זה באמת הרבה פעמים לא נשמע טוב, ולפעמים נשמע מזעזע

מצטרף. הפתרון הוא כמובן לומר "ה'" - כלומר "השם", או להשתמש בתארים ("הקב"ה", "בורא עולם")

אסור ע"פ הלכה גם להזכיר את שמו בשפה זרה, והדוגמה הכי מצויה שמזכירים אותו כמו "השכן ממול" זה הצווחה הידועה "או מיי גאאאא--ד" שהיא למעשה איסור. 

זה הכוונה להזכיר את שמו בכבוד, זה לא שמי ש"ממילא לא מדבר אליו בכבוד..." השאלה כאן היא לא כבוד מול זלזול, אלא כבוד מול קלות ראש.

לכן, גם אם אומרים א-לוהים, זה בסדר כשזה בצורה מכובדת, לדוגמה - "א-לוהים יעזור", אבל לא כשזה בצורה של קלות ראש, לדוגמה  - "ראית ת'זבל הזה? הוא אין לו א-להים הוא".... 

לראב"ד אני זוכר לא הייתה בעיה לכתוב את השם המפורש...(והוא גם עשה את זה)

ולמה לדעתך המנהג לכתוב בק'?

זה מנהג שנובע מההשלכות של כתיבת השם.

א-להים, י-ה, וכו'.

מומלץ להימנע, כיוון שזה מחלוקת וכמו שהזכירו כאן.

בכתיבה באמת שינו, ושינו לאות ק או ד כי הן שתי האותיות הכי דומות.

אבל לא נראה לי שחז"ל קראו את ה-ק' הזאת

וכמובן השאלה ממתי עשו את השינוי - יכול להיות שהמדרש היה כתוב עם האות ה' והמדפיסים שינו לאות ק'

יש מעט מקורות שמהם ברור שהיו כותבים "ה'" והתכוונו ל"השם"

הרב קאפח אמר שאלוקים זה שם גנאי. כמו לקרוא למישהו קליקקו במקום אליהו.

להזכיר את שם ה' לצורך זו מצווה "ובשמו תשבע", זה חיובי ולא שלילי.

ולא סתם לומר את המילה כדי לומר אותה.

למישהו אשכנזי צ"ע. בכל מקרה הסברא של הרב קאפח (גלל שאסור לכנות את חבירו וק"ו אותו יתברך) קצת תמוהה בעיני.

זה בתוך שיר קודש, יש לזה מימד של תפילה..

מה שיש כאן ראיה, אם יש, זה שניקדו קמץ כמו ספרדים...

בשירי קודש ברור שיאמרו אדנות, לא צריך בשביל זה ראיה מיוחדת ולא משנה אשכנזים או ספרדים.

כשכותבים עם ו' זה לא שם ה' ולכן אפשר לכתוב בלי שיהיה צריך גניזה.

אמנם בכתיבה וירטואלית זה לא משנה, אבל אני תמיד כותב עם ו' בגלל זה.

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל