תעזור לך למצוא את הכוחות שלך, תעזור לך לעבד את הקושי הזה, תיתן לך דרכים להתמודד איתו, כתף לפרוק לה בינתיים. הרבה דברים שחשובים מאד.

במקביל אני חושבת שהייתי מבקשת לבוא לפגישה יחד עם הבעל אצל המטפל שלו, ולבקש מהמטפל עצות בשבילך מה הדרך המיטבית לתמול בבעלך בתהליך, מה את אמורה לצפות, איך אפשר לקדם ולעזור. זה חלק מהתפקיד של מטפל לתת לסביבה של המטופל עצות איך לעזור לו במקום הזה. ובשאיפה להוציא אותו מהר יותר ממנו.

בנוסף את חייבת דברים שיתנו לך כח. אז תמיכה נפשית הוא לא מסוגל כרגע אבל מה עם תמיכה פיזית? לשמור שעה על ילד, אפילו נגיד כשהם נרדמים? שאת תוכלי לצאת להליכה\קורס\הרצאה או משהו שמחזק אותך?

והיא חכמה!!

בזמן שהוא מרגיש טוב, ויש לכם זמן לדבר בצורה נעימה ופתוחה, אולי להעלות את זה שאת לפעמים פשוט צריכה חיבוק חזק ממנו.

תגידי לו, לפעמים קשה לי ואני בוכה, אני לא צריכה שתגיד לי שום דבר מיוחד, אבל אם תוכל פשוט לחבק אותי חזק ולומר לי שאתה אוהב אותי, זה יעזור לי כל כך. אתה כל כך חשוב לי, החיבוק שלך נותן לי כוחות, האהבה שלך מחזיקה אותי. אולי אתה בפנים עכשיו מרגיש בדאון, אולי אתה מרגיש לא מספיק שווה לאנשים אחרים, אבל חשוב לי שתדע ותזכור תמיד, בשבילי אתה הכי שווה בעולם, אין מישהו שמתקרב לקרסוליים שלך בחשיבות שלך, ובמה שאתה נותן לי בעצם היותך, בכמה שאני שמחה שאתה בעלי, בכמה שאתה חשוב לי ומיוחד בעיני, וכשאני עצובה רק חיבוק שלך, בלי הרבה מילים, עושה מה שאלף פסיכולוגים לא יוכלו לעשות בשבילי.

תרימי לו, תדגישי לו כמה הוא חשוב לך, ותני לו הוראות ברורות- חיבוק. אני אוהב אותך. זהו. 

לך זה יתן המון, נכון שזה לא שיחת עידוד ולא תמיכה של עמוד בטון, אבל זה עדיין מגע ותמיכה ואהבה שאת צריכה ויעשו לך טוב, ובשבילו הסבר ברור מה את צריכה ממנו יעזור לו מאד (לכל גבר אגב, גם אלו שלא עובר עליהם כלום, הם כאלו גרועים בלהבין מה אנחנו צריכות לפעמים... ;) ) 

אני מקווה שזה מתאים גם למצב של דיכאון 

והמון חיבוקים לך ממני

כי אולי הוא הבין באותו רגע שאת צריכה יותר, שחיבוק יוביל לדיבורים ואין לו כוחות וכו

ברגע שאת מגדירה לו רק חיבוק ומשפט אחד, ואני מבטיחה לא לבקש יותר ולא להתחיל לדבר איתו ולבכות לו אלא באמת באמת, רק חיבוק, אז יש לו משהו מוגדר ופחות מלחיץ עבורו

שוב, לא בטוחה כמובן שיעבוד אבל הייתי מנסה בזמן נוח לדבר איתו על זה

ככה הוא מרגיש בול.

