תעזור לך למצוא את הכוחות שלך, תעזור לך לעבד את הקושי הזה, תיתן לך דרכים להתמודד איתו, כתף לפרוק לה בינתיים. הרבה דברים שחשובים מאד.

במקביל אני חושבת שהייתי מבקשת לבוא לפגישה יחד עם הבעל אצל המטפל שלו, ולבקש מהמטפל עצות בשבילך מה הדרך המיטבית לתמול בבעלך בתהליך, מה את אמורה לצפות, איך אפשר לקדם ולעזור. זה חלק מהתפקיד של מטפל לתת לסביבה של המטופל עצות איך לעזור לו במקום הזה. ובשאיפה להוציא אותו מהר יותר ממנו.

בנוסף את חייבת דברים שיתנו לך כח. אז תמיכה נפשית הוא לא מסוגל כרגע אבל מה עם תמיכה פיזית? לשמור שעה על ילד, אפילו נגיד כשהם נרדמים? שאת תוכלי לצאת להליכה\קורס\הרצאה או משהו שמחזק אותך?

והיא חכמה!!

בזמן שהוא מרגיש טוב, ויש לכם זמן לדבר בצורה נעימה ופתוחה, אולי להעלות את זה שאת לפעמים פשוט צריכה חיבוק חזק ממנו.

תגידי לו, לפעמים קשה לי ואני בוכה, אני לא צריכה שתגיד לי שום דבר מיוחד, אבל אם תוכל פשוט לחבק אותי חזק ולומר לי שאתה אוהב אותי, זה יעזור לי כל כך. אתה כל כך חשוב לי, החיבוק שלך נותן לי כוחות, האהבה שלך מחזיקה אותי. אולי אתה בפנים עכשיו מרגיש בדאון, אולי אתה מרגיש לא מספיק שווה לאנשים אחרים, אבל חשוב לי שתדע ותזכור תמיד, בשבילי אתה הכי שווה בעולם, אין מישהו שמתקרב לקרסוליים שלך בחשיבות שלך, ובמה שאתה נותן לי בעצם היותך, בכמה שאני שמחה שאתה בעלי, בכמה שאתה חשוב לי ומיוחד בעיני, וכשאני עצובה רק חיבוק שלך, בלי הרבה מילים, עושה מה שאלף פסיכולוגים לא יוכלו לעשות בשבילי.

תרימי לו, תדגישי לו כמה הוא חשוב לך, ותני לו הוראות ברורות- חיבוק. אני אוהב אותך. זהו. 

לך זה יתן המון, נכון שזה לא שיחת עידוד ולא תמיכה של עמוד בטון, אבל זה עדיין מגע ותמיכה ואהבה שאת צריכה ויעשו לך טוב, ובשבילו הסבר ברור מה את צריכה ממנו יעזור לו מאד (לכל גבר אגב, גם אלו שלא עובר עליהם כלום, הם כאלו גרועים בלהבין מה אנחנו צריכות לפעמים... ;) ) 

אני מקווה שזה מתאים גם למצב של דיכאון 

והמון חיבוקים לך ממני

כי אולי הוא הבין באותו רגע שאת צריכה יותר, שחיבוק יוביל לדיבורים ואין לו כוחות וכו

ברגע שאת מגדירה לו רק חיבוק ומשפט אחד, ואני מבטיחה לא לבקש יותר ולא להתחיל לדבר איתו ולבכות לו אלא באמת באמת, רק חיבוק, אז יש לו משהו מוגדר ופחות מלחיץ עבורו

שוב, לא בטוחה כמובן שיעבוד אבל הייתי מנסה בזמן נוח לדבר איתו על זה

ככה הוא מרגיש בול.

אני חושבת שבעיקר בגלל זה הוא הלך לטיפול מלכתחילה (פעם ראשונה מעצמו פעם השנייה כי אני אמרתי לו שיחזור כי הוא לא במצב טוב וכדאי לו) אבל שוב הבסיס הזה שהוא הלך - שהוא מרגיש שהוא כלומניק ושהוא לא עושה כלום ומה שהוא הכי טוב בו בחיים זה לא לעשות כלום ולא יצא ממנו כלום עדיים אותו דבר כאילו וזה מדאיג ודי שתעוף ממנו החומה הזאת!!! הוא כאילו יודע שצתריך לעשות ומה צריך הוא יודע הכל אבל אומר שמשהו פשוט חוסםםם אותו מלעשות!!! שהוא רק צורך ולא עושה. לא עושה לא עושה ואם כן מצליח לעשות אז אחרי קצת זמן נגמר לו והוא פורש ולא מחזיק בשום תחום ולא טוב בשום תחום ולא תורם בשום תחום והוא לא טוב בשום תחום

את כל מה שכתבת אני עושה בלי הפסקה גם לתת אמתפיה וגם לא להסכים איתו ולעודד ולהנוכיח לו בכל משו קטן שהוא טוב ולהראות לו את זה!! והוא יודע שכולם לא נולדו ככה אבל אומר שהם פשוט עושים והוא חסום ולא מצליח לעשות וגם כשכן לא נשאר בזה ומשהו בו דפוק ותמיד ישאר דפוק וזהו!!

אני חושבת שאם יקבע עיתים לתורה

הוא יהיה מאושר

חיבוק ענק! 

ה' שפתי תפתח

יקרה ❤,

חיבוק גדול-גדול-גדול!!!

זאת התמודדות מטורפת!!!

לראות את בעלך משתנה לך ככה.

להתגעגע למה שהיה.

לדאוג לו - לחצי השני והאהוב שלך.

להרגיש פחד לגבי העתיד.

לתהות כמה זמן זה ייקח.

לגייס סבלנות אינסופית ולהיות לעזר.

להרגיש את כל עומס האחריות של כל מה שקשור לבית ולילידים עלייך.

לדעת שגם כשהוא נוכח ועוזר, זה דבר הפכפך שיכול להשתנות אם מצב הרוח שלו שוב יירד.

לפחד שהוא חלילה לא יחזור לעצמו.

לחשוב כל מיני מחשבות של מה זה אומר לגבי כל התכניות והחלומות שהיו לכם...

להרגיש שבאמת שנגמרו הכוחות כולם ואי אפשר יותר - אבל אין את הפריוולגיה לנוח.

כי ההחלמה שלו תלוייה גם בך, בצורה כזאת או אחרת. כי הבית תלוי בך. כי הילדים תלויים בך.

ובנוסף לכל זה (ואולי לעוד כמה דברים שלא ציינתי כאן) - יש את הבדידות.

הבדידות הזאת קשה ואכזרית.

הדיכאון מבודד מהסביבה (כי מורכב לשתף אחרים)

והוא גם הופך את בני הזוג לרחוקים אחד מהשנייה ולבודדים בתוך הנישואין.

זה כל-כך, כל-כך קשה...

ואת, את שכואבת ומבוהלת כל-כך,

את שגיבורה כל-כך בהתמודדות היומיומית הענקית הזאת,

את זקוקה לבעלך האהוב,

זה שידע כל-כך לתמוך בך בעבר.

את זקוקה כל-כך

לנוכחות שלו,

למילים המרגיעות שלו,

לזרועות הגבריות שלו...

והוא - הוא לא מסוגל להעניק לך את זה.

כמה זה שובר ומרסק לשמוע שבן הזוג לא מסוגל להיות כאן בשבילנו.

זאת כאילו הפרת חוזה כל-כך גדולה של כל מהות הנישואין!

ובמקרה שלכם, כשאת תומכת בו כל-כך הרבה, זאת גם סוג של סתירה בפנים.

איך את נותנת לו את כל כולך, וזה מה שיש לו לתת לך בחזרה...

כמה מאכזב, פוגע וכואב.

וכמה בדידות.

שולחת לך שוב חיבוק ענק-ענק!!!

מישהי במצבך בטח זקוקה לחיבוק...

מה את יכולה לעשות בתוך כל החושך הזה?

משתפת אותך בכיוונים שעלו לי...

1. להמשיך לנסות להבין. 

