בס''ד

הי יקרה,

הלכתי לסדנא כזאת כי מדי פעם (ממש לא לעתים קרובות) הייתי מתפרצת בצורה חזקה על הילדים, וזה משהו שרציתי לשנות. אנסה לכתוב לך את מה שלמדתי ממנה:

* זיהוי מוקדם של רגש הכעס - הגוף מגיב עוד לפני שהמוח מצליח לבטא מחשבות ברורות. כיווץ של השרירים, נעילת הלסתות, תחושת חום שעולה בגוף, נשימה מהירה יותר, אודם בלחיים, זיעה מוגברת, דפיקות ברקות... כל אחת עם איך שהגוף שלה מאותת לה את את הדברים באופן אישי. ללמוד לזהות את הסימנים הראשונים שמופיעים בגוף ולהבין שהזמן לתפוס מרחק הוא עכשיו! עם הופעת הסימנים האלה. זה הזמן להיכנס לחדר כדי להרגע, או אפילו (אם יש אפשרות) לצאת מהבית לסיבוב.

* זיהוי גורמי חולשה כלליים -

חוסר שינה

עייפות

רעב

צמא

לחץ ומתח

כאב ראש או כל כאב פיזי אחר -

כל אלה הם מצבים שמהווים קרקע פורייה להתפרצויות של כעס. לכן, חשוב מאד להשתדל לא להגיע למצבים האלה. כשמתחילים לזהות רעב או התחלה של כאב ראש וכד', חשוב מאד לעשות את מה שצריך כדי לאזן את עצמינו. 

* זיהוי הגבולות שלנו ולהיזהר לעצור לפני שמגיעים אליהם - להשתדל לא להגיע למיכל ריק. לדאוג שהוא תמיד יהיה מלא לפחות בצורה סבירה. 

* זיהוי מצבים נפיצים (טריגרים) - יש לכולנו סיטואציות מסוימות שמהוות עבורנו טריגרים לתגובות לא טובות. לדוגמה:

- מפגש עם בן אדם שלא פשוט לנו איתו (המחכנת של הילדה / החמות / השכנה וכד')

- מריבה עם מישהו

- הופעת המחזור (או הימים שלפני)

- פקקים

- חגים

- תקופת מבחנים

- ימי הולדת

- נושאי שיחה מסוימים

- התנהגות מסויימת של בן הזוג / של הילד

בעיקרון אנחנו רוצים להימנע ממצבים שבהם נפגוש טריגרים. אבל יש פעמים שאין מה לעשות, הטריגרים מופיעים לנו בחיים ואין לנו שליטה על הופעתם. חשוב להיות במודעות מיוחדת לגבי טריגרים. חשוב להיות גלויים עם עצמינו ולדעת שאלו מצבים שעלולים להביא אותנו לתגובות חזקות מדי. שזה זמן עם פוטנציאל למעידה. ולפי זה לבנות לעצמינו אסטרטגיות כדי להתמודד בצורה הכי טובה.

לדוגמה, אם אני יודעת שפורים הוא טריגר בשבילי (כי כבר עברו עלי כל מיני פורימים לא טובים), אז כדאי מאד לחשוב מה אני עושה לקראת פורים הבא כדי שזה יהיה שונה. איפה אני אוכל לרפד לעצמי את פורים? מה אני יכולה לעשות כדי להבטיח שיהיה לי כיף וטוב? מה אוכל לעשות אם ארגיש שאני מתחילה לאבד את זה? ככל שהכתנית מפורטת יותר, כך עולים הסיכויים לההתמודדות טובה שלנו בזמן אמת.

* שיתוף פעולה עם בן הזוג - להסביר לו שמתכוונים לעבוד על התכונה הזאת של הכעס ושנשמח מאד לשיתוף פעולתו. אצלנו עיקר שיתוף הפעולה הוא כזה: כשאני מזהה שרגש הכעס עולה בתוכי כלפי הילדים, אני אחראית על לתווך את מצבי לבעלי ולבצע פעולה שמרגיעה אותי. התפקיד של בעלי הוא להיכנס לתמונה ולשחרר אותי מלטפל בהם עד שאיהיה רגועה. 

* ביטוי הצרכים שלי - אם אצליח לזהות את הצרכים האמתיים שלי, ולתווך אותם בזמן למי שמולי, לרוב אני לא אזדקק לעבור לכעס. בדרך כלל כשאומרים ''אני זקוקה לישון / אני זקוקה שתהיו בשקט כי אני צריכה להתרכז במשהו חשוב / אני זקוקה לאכול משהו כי אני מתחילה להרגיש חלשה / אני זקוקה לשעת מנוחה לעצמי'', מי שמולנו נוטה לכבד את זה ולאפשר לנו את מה שאנחנו צריכות. אפילו ילדים קטנים החל מגילאי גן יכולים הרבה מאד פעמים להבין שגם לאמא יש צרכים ולשתף פעולה, לפחות לזמן מסוים.