אני חושבת שבעיקר בגלל זה הוא הלך לטיפול מלכתחילה (פעם ראשונה מעצמו פעם השנייה כי אני אמרתי לו שיחזור כי הוא לא במצב טוב וכדאי לו) אבל שוב הבסיס הזה שהוא הלך - שהוא מרגיש שהוא כלומניק ושהוא לא עושה כלום ומה שהוא הכי טוב בו בחיים זה לא לעשות כלום ולא יצא ממנו כלום עדיים אותו דבר כאילו וזה מדאיג ודי שתעוף ממנו החומה הזאת!!! הוא כאילו יודע שצתריך לעשות ומה צריך הוא יודע הכל אבל אומר שמשהו פשוט חוסםםם אותו מלעשות!!! שהוא רק צורך ולא עושה. לא עושה לא עושה ואם כן מצליח לעשות אז אחרי קצת זמן נגמר לו והוא פורש ולא מחזיק בשום תחום ולא טוב בשום תחום ולא תורם בשום תחום והוא לא טוב בשום תחום

את כל מה שכתבת אני עושה בלי הפסקה גם לתת אמתפיה וגם לא להסכים איתו ולעודד ולהנוכיח לו בכל משו קטן שהוא טוב ולהראות לו את זה!! והוא יודע שכולם לא נולדו ככה אבל אומר שהם פשוט עושים והוא חסום ולא מצליח לעשות וגם כשכן לא נשאר בזה ומשהו בו דפוק ותמיד ישאר דפוק וזהו!!

אני חושבת שאם יקבע עיתים לתורה

הוא יהיה מאושר

חיבוק ענק! 

ה' שפתי תפתח

יקרה ❤,

חיבוק גדול-גדול-גדול!!!

זאת התמודדות מטורפת!!!

לראות את בעלך משתנה לך ככה.

להתגעגע למה שהיה.

לדאוג לו - לחצי השני והאהוב שלך.

להרגיש פחד לגבי העתיד.

לתהות כמה זמן זה ייקח.

לגייס סבלנות אינסופית ולהיות לעזר.

להרגיש את כל עומס האחריות של כל מה שקשור לבית ולילידים עלייך.

לדעת שגם כשהוא נוכח ועוזר, זה דבר הפכפך שיכול להשתנות אם מצב הרוח שלו שוב יירד.

לפחד שהוא חלילה לא יחזור לעצמו.

לחשוב כל מיני מחשבות של מה זה אומר לגבי כל התכניות והחלומות שהיו לכם...

להרגיש שבאמת שנגמרו הכוחות כולם ואי אפשר יותר - אבל אין את הפריוולגיה לנוח.

כי ההחלמה שלו תלוייה גם בך, בצורה כזאת או אחרת. כי הבית תלוי בך. כי הילדים תלויים בך.

ובנוסף לכל זה (ואולי לעוד כמה דברים שלא ציינתי כאן) - יש את הבדידות.

הבדידות הזאת קשה ואכזרית.

הדיכאון מבודד מהסביבה (כי מורכב לשתף אחרים)

והוא גם הופך את בני הזוג לרחוקים אחד מהשנייה ולבודדים בתוך הנישואין.

זה כל-כך, כל-כך קשה...

ואת, את שכואבת ומבוהלת כל-כך,

את שגיבורה כל-כך בהתמודדות היומיומית הענקית הזאת,

את זקוקה לבעלך האהוב,

זה שידע כל-כך לתמוך בך בעבר.

את זקוקה כל-כך

לנוכחות שלו,

למילים המרגיעות שלו,

לזרועות הגבריות שלו...

והוא - הוא לא מסוגל להעניק לך את זה.

כמה זה שובר ומרסק לשמוע שבן הזוג לא מסוגל להיות כאן בשבילנו.

זאת כאילו הפרת חוזה כל-כך גדולה של כל מהות הנישואין!

ובמקרה שלכם, כשאת תומכת בו כל-כך הרבה, זאת גם סוג של סתירה בפנים.

איך את נותנת לו את כל כולך, וזה מה שיש לו לתת לך בחזרה...

כמה מאכזב, פוגע וכואב.

וכמה בדידות.

שולחת לך שוב חיבוק ענק-ענק!!!

מישהי במצבך בטח זקוקה לחיבוק...

מה את יכולה לעשות בתוך כל החושך הזה?

משתפת אותך בכיוונים שעלו לי...

1. להמשיך לנסות להבין. 

