תעזור לך למצוא את הכוחות שלך, תעזור לך לעבד את הקושי הזה, תיתן לך דרכים להתמודד איתו, כתף לפרוק לה בינתיים. הרבה דברים שחשובים מאד.

במקביל אני חושבת שהייתי מבקשת לבוא לפגישה יחד עם הבעל אצל המטפל שלו, ולבקש מהמטפל עצות בשבילך מה הדרך המיטבית לתמול בבעלך בתהליך, מה את אמורה לצפות, איך אפשר לקדם ולעזור. זה חלק מהתפקיד של מטפל לתת לסביבה של המטופל עצות איך לעזור לו במקום הזה. ובשאיפה להוציא אותו מהר יותר ממנו.

בנוסף את חייבת דברים שיתנו לך כח. אז תמיכה נפשית הוא לא מסוגל כרגע אבל מה עם תמיכה פיזית? לשמור שעה על ילד, אפילו נגיד כשהם נרדמים? שאת תוכלי לצאת להליכה\קורס\הרצאה או משהו שמחזק אותך?

והיא חכמה!!

בזמן שהוא מרגיש טוב, ויש לכם זמן לדבר בצורה נעימה ופתוחה, אולי להעלות את זה שאת לפעמים פשוט צריכה חיבוק חזק ממנו.

תגידי לו, לפעמים קשה לי ואני בוכה, אני לא צריכה שתגיד לי שום דבר מיוחד, אבל אם תוכל פשוט לחבק אותי חזק ולומר לי שאתה אוהב אותי, זה יעזור לי כל כך. אתה כל כך חשוב לי, החיבוק שלך נותן לי כוחות, האהבה שלך מחזיקה אותי. אולי אתה בפנים עכשיו מרגיש בדאון, אולי אתה מרגיש לא מספיק שווה לאנשים אחרים, אבל חשוב לי שתדע ותזכור תמיד, בשבילי אתה הכי שווה בעולם, אין מישהו שמתקרב לקרסוליים שלך בחשיבות שלך, ובמה שאתה נותן לי בעצם היותך, בכמה שאני שמחה שאתה בעלי, בכמה שאתה חשוב לי ומיוחד בעיני, וכשאני עצובה רק חיבוק שלך, בלי הרבה מילים, עושה מה שאלף פסיכולוגים לא יוכלו לעשות בשבילי.

תרימי לו, תדגישי לו כמה הוא חשוב לך, ותני לו הוראות ברורות- חיבוק. אני אוהב אותך. זהו. 

לך זה יתן המון, נכון שזה לא שיחת עידוד ולא תמיכה של עמוד בטון, אבל זה עדיין מגע ותמיכה ואהבה שאת צריכה ויעשו לך טוב, ובשבילו הסבר ברור מה את צריכה ממנו יעזור לו מאד (לכל גבר אגב, גם אלו שלא עובר עליהם כלום, הם כאלו גרועים בלהבין מה אנחנו צריכות לפעמים... ;) ) 

אני מקווה שזה מתאים גם למצב של דיכאון 

והמון חיבוקים לך ממני

כי אולי הוא הבין באותו רגע שאת צריכה יותר, שחיבוק יוביל לדיבורים ואין לו כוחות וכו

ברגע שאת מגדירה לו רק חיבוק ומשפט אחד, ואני מבטיחה לא לבקש יותר ולא להתחיל לדבר איתו ולבכות לו אלא באמת באמת, רק חיבוק, אז יש לו משהו מוגדר ופחות מלחיץ עבורו

שוב, לא בטוחה כמובן שיעבוד אבל הייתי מנסה בזמן נוח לדבר איתו על זה

ככה הוא מרגיש בול.

אני חושבת שבעיקר בגלל זה הוא הלך לטיפול מלכתחילה (פעם ראשונה מעצמו פעם השנייה כי אני אמרתי לו שיחזור כי הוא לא במצב טוב וכדאי לו) אבל שוב הבסיס הזה שהוא הלך - שהוא מרגיש שהוא כלומניק ושהוא לא עושה כלום ומה שהוא הכי טוב בו בחיים זה לא לעשות כלום ולא יצא ממנו כלום עדיים אותו דבר כאילו וזה מדאיג ודי שתעוף ממנו החומה הזאת!!! הוא כאילו יודע שצתריך לעשות ומה צריך הוא יודע הכל אבל אומר שמשהו פשוט חוסםםם אותו מלעשות!!! שהוא רק צורך ולא עושה. לא עושה לא עושה ואם כן מצליח לעשות אז אחרי קצת זמן נגמר לו והוא פורש ולא מחזיק בשום תחום ולא טוב בשום תחום ולא תורם בשום תחום והוא לא טוב בשום תחום

את כל מה שכתבת אני עושה בלי הפסקה גם לתת אמתפיה וגם לא להסכים איתו ולעודד ולהנוכיח לו בכל משו קטן שהוא טוב ולהראות לו את זה!! והוא יודע שכולם לא נולדו ככה אבל אומר שהם פשוט עושים והוא חסום ולא מצליח לעשות וגם כשכן לא נשאר בזה ומשהו בו דפוק ותמיד ישאר דפוק וזהו!!

אני חושבת שאם יקבע עיתים לתורה

הוא יהיה מאושר

חיבוק ענק! 

ה' שפתי תפתח

יקרה ❤,

חיבוק גדול-גדול-גדול!!!

זאת התמודדות מטורפת!!!

לראות את בעלך משתנה לך ככה.

להתגעגע למה שהיה.

לדאוג לו - לחצי השני והאהוב שלך.

להרגיש פחד לגבי העתיד.

לתהות כמה זמן זה ייקח.

לגייס סבלנות אינסופית ולהיות לעזר.

להרגיש את כל עומס האחריות של כל מה שקשור לבית ולילידים עלייך.

לדעת שגם כשהוא נוכח ועוזר, זה דבר הפכפך שיכול להשתנות אם מצב הרוח שלו שוב יירד.

לפחד שהוא חלילה לא יחזור לעצמו.

לחשוב כל מיני מחשבות של מה זה אומר לגבי כל התכניות והחלומות שהיו לכם...

להרגיש שבאמת שנגמרו הכוחות כולם ואי אפשר יותר - אבל אין את הפריוולגיה לנוח.

כי ההחלמה שלו תלוייה גם בך, בצורה כזאת או אחרת. כי הבית תלוי בך. כי הילדים תלויים בך.

ובנוסף לכל זה (ואולי לעוד כמה דברים שלא ציינתי כאן) - יש את הבדידות.

הבדידות הזאת קשה ואכזרית.

הדיכאון מבודד מהסביבה (כי מורכב לשתף אחרים)

והוא גם הופך את בני הזוג לרחוקים אחד מהשנייה ולבודדים בתוך הנישואין.

זה כל-כך, כל-כך קשה...

ואת, את שכואבת ומבוהלת כל-כך,

את שגיבורה כל-כך בהתמודדות היומיומית הענקית הזאת,

את זקוקה לבעלך האהוב,

זה שידע כל-כך לתמוך בך בעבר.

את זקוקה כל-כך

לנוכחות שלו,

למילים המרגיעות שלו,

לזרועות הגבריות שלו...

והוא - הוא לא מסוגל להעניק לך את זה.

כמה זה שובר ומרסק לשמוע שבן הזוג לא מסוגל להיות כאן בשבילנו.

זאת כאילו הפרת חוזה כל-כך גדולה של כל מהות הנישואין!

ובמקרה שלכם, כשאת תומכת בו כל-כך הרבה, זאת גם סוג של סתירה בפנים.

איך את נותנת לו את כל כולך, וזה מה שיש לו לתת לך בחזרה...

כמה מאכזב, פוגע וכואב.

וכמה בדידות.

שולחת לך שוב חיבוק ענק-ענק!!!

מישהי במצבך בטח זקוקה לחיבוק...

מה את יכולה לעשות בתוך כל החושך הזה?

משתפת אותך בכיוונים שעלו לי...

1. להמשיך לנסות להבין. 

כי ההבנה קצת מרככת את תחושת הכאב... להבין שדיכאון באמת יכול לגרום לבן אדם לא להיות מסוגל לעשות את הדבר האלמנטרי הזה - לתמוך בבת הזוג כשהיא באה לבקש חיבוק, נחמה או הרגעה. אני הייתי בצד השני של המתרס, ואשתף אותך במבוכה רבה שהמשפט שבעלך אמר לך הוא משפט שאמרתי גם לבעלי היקר, ויותר מפעם אחת. דיכאון זה דבר נורא שמצליח לנכר אותנו גם מהאהובים שלנו ביותר. פעם כתבתי שהתחושה בדיכאון הזכירה לי את מה שכתוב על מכת החושך במצרים. שזה היה חושך סמיך, שלא נתן לאיש לזוז או לנוע. זה באמת ככה. בלב / בראש, אנחנו רוצים להיות אנשים טובים, אנשים אוהבים, אנשים אכפתיים. אנחנו משוועים להיות מסוגלים לפעול בצורה תקינה, לחיות, לאהוב. אבל יש איזה כוח רע, חשוך וסמיך, שמונע מאיתנו להרגיש את הרגשות הכי בסיסיים וקל וחומר להיות מסוגלים להגיב בצורה אנושית, משפחתית, זוגית. זה כאילו להיות בתוך כלא, כשאתה הכלא של עצמך. אתה כל-כך רוצה לצאת לחופשי, אבל אתה אסיר וסורגים עבים מפרידים בינך לבין החיים. בינך לבין בן זוגך.

2. להאמין שהוא ייצא מזה, שאתם תצאו מזה.