* זיהוי הרגש שמסתתר מאחורי הכעס - נקודת ההנחה היא שכעס הוא רגש משנה, שמופיע בעקבות רגש אחר (לרוב פחד). כשמצליחים לשים את האצבע על מקור הכעס, אפשר לפתור את הדברים בצורה הרבה יותר רגועה ויעילה. לדוגמה אם אני אזהה שהכעס שלי על בעלי על מה שהוא אמר לי מקודם יושב בעצם על הפחד שהוא הולך לבלות את הערב על הגמרא במקום לעזור לי בערב הלחוץ שלי, אני יכולה להגיד לו ''אני מפחדת להגיע להתמוטטות עם כל משלוחי המנות שאני צריכה להכין. תוכל בבקשה להקדיש לי שעה הערב ונעשה את זה ביחד?''.

עוד דוגמה: הילדים נמרחים במקום להתארגן לישון >> אני מרגישה את הכעס שמתחיל לעלות >> אני עוצרת רגע להבין מה אני מרגישה >> אני זוכרת שישנתי רק 4 שעות בלילה הקודם ושאני מתה מפחד לישון מאוחר מדי גם הלילה כי מחר אני צריכה לנהוג >> אני מכנסת את הילדים ומסבירה להם שאמא מותשת ושהיא צריכה לנהוג מחר ושאמא חוששת כי היא יודעת שזה לא בטיחותי לנהוג כשעייפים ולכן ממש חשוב שהם יתקדמו לישון כדי שגם אמא תוכל לישון בשעה סבירה >> הילדים קולטים מסר הגיוני ומתחילים לשתף פעולה ב''ה.

אני מרגישה שזיהוי הפחד שנמצא מאחורי הכעס גם עוזר להפעיל חמלה עצמית. לדוגמה: אני מתחילה לצעוק על הילדים.

- בלי חמלה עצמית, אני פשוט ארגיש ''אוף! שוב פעם צעקתי... איזו אמא דפוקה אני! כל הזמן צועקת וצועקת. בטח הילדים לא סובלים אותי. ומה השכנים חושבים עלי?! אוף, אוף אוף, שונאת עצמי ולא סובלת את הילדים שמכניסים אותי למצב כזה. מה את עושה כאן לא מקולחת עדיין? למקלחת מייייייייייייד!!!''

- עם חמלה עצמית, אני אקבל מחשבות שונות: ''אוף. שוב צעקתי. איך זה קרה לי הרגע? כי אני מותשת! אני ממש זקוקה לישון! וכי אני מפחדת בגלל הנהיגה של מחר בבוקר במצבי! טוב... אני אסביר לילדים למה קריטי לי לישון, נראה לי שככה יש הרבה יותר סיכויים שזה יעבוד''.

* בזמן של כעס בפועל - לנשום נשימות עמוקות, עם הפה, כדי להחזיר חמצן למוח (שפיזיולוגית נמצא במחסור מסוים במצב כזה). אם אפשר לצאת לסיבוב. אם אפשר הליכה או פעילות גופנית אחרת - עוד יותר טוב!

* הזמן שלוקח לגוף לחזור לעצמו הוא חצי שעה בממוצע. זה ממש תהליך פיזיולוגי שהגוף עובר. עד שעוברת חצי שעה, כדאי להמשיך לשמור מרחק ולהמשיך להירגע.

***

לגבי הסדנא עצמה - באופן אישי ניסיתי לעבוד על הכעסים שלי כבר כמה שנים לפני שהלכתי לסדנא הזאת. התקדמתי אבל זה לא עשה את העבודה כמו העבודה המורכזת בסדנא. כמו ש@אמאשוני כתבה, העובדה ששילמתי על זה הרבה מן הסתם גם הוסיפה עוד למוטיבציה שלי להצליח. וגם באמת קיבלתי כלים מאד יעילים (את רובם ככולם הזכרתי כאן). את הדברים שכתבתי קיבלתי ממשהי בשם אריאלה מלצר.

ועוד נקודה אחרונה - זה משהו שאני באופן אישי ממש מתפללת עליו בקביעות... אני מניחה שכמו בכל דבר אחר, ההשתדלות בדי האדם וההצלחה בידי הקב''ה...

בהצלחה רבה רבה רבה!!!