כי ההבנה קצת מרככת את תחושת הכאב... להבין שדיכאון באמת יכול לגרום לבן אדם לא להיות מסוגל לעשות את הדבר האלמנטרי הזה - לתמוך בבת הזוג כשהיא באה לבקש חיבוק, נחמה או הרגעה. אני הייתי בצד השני של המתרס, ואשתף אותך במבוכה רבה שהמשפט שבעלך אמר לך הוא משפט שאמרתי גם לבעלי היקר, ויותר מפעם אחת. דיכאון זה דבר נורא שמצליח לנכר אותנו גם מהאהובים שלנו ביותר. פעם כתבתי שהתחושה בדיכאון הזכירה לי את מה שכתוב על מכת החושך במצרים. שזה היה חושך סמיך, שלא נתן לאיש לזוז או לנוע. זה באמת ככה. בלב / בראש, אנחנו רוצים להיות אנשים טובים, אנשים אוהבים, אנשים אכפתיים. אנחנו משוועים להיות מסוגלים לפעול בצורה תקינה, לחיות, לאהוב. אבל יש איזה כוח רע, חשוך וסמיך, שמונע מאיתנו להרגיש את הרגשות הכי בסיסיים וקל וחומר להיות מסוגלים להגיב בצורה אנושית, משפחתית, זוגית. זה כאילו להיות בתוך כלא, כשאתה הכלא של עצמך. אתה כל-כך רוצה לצאת לחופשי, אבל אתה אסיר וסורגים עבים מפרידים בינך לבין החיים. בינך לבין בן זוגך.

2. להאמין שהוא ייצא מזה, שאתם תצאו מזה.

זאת אחת הנקודות הכי קשות אבל אני לא רואה אופציה אחרת. זה או להאמין או ליפול לייאוש. אז עדיף להאמין. בשבילו, בשבילך, בשביל הילדים שלכם... תאמיני קודם כל שזה לא סתם. הניסיון הענק שנחת עליכם לא נחת עליכם סתם או במקרה. הוא נבחר עבורכם בפינצטה א-לוקית. למה? אנחנו לא יודעים. אבל אפשר להאמין. אפשר להאמין שזה כי בצורה כזאת, דרך המסלול המיוחד הזה, גם את וגם בעלך תוכלו להגשים את ייעודכם בעולם הזה בצורה המדויקת והטובה ביותר. כדאי להאמין שיש לזה תכלית. אפשר להאמין בכוח הצמיחה מתוך קושי ומשברים. אפשר לקרוא על זה, לצפות בסרטונים מחזקים, לשמוע עדויות. גם של אנשים שעברו משבר נפשי וקמו מזה. ובאופן כללי של אנשים שהתמודדו עם ניסיונות וצמחו מהם מאד. אפשר להאמין שהיום אתם בחושך גדול, אבל מחר בעזרת ה' תהיו אלה שיעזרו לאחרים להתמודד עם דברים דומים. תאמיני, תאמיני, תאמיני. תבכי את כל מה שאת צריכה. מותר להישבר. זה נחוץ לפעמים. זה משחרר איכשהו. אבל במקביל, בתוך ומתוך השבר - תשמיכי להאמין. זה אחד הדברים הגדולים ביותר שאת יכולה לעשות בשביל עצמך, אבל גם בשביל האיש היקר שלך. כי כשאנחנו מאימינים באנשים, הם מגיבים לזה ומסוגלים פתאום קצת יותר להאמין בעצמם ובחיים.

3. להיעזר בעצמך.

כמו שכבר כתבו לך לפניי בחכמה גדולה.

- זה יכול להיות כתובת טיפולית לעצמך. מקום לפרוק את כל הקושי והמתח שאת חווה. לקבל זווית והדרכה מקצועית על הדברים. לדעת שמישהי מלווה אותך בכל התהליך הכל-כך לא פשוט הזה. זה יכול להיות בפגישות פרונטליות או בפגישות זום.

- זה יכול להיות קבוצת תמיכה. שמעתי לדוגמה דברים טובים על עמותת 'מילם', שמארגנת דברים כאלה.

- זה יכול להיות על-ידי שיתוף אנשים מהסביבה שלך / שלכם. קרובי משפחה, חברות... לנו היה הסכם כזה שכל אחד סומך על השני שהוא יכול לשתף אנשים אחרים בדברים שנוגעים בשנינו. התנאי היה שזה צריך להיות אדם שאנחנו מניחים שהוא מקובל על שנינו. סיכמנו שאנחנו לא מספרים לשני כשמשתפים מישהו אחר, למי סיפרנו ומה סיפרנו בדיוק, כדי למנוע תחושת מבוכה של בן הזוג מול אותם האנשים ששיתפנו. בכל אופן שיתוף של אנשים קרובים יכול להשיג שתי מטרות. (1) זה מאפשר להוציא מהלב וזאת יכולה להיות הקלה עצומה. (2) זה מאפשר לאחים לעזור לנו. אם אחותך / חברה שלך תדע מה את עוברת, סיכוי טוב שהיא תרצה לעשות דברים כדי להקל עלייך. לקחת את הילדים יום אחד כדי שתוכלי לקבל הפסקה. להוציא אותך לבית קפה כדי שתוכלי להתאוורר וכו'. אם ההורים שלך ידעו, אולי הם יוכלו לעזור עם מימון חלק מהטיפולים וכו'.

- זה יכול להיות על-ידי תחביבים ודברים שעושים לך טוב וממלאים אותך. על-ידי זה שאת לוקחת זמנים קבועים לעצמך.

- זה יכול להיות על-ידי מיקור חוץ של כל מיני דברים שמכבידים עלייך בתקופה שאת צריכה כמה שיותר כוחות ומשאבים. מנקה, אוכל קנוי וכו'.

4. לנסות להמשיך לשקף לבעלך את מצבך.

אני יודעת שעשית את זה כשהערת אותו ושזאת לא הייתה חוויה יותר מדי מוצלחת. אבל לפי דעתי פעלת נכון. היית אמתית. היית בתקשורת איתו. היית כנה. פנית אליו כאילו הוא כן מסוגל להכיל אותך ולהיות כאן בשבילך. כאילו הוא כן בריא ומסוגל לתפקד. הפעם זה לא עבד. אבל אולי בפעם אחרת זה כן יעבוד ואת תוכלי לקבל את מה שאת זקוקה לו. ולא רק זה - אולי לפגוש במה שעובר *עלייך* גם יעזור לו לצאת קצת מעצמו (בדיכאון אנחנו שרויים בתוך הכאב של עצמינו) ולפרוץ את חומת הניכור הנוראית הזאת. אולי כן ואולי לא. אבל בעיניי שווה להמשיך לנסות. בשבילך, כדי שלא תתרגלי לשתוק ולשמור את הכל בפנים. בשביל הזוגיות שלכם. כי קשר שבו צד אחד נמחק לחלוטין, זה קשר שלא ממש חי. ואולי גם בשבילו.

5. תפילות / צדקה / קבלה של משהו קטן אחד...

מאמינה בזה מאד מאד...

שולחת לך המון כוחות והמון מחשבות טובות!!! שה' ישלח לבעלך רפואה שלמה והחלמה מהירה ושתזכו לגלות בדיעבד כמה התחזקתם וגדלתם מההתמודדות הקשה הזאת. ושתזכו לבניין עדי עד עד 120, מתוך שמחה אמתית, בריאות וטוב גלוי!!! ❤

ה' שפתי תפתח

יקרה,

תודה שכתבת את הדברים, זה משמח מאד לדעת שהדברים עזרו, גם אם זה כמובן לא פותר הכל. ברוך ה'. הלוואי וכל התגובות שאת מקבלת כאן פועלות את פעולתן ואת מרגישה עם קצת יותר אופק וקצת יותר כוחות בזכות השרשור הזה ❤

לגבי השאלה - האם זה דיכאון באמת? זאת שאלה טובה ואני לא יודעת... ההודעות הראשונות שלך מאד הזכירו לי דיכאון אבל הדברים שכתבת אתמול בערב ציירו תמונה יותר מתונה. אולי זה דיכאון קל. אולי זה סתם איזשהו משבר נפשי. אנחנו בפורום לא נוכל לאבחן, גם כי אין לנו הכשרה מקצועית לזה (לרובנו לפחות) וגם כי אי אפשר לאבחן על פי הודעות בפורום. צריך להכיר את המקרה הרבה יותר לעומק.