זאת אחת הנקודות הכי קשות אבל אני לא רואה אופציה אחרת. זה או להאמין או ליפול לייאוש. אז עדיף להאמין. בשבילו, בשבילך, בשביל הילדים שלכם... תאמיני קודם כל שזה לא סתם. הניסיון הענק שנחת עליכם לא נחת עליכם סתם או במקרה. הוא נבחר עבורכם בפינצטה א-לוקית. למה? אנחנו לא יודעים. אבל אפשר להאמין. אפשר להאמין שזה כי בצורה כזאת, דרך המסלול המיוחד הזה, גם את וגם בעלך תוכלו להגשים את ייעודכם בעולם הזה בצורה המדויקת והטובה ביותר. כדאי להאמין שיש לזה תכלית. אפשר להאמין בכוח הצמיחה מתוך קושי ומשברים. אפשר לקרוא על זה, לצפות בסרטונים מחזקים, לשמוע עדויות. גם של אנשים שעברו משבר נפשי וקמו מזה. ובאופן כללי של אנשים שהתמודדו עם ניסיונות וצמחו מהם מאד. אפשר להאמין שהיום אתם בחושך גדול, אבל מחר בעזרת ה' תהיו אלה שיעזרו לאחרים להתמודד עם דברים דומים. תאמיני, תאמיני, תאמיני. תבכי את כל מה שאת צריכה. מותר להישבר. זה נחוץ לפעמים. זה משחרר איכשהו. אבל במקביל, בתוך ומתוך השבר - תשמיכי להאמין. זה אחד הדברים הגדולים ביותר שאת יכולה לעשות בשביל עצמך, אבל גם בשביל האיש היקר שלך. כי כשאנחנו מאימינים באנשים, הם מגיבים לזה ומסוגלים פתאום קצת יותר להאמין בעצמם ובחיים.

3. להיעזר בעצמך.

כמו שכבר כתבו לך לפניי בחכמה גדולה.

- זה יכול להיות כתובת טיפולית לעצמך. מקום לפרוק את כל הקושי והמתח שאת חווה. לקבל זווית והדרכה מקצועית על הדברים. לדעת שמישהי מלווה אותך בכל התהליך הכל-כך לא פשוט הזה. זה יכול להיות בפגישות פרונטליות או בפגישות זום.

- זה יכול להיות קבוצת תמיכה. שמעתי לדוגמה דברים טובים על עמותת 'מילם', שמארגנת דברים כאלה.

- זה יכול להיות על-ידי שיתוף אנשים מהסביבה שלך / שלכם. קרובי משפחה, חברות... לנו היה הסכם כזה שכל אחד סומך על השני שהוא יכול לשתף אנשים אחרים בדברים שנוגעים בשנינו. התנאי היה שזה צריך להיות אדם שאנחנו מניחים שהוא מקובל על שנינו. סיכמנו שאנחנו לא מספרים לשני כשמשתפים מישהו אחר, למי סיפרנו ומה סיפרנו בדיוק, כדי למנוע תחושת מבוכה של בן הזוג מול אותם האנשים ששיתפנו. בכל אופן שיתוף של אנשים קרובים יכול להשיג שתי מטרות. (1) זה מאפשר להוציא מהלב וזאת יכולה להיות הקלה עצומה. (2) זה מאפשר לאחים לעזור לנו. אם אחותך / חברה שלך תדע מה את עוברת, סיכוי טוב שהיא תרצה לעשות דברים כדי להקל עלייך. לקחת את הילדים יום אחד כדי שתוכלי לקבל הפסקה. להוציא אותך לבית קפה כדי שתוכלי להתאוורר וכו'. אם ההורים שלך ידעו, אולי הם יוכלו לעזור עם מימון חלק מהטיפולים וכו'.

- זה יכול להיות על-ידי תחביבים ודברים שעושים לך טוב וממלאים אותך. על-ידי זה שאת לוקחת זמנים קבועים לעצמך.

- זה יכול להיות על-ידי מיקור חוץ של כל מיני דברים שמכבידים עלייך בתקופה שאת צריכה כמה שיותר כוחות ומשאבים. מנקה, אוכל קנוי וכו'.

4. לנסות להמשיך לשקף לבעלך את מצבך.

אני יודעת שעשית את זה כשהערת אותו ושזאת לא הייתה חוויה יותר מדי מוצלחת. אבל לפי דעתי פעלת נכון. היית אמתית. היית בתקשורת איתו. היית כנה. פנית אליו כאילו הוא כן מסוגל להכיל אותך ולהיות כאן בשבילך. כאילו הוא כן בריא ומסוגל לתפקד. הפעם זה לא עבד. אבל אולי בפעם אחרת זה כן יעבוד ואת תוכלי לקבל את מה שאת זקוקה לו. ולא רק זה - אולי לפגוש במה שעובר *עלייך* גם יעזור לו לצאת קצת מעצמו (בדיכאון אנחנו שרויים בתוך הכאב של עצמינו) ולפרוץ את חומת הניכור הנוראית הזאת. אולי כן ואולי לא. אבל בעיניי שווה להמשיך לנסות. בשבילך, כדי שלא תתרגלי לשתוק ולשמור את הכל בפנים. בשביל הזוגיות שלכם. כי קשר שבו צד אחד נמחק לחלוטין, זה קשר שלא ממש חי. ואולי גם בשבילו.

5. תפילות / צדקה / קבלה של משהו קטן אחד...

מאמינה בזה מאד מאד...

שולחת לך המון כוחות והמון מחשבות טובות!!! שה' ישלח לבעלך רפואה שלמה והחלמה מהירה ושתזכו לגלות בדיעבד כמה התחזקתם וגדלתם מההתמודדות הקשה הזאת. ושתזכו לבניין עדי עד עד 120, מתוך שמחה אמתית, בריאות וטוב גלוי!!! ❤

ה' שפתי תפתח

יקרה,

תודה שכתבת את הדברים, זה משמח מאד לדעת שהדברים עזרו, גם אם זה כמובן לא פותר הכל. ברוך ה'. הלוואי וכל התגובות שאת מקבלת כאן פועלות את פעולתן ואת מרגישה עם קצת יותר אופק וקצת יותר כוחות בזכות השרשור הזה ❤

לגבי השאלה - האם זה דיכאון באמת? זאת שאלה טובה ואני לא יודעת... ההודעות הראשונות שלך מאד הזכירו לי דיכאון אבל הדברים שכתבת אתמול בערב ציירו תמונה יותר מתונה. אולי זה דיכאון קל. אולי זה סתם איזשהו משבר נפשי. אנחנו בפורום לא נוכל לאבחן, גם כי אין לנו הכשרה מקצועית לזה (לרובנו לפחות) וגם כי אי אפשר לאבחן על פי הודעות בפורום. צריך להכיר את המקרה הרבה יותר לעומק.

מה גם שמורכבויות נפשיות זה לא בדיוק כמו מחלה גופנית, שהתסמינים שלה בדרך כלל ברורים. כשיש גידול חס ושלום, עושים ביופציה ויודעים בצורה ברורה אם יש כאן ממצא סרטני או לא. לגבי דכאונות, חרדות ושאר בעיות מהתחום הנפשי, זה הרבה יותר מורכב וחמקמק. כמובן שיש פעמים שהדיכאון ברור ומובהק ושאין שאלה בכלל. אבל יש גם כל מיני מצבי ביניים שנעים איפשהו בין משבר לבין דיכאון. 

אפשר שבעלך ישאל את המטפלת האם יכול להיות שיש כאן דיכאון. ואפשר גם להניח לשאלה הזאת ולהגיד לעצמיכם שאם המטפלת שלו לא קוראת לזה ככה ואתם בסך הכל סומכים ומרוצים מהטיפול הזה, אז אולי אפשר פשוט להישאר עם ההגדרה שאת כתבת של ''דאון''. (מסכימה עם כל מי שכתבה שטיפול יכול לקחת הרבה מאד זמן כי יש כאן תהליכים עדינים ומורכבים שהנפש צריכה לעבור, בקצב שלה. כל עוד בעלך מרוצה, לעניות דעתי זה סימן שהוא בידיים טובות).

יותר מזה, אני לא בטוחה עד כמה ההגדרה המדויקת של מה שעובר עליו (כן דיכאון, לא דיכאון) היא זאת שצריכה לקבוע. מצד אחד, זה נכון שלשמוע מגורם מוסמך שמדובר בדיכאון יכול להועיל בכך שזה ייתן איזושהי כותרת 'ברורה' לסיפור שלכם. הגדרה רפואית-מדעית כן יכולה לעזור להסתכל על הדברים עם יותר קבלה כי נותן איזושהי גושפנקה רשמית למצבו. אבל באמת-באמת, זה לא כזה משנה מה יש לו בדיוק. מה שמשנה זה שהוא נמצא בתוך קושי משמעותי, שמפריע לו לחיות בצורה טובה, להרגיש טוב עם עצמו וממלא גם להיות כאן בשבילך. זה הנתון. הוא נמצא בתוך קושי. הוא עובר איזשהו משבר. הוא חווה איזושהי מצוקה. הקושי הזה אמיתי ומוחשי, בין אם זה נכנס להגדרה של דיכאון ובין אם לא. אלה הקלפים שלכם כרגע, ועם הקלפים האלה אתם צריכים להמשיך במסע שלכם בצורה הכי טובה שאתם יכולים, עד שהדברים בעזרת ה' יתבהרו, ישתפרו ויתהפכו לטובה.

