מגיעה מתנשפת לשער, שוב יצאתי מאוחר, דוחפת ת'שער רצה לכיתה התיק על הכתף הקלסר ביד,
ניכנסת. המורה סוקרת אותי מחרטום נעלי ועד לקודקודי, מעקמת גבה ואומרת
קפוצון? אפור? חצאית לא בארוך המתאים? חולצה מחוץ לחצאית? כפתור פתוח? קוקו מבולגאן?
צמיד בולט על היד? קלסר זורח? סומק משלהב? עיניים מודגשות? באיחור? ככה?
היא עוצרת לנשום שניה ואני מנצלת את זה, אוי סליחה ממש! לא היה לי זמן הבוקר, אני מתארגנת בחוץ.
מניחה את הדברים על השולחן ויצאת בטריקת דלת.
בשרותים שקט עכשיו, כולן לומדות ואני פה לבד, בשקט אני מודה על זה,
עומדת מול המראה מסתכלת לעצמי בעיניים, הם טיפה מודגשות מהאיפור של שבת שנישאר
לוקחת טישו מורידה את הצבע, מגלה צלליות שחורות מתחת, העיניים מספרות לי שהם דורשות נקמה, אני משקיטה אותם, מרסנת,
סוגרת כפתור, מורידה קיפול בחצאית שתיהיה בדיוק חצי הרגל. אין לי כוח עוד פעם לפגוש את המנהלת...
מורידה את הקפוצון, קרררר לי מאוד, אני מצטמררת, אין לי משהו אחר ללבוש רק את זה,
טוב לא משנה העיקר שהיום לא יעיפו אותי הביתה, מורידה את הצמיד שמה בכיס של החולצה,
פותחת את השיער הארוך, נעמדת מול המראה השבורה, פורעת את השיער שיראה בדיוק כמו שאני אוהבת
שניה אחת ואז אוספת ומיישרת את השיער, לקוקו נמוך והדוק,
רואה את עצמי במראה משתנה, לא אוהבת את זה אבל זה מה שיש, מה לא עושים כדי לשרוד.
באלי לצרוח, לצרוח את נישמתי, שמשהו ישים לב שהכול פה מעוות, שמשהו יבוא ויקח אותי מפה.
אבל תפילתי לא נענת, וילדה מהשיכבה שמעלי ניכנסת
אני מרימה את עצמי, אוספת את החפצים ומתחפפת, אני עדיין נישארתי שם שבורה,
גוררת רגלים לאורך המזדרון הארוך, נכנסת לכיתה, מהנהנת למורה, מנסה לחייך חיוך אדיש לחברות כביכול יום רגיל,
אבל מצליחה בקושי, אני מרוסקת, שום דבר לא נורמלי ורגיל, מתיישבת, חולמת, כותבת, כותבת, כותבת,
מנסה לפרוק, הדמעות חוסמות לי את האויר מבפנים, אבל הן מפחדות לצאת, נישארות תקועות שם,
המורה מסתכלת, בוחנת, פניה מאובנות ועייניה קרות, מנסות לפלח את נישמתי,
אני מתקדררת, מורידה עוד מסכה קפואה על פני, היא שותקת, מסיבה את מבטה, אני משחררת אויר שלא ידעתי שהיה כלוא בתוכי,
נושמת, נושפת, נושמת, נושפת, מתרכזת בדף, במילים, רק כך אצליח לשרוד את היום מבלי שאצרח
וזהו, צילצול, המשחרר, המקל, סוף שיעור, סוף סיוט, רעש באלגן,
וזהו, אני צריכה להתרכז בדף, לדעת לנשום ולשחרר,
ככה יראו חיי מעתה.
)
(תקראי שוב. זה שנון)
