מה יש להתנפל כאן ב"ברכות".

אלה דברים שמצריכים מחשבה.

כמובן - יש להביא בחשבון עם זה, את התרומה בכך שיש הרבה לומדי תורה, וזה בוודאי מחזיק את עם ישראל ואת המשך מורשתו.

חישוב סך ההשקעה הממשלתית בעשירום מסויים פחות כמות  המיסים שהוא משלם, כלומר אם משפחה משלמת 10,000 שח בחודש והמדינה משקיעה בה 5,000 התוצאה היא מינוס 5000.

ניתן לראות שמבגזר הכללי חמשת העשירונים העליונים בחישוב כללי תורמים כספית למדינה יותר משלוקחים ממנה, כאשר העשירון העליון תורם כ18,000 שח לחודש, ואילו ארבעת העשירונים הנמוכים עולים למדינה אלפי שקלים מדי חודש.

לעומת זאת במגזר החרדי, העשירון היחיד שתורם כספית למדינה הינו העשירון העליון, וגם הוא תורם מעט מאוד - 1500 שח לחודש, ואילו כל שאר האוכלוסייה חיה על חשבון משלם המיסים.

שתי נקודות:
1. אני לא יודע מיה בדיוק הכלל בתשלומי העברה ואיך בדיוק בוצע החישוב, אבל פורופ קהלת הוא גוף רציני עם תשתית אידיאולוגית ימנית ומסורתית.

2. ברור שהשאיפה לא צריכה להיות בקיזוז אפס אלא בתרומה למדינה, המדינה צריכה גם תקציבים לכבישים, בטחון ועוד שכמובן לא מחושבים כאן ואחריותינו כאזרחים (בטח אם אנו גם ציוניים, אבל גם אם לא יש רמת מחוייבות כבני אדם שנהנים מכל הטוב הקיים כאן) לקחת שותפות גם בבניין הכלכלי.

לדעתי, תעזוב את המדינה ככה ממש לא תיפול לה למעמסה.

לא יעזור לך כלום, תרצה או לא תרצה ואף גדול בישראל באשר הוא (אלא אם כן אתה קורא גדול לכל מיני רבנים שמורים לעשות ההפך מהתורה העיקר למצוא חן בעיני כל מיני גורמים) בחיים לא יסכים עם טענה כמו שהבאת.

ואין כאן ויכוח כי מי שמאמין בזה חי את זה ושום דבר לא יזיז אותו מזה....

שבה כתוב יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, אהוב את המלאכה ושנה את הרבנות, כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה

כאילו בואי הבנאדם אומר כרגע מצליחים איכשהו להחזיק ציבור חרדי שלומדים תורה ועובדים הרבה פחות ולא משלמים מיסים כמעט בכלל.

ברגע שיהיו באחוזים יותר חרדים אף אחד לא יוכל לעמוד בזה ולחזיק אותם ולא את שאר המדינה.

אין מה 'לא להסכים' עם כז טענה יש עובדות. יש מציאות...

הם מכניסים פי מיליון ממך בחודש, הם לא עובדים על הכסף הקטן, זה לא מעניין אותם ממטר.

אתה יודע כמה קבלנים יש לנו במשפחה? איזה מחזור כל שנה?

ואני מכירה המון כאלה, מחוג החברים מחוג השכנים, מהמשפחה של בעלי, מנהלי חנויות, מוסדות, רשתות ועוד.

המון המון מהציבור החרדי שיוצא לעבוד הולך על עבודה ובגדול אולי לא בשנים הראשונות, אבל המשכורת שהם מכניסים לא מסתכמת ב10, בלי השוואה.

רוב השירותים הציבור החרדי צורך מנותני שירותים חרדיים והוא צורך המון.

הנקודה היא שכציבור הציבור החרדי לוקח מתקציב המדינה יותר ממה שהוא מכניס.

כי למשל טיפולי שיניים חינם לילדים - המדינה משלמת. חינוך (חלק הארי ממנו) המדינה משלמת. בריאות בואי נדבר רק על בריאות את יודעת כמה עולה למדינה כל בנאדם שמבוטח בקופח? המון. כמה עולה לנו? 0 למה,. כי יש מס שנקרא ביטוח בריאות וממנו מממנים קופ"ח ומשפחה עם 7 ילדים שמרוויחה 10,000 שח לא מממנת את זה. זה נופל על הציבור

אני משלמת כ-400 שקל כל חוד לקופה, אולי הולכת לרופא משפחה פעם חודש לחדש מרשמים, הילד טפו טפו לא צריך לבקר וגם מה שצריך לוקחת פרטי לא מחכה לתורים שלהם (לדוגמא קלינאית תקשורת  משלמת 400 שקל למפגש כי בקופה יש תור לעוד 8 חודשים).