מה גם שמורכבויות נפשיות זה לא בדיוק כמו מחלה גופנית, שהתסמינים שלה בדרך כלל ברורים. כשיש גידול חס ושלום, עושים ביופציה ויודעים בצורה ברורה אם יש כאן ממצא סרטני או לא. לגבי דכאונות, חרדות ושאר בעיות מהתחום הנפשי, זה הרבה יותר מורכב וחמקמק. כמובן שיש פעמים שהדיכאון ברור ומובהק ושאין שאלה בכלל. אבל יש גם כל מיני מצבי ביניים שנעים איפשהו בין משבר לבין דיכאון. 

אפשר שבעלך ישאל את המטפלת האם יכול להיות שיש כאן דיכאון. ואפשר גם להניח לשאלה הזאת ולהגיד לעצמיכם שאם המטפלת שלו לא קוראת לזה ככה ואתם בסך הכל סומכים ומרוצים מהטיפול הזה, אז אולי אפשר פשוט להישאר עם ההגדרה שאת כתבת של ''דאון''. (מסכימה עם כל מי שכתבה שטיפול יכול לקחת הרבה מאד זמן כי יש כאן תהליכים עדינים ומורכבים שהנפש צריכה לעבור, בקצב שלה. כל עוד בעלך מרוצה, לעניות דעתי זה סימן שהוא בידיים טובות).

יותר מזה, אני לא בטוחה עד כמה ההגדרה המדויקת של מה שעובר עליו (כן דיכאון, לא דיכאון) היא זאת שצריכה לקבוע. מצד אחד, זה נכון שלשמוע מגורם מוסמך שמדובר בדיכאון יכול להועיל בכך שזה ייתן איזושהי כותרת 'ברורה' לסיפור שלכם. הגדרה רפואית-מדעית כן יכולה לעזור להסתכל על הדברים עם יותר קבלה כי נותן איזושהי גושפנקה רשמית למצבו. אבל באמת-באמת, זה לא כזה משנה מה יש לו בדיוק. מה שמשנה זה שהוא נמצא בתוך קושי משמעותי, שמפריע לו לחיות בצורה טובה, להרגיש טוב עם עצמו וממלא גם להיות כאן בשבילך. זה הנתון. הוא נמצא בתוך קושי. הוא עובר איזשהו משבר. הוא חווה איזושהי מצוקה. הקושי הזה אמיתי ומוחשי, בין אם זה נכנס להגדרה של דיכאון ובין אם לא. אלה הקלפים שלכם כרגע, ועם הקלפים האלה אתם צריכים להמשיך במסע שלכם בצורה הכי טובה שאתם יכולים, עד שהדברים בעזרת ה' יתבהרו, ישתפרו ויתהפכו לטובה.

לגבי ההרגשות של בעלך על כמה הוא לא מוצלח וכו'. נשמע לא קל בכלל לחיות ככה. נשמע שיש לו עבודה שלמה לעשות עם עצמו כדי שהוא ילמד להאמין בכל הטוב שבו, ולהאמין שהוא ראוי, שהוא חשוב, שחייו משמעותיים ושהוא נמצא בעולם הזה כי יש לו מה לתרום כאן. התחושות שלו לא פשוטות. מאידך בעיניי הן מצביעות על איזשהו חיפוש אחרי האמת והייעוד שלו בעולם. נשמע לי מבין השורות שיש כאן איזושהי שאלה קיומית, שהוא מחפש את המקום הנכון בשבילו להגשים את עצמו, להשפיע את ההשפעה היחודית שלו בעולם הזה. אז זה מגיע בצורת משבר וזה כבד וכואב מאד. אבל אני מאמינה שבסופו של דבר הוא ימצא, ושייצא מכל זה המון אור וטוב לכם ולעולם. בינתיים צריך הרבה מאד סבלנות ואמונה. זה קצת כמו שלב הבחילות בהריון. זה לא נעים, זה משבית, זה קשה. אבל מכל זה יוצא אדם, עולם ומלואו ממש... 

לגבי לנסות להמשיך לשקף לבעלך את הצרכים שלך - אני ממש מבינה אותך ואת התהיות שאת מעלה. גם אני קצת התלבטתי כשכתבתי. אני חושבת שהתשובה קצת במה ש@בת 30 החכמה כתבה. להסתכל במיקרו. להסתכל על כל מקרה לגופו, בלי לצאת להכללות גורפות. עכשיו הוא לא מסוגל להיות כאן בשבילי. אבל שלשום הוא כן היה. אבל אולי מחר בבוקר הוא כן יהיה.

תזכרי גם שאין שום דבר שהוא בלתי הפיך. את לא צריכה לפחד מטעויות. 'מקסימום' שוב תחווי דחייה, קל לכתוב. בפועל לחוות דחייה זה דבר קשה מאד מאד!!! אבל אם אנחנו רוצים זוגיות חיה, אנחנו חייבים להסכים לקחת סיכונים. מה גם שלהבליג יותר מדי ולהמחק בסופו של דבר, זה סיכון לא פחות גדול. בעיניי זה אפילו סיכון יותר גדול. כי כשאת בוחרת להביא את עצמך, להתבטא, לשתף אותו, לחשוף גם את המקומות החלשים והפגיעים שלך, זה נכון שאת מסתכנת באי-העינות / בדחייה - אבל מאידך את גם מאפשרת אפשרות שכן תקבלי את מה שאת צריכה. כי אולי בפעם הבאה הוא כן יהיה מסוגל לראות אותך ולהעניק לך. ובנוסף את גם פותחת לו פתח לפגוש את המקומות הבריאים והחזקים שלו, המקומות שכן מסוגלים להעניק ולעזור. אז אולי זה לא יעבוד, אבל אם זה כן יעבוד יש *סיכוי* שתצאו מזה מורווחים מאד. בעוד שכשאת שותקת ושומרת לעצמך, *יש רק סיכון*, בלי אפשרות להרוויח. לא תהיה דחייה, זה נכון, אבל גם לא יהיה קשר אמיתי... 

עוד משהו - אפשר שוב לפנות אליו כשאת בשעת משבר. זה לגיטימי ממש ואולי בפעם הבאה זה כן יעבוד הרבה יותר טוב. ואפשר גם לא לשחזר בדיוק את הניסיון של שלשום בלילה. אפשר לנסות בדרכים אחרות. על-ידי מכתב. על-ידי שיחה בבית קפה. או יציאה לטיול שניכם, בטבע, לים, בכל מקום כזה שפותח קצת את הלב. אפשר לנסות על-ידי הודעה כתובה או קולית לפלאפון. אפשר לנסות לנתב דיבור כזה לזמן שהוא מרגיש קצת יותר חזק ומסוגל לנהל שיחה בצורה טובה יותר. אפשר לנסות לפנות אליו כשאת מרגישה אסופה יותר. לדבר מהלב, אבל כשאת נמצאת במקום קצת יותר חזק. יכול להיות שזה יעזור לו יותר לשתף פעולה. 

ויכול להיות שיעוץ או טיפול זוגי יוכל לעזור לכם במקומות האלה. בזמן שאני הייתי בדיכאון הרגשנו צורך לפנות גם לטיפול זוגי וזה עזר מאד-מאד. 

רציתי לכתוב לך עוד משהו, לגבי ההנחה שבעל ואשה צריכים לתמוך אחד בשני ושזה דבר בסיסי ביותר. באופן אישי אני חוויתי מציאות של חוסר תמיכה מצד בעלי מהצד השני. כשחליתי בדיכאון, בעלי תמך בי כמו שאין דברים כאלה. באמת שאין לי מילים לתאר את כל מה שהוא עשה בשבילי. עד ש... עד שבאיזשהו שלב, אחרי הרבה-הרבה מאד זמן, הוא הגיע לאיזושהי נקודה שהוא הרגיש שהוא לא מסוגל יותר. חוויתי את זה כבגידה איומה. בעל ואשה אמורים להיות ביחד באש ובמים, בבריאות כמו בעת מחלה! לא ככה? אז מה, עכשיו שיש ניסיון וקושי אתה כבר לא יכול להיות איתי? חשתי עלבון, פחד, בלבול וחוסר ביטחון, כעס - ורגשות יותר קשים מאלה אפילו.