מבינה ממש את הצער שחשים כשכועסים, ומאחלת לך מעומק הלב שתצליחי להגיע לאן שליבך חפץ 💕

עשיתי מה שכתבת והבנתי שהלימודים של הילדים מכעיסים אותי כי אני מרגישה אחראית ושהם לא מצליחים או לא עובדים אני בכעססס. למשל ילדה בכיתה ב שנמרחת עם השיעורים והעבודה ואני צועקת למה את עושה איטי?!? והיא בלי מוטיבציה וכאלה... אז תעזרי לי להבין מה יותר עמוק כאן מהכעס שלי כמו שכתבת שיש משהו אחר עמוק?

ועוד שאלה-לא התפדחת ללכת לסדנא שמקטלגת אותך כ'כעסנית שצריכה ללמוד לשלוט בעצמה'? אני מתביישת בעצמי אז ללכת לסדנא? מעריצה אותך תקשיבי את נשמעת אישה כ"כ טובה ומיוחדת

ה' שפתי תפתח

אוקיי, אז יש לנו את הדוגמה של הבת שלך בכיתה ב'...

תנסי להיכנס שוב לסיטואציה הזאת, שאת מנסה להושיב את הילדה לעשות שיעורי בית. 

היא נמרחת, עושה לאט לאט...

ואת מרגישה את העצבים שמתחילים לטפס בתוכך...

את כבר לא נינוחה, את מזהה שהסבלנות מתחילה לעזוב אותך...

מה קורה בנקודה הזאת, כשאת מתחילה להרגיש שאת כבר לא במצב של סבלנות?

מה עוד את חושבת בנקודה הזאת?

מה את רואה בעיני רוחך? 

דוגמאות שעולות לי:

* את אולי מדמיינת את הטלפון של המורה שתבשר שהילדה לא בקצב וזה מלחיץ אותך? (לחץ = סוג של פחד)

* או את הערב שמתארך עוד ועוד, מעבר לגבולות שלך ואת צופה שההשכבות תהפכו לסיוט אמיתי בגלל השעה וזה מפחיד אותך?

* את אולי יודעת שעוד כמה דקות התינוק יהיה רעב ותצטרכי להיות פנויה אליו כדי להאכיל אותו ואת בלחץ לא להספיק לטפל גם בילדה וגם בתינוק?

* ואולי זה בגלל שאת יודעת שבזמן שאת יושבת עם הילדה בכיתה ב' שאר הילדים סוג של לבד עם עצמם ואת יודעת מניסיון שזה לא מחזיק טוב הרבה זמן ואת עלולה עוד מעט לגלות שהם קשקשו על הקירות / עשו בלגן גדול בחדר / שפכו מים / נכנסו למריבה ענקית וכו' וזה מלחיץ?

* אולי יושב לך בראש שעוד לא התחלת להעמיד ארוחת צהריים ואת בלחץ שכל היום יתארך בגלל זה?

* אולי את טרודה מכיוון שאת חושבת על הילד הבא, זה שבגן, שבגלל הלמידה מרחוק של אחותו הגדולה כבר הרבה זמן לא מקבל תשומת לב אישית ואת דואגת למצבו הנפשי?

* יתכן שאת מזהה שפשוט אין לך כוחות יותר ואת זקוקה נואשות לזמן לעצמך? ומכיוון שזה לא קורה ואת מכריחה את עצמך לשבת עם הילדה למרות שאין לך טיפת כוח לזה, את מפחדת פחד עמום שזה פשוט לא יסתיים בצורה טובה?

*

השלב הבא, אחרי שמזהים מה יושב מאחורי חוסר הסבלנות, זה להבין מה אני זקוקה.

בעקרון הכעס הוא רגש שבא לאותת אותנו שאנחנו בסוג של סכנה. שיצאנו מהאיזון הבריא לנו. שהצרכים שלנו לא ממולאים כמו שצריך. זה לא רגש כמו כל רגש. אין בו משהו רע, וכל עוד משתמשים בו בצורה טובה, הוא יכול להיות לנו לידידי אמיתי, למצפן!

הכעס בא להגיד לי:

''הי!! אני צריכה שתקדישי לי תשומת לב!

יש לי צורך חשוב (אוכל / שינה / הרגעה / הערכה / זמן לעצמי...) והוא לא מסופק!''

כשחוסר הסבלנות מתחיל להופיע,

זה כמו תינוק שרק מתחיל לבכות, בכי קטן כזה (הרבה לפני הצרחות הרמות כשלא ניגשים אליו).

זה כמו סוללה שהופכת לאדומה, כמה אחוזים לפני שהיא הולכת להיגמר.

* 

אם נחזור לדוגמה של הילדה שלך עם שיעורי הבית, אחרי שזיהית מה החשש / פחד / לחץ שלך, את יכולה להסיק מה הצורך שלך:

* האם זה צורך במנוחה מהילדים? בזמן לעצמך? בהתאווררות?

