכם על שניכם בע"ה 

חמותי היא ממש סבבה

הבית שלה פשוט מאוד עמוס ולא מסודר

וזה מוציא אותי מדעתי קשה לי להתנהל שם בטח עם עוד שני ילדים

והסדר וניקיון חשוב לי מאודדד אני כל היום סביב זה

ובעיקר שהם גרים במקום לא וואוו קשה לנ ממש שאין לי לאן לצאת עם הילדים לסיבוב להתאוורר

וגם הדשא שיש להם עמוס בחפצים

הכל פשוט עמוס ומבולגן

אני בעיקר כל השבת עסוקה בלדמיין מה הייתי עושה פה מבחינת סדר וניקיון אם הייתי יכולה 😅

וגמני חושבת על זה עם הבן שלי…

בעיניי זה לא פייר בכלל כלפי הבעל, ההורים שלו וכל המשפחה לא להגיע.

לכן לדעתי נקודת המוצא צריכה להיות שהולכים.

ומפה לחשוב איך לעשות שיהיה לך יותר נעים.

אולי להביא חומר קריאה מעניין. אולי להכין כעזרה אוכל שאת אוהבת, אולי לתאם שתבואו עם גיסה שנחמד לך.

אבל לא לבוא בכלל באופן קבוע זה לא אופציה.

לדעתי.

אני לא מטילה ווטו זה ממש לא המצב

ותמיד משתדלת לדאוג שתגיע עוד גיסה שנחמד לי איתה

סתם מבאס שמפעם שהייתי הולכת בשמחה עכשיו זה כבר צריך לחשוב על זה

נ.ב

גרנו שם כזוג עשרה חודשים וזה בהחלט הוריד לי מהמקום 😅

אם הוא ישאר איתך ולא ילך לתפילות, אם תביאו נשנושים או מצעים משלכם אם מגעיל לך, אם תתכננו משהו כיפי לשישי בבוקר ותבואו דווקא יותר מוקדם אבל תכנסו לשבת מתוך חוויה כיפית ונחת.. לא יודעת אולי יש לך עוד רעיונות.

לפעמים גם לי קשה עם הצד שלו ואנחנו יושבים ומפטפטים על זה ותוך כדי שיחה צפה הנקודה שיושבת עליי כבד, ואז חושבים איך להקל.

אני לא מלאכית וקשה לי מאד עם חמותי, ואני משתדלת מאד ללכת כמה שיותר בימי חול בזמני חופש - לבוא בצהריים לצאת בערב. קשה לי שם שבתות. אבל מדי פעם שעושים מוצאים מה יכול להקל הפעם וככה באים

אם קשה לך עם החמות זה נשמע לי אפילו עוד יותר מאתגר

בעיקר משעמם לי שם ממש

נשמע שהקושי הוא סביב האירוח החומרי אצלה , והקשר האישי טוב.

אז אולי תזמיני אלייך, כך הקשר ישמר בתדירות שנעימה גם לבעלך, לך, לילדים.. וגם תהיי בבית המסודר שלך, עם גינה שנחמד לך לצאת איתה עם הילדים וכו

רעש בנשימה אומר שהאוייר לא עובר בצורה חלקה. לפעמים יש לזה כל מיני השלכות, וחבל לסבול מזה.

נשמע כמו חסימה כלשהי: פוליפים/שקדים/מחיצת אף עקומה וכדו'...

אלרגיה מחמירה את החסימה,

מבינה שהייתם כבר אצל א.א.ג. ושלח לבדיקות נוספות אז נשמע שאתם על זה.

במקביל בינתיים טיפול באדים, עדיף חמים (מכשיר אדים/מקלחת חמה/כוס תה עדיף עם נענע, רק זהירות מכוויות).

ספריי של מי מלח גם יכול להקל.

לקחת בחשבון שאף סתום פוגע מאוד באיכות השינה, שינה עם ראש מוגבה יכולה לעזור.

כדאי אולי גם טיפול תרופתי נגד אלרגיה, אנטי היסטמנים וכדו אבל לברר עם רופא מה מתאים לגיל ולמשקל.

הבן שלי עם תסמינים קשים של שקד שלישי/חסימה אפית - בן 14 כיום וכבר שנים שהוא סובל

עשינו צילום ויצא שיש חסימה קטנה, עשה גם את הסיב אופטי ויצא בסדר כך שלא הומלץ על ניתוח רק לעקוב וקיבל ספריי לאף

הלכנו לפרטי רופא אנושי וטוב אז סומכים עליו , כך הבדיק  עברה בסדר גמור בשבילו

וגם, הייתי בטוחה מתיון אחוז שזה ניתוח כי מה הסיכוי, אבל לא...