לגבי ההרגשות של בעלך על כמה הוא לא מוצלח וכו'. נשמע לא קל בכלל לחיות ככה. נשמע שיש לו עבודה שלמה לעשות עם עצמו כדי שהוא ילמד להאמין בכל הטוב שבו, ולהאמין שהוא ראוי, שהוא חשוב, שחייו משמעותיים ושהוא נמצא בעולם הזה כי יש לו מה לתרום כאן. התחושות שלו לא פשוטות. מאידך בעיניי הן מצביעות על איזשהו חיפוש אחרי האמת והייעוד שלו בעולם. נשמע לי מבין השורות שיש כאן איזושהי שאלה קיומית, שהוא מחפש את המקום הנכון בשבילו להגשים את עצמו, להשפיע את ההשפעה היחודית שלו בעולם הזה. אז זה מגיע בצורת משבר וזה כבד וכואב מאד. אבל אני מאמינה שבסופו של דבר הוא ימצא, ושייצא מכל זה המון אור וטוב לכם ולעולם. בינתיים צריך הרבה מאד סבלנות ואמונה. זה קצת כמו שלב הבחילות בהריון. זה לא נעים, זה משבית, זה קשה. אבל מכל זה יוצא אדם, עולם ומלואו ממש... 

לגבי לנסות להמשיך לשקף לבעלך את הצרכים שלך - אני ממש מבינה אותך ואת התהיות שאת מעלה. גם אני קצת התלבטתי כשכתבתי. אני חושבת שהתשובה קצת במה ש@בת 30 החכמה כתבה. להסתכל במיקרו. להסתכל על כל מקרה לגופו, בלי לצאת להכללות גורפות. עכשיו הוא לא מסוגל להיות כאן בשבילי. אבל שלשום הוא כן היה. אבל אולי מחר בבוקר הוא כן יהיה.

תזכרי גם שאין שום דבר שהוא בלתי הפיך. את לא צריכה לפחד מטעויות. 'מקסימום' שוב תחווי דחייה, קל לכתוב. בפועל לחוות דחייה זה דבר קשה מאד מאד!!! אבל אם אנחנו רוצים זוגיות חיה, אנחנו חייבים להסכים לקחת סיכונים. מה גם שלהבליג יותר מדי ולהמחק בסופו של דבר, זה סיכון לא פחות גדול. בעיניי זה אפילו סיכון יותר גדול. כי כשאת בוחרת להביא את עצמך, להתבטא, לשתף אותו, לחשוף גם את המקומות החלשים והפגיעים שלך, זה נכון שאת מסתכנת באי-העינות / בדחייה - אבל מאידך את גם מאפשרת אפשרות שכן תקבלי את מה שאת צריכה. כי אולי בפעם הבאה הוא כן יהיה מסוגל לראות אותך ולהעניק לך. ובנוסף את גם פותחת לו פתח לפגוש את המקומות הבריאים והחזקים שלו, המקומות שכן מסוגלים להעניק ולעזור. אז אולי זה לא יעבוד, אבל אם זה כן יעבוד יש *סיכוי* שתצאו מזה מורווחים מאד. בעוד שכשאת שותקת ושומרת לעצמך, *יש רק סיכון*, בלי אפשרות להרוויח. לא תהיה דחייה, זה נכון, אבל גם לא יהיה קשר אמיתי... 

עוד משהו - אפשר שוב לפנות אליו כשאת בשעת משבר. זה לגיטימי ממש ואולי בפעם הבאה זה כן יעבוד הרבה יותר טוב. ואפשר גם לא לשחזר בדיוק את הניסיון של שלשום בלילה. אפשר לנסות בדרכים אחרות. על-ידי מכתב. על-ידי שיחה בבית קפה. או יציאה לטיול שניכם, בטבע, לים, בכל מקום כזה שפותח קצת את הלב. אפשר לנסות על-ידי הודעה כתובה או קולית לפלאפון. אפשר לנסות לנתב דיבור כזה לזמן שהוא מרגיש קצת יותר חזק ומסוגל לנהל שיחה בצורה טובה יותר. אפשר לנסות לפנות אליו כשאת מרגישה אסופה יותר. לדבר מהלב, אבל כשאת נמצאת במקום קצת יותר חזק. יכול להיות שזה יעזור לו יותר לשתף פעולה. 

ויכול להיות שיעוץ או טיפול זוגי יוכל לעזור לכם במקומות האלה. בזמן שאני הייתי בדיכאון הרגשנו צורך לפנות גם לטיפול זוגי וזה עזר מאד-מאד. 

רציתי לכתוב לך עוד משהו, לגבי ההנחה שבעל ואשה צריכים לתמוך אחד בשני ושזה דבר בסיסי ביותר. באופן אישי אני חוויתי מציאות של חוסר תמיכה מצד בעלי מהצד השני. כשחליתי בדיכאון, בעלי תמך בי כמו שאין דברים כאלה. באמת שאין לי מילים לתאר את כל מה שהוא עשה בשבילי. עד ש... עד שבאיזשהו שלב, אחרי הרבה-הרבה מאד זמן, הוא הגיע לאיזושהי נקודה שהוא הרגיש שהוא לא מסוגל יותר. חוויתי את זה כבגידה איומה. בעל ואשה אמורים להיות ביחד באש ובמים, בבריאות כמו בעת מחלה! לא ככה? אז מה, עכשיו שיש ניסיון וקושי אתה כבר לא יכול להיות איתי? חשתי עלבון, פחד, בלבול וחוסר ביטחון, כעס - ורגשות יותר קשים מאלה אפילו.

בנקודה הזאת הטיפול הזוגי דווקא מאד עזר לי. באיזשהו שלב הבנתי שזה שבני זוג תוכמים אחד בשני, זה דבר מהמם באמת. אבל בסופו של דבר, בסוף-בסוף, כל אחד אחראי על עצמו. אפשר וראוי לבקש תמיכה. סיכוי טוב שגם נקבל אותה. אבל זה לא מובטח לנו. ואם בעלי לא יכול לתמוך בי, התפקיד שלי זה לתמוך בעצמי ו/או לחפש מקורות תמיכה במקומות אחרים. התקפיד שלי זה לדאוג שאקבל את התמיכה לה אני זקוקה (אצל המטפלת שלי, אצל המשפחה שלי, אצל החברות שלי, בקבוצת תמיכה, בפורום וכו'). בעלי יכול לתמוך בי אם הוא מסוגל וחפץ בזה, אבל בסופו של דבר, זה לא התפקיד שלו. 

כמו שבעצם, את יכולה לתמוך בבעלך, וזה ראוי וטוב ומבורך. אבל בסופו של דבר, הוא זה שאחראי על הנפש שלו, על הבריאות שלו, על ההחלמה שלו. לא את.

זה סוויץ' רציני והוא לא קל לעיכול. זה סותר את התמונה הרומנטית שיש לכולנו בראש של בני זוג שהם כאן אחד למען השני ויהיה מה. זה מנפץ איזשהו חלום יקר ממש. אבל אני מרגישה שלעשות את הסוויץ' הזה הוביל אותנו למקום הרבה יותר בריא ואמתי. זה שמר על בעלי מלהתרסק גם הוא (הוא היה מאד קרוב). וזה החזיר לי 'צלם אנוש' בסופו של דבר. כי זה הכריח אותי למצוא את המשאבים האלה בתוך תוכי. זה הכריח אותי לעבוד עוד קצת (כשכבר הרגשתי שאני במקסימום שלי) ולגלות שיש בי את הכוחות ואת היכולת לבנות את עצמי.

היום אנחנו תומכים הרבה אחד בשני. זה לגמרי חלק מהחיים. זה לגמרי חלק מהיופי המדהים של הנישואין, שיש לנו פרטנר, חבר אמת. אבל אנחנו מצליחים הרבה יותר להיות בקבלה כשמסיבה כזאת או אחרת אחד מאיתנו לא יכול לתמוך בשני. או כשהוא כן מנסה לעזור, אבל זה לא מספיק לנו ובפועל לא משיג את המטרה. אנחנו מבינים שהשני הגיע לגבולות של עצמו ושזה פשוט לא מתאפשר לו. אנחנו מבינים שאת העזרה שאנחנו זקוקים, עלינו לחפש בעוד מקומות, ואנחנו עושים את זה. אנחנו מבינים יותר שאנחנו חיים בעולם שהוא יותר גדול מרק התא הזוגי שלנו. שלא כל התשובות והעזרה נמצאים בתוך הזוגיות, ושלפעמים צריך לחפש גם מחוצה לה. ושזה בסדר. שזה לא אומר שום דבר על האהבה שיש בינינו, על הנאמנות שיש בינינו, על המחוייבות של כל אחד כלפי השני ועל כל העבודה הרבה והמדהימה שעשינו ביחד עד עכשיו. זה רק אומר שאנחנו בני אדם, ושבתור כאלה, אנחנו מוגבלים ולא יכולים לשמש מקור תמיכה בלעדי לשני, כמו שהוא לא יכול לשמש מקור תמיכה בלבעדי עבורנו. וברוך ה' שהעולם גדול באמת, ושיש משפחה, חברים, אנשי מקצוע, פורום ועוד כל מיני אפשרויות נוספות. ברוך ה' שגם כשבן הזוג לא הכתובת, אנחנו לא באמת לבד.

מקווה שזה עוזר 🙏🏼🙏🏼🙏🏼🙏🏼🙏🏼

שולחת לך עוד מנה של כוחות, תמיכה ומחשבות טובות 💙

את עזרת לי תודה!!!!!!