בנקודה הזאת הטיפול הזוגי דווקא מאד עזר לי. באיזשהו שלב הבנתי שזה שבני זוג תוכמים אחד בשני, זה דבר מהמם באמת. אבל בסופו של דבר, בסוף-בסוף, כל אחד אחראי על עצמו. אפשר וראוי לבקש תמיכה. סיכוי טוב שגם נקבל אותה. אבל זה לא מובטח לנו. ואם בעלי לא יכול לתמוך בי, התפקיד שלי זה לתמוך בעצמי ו/או לחפש מקורות תמיכה במקומות אחרים. התקפיד שלי זה לדאוג שאקבל את התמיכה לה אני זקוקה (אצל המטפלת שלי, אצל המשפחה שלי, אצל החברות שלי, בקבוצת תמיכה, בפורום וכו'). בעלי יכול לתמוך בי אם הוא מסוגל וחפץ בזה, אבל בסופו של דבר, זה לא התפקיד שלו. 

כמו שבעצם, את יכולה לתמוך בבעלך, וזה ראוי וטוב ומבורך. אבל בסופו של דבר, הוא זה שאחראי על הנפש שלו, על הבריאות שלו, על ההחלמה שלו. לא את.

זה סוויץ' רציני והוא לא קל לעיכול. זה סותר את התמונה הרומנטית שיש לכולנו בראש של בני זוג שהם כאן אחד למען השני ויהיה מה. זה מנפץ איזשהו חלום יקר ממש. אבל אני מרגישה שלעשות את הסוויץ' הזה הוביל אותנו למקום הרבה יותר בריא ואמתי. זה שמר על בעלי מלהתרסק גם הוא (הוא היה מאד קרוב). וזה החזיר לי 'צלם אנוש' בסופו של דבר. כי זה הכריח אותי למצוא את המשאבים האלה בתוך תוכי. זה הכריח אותי לעבוד עוד קצת (כשכבר הרגשתי שאני במקסימום שלי) ולגלות שיש בי את הכוחות ואת היכולת לבנות את עצמי.

היום אנחנו תומכים הרבה אחד בשני. זה לגמרי חלק מהחיים. זה לגמרי חלק מהיופי המדהים של הנישואין, שיש לנו פרטנר, חבר אמת. אבל אנחנו מצליחים הרבה יותר להיות בקבלה כשמסיבה כזאת או אחרת אחד מאיתנו לא יכול לתמוך בשני. או כשהוא כן מנסה לעזור, אבל זה לא מספיק לנו ובפועל לא משיג את המטרה. אנחנו מבינים שהשני הגיע לגבולות של עצמו ושזה פשוט לא מתאפשר לו. אנחנו מבינים שאת העזרה שאנחנו זקוקים, עלינו לחפש בעוד מקומות, ואנחנו עושים את זה. אנחנו מבינים יותר שאנחנו חיים בעולם שהוא יותר גדול מרק התא הזוגי שלנו. שלא כל התשובות והעזרה נמצאים בתוך הזוגיות, ושלפעמים צריך לחפש גם מחוצה לה. ושזה בסדר. שזה לא אומר שום דבר על האהבה שיש בינינו, על הנאמנות שיש בינינו, על המחוייבות של כל אחד כלפי השני ועל כל העבודה הרבה והמדהימה שעשינו ביחד עד עכשיו. זה רק אומר שאנחנו בני אדם, ושבתור כאלה, אנחנו מוגבלים ולא יכולים לשמש מקור תמיכה בלעדי לשני, כמו שהוא לא יכול לשמש מקור תמיכה בלבעדי עבורנו. וברוך ה' שהעולם גדול באמת, ושיש משפחה, חברים, אנשי מקצוע, פורום ועוד כל מיני אפשרויות נוספות. ברוך ה' שגם כשבן הזוג לא הכתובת, אנחנו לא באמת לבד.

מקווה שזה עוזר 🙏🏼🙏🏼🙏🏼🙏🏼🙏🏼

שולחת לך עוד מנה של כוחות, תמיכה ומחשבות טובות 💙

את עזרת לי תודה!!!!!!

אני קוראת אותך ועולה לי דמות של אישה כ"כ עוצמתית,

כ"כ חזקה

כ"כ אוהבת את בעלה,

גם בתוך כל המצוקה שתיארת - את זוכרת לכתוב עד כמה את אוהבת את בעלך,

עד כמה את לא מוכנה לוותר על הזוגיות הזו

עד כמה את רק רוצה שיהיה לו טוב, שיהיה לכם טוב.

יש ביניכם משהו כה חזק ועוצמתי,

ונכון שבעבר בתוך הקשר זכית גם לחוות תמיכה שלמה מבעלך,

אך כעת הוא כבר תקופה ארוכה במצב שהוא לא מסוגל להעניק לך את אותה התמיכה.

ואת, מנסה בכל כוחך לקבל את המציאות החדשה

אבל קשה

קשה כל כך

ומכאיב

ומכעיס

ומבלבל

לקחת את המשענת החזקה שהייתה עבורך, ואת כל מה שזה סימל עבורך זה כואב וקשה מדי!

ולא סתם כתבת שבשעה ש*את* עצמך היית במצוקה והתפרקת - אז היה הקושי הכי גדול אל מול המצב הכואב הזה.

בעצם נוצר כאן מצב שבו גם לך וגם לבעלך היה קשה בו זמנית.

וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!

זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!

זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!

זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!

אפילו לעצמכם אין יכולת  לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.

אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*

הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.

במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.

לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.

להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.

בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.

כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...

אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר

מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת.

דבר נוסף שעלה לי מהודעתך היא שאתם כרגע *בדרך עצמה*

אומנם לא סיימתם את "המסלול" הזה ששמו "ההתמודדות החדשה הזו עם המצב של בעלך"

אבל אתם בדרך!

ואת יודעת מה יקרה?

נשמע ***שגם בדרך עצמה יש לכם כל כך הרבה חוזקות ועוצמות יחד!!!***

תראי יקרה את כל מה שכתבת

כתבת שאת אוהבת את בעלך *מאוד* (גם עכשיו!)

כתבת שאת לא רוצה זוגיות אחרת (למרות הכל!)

כתבת שדיברתם ואתם מדברים על הדברים ובעלך *משתף* אותך בכאבים הכי עמוקים שלו - יש כאן חיבור מדהים! שיתוף מדהים"! מדהים!

כתבת שאת והוא בכנות שלמה

מנסים כל הזמן

גם אם נולפים, קמים, מנסים, מבררים, שואלים.

כל האוצרות הללו

ובעיקר האהבה הגדולה שלכם אחד לשנייה - הם מתנות יקרות ערך עבורכם גם בדרך עצמה!

כתבו לך דברי חוכמה נשים חכמות ומדהימות, ואני מצרפת לכל מילה ומילה ממה שכולן כתבו מעליי,

בהחלט במצבים כאלה אפשר וצריך למצוא *עוד מעגלי תמיכה*

זה לא גורע מכל הטוב שיש לכם חלילה, זה בנוסף! לא במקום!

לפרוק לחברה, לאמא, לפסיכולוגית, לאחות, כאן בפורום, בקבוצות תמיכה מיועדות - כל אלו יכולים להעניק לך הקלה שאת כה זקוקה לה. אל תהיי עם זה לבד!

את אף פעם לא לבד!

גם כאשר בעלך לא מסוגל לתת לך את התמיכה או החיבוק שביקשת - הוא איתך! הוא רוצה שיהיה לך טוב גם אם המחלה כרגע מונעת ממנו להצליח להעניק לך מה שאת זקוקה לו (לא כי הוא לא רוצה כאמור, אלא כי הוא לא יכול!)

אבל הוא כן איתך בזה!

כתבת גם שהוא שומר על הילדים כשצריך למשל,

אני בטוחה שאם תנסי רגע לחשוב - מה הוא *כן* מעניק לך, אפילו במציאות הקשה שעוברת עליו עכשיו?

מה את כן מקבלת ממנו?

מה את עוד אוהבת בו?

תתחזקי יקרה בדברים הללו,

ובכל העוצמות שכן יש לך, יש לכם, יש לו

וב"ה אתם תצעדו כמו גדולים ותעברו גם את הדרך הזו!!!

בטח שזה יעבור יקרה!

אני מבינה כ"כ את הפחד ש"אולי זה לעולם לא יגמר", אבל זה רק הפחד שמדבר, 

הקב"ה גדול וכל יכול!

בעלך ב"ה בטיפול אצל מומחים

יש לו אותך

יש לכם אחד את השנייה -

הדברים ישתנו!