אצלי הוא מטופל ביישור שיניים אז יתכן שיש קשר

האף אוזן גרון טוען שהסיבה אופטי יותר מדוייק

אבל היא לא הסכימה לעשות

רעשים בלתי נסבלים

לקחתי אותו לאף אוזן גרון אמר שיש סטייה במחיצה אבל לא משמעותית כרגע בשביל ניתוח

וגילו לו אלרגיה לקרדית האבק אז הוא מתמלא נזלת דיי מהר ברוב ימות השנה.

לא ישרה. מעט עקומה

גנטיקה מבעלי

אבל בעלי בסוף היה צריך ניתוח כי הוא גם שבר את האף אח"כ.

כמורה, אני רואה שכשיש תופעות קצת שוהות אצל ילדים זה לעיתים גורם לדחייה חברתית.

לכן הייתי ממש מזדרזת לטפל בעניין. מלבד העניין הרפואי שזה בטח מפריע לה יותר מאשר לכם. וזה גם גורם לשינה לא טובה וכו'

בהצלחה

בשורות טובות

ויש לי גם תהיות אם אני עובדת מספיק יעיל בבית, כאילו אני יודעת שלא, ותוהה איך להתייעל....

באלי ללמוד מכאלה שיש להן נגיד רוטינות או על מיני שיטות

ברור שהגיוני.

את רגע אחרי לידה, המשפחה משנה צורה, לוקח זמן להתרגל ולהשתלט על המצב החדש.

ואצל הרבה זה ככה גם לא אחרי לידה, החיים עמוסים, ואין לי כוח להשתעבד לכביסות, למדתי לשתות קפה ולקרוא ספר גם מול ערימת כביסה. וסבבה לי ככה.

זה ממש יכול להכניס לקושי לתפעל את הבית.

אם זה בעיה ספציפית של כביסה, אפשר לחשוב על פתרונות נקודתיים. מתי במהלך הלוז אפשר להכניס? אולי הבעל או הילדים יכולים לעזור?

אבל רוצה הרבה יחס, אז חלק מהזמן אני גם חושבת ומשחקת איתה.

נראה לי שזה הגיוני לגיל לא?

גם בגלל כמות הילדים, גם בגלל הכוחות שלפעמים הולכים וכלים...

השלב שלך (מניחה שהגדול בילדים עוד לא מספיק גדול) באמת קשה, כי עוד אין עזרה ושותפות של הילדים.

בכל אופן, זה הזמן למצוא קיצורי דרך, גם במחיר של דברים לא מושלמים. אני למשל כבר מזמן ויתרתי על קיפול כביסה - פשוט מניחים בסלסילות בארון את הבגדים או במגירות. ואז גם ילדים צעירים יכולים לעשות את זה, בעיקרון... (עדיין יש לנו ערמות לא נורמליות, ומאז פסח למשל עוד לא הצלחתי להשתלט עליהן, אבל זה יחסית מאוזן)

ועם כל זאת -

כדאי לבדוק שאת במצב פיזי ונפשי טוב, כי לפעמים זה יכול להשפיע על התפקוד...

רק עם 2 ילדים וגם עם 1 לא הגעתי להכל...

הכביסה עוברת ממקום למקום

נראה לי אני אקח נערה שתקפל לי

אפשר לנצלש לכמה נהוג לשלם ?

ואני גרה ביישוב ממש פשוט.

מעניין, באיזה גיל הבנות שמקפלות?

ילדה בכיתה ה' לוקחת סביב 15

בתיכון סביב 25

שלישי שלי, ברוך השם ילד מאוד נוח יחסית ולא דורש הרבה ידיים ועדיין מרגישה שאני טובעת בערימות של כביסות אם זה קיפולים אם זה להפעיל אם זה כלים אם זה להכין צהריים או ערב . ובעבודה (אני עובדת בעבודה תובענית) עושה הכל תוך כדי ואחרי העבודה . ויצא לי מלא לחשוב על זה עכשיו בחופשת לידה איך לעזאזל הבית שלי מסודר גם כשאני עובדת כאילו אלוקים נותן כוחות של סוס … זה לא נורמלי בית זה משרה מלאה בית וילדים … אז בשילוב עם קריירה בכלל.

קחי טיפים ממני בתור אחת שהבית שלה מסודר כמעט תמיד אבל קחי מה שמתאים לך:

בכל יום אני ממיינת את הכביסה לצבעים , כלומר נדיר שהיא בסל, מבקשת גם מהילדים כשמורידים בגדים למקלחת שישימו פה שחור ופה לבן וכו. ככה תמיד יש לי את המכונה הבאה להפעלה בקלות.