גם לא לגבי טיפולי שיניים בחיים לא אקח למרפאה הציבורית של הקופ"ח שיש שם רופאים בקושי עם ניסיון ואמא שלי בחיים גם לא לקחה.

לגבי החינוך, המדינה גם משלמת לציבור הכללי, רוב הילדים (הבנים) בציבור החרדי לומד פרטי שאינו מתוקצב, ניתן לעשות השוואות מפה עד מחר.

הכי קשה ששנאת החרדים זועקת כאילו היה לכם פיסת לחם אחרונה וגנבנו לכם אותה.

אין לי כוח לפתוח ואולי אני לא האדם הנכון לפתוח את תרומת החרדים למדינה.

(אני חושב ששנינו יודעים את התשובה) אז את לא מעניינת

מדברים על ממוצע, על ציבור לא עלייך או על שירוש16.

ותפלאי לשמוע שגם הפרטי מתוקצב. נכון לא כל שעות הקודש מתוקצבות אבל יש תקצוב.

ולא, אין שנאת חרדים. תפסיקי להכניס לנו בכוח מילים לפה.

יש כאן בעיה כלכלית שכרגע היא לא נוראית אבל כשמתעלמים ממנה היא מחריפה ומחריפה

כי התקצוב הוא פר ילד - בעצם לוקחים כסף מהורה אחד שהרוויח את הכסף, ומעבירים לאחר. 

ואין כאן שנאת חרדים - יש כעס. 

וזה לא משנה אם זו פרוסת הלחם האחרונה אם הסלמון המעושן שנמצא מעל גבינת השמנת שמרוחה על פרוסת הלחם - זה לא שלך לקחת. 

ולא מעניין אותי מהי התרומה של המגזר שכופה אותי לממן אותו. 

רוצה שזה יעניין אותי? שיפסיקו לכפות עליי לממן אותו ושיבקשו - ואז אני אקשיב לתרומה של הציבור החרדי למדינה ואעשה את השיקולים שלי אם לתרום להם או לא. 

באמת כ"כ אכפת לך?

את חושבת  שמעניין אותי לאן הולכים כספי המיסים שלי?

בחיים לא חשבתי על זה.

מה אכפת לי?

זה החוק וזה המחויבות ולא אכפת לי לאן זה הולך.

כמה שנאה אתם עטופים

בואי נטמון את הראש בחול ונעמיד פנים של"מדינה" יש עץ דולרים ושלא לוקחים אוכל מהפה של ילדים אחרים כדי לתת לילדים שלך. 

"זה החוק"? 

זו ההצדקה שלך? 

כי ביבי צריך את ליצמן בקואליציה אז הוא משחד אותו? 

אז הוא גונב מאחרים כדי לתת לציבור החרדי? 

איזו מחשבה ילדותית. 

תתבגרי. 

משלם מיסים.

אני אשב ואעשה חושבים דחוף, שיכעס קצת יותר

כספי המיסים שלך הולכים למימון  אירועי תרבות, שכר עתק לעובדי  אוניברסיטות, שכר להורים יחידנים (רובם לא מהמגזר החרדי), בתי כלא (רובם לא מהמגזר החרדי) תוכניות שיקום שונות (רובם לא למגזר החרדי) בתי מקלט לנשים (רובם לא מהמגזר החרדי) ועוד ועוד.

ומה שאני באה לומר הציבור החרדי באורח חייו לא צורך תקצוב בכל מיני דברים שונים אבל כן צורך תקצוב שמתאים לו 

למעשה כמו כל מגזר בישראל.. 

אחד השיקולים שלי לעזוב את האקדמיה היה שאם אעשה דוקטורט (סיפור של 4 בתיאוריה אבל 5 לפחות בפועל) ואז שני פוסטים (ככה זה בד"כ) - אז יהיה לי 50% לקבל משרה באוניברסיטה בה ארוויח הרבה פחות ממה שאני מרוויח עם תואר שני בהייטק. 

אני לא חושב שמרצים מן החוץ נחשבים לעובדי אוניברסיטה והם מגיעים ל-1000 שקלים להרצאה נטו רק אחרי כמה שנות ניסיון טובות וחשוב לציין שמספר השעות שלהם מוגבל מאוד. 