גם אם יקח עוד קצת זמן, הוא יצא מזה ב"ה!

אל תפסיקי להאמין!

גם בעצמך - שאת אלופת עולם

שאת תצליחי

שמה שיש ביניכם גדול הרבה יותר 

שאתם תצליחו להתמודד עם הכל

וכמובן - להיעזר להיעזר להיעזר. בכל דבר ובכל תחום שאפשר.

אם זה בשמירה על הילדים,

בקניית אוכל מוכן,

במנקה,

בפינוקים,

יציאות התאווררות,

פריקה ועזרה

תמיכה מקצועית

עזרה כלכלית

כל דבר שיכול להקל מעלייך - תקחי אותו בשתי ידיים בלי "לא נעים", זה הכי נעים שיש!

ומצטרפת בחום גם להמלצה להגיע יחד איתו למטפל ולשאול מה התפקיד שלך בתוך כך,

מה את יכולה לעשות או לעזור,

ומה את לא יכולה ולא כדאי

ממש לבדוק יחד עם הגורם המוסמך המקצועי את גבולות הגזרה של בת הזוג במצב כזה.

זה יכול להקל על שניכם מאוד

חיבוק ענק יקרה!

הכל יסתדר לטובה ב"ה

אתם תצאו מזה מחוזקים 

תמשיכו לאהוב אחד את השנייה כ"כ

לשתף ולנסות יחד

גם אם ליפול לפעמים יחד -

גם לדעת לקום יחד.

אתם מדהימים!

את מדהימה!

ב"הצלחה רבה רבה יקרה ❤

זה עוזר לי!!!!

כשכתבת שהוא יזכור לי שהייתי לצידו זה עשה לי בכי כי הוא אמר לי באותו בוקר שהערתי אותו שזה הפתיע אותו והוא לא מבין איך ציפיתי ממנו וגם כעסתי עליו שלא מילא בדיוק את הציפייה והוא היה מופתע ומבולבול אז אולי הוא לא יחשוב עליי את זה למרות כל הפעמים שכן הייתי? אולי הוא יפחד ממני ויחשוב שאני רעה בעצם כי עובדה ככה הגבתי לו והוא יפחד מהתגובה שלי וגם לא יחשוב שאני מאמינה בו וכל מה שכתבת?

לשמוע כל מה שיש לכן להגיד כי אתן חכמות ועוזרות לי ואני צריכה את זה כ"כ

כל מילה שתכתבו תעזור לי אני לומדת וקוראת והלוואי שזה יעזור לנו

לפותחת היקרה,

אני קוראת אותך ושומעת את הכאב העצום שאת נמצאית בו,

את חוסר האונים,

את הפחד,

את הקושי העצום.

שולחת לך עוד חיבוק גדול גדול וחזק חזק.

כמו שכתבו לך בחוכמה, זה אכן תהליך ודרושה בו סבלנות רבה, כמה שזה קשה.

הלוואי שתמצאי עוד מקורות תמיכה שיחזקו אותך ברגעי קושי,

לפתוח זאת מול המטפל שלו, אולי להגיע יחד לכמה פגישות?

למצוא עוד כתובת עבורך, בין אם מקצועית, בין אם חברית, בין אם גם וגם,

לנסות בכל זאת לפנות שוב למטפל שלו ולומר לו את המצב, אם הוא נמצא במקום שהוא מרוצה ממנו - לפתוח זאת מול הגורם המקצועי יכול לעזור מאוד, הם יכולים לעבוד בדיוק על הדברים הללו שמפריעים,

וכתבת שהוא גם לוקח כדורים - אולי שווה שוב להתייעץ עם הפיסיכאטר ולברר שאכן המינון והכדורים מתאימים למצב? לספר לו על כל מה שהוא מרגיש...

ב"ה שבעלך כן נמצא בליווי, וכתבת שהוא מרוצה ממנו, אז יש את הגב והעטיפה המקצועית ב"ה! זה הרבה מאוד! ולאט לאט הדברים יסתדרו ויתבהרו ב"ה!

תמשיכי להאמין

תמשיכי לרצות

הקב"ה רואה ושומע הכל הכל!

וקראתי עכשיו מה שכתבה לך @קמה ש. המדהימה - מצטרפת לכל מילת חוכמה שלה!

המון המון בהצלחה יקרה!

נסו לעבור כל יום בפני עצמו

להתמלא ממה שכן אפשר

לזנוח כרגע את כל מה שלא דחוף

לבקש מהקב"ה 

לפרוק עוד כאן אם זה עוזר לך

ולזכור שאת אישה מדהימה ומעוררת השראה שמתמודדת כרגע עם קושי גדול, אבל גם עם המון אהבה, המון כוחות והמון תקווה ואמונה

בשורות טובות במהרה,

ישועה שלמה שלמה בגלוי ובחסד ❤🙏❤

בס''ד

חיבוק גדול...

כן, זה ממש כמו שאת כותבת. ממש ממש קשה.

זה כאילו משהו אחר שמשתלט עליו...

זה חוסר אונים כל-כך גדול!!! לו ולך!

אויש 😔 , כואב לקרוא אותך.

צריך לנסות לגייס כמה שיותר סבלנות.

זה תהליך שלם שהוא צריך לעבור.

וכמו כל תהליך, זה לא קו ישר, אלא זה רצף של עליות וירידות.

יום אחד הוא מתקדם וכביכול חוזר לעצמו, ולמחרת הוא שוב שם, בלי מצב רוח בכלל.

כמ תינוק שצועד שני צעדים קדימה, ואז נופל. ואז קם שוב, ושוב נופל וכו'. עד שבסוף הוא מצליח!

זה יקרה בסוף! בסוף הוא יצליח לצאת מזה, ובעזרת ה' תגלו שיצאתם ברכוש גדול ממש!

צריך לנסות לגייס אמונה שמהמסלול הזה תצאו גדולים יותר בע''ה.

שזה לא קורה סתם, שיש תכלית לכל הניסיון הזה, והתכלית הזאת טובה!

שהקב''ה אוהב אתכם, כי אתם הילדים שלו.

שהוא אוהב את בעלך ומאמין בו, ואוהב אותך ומאמין בך.

שאמנם נסתרות דרכיו ועכשיו כואב וחשוך ומייאש, אבל ה' לא עזב אתכם.

צריך לנסות לגייס כמה שיותר אמון.

בבעלך. בעצמך. בחוזקות שלכם.

בזוגיות שלכם. בכל מה שאתם בונים.

ביכולות שלכם לעבור את זה בסופו של דבר.

ובינתיים, תמשיכי להקיף את עצמך באנשים שיוכלו לתמוך בך.

זה כל-כך חשוב ונצרך! את עוברת ניסיון ממש לא פשוט, את צריכה עזרה ותמיכה ממי שיכול להעניק לך.

תמשיכי לכתוב כאן אם זה עושה לך טוב, ותחפשי גם בעולם האמתי דמויות שיכולות להיות כאן בשבילך. זה ממש חשוב.

בעלך זקוק לך בריאה וחזקה כמה שניתן. ילדייך זקוקים לך. ואת זקוקה לעצמך...

אני בטוחה שהתחנונים שלך לא חוזרים ריקם מלפני ריבונו של עולם!

אני בטוחה שהוא אוסף את כולם, כל דמעה, כל אנחה, כל תפילה!

אני בטוחה שהם משפיעים ומקרבים את הגאולה הפרטית שלכם!

אני ממש מאמינה שמכל זה יכול לצאת הרבה מאד טוב בסופו של דבר.

אני מעודדת ומחזקת אותך, הטוב עוד יחזור, גדול ומאיר לאין שיעור בע''ה 🙏🏼

💕💕💕💕💕

עם ההטרדה עם ההערות כאלו

זה ממש מטריד שנשים עסוקות בצורה אובססיבית עם המשקל שלי

אם כי אני כן מרוצה מהמשקל שלי (ולא מרוצה מהסיבה שהגעתי אליו)

בעיניי הסיבה שנשים כן מרשות לעצמן להעיר ולהתערב

כי זה לא פוגעני בעיניהן

אלא שיח מתוך קנאה

ועדיין כשקיבלתי כמה הערות ביום זה היה מטריד ביותר (הפסקתי להתייחס להערות והן לאט לאט התאדו)

אחרי הלידה הזאת עליתי במידה והייתי ממש מתוסכלת על זה שבגדים לא עולים עלי - הרגשתי מוזנחת ושאין לי מה ללבוש כל פעם שפתחתי את הארון

ואז קיבלתי מאיזה מישהי הערה שאני לא נראית שילדתי.