* האם זה צורך בביטחון? (= לדעת שהילדה שלך בעניינים בכיתה ולא הולכת לאיבוד בלימודים)

* האם זה צורך בביטחון אבל מסוג אחר? ( = לדעת ששאר הילדים מקבלים את הדברים להם הם זקוקים?)

* האם זה צורך בהערכה? (= שהמחכנת תחשוב דברים טובים עלייך כאמא שדואגת לצרכים הלימודיים של הבת שלך)

* האם זה צורך בעזרה טכנית? (= שלא תהיי לבד על שיעורי הבית, הארוחות, המקלוחות, ההשכבות וכו')

* האם זה צורך בשינה? באוכל מזין? 

ברגע שאנחנו מזהות מה הצרכים שלנו, אנחנו יכולות להתחיל לדאוג לסיפוקם. זה השלב של הפתרונות בעצם. הרבה פעמים זה דורש קצת גמישות מחשבתית ויציאה מאיזור הנוחות שלנו -- כי אם זה היה פשוט ומובן לנו, מן הסתם היינו כבר עושות את זה. דוגמאות:

- שהבעל יהיה האחראי על שיעורי הבית (רק הפעם או באופן כללי)

- טבלה עם פרסים לילדה עם היא תצליח לשבת לבד על חלק מהתרגילים

- תשלום לנערה שתשב איתה על השיעורים וכו'

- שנערה (או בן הזוג) תהיה על שאר הילדים בזמן שאת יושבת עם הילדה לשיעורי בית

- שיעורי בית באווירה כייפית עם שתייה טעימה ונשנושים נחמדים וכו'.

***

לגבי מה ששאלת בסוף... בטח שהתפדחתי. לקח כמה שנים בין הפעם הראשונה ששמעתי על זה לבין ההחלטה ללכת לסדנא. אבל הגעתי לנקודה של חוסר אונים יותר מדי גדול. ראיתי שלמרות כל המאמצים הענקיים שלי, אני לא מצליחה בכוחות עצמי. (בזמנו ממש עשיתי לעצמי מבצעים ועוד כל מיני תמריצים, אבל זה לא היה מספיק). זה אומנם קרה רק לעתים רחוקות מאד, אבל הרגשתי כל-כך נורא כל פעם שהגבתי מעבר למה שרציתי! זה היה כל-כך מלחיש ולא טוב שהרגשתי שאני חיייבת לשנות את זה. לעצמי ולילדים שלי... 

לגבי הקיטלוג - האמת היא שזה לא דבר שסיפרתי סביבי. אני חושבת שמעבר לבעלי, להורים שלי, לאחותי ולעוד שתי נשים קרובות, זה לא משהו שסיפרתי. יכול להיות שבעוד כמה שנים זה יהיה משהו שכבר ארגיש בנוח לדבר איתו בגלוי לכל אחת, אבל כרגע זה משהו שאני מספרת עליו רק אם יש צורך, כמו עכשיו . בעקרון אין סיבה שאנשים סביבך ידעו... ולגבי משתתפי הסדנא, כולם שם באותה הסירה, מי פחות ומי יותר...

בנוסף, יתכן שהפתרון ש@אמאשוני הציע יוכל לעזור: סדנא דרך זום. אם זה יהיה מקובל על המנחה, אולי תוכלי להישאר בעילום שם עם מסך מכובה... לא בטוחה שזה יכול לעבוד (כי עובדים הרבה על שיתוף, על קשר עין וכו') אבל שווה בדיקה...

עוד משהו שמאד הרגשתי, זה שאני מעדיפה שעוד כמה אנשים ידעו שלפעמים אני כועסת חזק מדי... מאשר שהילדים שלי יזכרו תמיד שהייתה להם אמא כזאת. (שזה מן הסתם גם משהו שהיה עתיד להתגלות בעיני עוד אנשים בסופו של דבר, כמו בני הזוג של ילדיי, כהם היו מקימים משפחות משלהם...). מזה אני הכי מתפחדחת: שהם יגדלו עם תודעה שהייתה להם אמא שלא שלטה על כעסיה. עם השיקול הזה, לגמרי היה לי עדיף ללכת לטפל בזה. בתקווה שגם אם הם יזכרו שכשהם היו קטנים אמא פה ושם כעסה מאד חזק, אבל אחר-כך היא עשתה עבודה מאד גדולה על עצמה והצליחה לתקן את זה ב''ה. (אני מאד פתוחה עם הילדים שלי. אז כשהם שאלו אותי בזמנו 'לאן את יוצאת?', עניתי שאני הולכת ללמוד איך מגיבים נכון כשכועסים. אז בעצם גם הילדים שלי יודעים על הסדנא ).