בכל מקרה, אנשי סגל באוניברסיטה - לפחות בתחומי המדעים וההייטק - מפסידים הון תועפות במהלך חייהם על הבחירה שעשו. 

הם לא יכולים לעבוד בחוץ כמה שהם רוצים. 

המדינה מממנת אותו על זה שהוא רק לומד. וגם צריכה לעזור לו עם הילדים כי אין לו מספיק כסף.

וזה לא כמו סטודנט שלומד מקצוע ואחר כך עובד ומחזיר למדינה ולציבור. 

אני מדבר על אחד מגדולי הדור, ואת אוטומאטית אומרת שאם הוא לא חושב כמוך אז דעתו לא חשובה , תמיהני מהיכן למדת מהו כבוד תורה.

בכל מקרה, פשפשתי בדברי ולא ראיתי שכתבתי שהתורה היא לא תמצית קיומינו.

הטענה המרכזית שלי הינה שגם אדם שומר תורה ומצוות צריך לפרנס את עצמו בכוחות עצמו ולא להפיל את פרנסתו על חשבון הציבור.

אני מכיר לא מעט גדולי תורה שיסכימו עם הטענה הזו.

למשל רבי עקיבא שאמר עשה שבתך חול ואל תזדקק לבריות. 

אני בעלי אברך.

אני עובדת במשרה בכירה, שקל אבל שקל לא קיבלנו מהמדינה.

הנחה בארנונה, לא זכאים.

הנחה במעון, אין אצלנו בכלל מספיק מעונות בשכונה, שמה בגן פרטי משלמת 1800 בחודש.

רפואה, משלמת ביטוחים משלמים כמו כולם, וגם אז עם הפרוצדורה שקל המדינה הזו, שנזקקת לרופא מחוץ לקופה לוקחת רופא פרטי אפילו בלי טיפת מימון של הקופה.

בע"ה הילד שלי ילמד במקום פרטי שלא מממן מתקציב המדינה לא יודעת למה, אבל גם כל חודש 1500 שקל נצטרך לשלם.

לגבי הדתות, אכן בעלי מקבל דתות בין 650 ל700 שקל בחודש וימותו הקנאים אם עינם צרה בזה.

והיא עובדת עם קבלות..

1.8*8 הכנסה יפה.

את מקבלת את ה700 שקלים האלה מאותם "קנאים". אם הם ימותו לא יהיה לך.

וכן, אני מעדיפה שה700 ש"ח האלו ילכו לממן צהרון למשפחות לא חרדיות שמשלמות מחיר מלא של כמה מאות שקלים בחודש בעוד משפחות חרדיות שמשלמות בקושי 100 ש"ח כי יש להם סבסוד מהעירייה החרדית שלהם שיש לה קשרים עם חברי כנסת חרדיים שמסדרים להם הטבות והנחות.

למה שאממן בן אדם בריא בגופו ובנפשו שיושב ולומד תורה? למה?? הכסף יכול ללכת לדברים הרבה יותר חשובים. אני לא נגד לימוד תורה בכלל. אם ככה אדם רוצה לחיות אין לי בעיה - תורתו אומנותו, הכל טוב ויפה. אבל אל תצפה לקבל שקל על זה.

יותר גדול.

זה ברור.

ימותו הנאים. תמשיכי לקנא.

ימותו הגזלנים. 

בגלל הגזל שלכם עוד לא באה גאולה לעולם.

בינתיים אנחנו מממנים אתכם.. 

ואני יכולה לממן עוד 10 כמוכם, אין לי במה לקנא.. וזה גם לא פוגע לי בכיס.. אתם פוגעים באלה שגם ככה בקושי יש להם וצריכים לממן אתכם..

מחילה - עיינתי כעת קצת בכמה הודעות (אחרי שראיתי את ההודעה שאני מגיב עליה, קצת התפלאתי, אז הסתכלתי על מה זה וכו'),

אני חושב שהגעתם - אולי חלקכם - להגזמה פראית בסגנון ובאופן הבעת הדעה.

הרי ברור ששני הצדדים בויכוח העקרוני מתכוונים לשם שמיים: לשם הגדלת התורה, לשם היושר, הצדק וכו' - כל אחד מנקודת מבטו.