אני קוראת אותך ועולה לי דמות של אישה כ"כ עוצמתית,

כ"כ חזקה

כ"כ אוהבת את בעלה,

גם בתוך כל המצוקה שתיארת - את זוכרת לכתוב עד כמה את אוהבת את בעלך,

עד כמה את לא מוכנה לוותר על הזוגיות הזו

עד כמה את רק רוצה שיהיה לו טוב, שיהיה לכם טוב.

יש ביניכם משהו כה חזק ועוצמתי,

ונכון שבעבר בתוך הקשר זכית גם לחוות תמיכה שלמה מבעלך,

אך כעת הוא כבר תקופה ארוכה במצב שהוא לא מסוגל להעניק לך את אותה התמיכה.

ואת, מנסה בכל כוחך לקבל את המציאות החדשה

אבל קשה

קשה כל כך

ומכאיב

ומכעיס

ומבלבל

לקחת את המשענת החזקה שהייתה עבורך, ואת כל מה שזה סימל עבורך זה כואב וקשה מדי!

ולא סתם כתבת שבשעה ש*את* עצמך היית במצוקה והתפרקת - אז היה הקושי הכי גדול אל מול המצב הכואב הזה.

בעצם נוצר כאן מצב שבו גם לך וגם לבעלך היה קשה בו זמנית.

וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!

זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!

זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!

זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!

אפילו לעצמכם אין יכולת  לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.

אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*

הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.

במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.

לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.

להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.

בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.

כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...

אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר

מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת.

דבר נוסף שעלה לי מהודעתך היא שאתם כרגע *בדרך עצמה*

אומנם לא סיימתם את "המסלול" הזה ששמו "ההתמודדות החדשה הזו עם המצב של בעלך"

אבל אתם בדרך!

ואת יודעת מה יקרה?

נשמע ***שגם בדרך עצמה יש לכם כל כך הרבה חוזקות ועוצמות יחד!!!***

תראי יקרה את כל מה שכתבת

כתבת שאת אוהבת את בעלך *מאוד* (גם עכשיו!)

כתבת שאת לא רוצה זוגיות אחרת (למרות הכל!)

כתבת שדיברתם ואתם מדברים על הדברים ובעלך *משתף* אותך בכאבים הכי עמוקים שלו - יש כאן חיבור מדהים! שיתוף מדהים"! מדהים!

כתבת שאת והוא בכנות שלמה

מנסים כל הזמן

גם אם נולפים, קמים, מנסים, מבררים, שואלים.

כל האוצרות הללו

ובעיקר האהבה הגדולה שלכם אחד לשנייה - הם מתנות יקרות ערך עבורכם גם בדרך עצמה!

כתבו לך דברי חוכמה נשים חכמות ומדהימות, ואני מצרפת לכל מילה ומילה ממה שכולן כתבו מעליי,

בהחלט במצבים כאלה אפשר וצריך למצוא *עוד מעגלי תמיכה*

זה לא גורע מכל הטוב שיש לכם חלילה, זה בנוסף! לא במקום!

לפרוק לחברה, לאמא, לפסיכולוגית, לאחות, כאן בפורום, בקבוצות תמיכה מיועדות - כל אלו יכולים להעניק לך הקלה שאת כה זקוקה לה. אל תהיי עם זה לבד!

את אף פעם לא לבד!

גם כאשר בעלך לא מסוגל לתת לך את התמיכה או החיבוק שביקשת - הוא איתך! הוא רוצה שיהיה לך טוב גם אם המחלה כרגע מונעת ממנו להצליח להעניק לך מה שאת זקוקה לו (לא כי הוא לא רוצה כאמור, אלא כי הוא לא יכול!)

אבל הוא כן איתך בזה!

כתבת גם שהוא שומר על הילדים כשצריך למשל,

אני בטוחה שאם תנסי רגע לחשוב - מה הוא *כן* מעניק לך, אפילו במציאות הקשה שעוברת עליו עכשיו?

מה את כן מקבלת ממנו?

מה את עוד אוהבת בו?

תתחזקי יקרה בדברים הללו,

ובכל העוצמות שכן יש לך, יש לכם, יש לו

וב"ה אתם תצעדו כמו גדולים ותעברו גם את הדרך הזו!!!

בטח שזה יעבור יקרה!

אני מבינה כ"כ את הפחד ש"אולי זה לעולם לא יגמר", אבל זה רק הפחד שמדבר, 

הקב"ה גדול וכל יכול!

בעלך ב"ה בטיפול אצל מומחים

יש לו אותך

יש לכם אחד את השנייה -

הדברים ישתנו!

גם אם יקח עוד קצת זמן, הוא יצא מזה ב"ה!

אל תפסיקי להאמין!

גם בעצמך - שאת אלופת עולם

שאת תצליחי

שמה שיש ביניכם גדול הרבה יותר 

שאתם תצליחו להתמודד עם הכל

וכמובן - להיעזר להיעזר להיעזר. בכל דבר ובכל תחום שאפשר.

אם זה בשמירה על הילדים,

בקניית אוכל מוכן,

במנקה,

בפינוקים,

יציאות התאווררות,

פריקה ועזרה

תמיכה מקצועית

עזרה כלכלית

כל דבר שיכול להקל מעלייך - תקחי אותו בשתי ידיים בלי "לא נעים", זה הכי נעים שיש!

ומצטרפת בחום גם להמלצה להגיע יחד איתו למטפל ולשאול מה התפקיד שלך בתוך כך,

מה את יכולה לעשות או לעזור,

ומה את לא יכולה ולא כדאי

ממש לבדוק יחד עם הגורם המוסמך המקצועי את גבולות הגזרה של בת הזוג במצב כזה.

זה יכול להקל על שניכם מאוד

חיבוק ענק יקרה!

הכל יסתדר לטובה ב"ה

אתם תצאו מזה מחוזקים 

תמשיכו לאהוב אחד את השנייה כ"כ

לשתף ולנסות יחד

גם אם ליפול לפעמים יחד -

גם לדעת לקום יחד.

אתם מדהימים!

את מדהימה!

ב"הצלחה רבה רבה יקרה ❤

זה עוזר לי!!!!

כשכתבת שהוא יזכור לי שהייתי לצידו זה עשה לי בכי כי הוא אמר לי באותו בוקר שהערתי אותו שזה הפתיע אותו והוא לא מבין איך ציפיתי ממנו וגם כעסתי עליו שלא מילא בדיוק את הציפייה והוא היה מופתע ומבולבול אז אולי הוא לא יחשוב עליי את זה למרות כל הפעמים שכן הייתי? אולי הוא יפחד ממני ויחשוב שאני רעה בעצם כי עובדה ככה הגבתי לו והוא יפחד מהתגובה שלי וגם לא יחשוב שאני מאמינה בו וכל מה שכתבת?

לשמוע כל מה שיש לכן להגיד כי אתן חכמות ועוזרות לי ואני צריכה את זה כ"כ

כל מילה שתכתבו תעזור לי אני לומדת וקוראת והלוואי שזה יעזור לנו

לפותחת היקרה,

אני קוראת אותך ושומעת את הכאב העצום שאת נמצאית בו,

את חוסר האונים,

את הפחד,

את הקושי העצום.

שולחת לך עוד חיבוק גדול גדול וחזק חזק.

כמו שכתבו לך בחוכמה, זה אכן תהליך ודרושה בו סבלנות רבה, כמה שזה קשה.

הלוואי שתמצאי עוד מקורות תמיכה שיחזקו אותך ברגעי קושי,

לפתוח זאת מול המטפל שלו, אולי להגיע יחד לכמה פגישות?

למצוא עוד כתובת עבורך, בין אם מקצועית, בין אם חברית, בין אם גם וגם,

לנסות בכל זאת לפנות שוב למטפל שלו ולומר לו את המצב, אם הוא נמצא במקום שהוא מרוצה ממנו - לפתוח זאת מול הגורם המקצועי יכול לעזור מאוד, הם יכולים לעבוד בדיוק על הדברים הללו שמפריעים,

וכתבת שהוא גם לוקח כדורים - אולי שווה שוב להתייעץ עם הפיסיכאטר ולברר שאכן המינון והכדורים מתאימים למצב? לספר לו על כל מה שהוא מרגיש...

ב"ה שבעלך כן נמצא בליווי, וכתבת שהוא מרוצה ממנו, אז יש את הגב והעטיפה המקצועית ב"ה! זה הרבה מאוד! ולאט לאט הדברים יסתדרו ויתבהרו ב"ה!

תמשיכי להאמין

תמשיכי לרצות

הקב"ה רואה ושומע הכל הכל!

וקראתי עכשיו מה שכתבה לך @קמה ש. המדהימה - מצטרפת לכל מילת חוכמה שלה!

המון המון בהצלחה יקרה!

נסו לעבור כל יום בפני עצמו

להתמלא ממה שכן אפשר

לזנוח כרגע את כל מה שלא דחוף

לבקש מהקב"ה 

לפרוק עוד כאן אם זה עוזר לך

ולזכור שאת אישה מדהימה ומעוררת השראה שמתמודדת כרגע עם קושי גדול, אבל גם עם המון אהבה, המון כוחות והמון תקווה ואמונה

בשורות טובות במהרה,

ישועה שלמה שלמה בגלוי ובחסד ❤🙏❤

בס''ד

חיבוק גדול...

כן, זה ממש כמו שאת כותבת. ממש ממש קשה.

זה כאילו משהו אחר שמשתלט עליו...

זה חוסר אונים כל-כך גדול!!! לו ולך!

אויש 😔 , כואב לקרוא אותך.

צריך לנסות לגייס כמה שיותר סבלנות.