כי ההבנה קצת מרככת את תחושת הכאב... להבין שדיכאון באמת יכול לגרום לבן אדם לא להיות מסוגל לעשות את הדבר האלמנטרי הזה - לתמוך בבת הזוג כשהיא באה לבקש חיבוק, נחמה או הרגעה. אני הייתי בצד השני של המתרס, ואשתף אותך במבוכה רבה שהמשפט שבעלך אמר לך הוא משפט שאמרתי גם לבעלי היקר, ויותר מפעם אחת. דיכאון זה דבר נורא שמצליח לנכר אותנו גם מהאהובים שלנו ביותר. פעם כתבתי שהתחושה בדיכאון הזכירה לי את מה שכתוב על מכת החושך במצרים. שזה היה חושך סמיך, שלא נתן לאיש לזוז או לנוע. זה באמת ככה. בלב / בראש, אנחנו רוצים להיות אנשים טובים, אנשים אוהבים, אנשים אכפתיים. אנחנו משוועים להיות מסוגלים לפעול בצורה תקינה, לחיות, לאהוב. אבל יש איזה כוח רע, חשוך וסמיך, שמונע מאיתנו להרגיש את הרגשות הכי בסיסיים וקל וחומר להיות מסוגלים להגיב בצורה אנושית, משפחתית, זוגית. זה כאילו להיות בתוך כלא, כשאתה הכלא של עצמך. אתה כל-כך רוצה לצאת לחופשי, אבל אתה אסיר וסורגים עבים מפרידים בינך לבין החיים. בינך לבין בן זוגך.

2. להאמין שהוא ייצא מזה, שאתם תצאו מזה.

זאת אחת הנקודות הכי קשות אבל אני לא רואה אופציה אחרת. זה או להאמין או ליפול לייאוש. אז עדיף להאמין. בשבילו, בשבילך, בשביל הילדים שלכם... תאמיני קודם כל שזה לא סתם. הניסיון הענק שנחת עליכם לא נחת עליכם סתם או במקרה. הוא נבחר עבורכם בפינצטה א-לוקית. למה? אנחנו לא יודעים. אבל אפשר להאמין. אפשר להאמין שזה כי בצורה כזאת, דרך המסלול המיוחד הזה, גם את וגם בעלך תוכלו להגשים את ייעודכם בעולם הזה בצורה המדויקת והטובה ביותר. כדאי להאמין שיש לזה תכלית. אפשר להאמין בכוח הצמיחה מתוך קושי ומשברים. אפשר לקרוא על זה, לצפות בסרטונים מחזקים, לשמוע עדויות. גם של אנשים שעברו משבר נפשי וקמו מזה. ובאופן כללי של אנשים שהתמודדו עם ניסיונות וצמחו מהם מאד. אפשר להאמין שהיום אתם בחושך גדול, אבל מחר בעזרת ה' תהיו אלה שיעזרו לאחרים להתמודד עם דברים דומים. תאמיני, תאמיני, תאמיני. תבכי את כל מה שאת צריכה. מותר להישבר. זה נחוץ לפעמים. זה משחרר איכשהו. אבל במקביל, בתוך ומתוך השבר - תשמיכי להאמין. זה אחד הדברים הגדולים ביותר שאת יכולה לעשות בשביל עצמך, אבל גם בשביל האיש היקר שלך. כי כשאנחנו מאימינים באנשים, הם מגיבים לזה ומסוגלים פתאום קצת יותר להאמין בעצמם ובחיים.

3. להיעזר בעצמך.

כמו שכבר כתבו לך לפניי בחכמה גדולה.

- זה יכול להיות כתובת טיפולית לעצמך. מקום לפרוק את כל הקושי והמתח שאת חווה. לקבל זווית והדרכה מקצועית על הדברים. לדעת שמישהי מלווה אותך בכל התהליך הכל-כך לא פשוט הזה. זה יכול להיות בפגישות פרונטליות או בפגישות זום.

- זה יכול להיות קבוצת תמיכה. שמעתי לדוגמה דברים טובים על עמותת 'מילם', שמארגנת דברים כאלה.