מגיעות האשמות חמורות (משני הכיוונים. או בהעלאת חשד וזלזול כלפי ת"ח שאינם "בכיוון", או בהעלאת טענת עושק מהצד השני). הדברים לא נשארים בגדר ויכוח ענייני, אלא הופכים לסגנון שיש בו כבר כמעט שנאה.

זה דבר שהוא לא אפשרי. הוא יצר הרע נטו.

הרי ברור לכל צד, שהוא לא ישכנע הלכה למעשה את השני.

אז הויכוח עצמו - לגיטימי. מעורר מחשבה והעמקה בערכים השונים. זה בסדר גמור.

אבל אם מגיעים לנסיונות השפלת הזולת - ולפעמים סתם סגנונות בוטים שאינם דווקא נחלת הנושא הזה "תופסים טרמפ" גם על זה, "בשם הצדק" כמובן - אז מה זה שווה.

לקב"ה טוב שמתווכחים כך "בשביל התורה" או "בשביל הצדק החברתי"? לא נראה לי.

גם מי שחושב שיש לו כאן מצוות תוכחה - הרי רבי חים מוולוז'ין כותב ש"מי שטבעו שלא לדבר רכות - פטור מלהוכיח". זה חלק מגדר המצוה.

מה יוצא? מביישים אחד את השני. גורמים צער ועגמת נפש. בחלק מהמקרים זה לנשים שעושות מאמץ גדול שבעליהן ילמדו תורה. וגם ההיפך, זלזול. זה יפה? 

אני חושב שצריך לעשות "ריסרט".

יש כאן הרבה אנשים ונשים יקרים. הדיונים ערכיים. הלוואי בכל מקום דיונים בגלל סיבות וערכים כאלה.

אז מי שמרגיש שיכול לדון על כך עניינית, תוך כיבוד הצד השני וערכיו כמו שהוא תופס אותם - ועם זה להתווכח איתו על אופן היישום, מה טוב.

מי שלא - או שעם מהלך הויכוח כבר לא - "פטור הוא מלהוכיח"....

מחילה מכולכם.

ערב טוב.

אני מקווה שזה ליברמן במשרד האוצר... 

תבדקי בנתונים שהצפתי ותראי כמה משתכר גבר חרדי כאשר הוא יוצא לעבוד.

אם יש לך נתונים שסותרים את מה שאני אומר אשמח להתבדות.

לקח לי הרבה זמן להתנסח, לבינתיים חלק מהדברים נכתבו על ידי קופצת לרגע..

ברור לי שלהיות אברך זה מאוד מורכב ודורש המון השקעה, אני הייתי אברך וחצי מהמשפחה שלי עדיין כזו.

אני לא מתעצבן על כלום, אני רק מסביר איך אני רואה את המציאות ומציע להסתכל על הכל בפרספקטיבה יותר רחבה.

ברור לי שלא מחלקים דירות לאף אחד, לא כתבתי שום דבר שקרוב לזה.

מה שהראיתי במספרים, ולא בהנחות תלושות זה שהתמיכה של המדינה היא לא זניחה אלא מאוד משמעותית.

את מסתכלת על התמיכה שמגיעה למשפחה הנזקקת בשקלים שניתן לראות אותם - קצבאות ילדים, הנחות במעון, הנחות בארנונה ועוד. מה שהראיתי בנתונים שהצגתי זה שהתמיכה המשמעותית היא לא שם, אלא בשירותים אותם המדינה נותנת בחינם (כמעט) כגון שירותי בריאות וחינוך.

כתבת שחרדי קונה בסופר ומשלם מיסים, שכוייח, עדיין כאשר הוא בוחר לחיות חיי הסתפקות במועט הוא בוחר להיפטר מתשלום של אלפי שקלים בחודש כמס ולהעמיס את התשלום הזה על גבי אחרים.
 
אני יודע שיש הבדל בין חסידים לליטאים, אבל גם חסידים לרוב לא נמצאים בעשירונים העליונים ובסופו של דבר המשמעות של זה היא שהם לא ממנים את החיים של עצמם.

מה שכתבת על כך שהחרדי לא נהנה מהתקציבים של החילוני זהכמעט שלא נכון, אצרף לכאן גרף עם פילוח תקציב המדינה, ותראי שהסעיפים שבהם את טוענת שיש בהם קיפוח הם מאוד שוליים וגם עליהם יש על מה להתווכח.