זה תהליך שלם שהוא צריך לעבור.

וכמו כל תהליך, זה לא קו ישר, אלא זה רצף של עליות וירידות.

יום אחד הוא מתקדם וכביכול חוזר לעצמו, ולמחרת הוא שוב שם, בלי מצב רוח בכלל.

כמ תינוק שצועד שני צעדים קדימה, ואז נופל. ואז קם שוב, ושוב נופל וכו'. עד שבסוף הוא מצליח!

זה יקרה בסוף! בסוף הוא יצליח לצאת מזה, ובעזרת ה' תגלו שיצאתם ברכוש גדול ממש!

צריך לנסות לגייס אמונה שמהמסלול הזה תצאו גדולים יותר בע''ה.

שזה לא קורה סתם, שיש תכלית לכל הניסיון הזה, והתכלית הזאת טובה!

שהקב''ה אוהב אתכם, כי אתם הילדים שלו.

שהוא אוהב את בעלך ומאמין בו, ואוהב אותך ומאמין בך.

שאמנם נסתרות דרכיו ועכשיו כואב וחשוך ומייאש, אבל ה' לא עזב אתכם.

צריך לנסות לגייס כמה שיותר אמון.

בבעלך. בעצמך. בחוזקות שלכם.

בזוגיות שלכם. בכל מה שאתם בונים.

ביכולות שלכם לעבור את זה בסופו של דבר.

ובינתיים, תמשיכי להקיף את עצמך באנשים שיוכלו לתמוך בך.

זה כל-כך חשוב ונצרך! את עוברת ניסיון ממש לא פשוט, את צריכה עזרה ותמיכה ממי שיכול להעניק לך.

תמשיכי לכתוב כאן אם זה עושה לך טוב, ותחפשי גם בעולם האמתי דמויות שיכולות להיות כאן בשבילך. זה ממש חשוב.

בעלך זקוק לך בריאה וחזקה כמה שניתן. ילדייך זקוקים לך. ואת זקוקה לעצמך...

אני בטוחה שהתחנונים שלך לא חוזרים ריקם מלפני ריבונו של עולם!

אני בטוחה שהוא אוסף את כולם, כל דמעה, כל אנחה, כל תפילה!

אני בטוחה שהם משפיעים ומקרבים את הגאולה הפרטית שלכם!

אני ממש מאמינה שמכל זה יכול לצאת הרבה מאד טוב בסופו של דבר.

אני מעודדת ומחזקת אותך, הטוב עוד יחזור, גדול ומאיר לאין שיעור בע''ה 🙏🏼

💕💕💕💕💕

אצל אחת עבר כשהפכנו את כיוון הנסיעה, אצל אחד כשהפחתנו את כמות הנסיעות באופן דרמטי

אני משתדלת למשוך הרבה מעל גיל שנה נגד

וכשהפכנו זה התחלף בהקאות אצל חלק מהילדים ואז זה בכי קצר מאמצע הנסיעה עד שמקיאים

ולא לאורך כל הנסיעה...

מפסיקים להקיא אצלי בנתיים סביב גיל 5

הגיל הקטן שצורחים ואי אםשר לדבר איתם הוא נורא ואיום

אצלינו בגיל שנה וחצי בערך

כשהפכנו כיוון.

השלישית גם היתה ככה בהתחלה. עבר כמעט לגמרי ב"ה סביב גיל 4 חודשים

חיבוק

לתחוב גרביים מאחורי הכתפיים של התינוק בסלקל ומגבת מגולגלת מתחת לברכיים שלו.

לא זוכרת מי זאת היתה אבל היא אפילו צירפה סירטון. שווה לנסות.

בהדרגה

עד גיל שנה

חיבוק, זה סיוט סיוט סיוט סיוט

אצלנו לא היה שורד אפילו נסיעה של 2 דק בתוך השכונה, לאסוף את אחיו הגדול

אמאלה לבכות מלהיזכר...

גיל 2 ושמונה כזה אבל מאז שעבר הוא מטורף על נסיעות ובוכה כשמגיעים..."רוצה עוד באוטו עוד באוטו..."

מקוצוניות ולקיצוניות

הפחתת נסיעות ''בזכות'' הקורונה.

דווקא השארנו נגד הכיוון עדיין גם אז כי בעיקרון ההמלצה של בטרם זה שנתיים. וכבר לא בכה אז זה לא היה זה.

זה היה אבל פשוט סיוט... ניסינו כמה דברים אבל כלום לא ממש הועיל. בגדול כל נסיעה הכפילה כי עצרנו כל כמה זמן.

בע''ה יעבור לכם מהר.

עד גיל בערך 10 חודשים זה צרחות של החיים עד שנרדם.ואז מתעורר וחוזר חלילה.. יאו זה היה קשוח ממש.

אבל היה עוזר כיסא בטיחות במקום סלקל

הוא היה יותר רגוע. יכול להיות שלא אהב את הסלקל בכלל? אולי לא היה לו נוח... בכיסא שמתאים מגיל 0 היה קצת יותר מרווח..

צריך להיות אצל דיאטנית דבר כאשון. ואחר כך רופא אנדוקרינולוג רושם את התרופה.

אצלינו זה עבד מעולה הם במינון הכי נמוך הבת שלי ירדה 23 ק”ג בתוך חמישה חודשים ובעלי עוד לא עלה על משקל אבל בהיקפים מאוד בולט.

הבת שלי במקביל גם אצל דיאטנית.

גיסתי עשתה בעבר ניתוח ועשיו היא עם זריקות. כי עלתה אחרי כמה שנים.

זריקות זה חתונה קתולית, אם מפסיקים עוחים במשקל.

צריך לאכול המון חלבונים כי אחרת זה לא בריא.

אז יוצא שאני מבשלת המון בשרי ודדג ופחות פחמימות שזזה משמעוצי מבחינתי.

אני רוצה עוד הריונית (והרבה ;) ) זה אמור לפגוע?

זאת אומרת לקחת לתקןפה ואז להפסיק בשביל להכנס להריון

אלא צריך להפסיק אם נכנסים להיריון ויש התוויה מתי חוזרים לזה אחרי הלידה.

ממש מקווה שלא

אם הbmi שלך יותר מ30 היא תתן לך מרשם (אם יש טרום סכרת אז גם פחות מ30)

הקצב משתנה מאחד לשני, וגם משתנה בכמות שאת מזריקה. ממליצה להזריק פחות מהמנה המלאה כדי לצלוח את תופעות הלוואי.

לצורך העניין, אני ירדתי בממוצע 2.5 קילו בחודש.

יש בחילות והקאות כמו שליש ראשון, אבל לדעתי פחות נורא, כי זה מתרכז בעיקר בימים שאחרי ההזרקה ואח"כ נרגע.

אני נהנתי מאוד מהתהליך. הבעסה שאחרי הריון ולידה העלתי המון. לא הכל אבל המון.

היתרון מול ניתוח שזה נגיש, בלי כאבים והתאוששות וכו'. הבעסה שוב, שזה לכל החיים.

רופאים מאוד ממליצים לשלב ספורט תוך כדי, לא זוכרת להסביר בדיוק למה, יש הרבה פודקאסטים בנושא.

מוזמנת לשאלות נוספות 😊

כתבת

"אני נהנתי מאוד מהתהליך"

אשמח לשמוע ממה נהנת ;)

גם דוגרי, 2.5 קילו לחודש נשמע לי ממש קצת.. אולי אני לא מעודכנת?! וקצת רוצה קסם?

מלהסתכל במראה

מללכת לקנות בגדים

מזה שהאוכל לא בראש מעייני כל היום. אני לא עסוקה במה אני אוכל ומה אני אכין. ואיך בא לי עכשיו עוגת שוקולד... האוכל לא כ"כ עניין אותי, לפעמים אפילו שכחתי לאכול (בחייייםם לא קרה לי בשגרה)

ואחרי כמה זמן הפסקת לקחת?

(או שלא הפסקת?)

לא יודעת מה להגיד איתך באותה סירה… מאחלת לנו בשורות טובות בקרוב

דחוף

מעלה רעיון בעדינות, לא יודעת אם נכון בשבילך כרגע. אולי להשאיר את זה בידי שמיים? כשה' ירצה הוא ייתן, ובינתיים להתקדם מבחינה אישית ומקצועית, ובעזרת ה' כשיגיע תראי איך לשלב את הדברים...

הייתה לי מחשבה כזו שהשתעשעתי בה, אבל בסופו של דבר אני שואלת את עצמי עד מתי זה בכלל יהיה רלוונטי? הרי הגיל עולה, הפער העתידי גדל... אם אני עוד רוצה לעשות משהו זה עכשיו.

מה גם שאני כן צריכה להיות באיזה מעקב של מתי הביוץ כדי לדעת מתי תקופת הטהרה ואיך לסדר אותה.. קשה בסוף להתנתק ולהתעלם מזה.. ובאותו האופן, לא לדאוג להיות יחד סביב הביוץ (אצלי הוא רחוק מהטבילה אז זה גם ענין)

מזכירה לי מאוד את עצמי ...עם הציפייה הגדולה כל חודש שיקרה נס . הסיפור שלנו דומה ...

גם אני מוטרדת מהפער שגדל בין הקטן להריון חדש... ותוהה לעצמי איך יהיה לקטן לגדול בנפרד מהאחים שלו. אין לי תשובות. משתדלת להתפלל, להודות על כל הטוב הקיים, לחשוב עוד ועוד על השתדלויות שאפשר לעשות כמו לחפש עוד ייעוץ וכד'. והשאר להשאיר בידי שמים . אבל זה ממש בוערר בי 💖ממש מבינה אותך .