בשורה תחתונה - אני חושבת שכשמישהו בוחר לטפל בזה, זה לא מעיד על כישלון אלא על גדלות. חלק גדול מאד מהתכונות שלנו הן מולדות או קשורות לסביבה בה גדלנו. זה כאילו חלק מהתיק שהקב''ה ייעד לנו, כי הוא ידע שדרך ההתמודדות הזאת דווקא - אנחנו נוכל לגדול הכי הרבה ולבצע את שליחותנו בעולם הזה בצורה הכי טובה...

תודה על המילים בסוף... ריגשת אותי ❤!!

אני מנסה ומשדלת, כמו כולנו... עם הצלחות ונפילות... רחוקה מאד מלהיות מושלמת 

בהצלחה נשמה!!!!! 💕💕💕

נב: ניסיתי לעבוד על הקטע הזה של ניהול כעסים במסגרת טיפול פסיכולוגי, אבל לא ממש ראיתי פירות. יכול להיות שלמשהי אחרת זה כן יהיה מועיל. לי זה לא היה...

קראתי אותך בהשתאות

יש לך כוח לכתוב דברים בצורה ככ נעימה וברורה

מדהים.

עלה לי נושא מסוים

אפשר לבוא בפרטי לשאול אותך כמה דברים?

כעס זו הרגשה שמכסה על תחושה פנימית לא נוחה- לא קיבלתי משהו שרציתי ולכן אני כועסת. לדוגמה- הילדים לכלכו את המטבח. אז האמא חוזבת- לא קיבלתי הערכה למאמצים שלי לשמור על בית מסודר. ואז מגיע כעס.

אז תשאלי את עצמך- מה רציתי ולא קיבלתי?

אולי תוכלי לתת לעצמך את הדבר הזה. למשל- לומר לעצמך- הילדים לא מעריכים את העובדה שניקיתי אבל אני כן מעריכה את עצמי.. אולי זה ירגיע משהו בלב.

איך שאני רואה את זה, זה נובע מכעס עצמי

את שונאת את החיים שלך ואת עצמך

תטפלי בלקבל את עצמך בלאהוב את עצמך ואת החיים שלך

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

תמיד הייתי רזה בלי להתעסק עם זה בכלל

ממש מבאס וגם מבלבל אותי האם לעשות שינוי במניעה או לא

מניחה שקשור להורמונים.

אבל בהחלט יכול להיות קשור לגיל וריבוי הריונות

האמת שתמיד מנעתי בלי הורמונים

פעם ראשונה שמונעת עם הורמונים (בתחילת הנישואין כן לקחתי קצת הורמונים אבל לא תקופות ארוכות ככ)

אני מצטרפת לבאסה שלך על המשקל

גם אצלי אני חושבת שזה תוצאה של שינויים הורמונליים (הפסקת הנקה)

ובלי שום שינוי באורח החיים פשוט עליתי ועליתי ועליתי

וכמה שניסיתי לעצור את העליה לא הצלחתי.

ועכשיו תקועה במשקל גבוה ולא יודעת מה לעשות עם זה...

יש שם מלאאא עדויות מנשים שעלו ועלו ועלו בגלל ההתקן

הרופאים מכחישים קשר (מעניין למה... 🤨) אבל נשים מספרות שהורידו את ההתקן ותוך זמן קצר ירדו שוב

אני קיבלתי החלטה להוריד

יש לי תור ביום ראשון

והולכת להעיף את זה ממני בעז"ה (אלא אם כן בעלי ישכנע אותי שלא במהלך השבת 😉)

ההתקן מעולה לי בכל בחינה אחרת

אבל המשקל זה ממש משמעותי

במיוחד שאני רוצה בבוא היום להוציא ולהיכנס להריון

לא יכולה להתחיל הריון באובר משקל!!

אצטרך לחשוב מה לעשות בתקופה הקרובה

לא כ"כ באלי לשים התקן לא הורמנלי בגלל ההסתגלות וגם המחיר

אבל אולי אין ברירה..

לי היה תקופה והיה די סבבה

הדבר היחיד שהתבאסתי זה מחזורים קצת יותר קשים וכואבים.

לדעתי זה שווה

בכללי אני נמנעת מאוד מהורמונים מלאכותיים

ניסיתי תקופה גלולות הורמונליים ופשוט הפכתי להיות מפלצת בלתי נסבלת

אז הפסקתי.