ועוד אחת עם הערה שאני בטח לא מתמודדת עם דימוי גוף ומשקל.. אז כן. אני כן.

אף פעם אי אפשר לדעת איפה ההערות האלו תופסות את הצד השני...

חיבוק❤️

בא לך להחמיא? תגידי למישהי שהיא יפה/ נראית טוב

לא צריך להוסיף ירדת/עלית/רזה/שמנה.

לא רלוונטי! לא מתאים. לא נכון.

בדיוק הייתה לי שיחה כזו עם חברה לפני כמה שבועות. ודיברנו על כמה צריך לתת את הדעת לכל מילה שיוצאת מהפה, כי אולי מצד הדוברת היא חושבת שזו מחמאה אבל לעולם לא תדעי איך זה מתקבל בצד השני.

ובכלל בעיניי כל השיח על הנראות החיצונית, צריך לקבל גבולות ופרופורציות..

הלוואי ותזכי בהודעה שלך להאיר את עיניי הסביבה ולו במעט🥰 

אני בטוחה שיש עוד כמה שיסכימו איתי.

אני משתדלת תמיד לדבר ברגישות ובטקט, אבל הודעות כאלה גורמות לי לשתוק ולא לדבר עם אף אחת, אולי לפעמים בצורה קצת פוגעת.

אני אחת לא פטפטנית בכלל וגם ככה לפעמים קשה לי למצוא נושאי שיחה, אז עוד יותר קשה לי אם אני יודעת שאני צריכה להיזהר במלא דברים...

אולי לא עם האישה שלידי על ילדים כי אולי יש לה בעיות פוריות? אולי לא אדבר איתה על בעלי, כי אולי היא רווקה שממש מחפשת או גרושה או אלמנה או שיש לה בעיות בזוגיות? אולי לא אספר לה על הדיאטה היקרה שעשיתי כי היא במשבר כלכלי כרגע? אולי לא אספר משהו על ההורים שלי כי שלה נפטרו?

כן יש מצב שהייתי מחמיאה למישהי, "איזה כיף לך לא רואים שילדת בכלל, בניגוד אליי שקבוע נראית בחודש שביעי" אבל בפירוש לא הייתי חופרת לה כל יום על המשקל.

בכל מקרה חיבוק על החוויה הלא נעימה 🫂

ברור שאם את תדברי על כך שהשמנת, זה לא יפריע לך.

אבל אם מישהו אחר ידבר/יעיר על זה- זה יפריע מאוד.

אז אני אדבר עם חברה שלי שעוד אין לה, על הילדים *שלי*, והיא תדבר על התואר השני *שהיא עושה* ולי כרגע אין אפשרות לעשות.

אבל בחיים זה לא יקרה הפוך, שאני אדבר על הילדים שאין לה או שהיא תשאל אותי לעומקן של הסיבות שבגינן אני לא לומדת.

שתינו משותפות אחת את השנייה, היא על טיפולי פוריות ואני על החסמים, אבל אף אחת לא תתחיל שיחה על הדברים של השנייה.

כך גם במשקל.

אם אני מדברת על המשקל שלי, אין בעיה.

אבל אם אחרת תדבר על המשקל שלי אז יש בעיה.

מסכימה איתך שאי אפשר לא לדבר בכלל,

אבל כשמדברים צריך להתרכז בצד *שלך*,

ולא בצד השני.

מקווה שהצלחתי להסביר את הנקודה שלי🙏

ונשמע מהדברים שלך שאת מאוד רגישה ומשתדלת לכבד את הגבולות של האחר❤️

של השיח שהוא עליי ולא על האחר.

ובאופן כללי נשמע שאת אדם מאוד רגיש ופחות הבן אדם שיפגע😍

אז אין לך מה לחשוש❤️

ובכללי תמיד אפשר לדבר על הכל, עם יד על הדופק ולהרגיש את האדם שנמצא מולך.. 

בעבר הייתי רזה מאוד מאוד באמת ברמה קיצונית, לא עשיתי כלום בשביל זה, אכלתי רגיל התנהלתי ממש רגיל... ועדיין חברות של אמא שלי שאין לי שום קשר אליהן מצאו לנכון לגשת אליי ולצעוק עליי שאני אפסיק עם הדיאטה הזו, שאני נראית רע וגרוע וזה בכלל לא מחמיא ונשי, כאילו יש לי מה לעשות עם ההערות האלה, והן כמובן לא הסתפקו בזה אלא פנו גם לאמא שלי ודרשו ממנה שתעיר לי.

אפשר לדבר על המון דברים, בעיקר תלוי איך

אני לא מעירה על משקל אף פעם, גם לא כשאני יודעת שחברה שלי עשתה דיאטה.

אם היא העלתה, על עצמה, אני אגיב בעדינות. ועל ההתמדה, לא על ההיבט הפיזי של הירידה.

לא. זה לא כמו לדבר על ילדים או הורים למשל. כי נגיד ילדים, יכול להיות שלמישהי זה מאוד רגיש כי פוריות, אבל אצלך, זה מאוד חיובי ומשמח וחלק גדול בקטע טוב מהחיים שלך.

משקל זה לא באמת ככה. יש כאלו שאחלה להן עם המשקל שלהן ולא היו רוצות שהוא ישתנה. לא מכירה מישהי שהמשקל שלה אקטיבית משמח אותה בצורה טבעית ובריאה. (מכירה מקרים שזה ממש "שימח", ואלו היו מקרים של הפרעת אכילה ממש רצינית).

נכון, יש כאלו שעושות דיאטה מאוזנת, ושמחות בירידה במשקל וכו'. אבל גם אז, להערות יש פוטנציאל לעודד כיוון של הפרעת אכילה. 

זה גם מלא פעמים מגיע מנשים שמנות ששונאות שמעירים להן על משקל

ועדיין הן חושבות שלצד ההפוך זה בסדר!

הזוי ..

ולפעמים זה מנוסח עוד יותר בחוסר טקט-

עוד רגע את נעלמת

את בטוחה שאת אוכלת?

מה יהיה, את מצטמקת מיום ליום...

למה את ככ רזה?

ועוד ועוד 🤦

פשוט

לא

רלונטי!!

אוף 

והדוגמאות שנתת- בדיוק!

אחד לאחד...

ואם זה היה הפוך- אז היה ברור לכולם למה זה לא לגיטימי.

בתור נערה קראו לי ילדת שואה

עפרון..

ומוכרת בחנות בגדים שאלה אם צריך להזמין את הרווחה כי כנראה אין לי אוכל בבית . פשוט מעצבןןן ולאישה מלאה בחיים לא ידברו ככה כי זה פוגע..

השרשור נועד לכל מי שחפצה בפרקי זמן של -

התאוורורות,

מנוחת הראש, הגב, העיניים ואצבעות הידיים,

נוכחות עם עצמה ועם היקרים לה,

מיקוד, ריכוז ויעילות 🙂

אנחנו מקדישות זמן איכות לעצמינו / בן הזוג / הילדים / כל מי שיקר לנו, ומתנתקות מהפלאפון ומהמחשב על מנת ללהתאוורר - ולהתחבר שוב למה ולמי שחשוב לנו.

איך זה עובד? כל אחת שרוצה כותבת בשרשור מתי היא מתכוונת להיות בלי מסך.

מוזמנות להתעניין, לשאול "איך היה?" לפרגן ולתמוך אחת בשנייה ❤️. וגם לנחם ולעודד כשלא הלך (קורה...). ההתעניינות ההדדית נותנת מוטיבציה וכוח!

הפרויקט מוקדש לעילוי נשמתן של רנה שנרב הי"ד, רעות שוורץ ז"ל, הודיה מעודד ז"ל וקרן אורה יוסקוביץ ז"ל.

מי שרוצה תיוג כשיש שרשור חדש - תכתבו לי בתגובה להודעה הזאת בבקשה 🙂❤️

ל3 שעות וחצי!

זה לא היה לגמרי מתוכנן מראש, אבל זה היה כל כך כיף ומשחרר.