מברכת אותך שה' ימלא במהרה משאלות ליבך לטובה!!

תודה על ההזגהות, הלוואי וה' יברך אותנו בקרוב🌹

השאלה אם יש מה כן לעבוד מול הבעל איכשהו. וכן לעשות בדיקות בסיסיות (כולל זרע, זה בייסיק). כי זה כרגע את באפלה של הספק. יכול להיות שאם תדעי משהו שאפילו יגרום לכם להחלטה משותפת לוותר, תיהיה במקום יותר רגוע מאשר כל הערפל הזה. או שלא, לא תמיד ברור. אולי הוא יסכים להיות איתך במשהו יחסית מה''קל'' נגיד הזרעות או אפילו תזמון יחסים בדיוק לביוץ עם מעקב זקיקים וקצת תרופות, להגביל לכמה. לא יודעת, הייתי מתחרפנת לא להבין מה הולך בכלל. לא שזה בידיים שלנו בכל מקרה ועם כל תוצאה שלא תהיה, אבל במידת הכלים שיש לנו בעולם הזה בכל זאת. וגם אם הוא לא במאה שלם והוא מוכן לעשות איתך תהליך כלשהו, בהחלטה משותפת (אפילו אם חלילה כן מוצאים משהו ומחליטים לא להתערב אקטיבי ולשחרר), לפחות יוריד את הלבד וחוסר הוודאות הנורא הזה.

אגב עזבי את הפסים הדפוקים האלה. תעקבי אחרי ביוץ ותעשי בטא. מניסיון.

(בגדול יודעת מתי הביוץ, בכל מקרה משתדלים יום כן יום לא עד שבוודאות יודעת שעבר- עושה בדיקת דם לודא במידת הצורך). כלומר אני ממש על זה. הוא לא מודע. מבחינתו אני פשוט טובלת ואנחנו יחד...

לגבי תרופות, שאלה אם הוא יזרום, זה מעלה סיכוי להריון מרובה עוברים. אני בעד,כן? אבל נראה אם בעלי יאהב את הרעיון. הייתה לי מחשבה בעבר לנסות לעשות הזרעה ואז דרכה כבר תהיה בדיקת זרע. מזמן חשבתי על זה. בזמנו- הוא לא היה בעניין. מתלבטת אם לנסות ללכת לשם. (ויש לדעתי סיכוי שיש בעיה כזאת, מעדיפה לא להכנס לסיבה למה).

לפני קרוב לשנתיים נכנסתי להריון תוך כדי מניעה שנפל ממש מיד, זה כן קצת מעודד אותי. אבל לא מספיק. רוצה ילדים בריאים ושלמים🙏🏽

נראה לי שבאמת הכיוון עכשיו יהיה שיחה על המקום שלי מול זה ואז נראה מה יזרום לעשות. היתה לי מחשבה גם אולי ללכת לאיזה רב גדול.

מנסים מאוד שלא יעלה סיכוי למרובה עוברים. רצו לבטל לי פעם הזרעה בגלל כמה זקיקים. אבל בסוף עשו.

לא מאמינה שיתנו הזרעות ושום דבר בלי בדיקת זרע בכל מקרה זה דבר שצריך לעשות...

ממש בהצלחה בהכל וגם מול הבעל הלוואי שיצליח לך לגייס אותו לפחות לבירור קל.

רכב גדול גם אוכל המון דלק, הוא גדול והניידות שלו לא כ"כ נוחה.

חבל לצאת כל יום לעבודה כבר מעכשיו עם כל הרכב הזה והדלק ושהוא צורך ולחפש חניה גדולה.

ובכלל יש הרבה אנשים (כמוני) עם יותר משלושה ילדים, שמוצאים לנכון להתנייד בשני רכבים במקום באחד.

עד הילד הרביעי בע"ה הרבה דברים יכולים להשתנות:

אולי תקבלו רכב אחד מהעבודה

אולי יסתדר לכם בכלל לקנות רכב חשמלי

ויהיו לכם עוד הרבה שיקולים עוד שנתיים שלוש.

רכב קטן, קומפקטי, חסכוני- לדעתי האישית זה עדיף עכשיו והפער בדלק שווה את ההפסד של יד נוספת, אם בסוף תחליטו למכור אותו ולקנות 7 מקומות.

גם אוהבים לקחת טרמפים.. וגם יש מקום בשפע לדברים שאורסים כשנוסעים להורים וכו'

רכב 7 מקומות זו השקעה כספית הרבה יותר גדולה בכל המובנים. תיקונים טיפולים ביטוחים טסט וכמובן דלק.

מצד שני יש נוחות במרחב הגדול, בכיף לקחת עוד טרמפיסטים, קרובי משפחה או חברים של הילדים כשצריך.

גם אנחנו היינו צריכים להחליף רכב כשנולד השלישי אבל אני לא היינו ביכולת להשקיע כספית, לכן קנינו רכב רגיל ואחרי כמה שנים החלפנו לרכב 7 מקומות לפני לידה רביעית. מבחינה כספית יצא לנו חיסכון גדול מאוד כל השנים האלו.

רכב 7 מקומות עולה פי 3 מרכב 5

ואם קונים ביותר כסף, אז גם הביטוח יקר יותר, מעבר לזה בדרכ הדלק גם (למרות שיש גם חסכוניים של 7 ובזבזנים של 5), התיקונים יקרים יותר.

אם יש לכם תקציב משמעותי בנחת גם לקניה וגם להוצאות - אז לכו על זה, זה באמת נחמד שמרווח יותר ותחכסו את ההתעסקות עוד שנתיים,

אבל אם התקציב לא גדול, עדיף לקנות 5 וכשיהיה רלוונטי למכור אותו ולקנות 7.

בסוף קנינו 5 מקומות.

והילד הרביעי עוד לא הגיע🫢 השלישי בן 4.5.

מאמינה שחסכנו דיי הרבה בינתיים כי 7 מקומות עולה הרבה לתחזק.

הרבה יותר קל למצוא רכבים קטנים במצב טוב (נהג יחיד, קילומטרז' נמוך).

רכבי שבעה מקומות יד2 בממוצע שחוקים משמעותית.

אבל הספסל האחורי די רחוק ומנותק.. לא בטוחה שזה יהיה לו נחמד בכלל

מאד נח שהגדול יושב ליד התינוק ויכול לשעשע אותו בזמן הנסיעה.

ויכול לתת לו בקבוק או משחקים כשצריך

יותר חסכוני ויותר נוח לנהוג בו.

אם אתם נמצאים הרבה באזורים שיש מצוקת חניה, יותר קשה לחנות עם רכב גדול.

מסכימה עם מי שענתה שזה עניין של נוחות מול השקעה כלכלית. יותר נוח רכב גדול ומרווח, יותר נוח לא למכור ולקנות שוב רכב בעוד כמה שנים, יותר נוח שאפשר לצרף עוד מישהו לנסיעה מדי פעם, אבל זה עולה הרבה יותר. הביטוח יקר יותר, וזולל דלק הרבה יותר. אם למשל יש לכם הרבה נסיעות לעבודה, בעצם יוצא לשלם דלק יקר של רכב גדול על רכב ריק...

מה שכן, כשיש כבר ב"ה 3 ילדים, חשוב לקנות רכב מספיק מרווח, שייכנסו 3 כסאות בטיחות / בוסטרים לפי הצורך, וגם תא מטען מרווח.

לילדים הייתי מסבירה שהם התגרשו, ואם הם ממשיכים לשאול אפשר להסביר שהיו דברים שלא הלכו טוב ולכן הם מתגרשים, וזה אישי שלהם מה לא הלך טוב.

לגבי הקשר עם הגיסה, נראה לי תלוי מה האווירה סביב הגירושין אצלינו במשפחה הייתה דודה שהתגרשה והייתה עם המון כעס על הגרוש שמבחינתה עשה לה מעשים חמורים ואף אחד לא נשאר איתו בקשר, ולעומת זאת דוד שהתגרש ולא היה טעון עליה ואמא שלי נשארה בקשר עם הגיסה, אפילו הזמינה אותה לשמחות והיא באה עם הילדים לשבת אצלינו בבית וזה היה ממש בסדר. אז צריך להרגיש את המצב.

פשוט להגיד את האמת... להגיד שזה עצוב אבל קורה לפעמים

ולגבי קשר עם הגיסה מכירה כאלה שנשארו בקשר טוב עם גיסים לשעבר גם אחרי הגירושים. אם זה ממש מפריע לך את יכולה פשוט לשאול את אח שלך, יש סיכוי שזה בכלל לא מפריע לו...

וחיבוק זה באמת עצוב ממש ממש🫂

אני חושבת שצריך להגיד את האמת. שהם התגרשו. יש מציאות כזו הרי.. האמת הילדים שלי מכירים את זה בכלליות גם בלי קשר לזוגות שהם מכירים בחיים

אגב,לדעתי זה שהם התגרשו לא סותר יחס טוב עם אמא שלהם. אני מכירה המון משפחות של גרושים שמסתדרים ביניהם. היא עדיין אמא של האחיינים שלך.