- זה יכול להיות על-ידי שיתוף אנשים מהסביבה שלך / שלכם. קרובי משפחה, חברות... לנו היה הסכם כזה שכל אחד סומך על השני שהוא יכול לשתף אנשים אחרים בדברים שנוגעים בשנינו. התנאי היה שזה צריך להיות אדם שאנחנו מניחים שהוא מקובל על שנינו. סיכמנו שאנחנו לא מספרים לשני כשמשתפים מישהו אחר, למי סיפרנו ומה סיפרנו בדיוק, כדי למנוע תחושת מבוכה של בן הזוג מול אותם האנשים ששיתפנו. בכל אופן שיתוף של אנשים קרובים יכול להשיג שתי מטרות. (1) זה מאפשר להוציא מהלב וזאת יכולה להיות הקלה עצומה. (2) זה מאפשר לאחים לעזור לנו. אם אחותך / חברה שלך תדע מה את עוברת, סיכוי טוב שהיא תרצה לעשות דברים כדי להקל עלייך. לקחת את הילדים יום אחד כדי שתוכלי לקבל הפסקה. להוציא אותך לבית קפה כדי שתוכלי להתאוורר וכו'. אם ההורים שלך ידעו, אולי הם יוכלו לעזור עם מימון חלק מהטיפולים וכו'.

- זה יכול להיות על-ידי תחביבים ודברים שעושים לך טוב וממלאים אותך. על-ידי זה שאת לוקחת זמנים קבועים לעצמך.

- זה יכול להיות על-ידי מיקור חוץ של כל מיני דברים שמכבידים עלייך בתקופה שאת צריכה כמה שיותר כוחות ומשאבים. מנקה, אוכל קנוי וכו'.

4. לנסות להמשיך לשקף לבעלך את מצבך.

אני יודעת שעשית את זה כשהערת אותו ושזאת לא הייתה חוויה יותר מדי מוצלחת. אבל לפי דעתי פעלת נכון. היית אמתית. היית בתקשורת איתו. היית כנה. פנית אליו כאילו הוא כן מסוגל להכיל אותך ולהיות כאן בשבילך. כאילו הוא כן בריא ומסוגל לתפקד. הפעם זה לא עבד. אבל אולי בפעם אחרת זה כן יעבוד ואת תוכלי לקבל את מה שאת זקוקה לו. ולא רק זה - אולי לפגוש במה שעובר *עלייך* גם יעזור לו לצאת קצת מעצמו (בדיכאון אנחנו שרויים בתוך הכאב של עצמינו) ולפרוץ את חומת הניכור הנוראית הזאת. אולי כן ואולי לא. אבל בעיניי שווה להמשיך לנסות. בשבילך, כדי שלא תתרגלי לשתוק ולשמור את הכל בפנים. בשביל הזוגיות שלכם. כי קשר שבו צד אחד נמחק לחלוטין, זה קשר שלא ממש חי. ואולי גם בשבילו.

5. תפילות / צדקה / קבלה של משהו קטן אחד...

מאמינה בזה מאד מאד...

שולחת לך המון כוחות והמון מחשבות טובות!!! שה' ישלח לבעלך רפואה שלמה והחלמה מהירה ושתזכו לגלות בדיעבד כמה התחזקתם וגדלתם מההתמודדות הקשה הזאת. ושתזכו לבניין עדי עד עד 120, מתוך שמחה אמתית, בריאות וטוב גלוי!!! ❤

ה' שפתי תפתח

יקרה,

תודה שכתבת את הדברים, זה משמח מאד לדעת שהדברים עזרו, גם אם זה כמובן לא פותר הכל. ברוך ה'. הלוואי וכל התגובות שאת מקבלת כאן פועלות את פעולתן ואת מרגישה עם קצת יותר אופק וקצת יותר כוחות בזכות השרשור הזה ❤

לגבי השאלה - האם זה דיכאון באמת? זאת שאלה טובה ואני לא יודעת... ההודעות הראשונות שלך מאד הזכירו לי דיכאון אבל הדברים שכתבת אתמול בערב ציירו תמונה יותר מתונה. אולי זה דיכאון קל. אולי זה סתם איזשהו משבר נפשי. אנחנו בפורום לא נוכל לאבחן, גם כי אין לנו הכשרה מקצועית לזה (לרובנו לפחות) וגם כי אי אפשר לאבחן על פי הודעות בפורום. צריך להכיר את המקרה הרבה יותר לעומק.