הייתי רק בקשר עם הבית למה שהיה צריך וזהו.

מבחינתי זה היה מושלם!!

אני רוצה לקחת הבוקר לאיזה זמן אבל עוד לא תכננתי לגמרי איך הולך הבוקר שלי.. יש כמה טלפונים שאני צריכה לעשות וכזה.. אז אעדכן בע"ה בהמשך 😀

יש משהו ממש פותח את הראש כשהגלישה היא לא אפשרות בכלל.

איך היה לך הבוקר?

אבל כשאני בנסיעה זה פחות גלישה.. אבל נהניתי שהיה שקט מצד כל הווטסאפים וההתרעות..

(במחשבה שניה נגיד לפורום אולי כן הייתי נכנסת פה ושם בתור בחנות או משהו כזה.. או כשחיכיתי במרפאה.. וזה שזה לא בקיצורים ולא מחובר למשתמש שלי בהחלט הפחית גם שם..)

הבוקר בשעה שלקחתי ישנתי. היה נפלא. ואז גם הפעלתי שיעור ורק הקשבתי לשיעור כשעשיתי דברים, בלי לעצור לפתוח דפדפן ווטסאפ.

גם עם הילדים לקחתי קצת זמן פה ושם וגם היה מעולה ב"ה!

אני חשבתי קצת לשנות קונספט, עד עכשיו לקחתי הרבה בזמן שאני עם הילדים ואז בלילה מצאתי את עצמי שקועה במסך. אז ברור שלא כדאי להיות שקועה במסך בזמן עם הילדים אבל אני רוצה לנסות את הגמילה בשביל עצמי יותר, חושבת להחליט על שעה שממנה אין אינטרנט עד הבוקר, אולי תשע וחצי?

כמובן שגם בצהריים אני אשתדל להיות יותר פנויה לילדים, אבל היום אני בעזרת ה' מכבה את האינטרנט מתשע וחצי בלילה עד הבוקר

מאוחרת יותר. בהנקה זה דווקא קשה לי כי כשהוא ישן עלי נוח לי להיות בפלאפון כשזה בגבולות הטעם הטוב..

לי עלתה מחשבה שבמקום להגדיר מתי לא אנסה להגדיר מתי כן.. אנסה להפוך בדעתי אם ואיך לעשות את זה.

ולגמרי שכחתי מהזמן רנה, ונגררחי ועוד דברים לא נצרכים...

מנסה שוב, מעכשיו עד 16:00 בלנ"ד.

אבעלי לא ענה לי אם הוא בעניין שנצטרף לאתגר (שלחתי לו הודעה בבוקר והוא היה עסוק..)

אבל הפלאפון שלי היה בצד כל השעתיים

והפלאפון שלו שימש בעיקר כמצלמה של היום הולדת שהייתה פה יחד עם הדלקת נרות

היה פה ערב יפה ב"ה.

תודה שוב על הרמת הכפפה!

רוב הזמן מאז הדלקת נרות הייתי בלי הפלאפון,

ומעכשיו עד שכל הילדים ישנים, כולל המתבגרים..

לא נכנסתי לאינטרנט בכלל, אבל נזכרתי במשהו שהייתי צריכה לברר ומפה לשם התעכבתי עם הפלאפון מעבר למה שתכננתי...

מקווה שמחר ילך טוב יותר..

הייתי כמעט 3 שעות ללא...

שיחקתי עם הילדים בסביבונים, סיפרנו גברת קרש ומר מערוך עם דמויות והצגה, הכנו לביבות תפוא והיה ממש זמן איכותי.

ואי כזה משמח לשמוע!

קשור מאוד לנושא השרשור

הרב אייל ורד:

הרב מתייחס רק למה שקורה שמחצינים, ובכלל לא למה שנכנס הביתה. לי זה נתן נקודות למחשבה גם בכיוון הזה...

הצפון זה אזור מאוד מאוד נרחב

למה את מתכוונת? אזור הגולן/ הגליל העליון/ אזור חיפה והקריות/ אזור עפולה?

אבל אנחנו מגיעים מרחוק

כמעט לא מכירים את הצפון

ככה שגם נסיעות של שעה מיעד ליעד זה משתלם לנו

גמישים

זה לונה פארק שווה ממש שכל המשפחה תהנה עם מלא מתקנים.

אולי מדעטק בחיפה גם יתאים, זה מוזיאון מדעי. הגדולים שלך מאוד יהנו הקטן פחות.

אפשר לעשות רכבלית בחיפה במחיר בדיחה של נסיעה בתחבורה ציבורית.

זה ישוב דרוזי הם ממש בסדר ונחמדים ומפוצץ שם יהודים

אין שם אוכל כשר מין הסתם חח אז הם מקצים למעלה קומה שאפשר לשבת בה ולאכול..

לא יודעת איך זה יהיה לכם עם המזג אוויר.

בטיולים בטבע באזור עמק המעיינות יש המון המון נחלים יפייפים.

מקומות פתוחים כנראה שמאוד בוצי עכשיו

אבל שמורות טבע בתשלום בטח יהיה יותר פשוט עם שבילים מסודרים.

אתם יכולים גם להצפין עוד יותר ולהגיע לבנייאס ולשמורת תל דן וכמובן לחרמון - לדעתי עכשיו עוד לא מושלג.

בטח שרוצים טבע

אני בונה על השמש שבעז"ה לא יהיה קור מטריד

וכמובן אלביש היטב

הבת שלי רוצה אגמון החולה

זה שווה?

וכמובן אשמח לעוד רעיונות למלא את הימים

והכל ממש יפה וירוק ורענן כזה

החיסרון הוא שאי אפשר להיכנס למים..

ולכן זה יותר מסלולים  יפים

והאטרקציות הן תצפיות מיוחדות או מסלולים עם חלק מגניב של יתדות או משהו...

החולה זה מאודדד צפונה, השאלה אם יש לכם כוח ככ צפון..

אולי איזור הכנרת

יש את מסלול הארבל שהוא מהמם

אפשר נחל עמוד ואז גם ביקור במירון/ צפת

ועכשיו אני נזכרת שיש נחלים עם מפלים שזורמים רק בחורף

ואז שווה לבקר

למרות שלא יודעת אם יעניין את הילדים וגם אם הזרימה התחילה כי לא ירד עד כה הרבה גשמים...

בהצלחה!!

לגבי אטרקציות אולי אפשר לשלב

גם מסלולים יפים ששווים את הנסיעה

וגם אטרקציות משפחתיות שיש בעיקרון גם ליד הבית אבל בעצם זה שונה שזה חלק מחופשה משפחתית וזמן איכות משפחתי...

כי לפעמים יש כל מיני צרכים בתוך המשפחה וחלק רוצים גם אטרקציות ולא רק טבע.. אז שיהיה גם וגם...

סכר אלומות -

חונים ליד האתר 'רוב רוי'

והולכים איזה רבע שעה דרומה בשביל סלול לאורך נהר הירדן עד לסכר. ואפשר גם להמשיך הלאה.

הליכה ממש נעימה וכיפית.

עוד מקום יפה- יער שוייץ

אפשר להתחיל מכאן, בקטע של שביל ישראל-

שדרות ספיר · טבריה

אז זה ממש שונה כי אצלי בגודש אני ממש מטפטפת...

בהצלחה יקירה!

לא שאיבות אבל כוס טפטופים. לי ממש עזר בלילות הראשונים, גם לא התעסקתי עם סטריליזציה זרקתי את הטיפות שהוצאתי. לא הסוג שמתלבש שלא כזה שאפשר טיפה ללחוץ אז זו שאיבה סופר עדינה, הוצאתי כמה מל וזה עשה הבדל. אבל זוכרת את זה יותר מיומיים...

מזל טוב, תרגישי טוב!!

תקפיאי מגבות עם מים שסחטת או פדים רטובים

)אני לקחתי מהבית חולים כמה פדים קפואים כאלה וכלפעם שהתחמם עלי הקפאתי שוב)

ושימי על עצמך איפה שגדוש וכואב

אצלי ממש עזר 

עדיין כואב...

ועד שהקטנה ישנה אני לא מצליחה לישון מהכאבים

ואני לוקחת אדוויל

אצלי עובר לחלוטין בערך שבוע אחרי הלידה.