אני מסייגת שבמקרי קצה (ויש גם כאלה) הנכון הוא להתרחק. אבל לא תמיד זה נכון

ולגבי אמא - אכן כואב, אבל היא תשלים עם זה מתישהו... לפעמים עדיף בנפרד מאשר ביחד

לגבי הילדים

אנחנו סיפרנו שזלדה וקלמן החליטו שהם נפרדים

הסברנו שאנחנו לא תמיד מבינים ויודעים מה הסיבות אבל אנחנו מאמינים שהם החליטו את מה שנכון להם

קלמן וזלדה תמיד ישארו הורים של הבני דודים שלכם והם אוהבים אותם מאוד אבל הם כבר לא יהיו זוג

(פה תתני להם להוביל את השיחה ואולי כדאי לפצל אם יש לכם פערי גליים)

אצלנו עלו שאלות טכניות כמו איפה הם יגורו

ואיפה יהיה הבית של הבני דודים

עלו גם שאלות לגבינו והבהרנו שאנחנו רוצים ובוחרים להיות ביחד ואין לנו כוונות להיפרד

לגבי הגיסה-

הייתי פותחת את זה מול אחיך

בהכי טוב

ואומרת בפשטות- אנחנו מאחוריך לכל מה שתחליט, אשמח חהישאר בקשר עם זלדה אבל אבין אם תעדיף שלא או לחילופין אם תעדיף שאעשה את זה בלי שאתה בלופ ולא אדבר איתך על זה

לגבי אמא שלך

קודם כל זה באמת שבר ומותר לבכות

זה ממש חורבן בית ואם זה טרי - תני לה את המקום

כאב של אמא על הבן שלה זה ממש מובן...

אבל גם הייתי מחזקת את האח מולה

אומרת שאת סומכת על שיקול דעתו.

שזוגיות היא סוד של 2 אנשים

אנחנו אפעם לא יודעים מה באמת קורה בין זוג

ואאתן רוצות שיהיה לו טוב

והוא כנרטה יודע מה טוב לו גם אם קשה לה לראות את זה

עדיף סוף כואב מכאב שאין לו סוף

ושולחת חיבוק ענק. (התגרש לי יותר מאח אחד....וכל פעם סיפור שונה ומורכב ואחר)

אני ממליצה להגיד בפשטות ובלי להסתיר.

ו----

לקחת בחשבון שהילדים יתחילו לבדוק אתכם

ולבחון אתכם

ולפרגן לכם שאתם כזה זוג מתאים

ולשאול אם גם לנו זה יכול לקרות

ועוד ועוד

ב"ה ותודה לה' שהילדים שלי חווים בבית, הורים עם זוגיות יציבה וטובה ומכבדת

במיוחד בתקופת הגירושין של אחיי, הקפדנו להראות בבית יותר גילויי חיבה, כמובן בצורה מכובדת אבל שהילדים יראו יותר מהרגיל

וכששאלו, והם שאלו- אם גם לנו זה יכול לקרות, אמרנו חד משמעית שאבא ואמא הכי אוהבים בעולם וטוב לנו ביחד וטוב לנו איתם וכו'

בקיצור- להיות כנים ואמיתיים, ולתת לילדים יציבות והבנה.

שוב חיבוק גדול

אני בהתחלה שמרתי איתה על קשר מאד טוב

גם כי באמת היינו גיסות המון שנים וחברות טובות

וגם בשביל הילדים....

באיזה שהוא שלב היא מיוזמתה ניתקה את הקשר

וזה חבל לי מאד

כי אני חושבת שזה אפשרי לשמור על יחסים טובים גם בכזה מצב- ולו רק בשביל הילדים.

דווקא אחי עודד אותי לזה והיה חשוב לו מאד

כן רצה לשמוע אותי אומרת שאני תמיד אקח את הצד שלו בסוף....

אמרתי לו שאני לא יכולה להבטיח לו את זה אבל מבטיחה שאני תמיד יקח את הצד של הילדים ויעשה מה שטוב לילדים......

האמת זה היה הלם

לא הכרתי מישהו בסביבה הקרובה שהם גרושים

אני זוכרת שאמא שלי סיפרה לי במילים הכי פשוטות

"ברונזה, יש לי משהו קצת עצוב לספר לך, איקס וואי מתגרשים"

מרוב הלם שאלתי רק למה והיא הסבירה לי שהקב"ה כלכך טוב שנתן את האופציה להתחתן ולחיות בצורה טובה ונעימה ויחד עם זאת נתן את האופציה להתגרש כדאי לחיות יותר טוב כי *להם* לא היה טוב ביחד

זה ממש הרגיע אותי, נתן לי תחושה שהכל בסדר הם פשוט לא מסתדרים וזה מותר

שהייתי יותר גדולה שאלתי קצת יותר וסיפרו לי את הסיפור המלא שלא היה נעים לשמוע בכלל🙄

חוץ מלומר לילדים בפשטות

ולתת להם מקום לשאול

ולתת ביטחון לגביכם,

חשוב לתת את הדעת איך להסביר לילדים את הסיטואציה מול בני הדודים. כלומר מבחינת הטקט הנדרש מול בני הדודים (שההורים שלהם התגרשו)

לא יודעת עד כמה אתם נפגשים אבל שיהיה במודעות ולחסוך עד כמה שאפשר אי נעימויות

אין לי יותר מידי עצות.

מתחברת למה שכתבו על לספר את האמת בצורה פשוטה ומובנת לילדים.

אני רק רוצה להוסיף, שלפעמים כשקורה משהו שמטלטל אותנו, קשה לספר לילדים כי אנחנו עוד מעכלים את זה בעצמנו. לפעמים צריך קודם לתת לעצמנו קצת זמן לעיכול, לפרוק את הקושי מול מי שיכול להכיל אותנו, ורק אחר כך לשתף את הילדים.

זה מטלטל מאוד. וכן, זה עצוב. זה בניין שמתפרק. וזה קשה. ולזכור שכמו בחורבן הבית של ה', כל החורבן הוא בסיס לבניה שתגיע בע"ה. גם לאחיך וגם לגיסתך בע"ה.

לא מוריד מהקושי... אבל קצת למצוא מחשבה מנחמת...

לא התנסיתי באיך להסביר כי מראש הבכור גדל לזה והשאר מכירים את הסיטואציה, אבל אני חושבת שגירושים כ"כ נפוצים שהילדים שלך כבר נתקלו בזה פעם בטח.

אז להסביר מה זה לא בטוח שצריך, אם את מדברת לעניין איך להסביר ספציפית על הנישואים של הדודים אני יודעת שאצלנו הסבירו בפשטות שבני הזוג לא הסתדרו והחליטו להיפרד.

כשמשהו לא מסתדר, זה טוב שאפשר להיפרד ולהתחיל מחדש במקום אחר.

אני חושבת שכן כדאי להסביר שאנחנו מאוד אוהבים ואנחנו לא חושבים שניפרד וכולנו שמחים לגור יחד תחת אותה קורת גג.

אני חושבת שהאחיינים שלי קיבלו את זה בשיוויון נפש- ממה שדווח לי לפחות.

אני עברתי גירושין, בלי ילדים... ועדיין זה היה ממש לא קל. ואני יודעת מהניסיון של האחים שלי - זה באמת לא קל להיות "אח של...", אז ממש חיבוק גדול.

(ב"ה אני התחתנתי)

מכירה... הסברתי במילים פשוטות. לא רוצה לעשות אאוטינג אבל בגדול לומר אמת. שלא הסתדר להם יחד והם החליטו שבנפרד יהיה לשניהם יותר טוב. כן חשוב לזרוע ביטחון לומר שזה לא סתם מריבות ולפעמים רבים וזה לא אומר שרוצים להיפרד. ולהדגיש שאצלכם זה ממש לא בכיוון. כי זה כן מערער לילדים את העולם וגם בהקשר של הזוגיות שלכם. עובר אחרי תקופה.

בקשר לגיסה זה מאוד תלוי באופי הגירושין. בגדול זה מתנתק... וזה לא קל. אבל גם לזה מתרגלים.

באופן כללי זה מאוד סוער לתקופה אבל בסוף זה לא הקן האישי שלכם ב''ה... וזה מתאזן.

בקשר להורים, את יכולה להקשיב ולהכיל אבל הם אנשים בוגרים ובסוף יסתדרו ויתמודדו עם עצמם ועם המציאות.

אפשר להגיד: לא ולהגיד את זה בנחת.

לבעלך עם הסברים, לשאר בלי.

וזהו, בלי לנהל דיון ובלי לנהל את זה עם רגש.

פשוט לא.

ואני מוסיפה ברשותך,

זה זכות לעזור להורים וגם מצווה.

מבחינת הלכתית מכבדים הורים מהכסף שלהם ולא שלכם, כמובן אם זה אפשרי לכם ולא אפשרי לו זה משהו אחר- רק מדברת עקרונית.

ורוצה להוסיף שהכרתי מישהי שעזרה לאמא שלה לשלם על המשכנתא לאורך שנים, כשהאמא נפטרה היא הורישה את הבית לכל הילדים בצורה שווה.

זה אומר שאחות אחת שילמה משכנתא שממנה הרוויחו כל האחים.

וגם לך יש אחריות להוריש לילדים שלך אחרי 120.

בשורות טובות

כל השנים

ופתאום יאללה לבקש עוד וזו לא פעם ראשונה

אני מדברת עם בעלי והוא כמובן נגוע כי זה אחיו

מבינה ממש את התסכול שלך..

הייתי ממליצה לך לא להיעתר לעזור כספית אם את לא עושה את זה מלב שלם אלא רק כדי לרצות. זה רק יפגע בזוגיות שלכם בעתיד ויהיה פתח לסכסוכים..

שמצווה לכבד הורים

לא חושבת שכל אחת יכולה להתמודד עם התחושה של אחזקת עוד בן אדם כשכולם מתעלמים ויש לו הרבה ילדים עם כסף

אני למשל הייתי עוצרת את הזרמת הכספים ולכן זה לא היה מגיע למצב של להתפוצץ על בעלי כי זה תחום שיותר קל לי לנהל את הגבול ברור ואז לא מתעצבנת.