משתדלת שכביסה לא תצטבר אבל כמובן שלקפל ישר מהמתקן זה חלום ואין זמן לזה אבל גם כשמצטבר יש לי איזה ערב בשבוע ששמה שעון אומרת אוקיי שעה מעכשיו מה שהספקתי הספקתי, לרוב שעה של קיפול מספיקה לערימה מפלצתית שמה לי ברקע בינתיים איזה שיעור תורה או פודקאסט (מחזירה לארונות למחרת רק שזה שנאת חיי להחזיר לארונות).

בכל בוקר מפשירה משהו (אם מתכננת להכין בשרי לא תמיד), הולכת על מתכונים קלים, קוביות חזה עוף בסיר, פרגיות עם סילאן, עוף בתנור, אורז וכו'.

וכן השעה 16 מגיעה לי בשניות כי כל זה קורה בין כל ההנקות והזמן בטן וכו וגם מנסה על הדרך טיפה לשבת לקרוא משהו או סתם לישון (לרוב יש לי לעצמי איזה 40 דק או שעה ). אבל ואבל גדול אני מאוד רוצה להוריד הילוך ולהבין שלא תמיד הבית חייב להיות מוזיאון כי הייתי רוצה יותר לקרוא ולנוח ומרגישה לפעמים שלא מצליחה לעשות את זה כשיש מה לעשות ותמיד יש מה לעשות . 

כשאתם ממיינים את הבגדים ב איפה אתם שמים אותם לפני הכביסה?

אני מכבסת כביסה בנפרד לתינוקת, כביסה צבעונית, כביסה כהה וכביסה לבנה וגם מגבות.

וחלק בסלי כביסה.

יש לי סלי כביסה שנערמים אחד על השני...אחד גדול ומעליו עוד שניים קטנים יותר. ואז ככה אני ממיינת לפי צבעים.

אבל מזמן כבר לא עשיתי ככה... הרבה פעמים אני פשוט לוקחת מכל הסלים מה שנראה לי צריך כביסה עכשיו. לפעמים אם יש לי יותר זמן אני ממיינת לערמות ואז מכניסה לפי סוגים/צבעים חזרה לסלים. 

העניין הוא לנהל את העומס ...

לא יודעת מה הלוז שלך...

דווקא קיפול כביסה אפשר לעשות בנחת על הספה כשהתינוקת משחקת לידך על משטח פעילות או משהו...

בכלל הכל תלוי איך התינוקת ,אם היא נותנת לך לעשות משהו או כל היום מעסיקה אותך.

בזמני שינה שלה תנסי לתקתק דברים שאי אפשר לעשות יחד איתה כשהיא ערה. כמו לבשל, ניקיון..

אם את חוששת לגבי זה שאת לא מרגישה בתסמינים כלשהם ,זה לא אומר כלום,לא מחייב ועוד בשלב כזה מוקדם. אם תורידי את השבועיים מחזור טהרה זה יוצא שבקושי את בהריון שבועיים, כלום זמן.

תעשי בדיקת דם בטא ותבדקי אחר שבוע את מצב העלייה שוב פעם.

בשורות טובות ומשמחות ובידיים מלאות בע"ה 

עד אז בעיקר עייפות גדולה, מצברוח לא יציב וזה..

ונהנית בינתיים מהזמן הרגוע;)

ובע"ה הכל יהיה בבריאות ובקלות!!

מתי זה התחיל, המוח כאילו מחק את כל התקופה הזו.

משערת שהביוץ היה לפני כ3 שבועות

יום רביעי - ביום של ליל הסדר היה קו ממש חזק אך לא כמו הבקרה ממש

ביום שישי לפני שבוע היה קו ממש חזק.- מיום שני היה חלש והתכהה , יום שישי בדקתי פעם אחרונה ואז כמו שאמרתי היה כבר קו משמעותי מאד.

מרגיש לי כזה חוסר ודאות שלא נותן לי לשמוח מההריון.

היו לו בעבר כמה הפלות / הריונות כימיים...

מרגישה חולשה קיצונית עייפות אבל אין הקאות.אולי קצת בחילות מדי פעם ממש בקטנה

2 ההריונות הראשונים התחילו בסחרחורת וחולשה מטורפת ובחילה של כמעט להקיא אבל לא הקאתי .

הריון שלישי בחילה מטורפת בלי סחרחורת, עוד לפני שגיליתי על ההריון.

הריון רביעי לא הרגשתי שום דבר מיוחד ,גיליתי במקרה כי לא קיבלתי ...

הריון חמישי תופעות מזעזעות של צרבת ,מלאות בחזה ..

אז לא רק משתנה מאישה לאישה אלא גם מהריון להריון .. לא חייב להקיא בהריונות 😜