אני כן שאבתי עד להקלה משמעותית, בהתחלה אפילו פעמיים-שלוש ביום ואז פעם ביום, ראיתי שאצלי זה לא הגביר את החלב (עובדה שאחרי מספר ימים זה ירד) אבל מאוד הקל ומנע דלקת (באחת הלידות הקודמות ניסיתי בלי לשאוב כי אומרים שזה לא נכון לשאוב בשלב הזה, כן סחטתי ועיסיתי את המקום ונוצרה לי דלקת).

מה המרחק מהבית? 

אני חשבתי להיות כמה ימים אצל אמא שלי עם התאומים, בסוף ברחנו אחרי לילה אחד הביתה

היה צפוף ולא נוח, והמזגן לא הגיע לחדר, היה חם נורא

גרים רחוק. אזור השעה נסיעה... 

לא יודעת אם החוסר סדר אצל הגדול יהיה שווה את העזרה של אמא...

אם לא יסתדר אז נחזור לפני, אבל אז זה אומר שאני מוותרת על העזרה מאמא.

לגבי 2, הכנתי תיקים לילדים אבל ליומיים שאני בבי"ח. אחכ חזרתי הביתה

כמה זמן את מתכננת להיות אצל ההורים? זה משמעותי להחלטה בעיני

אם יש לילד מספיק בגדים הייתי מכינה תיק עם 4-5 סטים, פיג'מה וכו' כדי שיהיה מוכן כבר

אם לא אז מכינה תיק עם דברים ליום- יומיים של הלידה ואחכ שבעלך יביא לו את השאר להורים שלך

וגם של התנהלות

למשל, חמותי מעדיפה שיביאו לה 2 בגדים של הילדים ובערב היא פוט משה במכונה במייבש ומלביהש למחרת. עדיף לה מאשר לנסות להתאים חולצה למכנס וכו...

אני הולכת לביח עם כלום פחות או יותר כי אין לי כמעט בגדים בסוף ההריון ולא מתאים לי שישבו בתיק לידה, אבל גרים ממש קרוב, ובעלי עם רכב, ובכיף יוצא אחרי הלידה להביא לי מה צריך, 40 דקות גג הוא אצלי חזור.

הז סתם אני אישית אבל כוונתי לומר שיש כל מיני פרמטרים טכניים שמשפיעים על הענין.

עוד נקודות

כמה מקום יש אצל ההורים וכמה נח לאחסן שם חפצים

האם יש שם ואצלכם מייבש

מי עוד חוץ ממך מתמצא בפריטים האלו )בעלי בלידה ראשונה לא ידע להוציא מהארון שלי גרב. אחותי באה לארוז לי בגדי החלפה למחלקה...(

אנחנו גרים רחוק אבל יש הרבה מקום אצל ההורים, גם מייבש וגם אני די סומכת על בעלי שיבין איזה בגדים להביא לילד (במקסימום הוא מביא הרבה מדי, שזה עמוס אבל לא נורא)

תלוי מה היה לך הנסיון בלידה קודמת

אני באחת הלידות כן שאבתי כבר בבית חולים

אלא אם כן בעלך ממש בעניינים, ויודע מה להביא.

1. כן כדאי להביא איתך משאבה ידנית, לא תמיד צריך אבל יש מקרים שצריך ותמיד טוב שיהיה לך כבר בביח

2. כן עדיף

תכיני תיק רק לזמן השהות בביח ולפני שאת נוסעת להורים תעברי בבית ותכיני לך תיק

ולילד הפעוט תביאי 10 חליפות ו-2 פיג'מות לא תצטרכי יותר מזה לדעתי

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

כמורה- מרגישה שזה ממש לא המצב

מחנכות כן מקבלות פרגונים, אבל כמורה מקצועית- וואו אף אחד לא רואה אותךך

אם מתקשרים זה רק כדי להתלונן;)

לצורך העניין, היום יום המורה וההתייחסות היחידה הייתה שוקולד בקערה בחדר צוות- מבית הספר! לא מההורים/תלמידים...

כנראה צריך לגעת איפה לעבוד

גננות מקבלות גם יותר מסיעות

למרות שסיעות לא פחות משמעותיות בחויה של הילד

ועובדות קשה ומתוגמלות פחות.

כנל מורה לא מחנכת יכןלה להעביר שנה בלי לקבל פתקון אבל מחנכת מוצפת ברמה שגיסתי ספרה לי שהיא שונאת ימים כאלו כי אין לה איך לחזור הביתה עם מליון שקיות קטנות...

לגבי להרגיש שקופה, בחוויה שלי אם את רוצה לשמוע מחמאות מהורים תתחילי את לשתף אותם בדברים טובים על הילדים שלהם. יש לי תלמידים שיותר קשה לי איתם (לא כאלה שהופכים כיתה ואין להם שום עניין ללמוד, אלא כאלה שכן רוצים רק קשה להם) ואני שולחת הודעות פירגון להורים ולמחנך שלהם. הם מחכים לזה. אנחנו מדברים על זה בתחילת שיעור שאני אשמח לשלוח הודעה לאבא/אמא שלך לשמח אותם. גם תלמידים בכיתה י זה חשוב להם. ואז ההורים מחזירים פרגון. לפעמים כתשובה להודעה. לפעמיים בהזדמנות אחרת בשיחת טלפון או משהו כזה אז אומרים לי כמה זה משמעותי שאני רואה את הבן שלהם, ושהוא אוהב ללמוד אצלי, ושמשמח אותו ההודעות ממני וכו...  

שהייץי ממש מאחלת לילדים שלי בפרט

ולמערכת החינוך בכלל

להתברך בה...

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

וגם הכשרות של שאר המצרכים.

(בהכללה) בישובים או בקהילות סגורות שכולם מכירים את כולם ואותה אוכלוסיה פחות או יותר, זו באמת לא בעיה

בעיר שהגן מורכב מכל מיני סוגי משפחות, זה בהחלט כן..

אני עובדת במקום לא דתי, ולא אוכלת מכל אחת, גם אם היא מצהירה שהיא שומרת כשרות (כי אין לי מושג מה זה כשרות מבחינתה....).

ואמזה כיף לשמעע שהילדים נהנים ומרוצים, זוכרת ששנה שעברה היו קשיים מול הילדים עם צוות הצהרון

משהו בנוסף.

אם לא הביאו ואת באמת רוצה לתת אז חבילה של שוקולד כמו עד חצות עם פתק לכל הצוות שיהיה בגן

ממש לא צריך להשתגע..

בגן שלי הועד הורים הביא לכולם וזה ממש לא ברור מאליו ומאוד מוערך, אבל באמת שאין צורך..

הזמינו אז סופגניות מעוצבות באריזה

השנה בגנים של הילדים שלי הביאו להם היום ארוחה/ כיבוד לכבוד יום המורה. 

בערב

במהלך היום אני בסדר

ככה גיליתי על ההריון..

לא יודעת לתת הסבר הגיוני, אבל תכלס זה מה שהיה.

שיהיה הריון תקין וקל בעזרת ה', בידיים מלאות❤️

וואי הלוואי

יש עוד קצת זמן עד שאוכל לבדוק

אבל נחכה בסבלנות

בילדות האחרונות אף השתמשתי בטיולון מהלידה...

בכל אופן, אם העגלה יקרה יחסית, אז זו סיבה טובה לשמור עליה במצב טוב בשביל הילדים הבאים בע"ה, ולקנות טיולון שהוא יחסית זול ובו להשתמש עד שלא יהיה צורך יותר בעגלה בכלל.

וגם זה שאפשר לשים את שני הילדים ביחד - זה יתרון גדול בעיניי... (רק צריך לשים לב שהגדולה זהירה מספיק על הקטן)

הרבה יותר קליל וכיפי.

וגם אוהבת לקנות אותו ביד 2 ואז זה גם לא הרבה כסף...

לא מזמן חידשתי טיולון, בה מצאתי במצב מעולה קרוב לבית

מתכוונות לטיולון שהוא לא של העגלה?

זה כזה כבד ומסורבל

לא מבינה מה טוב בזה

)כן מבינה. זה יותר יציב, לפעמים, וגם אפשר להפוך את הפנים לכוון האם. לא שווה בעיני(

אחרי שיהיה לך טיולון קליל כזה לא תביני איך חשבת בכלל על משהו אחר