כל אחת מתמודדת אחרת עם דברים, ומן הסתם לכל אחת יותר קל להתמודד עם הקשיים של חברתה מאשר עם הקשיים שלה.

שאתם בעודף כיבוד הורים.

לכן ציינתי שכיבוד הורים זה מכספם ולא מכספכם והזהרתי לעניין כך שאם את עוזרת את צריכה להיות גם היורשת.

ולא

לא היה לי קל להגיד את מה שאמרתי, לכן הסתייגתי מאוד ויצאו לא מובנים.

עכשיו הבנתי את כוונתך

אנחנו כל השנים תומכים באבא, אז פחות יכולים לעזור לאח.

ברוכים לנו שאין לו כסף להאכיל את הילדים

אני לא עומדת בזה גם

אבל מרגישה שלא סתם פונים אלינו שוב

בעלי היחיד שעובד נורמלי

לתת או לא

ואין מה לבוא בטענות אם החלטת לתת

אי אפשר לחנך אנשים מבוגרים

אפשר לבחור מה לעשות

כמה אחים שלא עובדים בצורה נורמלית

ואב שנתמך כלכלית (כמובן שאינני יודעת מה הסיבה המדויקת שלו)

זה כבר חינוך לא נכון.

אם תתנו יתרגלו לקחת

ולהיתמך על הציבור וגם יורישו את התכונה הזאת הלאה לילדים שלהם.

שיצאו לעבוד.

את לא צריכה להרגיש מגעילה.

אם אתם ממש רוצים להיות בעלי חסד,

אתם יכולים לתת הלוואה בשטר (!!!) כפי שנכון הלכתית או לסייע לרכוש מקצוע.

אבל מתנות חינם אני נגד.

מהתיאור הכללי שנתנה

אם כבר לתת כסף, כבר עדיף לתת ולהבין שהכסף לא יחזור בלב שלם מאשר לקוות שיחזור ולהתפוצץ על זה מעכשיו לנצח

כי יכול להיות שזה מציף אותך עכשיו.

בוודאי שנכון יותר שכולם יתמכו באב, ולא רק אתם.

אבל יש להם סיבה מהותית למה לא?

לגבי האח- פשוט שלא. אם הןא בזבזן אז עוד יותר.

אולי עזרה חד פעמית אבל בטח לא להחזיק גם אותו.

תתפוצצי קצת פה

ואפשר גם לא להתפוצץ בכלל

אבל קשה כשאת מעורבת מאוד רגשית

אני חושבת שאת לא חייבת להענות לבקשה (בתיאום עם בעלך) אם לא תעמדו בזה. אבל אם כן אז עניי ביתך קודמים

אתם גם יכולים להקציב סכטם מסוים וזהו

אבל בעלך לא אשם שזו המשפחה שלו

ולחשוב למה אתם מחזיקים את האבא? מתחושת חובה? מרצון? האם זו היכולת שלכם? האם זה נכון לכם ולו? האם אתם מנסים לשים כמה שאתם יכולים או סכום ש"יחפה" גם על האחים האחרים שלא נותנים? האם אולי צריך לפתוח את זה לחשיבה מחודשת?

וממש אותן שאלות לשאול על האח. במיוחד שאת אומרת שהבעיה נובעת מהתנהלות לקויה ולא ממחסור כלכלי.

אני מאמינה שזה דברים שיהיו ביניכם חילוקי דעות. לרוב לילד הרבה יותר קל לתת להורים שלו מאשר לתת להורים של בן זוג שלכאורה הם אנשים בוגרים וצריכים להסתדר לבד. אבל זה חשוב מאד כי אם את מתפוצצת מזה כבר אז יש מצב שאתם נותנים במידה שלא נכונה לכם

אני ילדתי לפני חודשיים כמה ימים לפני שנהייתי בת 36...

ולא אמרו לי שום דבר על זה.

הרבה מזל טוב לך!!!

ילדתי גם בגיל 57 ולא אמרו לי על זה כלום..בעיני תלוי גישה היתי מבררת

אנילקחתי בבי"ח והביאו לי לבית טלא הצלחתי ונהרס המזרקאז ויתרתי

כנראה משתנה בין בתי החולים

ובאמת אמורלי את זה שאלתי את הרופא שלנו והוא המליץ לקחת.

לקחתי ואז שחכתי ובסוף תרמתי מה שנשאר....

בגיל 38, אחרי שמונה לידות שארבע מתוכן קיסריות.

שאלתי את ההרופאה הפרטית שיילדה אותי. היא יילדה אותי גם בלידה הקודמת, ואז לא הציעה לי. (ובלידה שלפני בבית החולים רצו לתת לי וסירבתי...)

קיבלתי את הקלקסן רק בימי האשפוז (חמישה ימים) והרופאה אמרה שזה מספיק.

במצבך כנראה לא הייתי לוקחת...

חלק קטן מהאוכלוסיה יפתח קרישי דם אחרי הלידה והסיכון עולה עם הגיל.

בגלל שאי אפשר לנבא למי זה יקרה, צריך לתת לחתך מסויים שאצלו הסיכוי יחסית גבוה (אבל עדיין מאד נמוך. כנראה, אין לי את הנתונים הסטטיסטיים).

אם לא תקחי, סיכוי גבוה מאד שלא יקרה כלום, וסיכוי נמוך שתפתחי קרישים.

אישית ילדית אחרי גיל 35 ולא קיבלתי הנחיה כזאת. או שפספסו או שהמדיניות משתנה בין בתי החולים.

אחרי לידה רביעית בגיל 32 הביאו לי להזריק לעשרה ימים.

אבל זה היה אחרי לידת תאומים.

אז לא יודעת אם קשור או לא.

בגיל 36 כי היה לי pph (רק 2-3 זריקות)

ועכשיו בגיל 39 ל10 זריקות

זה הנוהל הרגיל, מעל גיל 35

שעשו לי היסטרוסקופיה ללא הרדמה באופן ידני ואז נתנו ציטוטק להפסיק את הדימום אחרי שלא היה ממצא ברחם...

במקרה כזה הם מבררים לפני שנותנים קלסקן באופן אוטומטי מעל גיל 35?

כי הוא מגביר דימום באמת.

אולי יתנו לך בכל מקרה כי היום לא לוקחים סיכונים על קרישי דם ואת אומרת שהדימום המוגבר היה רק בלידה השניה ולא בכל הלידות.

אבל תגידי להם כמובן כי זה שיקול.

על מישהי שנפטרה מזה (פעם זה לא היה המלצה גורפת כמו היום)

לא בקטע להלחיץ רק תדעו שזה לא צחוק

וקלקסן זה לא מסוכן רק לא נעים ולא כיף אבל אנחנו עושות מליון דברים לא נחמדים רק כדי לא לקחת סיכון....

אמרתי גם, בגיל 38, לא רופא! אחות! הפריע לי, אבל אני ממושמעת,

ואז בביקור רופא הבא שאלתי אותו ואמר לי שזו היתה טעות...

מסתבר שזה נכנס בכמה בתי חולים ולא בכולם,

אמא שלי חשדה שזה מחקר...

עלו לי שאלות אחר כך, כי ממליצים ליותר ימים מהאשךוז אבל בפועל נותנים רק בבית חולים, ועוד שאלות. למה לא אספירין? משהו בזה מוזר בקיצור.

קודם כל היא מאד יקרה, יש עוד הרבה דולות גם זולות יותר

עדיין זו השקעה של אלפים, ולכן חשוב ממש שתמצאי מישהי שאת מתחברת אליה.

שבעיניי, הבסיס זה מישהי עם אמונה וחיזוק רוחני.. לידה זה ליד ה'.

תכתבי כאן מאיזה אזור את ואולי ימליצו לך על דולות טובות.

לי יש המלצה בצפון, היתה איתי ב3 לידות מדהימה ממש..

רב הדולןת תפוסות בשלב הזה, זה עוד חודש

ממליצה על פרוייקט עטופה.

יש פרוייקטים דומים בכל מיני בתי חולים.

לא מכירה.

זה לא סביב החמש אלף

זה סביב העשר שתים עשרה

אז זה ממש מאוד לא אותו סכום…

כם הייתי ממליצה לחפש קצת דולה טובה, לתת לזה נגיד שבוע או כל טווך זמן מוגזר

ואם לא - אז לסגור עם זו שדיברת

והמחיר הזה נשמע מאוד גבוה.

יש דולות מצוינות שלוקחות מחיר יותר סביר. סביר ה- 3,000-4,000.

יש מיילדת מדהימה שעושה עיבוד לידה והכנה ללידה.

קוראים לה יעל גריינר.

אולי כדאי לך ללכת אליה למפגש שניים לפני הלידה.

נראה לי שהיא מאוד בקטע של לתת כוחות ליולדת ללדת.

(מסייגת שאני לא מכירה אישית ולא הייתי אצלה, רק עוקבת אחרי התכנים שלה וככה התרשמתי)

קודם כל זה ממש לא מחיר של מיילדת פרטית, מיילדת פרטית עולה לרוב כמעט או לפחות פי 2 מזה..

דבר שני זה אמנם מאוחר ורוב הדולות לא פנויות אבל בטוח יש כאלו שכן

ממליצה למצוא מישהי שתתחברי אליה ותרגישי שמדויקת לך, זה ממש משמעותי בליווי 🩷

והמחיר שלה יקר אם כי לא מופרך אבל יש לך סיכוי טוב למצוא ב3500-4000

בהצלחה גדולה!!