והכי חשוב זה המשפט הראשון שכתבת, שמי שבוחר להסתפק במועט לא עושה זאת כי אין לו את האפשרות להרוויח, אם יש לך את האפשרות להרוויח ולהשתכר בעצמך ואתה בוחר זאת לעבוד במשרה שלא ממצה את כושר ההשתכרות שלך (אם אמצא בקלות אוסיף נתונים אודות פערי ההשתכרות בין המגזר החרדי למגזר הכללי למרות שברור שהציבור החרדי לא פחות מוכשר ובעל יכולות) אז אתה ממש לא מוסרי. לעומת זאת אם עשית ככל יכולתך ומטעמי חוסר ביכולות או חוסר בסייעתא דשמיא נפלת, אז מוצדק שמערכת הרווחה של המדינה תתמוך בך ואני בטוח שעוד הרבה יהודים טובים ישמחו לעזור.

אני חושב שגם מדינת הרווחה יכולה להתקיים עם כמה אנשים פרטיים שמעדיפים חיים שלא תואמים את הרצון של הכלל לחיים מערביים הדורשים ביסוס כלכלי.

אבל כאשר יש ציבור שדוגל בכך - ואיך שלא תהפכי את זה אחד מהדגלים של הציבור החרדי זה קיום 'חברת הלומדים' שדורשת התמסרות של אחוזים גבוהים מאוד ללימוד תורה ללא עבודה כלל או בעבודה נחותה במשרה חלקית - זו כבר מציאות אחרת.

לא קראתי את כל השרשור

1. מכיון שהמשפחה החרדית גדולה באופן יחסי היא אכן נהנית מתקציבים שונים (בריאות, מעונות, שיניים וכו') אך מנגד

 מגזרים שונים נהנים מתקציבים שונים  (גם אם לא בצורת קצבאות ) שלאדם החרדי אין יד ורגל שם.

לדוג' אירועי תרבות, אבטחת מקומות כמו יו"ש הר הבית וכו' 

בנוסף הזכירו חינוך - רוב הציבור החרדי (בנים ולא בנות ) לומדים במוסדות פטור. שמתוקצבים הרבה פחות מכל ילד אחר במדינה.

2. אכן אברך מקבל  כ 800 ש"ח קצבת דתות, אך בד"כ המלגה גבוהה יותר  כ 2000 ש"ח . הכסף מגיע מתרומות נדיבי עם וכן

הרבה הרבה כסף שמגיע מחו"ל . כך שאולי אפשר להתנגד לתרבות השנור אבל בסופו של דבר החרדים מכניסים הרבה כסף מחו"ל .

3 . בזמן החפץ חיים ארגנו מגבית להקמת בית חולים יהודי. במגבית כל גביר בעירה ציין כמה מיטות הוא תורם.

אחד אמר שתי מיטות, שני אמר ארבע מיטות ווהגדיל לעשות גביר העירה שתרם 20 מיטות.

באותו זמן קבל הח"ח בחביבות את אחד האברכים שבא לשאול שאלה מיד קפץ הגביר ושאל וכמה מיטות הוא תרם , ענה הח"ח שהוא תרם 100 מיטות. והסביר אתם תרמתם מיטות לחולים

והוא בלימוד תורתו תרם 100 מיטות כדי שלא יהיו חולים.

אז כן אפשר להאמין ואפשר שלא, אבל עדיין ישנם אנשים שמאמינים  (ולא רק חרדים, התורה היא של כולם ) שהם בלימוד התורה תורמים לא פחות מכל אחד אחר. (ואני מתכוונת גם לפן הכלכלי...) 

תקציב אירועי התרבות הוא זניח ביחס לשאר התקציב שבו מקבלים החרדים - אענה בפירוט - נשואים טריים

שליש מהיהודים ביו"ש הם חרדים.

הר הבית??

אני די בטוח שהיחס בין התוספת שמשלמים במוסדות פטור לבין מה שהמדינה מממנת הוא די נמוך.

מי שתורם מיטות רוחנית שיקבל כסף רוחני... לגיטימי לומר שמי שלומד תורה לא ישלם מיסים כאלו ואחרים (כפי שכתוב בגמרא על "חומת העיר") אך שיתנו לו כסף - לא מצינו (וזה גם ההבדל בין דברי הח"ח לבין הדיון פה)

כפי שכתבו במקום אחר השאלה כמה יש"ע עולה לנו מתקציב הביטחון יש לבדוק באמצעות ההוצאות (וההכנסות) מחבל עזה לפני ואחרי הגירוש.

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..