ואגב לגבי מניעה,

אם יש מחזור קבוע אני חושבת ששווה לנסות שמ"פ

היה בסדר גמור

רק היה קשה לי המחזור כל חודש למרות ההנקה

לכן הפעם שמתי את מירנה ואין מחזור

הוא כבר בן שנה וחצי ולא יונק

המחזורים שלי מאוד קבועים ובעיקרון אני יכולה למנוע בשמ"פ כי אני מאוד מודעת לגוף ויודעת בדיוק מתי אני פוריה

הבעיה שזה מקצר מאוד את הימים שאפשר להיות יחד

ואם כל חודש יש וסת ועוד כמעט שבועיים עד למקווה ואז זהירות עד הביוץ וכמה ימים אחרי.. כמה ימים נשארו..?

למשל אם לקחת אנטיביוטיקה? זה משפיע על מיקרוביום הקיבה וגם בין היתר על משקל ...

האם את חיה בסטרס לאורך תקופה ארוכה זה גם משפיע ועוד ועוד

צריך להבין יותר רקע בשביל להבין למה זה קורה לך

באמת שאני לא יכולה להצביע על שום שינוי שעשיתי בתקופה

מעבר לזה שאני כל שנה עולה בגיל 😉

ועשיתי בדיקות דם מקיפות והכל היה תקין

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

וחוץ מזה כשהם קטנים זה יותר קשה

כשהוא יגדל אפילו קצת זה כבר יותר קל

ולדעתי בילדים הבאים קצת יותר קל כי קודם כל הגדול קצת מעסיק את השני

וגם יש לך יד נוספת, נגיד את צריכה משהו מהשולחן את מבקשת עזרה מהגדול שיביא לך (כמובן אם הוא זורם חח)

אז לא נהיה יותר קל, אבל זה לא הקושי הנוכחי כפול שתיים.

אבל- גם כשהם גדלים הקושי פוחת, וכשהגדולה הייתה בת שנתיים הרגשתי שאני מסוגלת לעוד הריון

וגם עשיתי תהליך מאוד משמעותי עם ההורות שלי, לקבל את זה שהחופש שלי הלך ושהורות זה אתגר ועכשיו עם שניים הרבה יותר קל לי ממה שהיה לי עם אחת לפני התהליך שעשיתי...

לכל אחד יש כוחות אחרים, וגם התינוקות שלהם אחרים.

יכולה לומר לך שאם הבת השמינית שלי הייתה הבכורה - הייתי מרגישה כמוך... אבל ה' בירך אותי בילדים רגועים בהתחלה וגם בלידות קלות בהתחלה.

אם את מרגישה שאת קורסת, כנראה שהילד שלך יחסית קשה לגידול, אז אל תשפטי את עצמך❤️

ובינתיים תנסי לבדוק איך את יכולה לא לקרוס ואיך אפשר גם לעזור לילד שלך, שיהיה קל וכיף יותר לגדל אותו...

נראה גדול מאוד,

ואם הקושי גדול, לא נראה שאפשר לעבור את זה שוב.

תזכרי באתגרים שהיו לך פעם, תנסי להיזכר בתחושות.

הפעם הראשונה שנסעת בתחבצ לבד

הפעם הראשונה שעשית בגרות

הפעם הראשונה שעלית על ההגה..

כרגע הקטן שלך תינוק ממש, כדאי להשקיע את האנרגיות בלהבין האם ניתן, ואיך ניתן להקל עכשיו, ולא להתעסק באיך עושים זאת שוב

זה שיש כאלה שיולדים צפוף, זה לא הסטנדרט, רוב העולם החופשי שמתכנן ילודה, לא בוחרים ללדת במרווחים קטנים וזה מעיד שאכן לגדל ילד דורש הרבה משאבים ולא מהר נכנסים להרפתקה הזו שוב.

הבדל נוסף הוא כשיש כבר גדולים אז גם מקבלים הרבה פידבק על חווית ההורות מעבר לחיוכים וזה גם נותן כוחות לעוד.

(למשל תהליך שעושים עם ילד והתהליך מצליח, זה מאוד מחזק)

להרגיש קושי ענק עם תינוק קטן

חלק מהאנשים שמביאים ילדים צפופים קורסים/ חיים בהשרדות

יש נשים שמוכנות להיכנס לסחרחורת של חיים סביב ילדים ולידות

ויש שלא

הסטנדרטים והציפייה מהחיים

יכולים להיות שונים מאוד מאישה לאישה

כדאי לך לתכנן את החיים ככה שיתאימו לרצונות והצרכים שלך ולא לפי מה שמתאים לאנשים אחרים 

שילד ראשון היה קשה מאוווווד

זה שינוי כל כך גדול מכל מיני בחינות

וגם התינוק שלי לא היה תינוק הכי קל ונוח

היום עם 5 ילדים אני לא מרגישה ככה!

לעיתים נדירות אני מגיעה לקצה אבל זה בדכ בשילוב הרבה דברים יחד.

למדתי להתאים את החיים שלי למצב הזה, אמא לילדים

זה לוקח זמן אבל אפשרי.

גם אני הייתי בתהייות האלה

והייתי עם יחסית ילד נח מאוד, הרבה עזרה ועדיין הרגשתי חנוקה ממש וקורסת גם פיזית ונפשית

לקח עבודה עצמית להבין שאני לא כמו אלה שמביאות צפופים  ( אולי בעתיד, מי יודע ) ואולי גם יהיה לי פחות ילדים ממה שחשבתי

בפועל רק שהוא היה בן שנתיים יכלתי לחשוב על עוד הריון ולקח עוד כמה חודשים עד שהיה לי אומץ להפסיק מניעה.

לדעתי המעבר לילד ראשון קשוח ממש

גם פעם ראשונה שהגוף עובר את הכל וגם פתאום את כבר לא "חופשייה" וצריך להסתגל לאמהות.

לא ציינת דכדוך וכו' אבל יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

לי היה התפרצות אחרי הלידה של חרדות וגם דיכאון קל וזה היה חלק גדול מהקושי ( אומרת את זה במבט לאחור )

את עובדת?

מניקה?

ישנה טוב? מתאווררת?

תנסי קודם כל לחפש את הנקודה של הקושי ולתת לה מענה. יכול להיות שזה דכאון אחרי לידה?

אם מאוד קשה לך לא חייב לחשוב על זה עכשיו. אפשר להשאיר את המחשבות האלה לזמנים אחרים

אני יכולה לומר שלא סבלתי בכלל ב"ה בילד הראשון. אז יש גם חוויות כאלה. ואיך עוד? כי באמת רציתי מזה עוד, אבל אז כן הגיע קושי ועצרתי

ממרחק של שנים יכולה לומר שהשנים הראשונות באמת הכי קשות אבל בדיעבד במחשבה שלי היה לי עדיף הקושי בשביל שניים ולא להישאר עם אחד כי הגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני וזה משמעותי אבל באמת רציתי את זה. וגם הקלתי על עצמי ככל הניתו

חיבוק❤️

לרעש אפשר לקנות אטמי אזניים

כי אם כן, אז מן הסתם האחים שלה הולכים לישון לפניה, ואז לכאורה אמור להיות לה שקט...

בכל אופן, נשמע שהצעתם לה את כל הפתרונות האפשריים, והיא סירבה. אז נשמע שיש כאן משהו עמוק יותר מזה...

עשיתם לה אבחון מסודר למחוננות ובכלל? יש לכם עם מי להתייעץ עליה?

אבל יש לה הרבה מאפיינים ושני ההורים שלה מחוננים, כך שזה מאוד סביר.

איבחון יתן משהו בגיל כזה?

יש הרבה חפצים/ צבעים?

צורך ב"שקט" זה בעצם צורך בהפחתת גירויים,

לאפשר למוח לבצע עיבוד נתונים בלי העמסה של עוד ועוד מידע.

כדאי להציע לה להקשיב להרפיות ודברים מהסוג הזה, זה גם ממסך את הרעש, וגם מאפשר שחרור.

מה יש מתחת למיטת גלריה? אולי אפשר לסגור שם עם וילון ולשים שטיח עם פוף שהיא תוכל לקרוא שם ואז זה סוג של "לקרוא במיטה"

אפשר לנסות לארגן לה באחד החדרים פינת קריאה משלה, עם נוחות של מיטה, גם בלי לישון שם את שנת הלילה (לישון לבד יכול להיות מפחיד בגיל הזה, זה לא אומר שאין לה צורך ב"שקט",

אלא שזה לא הפתרון הנכון לה כי זה מתנגש עם עוד צורך שקיים אצלה)

וגם כמו שהגבתי בשרשור ההוא,

לשקף לה מה היא מרגישה.

לאמירה "הם עושים לי רעש" לא לענות בסגנון של "אבל זה החדר שלהם מותר להם"

אלא לענות, אנחנו מבינים שזה מעמיס עליך ואת רוצה שקט מצד אחד, מצד שני לא רוצה להיות לבד/ רוצה להיות במיטה. זה באמת קשה כשרוצים גם שקט וגם להיות במיטה ואין שקט בחדר. אבל זה החדר שלהם גם והם צריכים להתלבש.

יש לך רעיון מה יעזור לך?

אם היא מתעקשת אז לומר, אני מכבדת את הבחירה שלך לקרוא במיטה. אני מצטערת אם יהיה לך רעש.

אם תרצי לדבר על זה/ לחשוב יחד על פתרון, אני כאן בשבילך. (ולהמשיך את השגרה עם האחים כרגיל. ההבנה לסיטואציה לא מנהלת אותך מבחינת ויתור על הצרכים של השאר, אבל כן מאפשרת חיבור לתחושות שלה)

פתרון שכדאי לשקול אם לא מפריע לך,

לאפשר לה לקרוא במיטה שלך/ בחדר שלכם על פוף או משהו, יש משהו מאוד מנחם ועוטף להיות קרוב למשהו של ההורים, גם אם הם לא בחדר באותו זמן.

אפשר גם שמיכה/ בגד שלך.

כן גם בגיל 5 יש בזה משהו מנחם, לא רק בגיל שנה..

בזמן שהאחים שלה הולכים לישון בחדר, מן הסתם את איתם, לפי הפתרון שהצעת היא אמורה להיות לבד בסלון?

אם כן אני חושבת שאני יכולה להבין למה היא לא התחברה לרעיון, אל תשכחי שזה שהיא יודעת לקרוא לא אומר שהבשלות שלה היא כמו גיל 7,

ובגיל 5 זה הגיוני שפחות אוהבים להיות לבד בשעות החשיכה.

אפשר להקדים את ההתרגעות לשעות האור. כלומר לאפשר לה חלון זמן אחרי הגן שבו היא נרגעת, ואז בשעות הערב היא כבר פחות מוצפת מכל ענייני היום.

בכל אופן, אם היא מתעקשת להיות איתכם בחדר ילדים, אפשר להציע לה להניח עלייך ראש, או להתכרבל עם אח קטן במיטה שלו, אם זה לא מפריע להרדמות,

אוקסיטוצין יכול לסייע לשניהם.

(לה להירגע, לו להירדם, לא תמיד זה עובד, לפעמים זה מפריע, אבל כדאי לבדוק)

בכללי (בלי קשר למה שתיארת) תזכרי שהיא עדיין ממש קטנה.

לפעמים קל לשכוח את זה כי היא חכמה מאוד ומבינה דברים לעומק וגם יש לה שני אחים שקטנים ממנה אז התחושה היא שהיא ממש כבר גדולה.

זה באמת מרגיש כמו שקט במובן של פחות גירויים.

המיטה שלה בצבעים רגועים ואני משתדלת לסדר לה, אבל היא אוהבת לשמור בקצה המיטה חפצים שלה (יש לה מגירה ובכל זאת היא אוהבת) אז המיטה לא לגמרי ריקה מגירויים.

הרפיות זה רעיון טוב, ננסה

ניסיתי לסגור מתחת לגלריה, הילדים לא התחברו. אני אנסה באמת לסדר לה פינת רוגע שוב.

נתת הרבה רעיונות טובים, תודה

באמת חשבתי שהיא לא תרצה להיות לבד, אבל אלה הםתרונות שחשבתי עליהם כדי לתת לה שקט.

ואני תמיד מזכירה לעצמי שהיא רק בת חמש 😅 אז מקווה שאנחנו נותנים לה את המקום להיות קטנה

אולי לקנות לה אוהל?

אולי היא יכולה להיות בשקט בחדר השני ואחר כך לישון בחדר עם האחים?

אולי צריך משחה אנטיביוטית וחבישה

ולא הייתי עושה שום דבר בבית כדי לפוצץ לה את המוגלה. זה יכול חלילה להזדהם

כנראה זה זיהום. טוב וחלילה שלא יתפשט.

(לבעלי היה זיהום ביד ואישפזו אותו כמה ימים כדי שיקבל אנטיביוטיקה דרך הוריד)

בבית כמו מופירוסין. אם אין לך אופציה לראות רופא בקרוב תתיעצי עם רופא טלפונית ושיתן לך מרשם.

חשוב מאד לטפל בזיהום לפני שמחמיר ומתפשט חלילה.

ו-בשום אופן לא לפוצץ מוגלה!!! זה ממש עלול להחמיר את המצב במיוחד שהיא עם היד על הרצפה

היינו איתה אצל הרופא לפני כשבוע וחצי כי חשבנו שאולי זה הזדהם, והוא אמר שלא אבל שליתר ביטחון נשים לה פולידין/יוד.

קנינו את זה באמת, אבל הרוקח אמר שזה רעיל במאכל, וקצת נלחצנו שהיא תכניס את היד לפה אחרי שנשים לה, אז בפועל שמנו לה פעם אחת בלבד...

יעזור אם נשים עכשיו?

לא נראה לי שנצליח היום להגיע לרופא...

נקווה שישתחררו משם מהר עם הוראות מה לעשות...

(יש לי נקיפות מצפון שלא אני הלכתי איתה, אבל רציתי לסיים לארגן לשבת...)

מצפון. עשית בדיוק מה שנכון לעשות במצב הזה.

בשורות טובות