מה גם שמורכבויות נפשיות זה לא בדיוק כמו מחלה גופנית, שהתסמינים שלה בדרך כלל ברורים. כשיש גידול חס ושלום, עושים ביופציה ויודעים בצורה ברורה אם יש כאן ממצא סרטני או לא. לגבי דכאונות, חרדות ושאר בעיות מהתחום הנפשי, זה הרבה יותר מורכב וחמקמק. כמובן שיש פעמים שהדיכאון ברור ומובהק ושאין שאלה בכלל. אבל יש גם כל מיני מצבי ביניים שנעים איפשהו בין משבר לבין דיכאון. 

אפשר שבעלך ישאל את המטפלת האם יכול להיות שיש כאן דיכאון. ואפשר גם להניח לשאלה הזאת ולהגיד לעצמיכם שאם המטפלת שלו לא קוראת לזה ככה ואתם בסך הכל סומכים ומרוצים מהטיפול הזה, אז אולי אפשר פשוט להישאר עם ההגדרה שאת כתבת של ''דאון''. (מסכימה עם כל מי שכתבה שטיפול יכול לקחת הרבה מאד זמן כי יש כאן תהליכים עדינים ומורכבים שהנפש צריכה לעבור, בקצב שלה. כל עוד בעלך מרוצה, לעניות דעתי זה סימן שהוא בידיים טובות).

יותר מזה, אני לא בטוחה עד כמה ההגדרה המדויקת של מה שעובר עליו (כן דיכאון, לא דיכאון) היא זאת שצריכה לקבוע. מצד אחד, זה נכון שלשמוע מגורם מוסמך שמדובר בדיכאון יכול להועיל בכך שזה ייתן איזושהי כותרת 'ברורה' לסיפור שלכם. הגדרה רפואית-מדעית כן יכולה לעזור להסתכל על הדברים עם יותר קבלה כי נותן איזושהי גושפנקה רשמית למצבו. אבל באמת-באמת, זה לא כזה משנה מה יש לו בדיוק. מה שמשנה זה שהוא נמצא בתוך קושי משמעותי, שמפריע לו לחיות בצורה טובה, להרגיש טוב עם עצמו וממלא גם להיות כאן בשבילך. זה הנתון. הוא נמצא בתוך קושי. הוא עובר איזשהו משבר. הוא חווה איזושהי מצוקה. הקושי הזה אמיתי ומוחשי, בין אם זה נכנס להגדרה של דיכאון ובין אם לא. אלה הקלפים שלכם כרגע, ועם הקלפים האלה אתם צריכים להמשיך במסע שלכם בצורה הכי טובה שאתם יכולים, עד שהדברים בעזרת ה' יתבהרו, ישתפרו ויתהפכו לטובה.

לגבי ההרגשות של בעלך על כמה הוא לא מוצלח וכו'. נשמע לא קל בכלל לחיות ככה. נשמע שיש לו עבודה שלמה לעשות עם עצמו כדי שהוא ילמד להאמין בכל הטוב שבו, ולהאמין שהוא ראוי, שהוא חשוב, שחייו משמעותיים ושהוא נמצא בעולם הזה כי יש לו מה לתרום כאן. התחושות שלו לא פשוטות. מאידך בעיניי הן מצביעות על איזשהו חיפוש אחרי האמת והייעוד שלו בעולם. נשמע לי מבין השורות שיש כאן איזושהי שאלה קיומית, שהוא מחפש את המקום הנכון בשבילו להגשים את עצמו, להשפיע את ההשפעה היחודית שלו בעולם הזה. אז זה מגיע בצורת משבר וזה כבד וכואב מאד. אבל אני מאמינה שבסופו של דבר הוא ימצא, ושייצא מכל זה המון אור וטוב לכם ולעולם. בינתיים צריך הרבה מאד סבלנות ואמונה. זה קצת כמו שלב הבחילות בהריון. זה לא נעים, זה משבית, זה קשה. אבל מכל זה יוצא אדם, עולם ומלואו ממש... 

לגבי לנסות להמשיך לשקף לבעלך את הצרכים שלך - אני ממש מבינה אותך ואת התהיות שאת מעלה. גם אני קצת התלבטתי כשכתבתי. אני חושבת שהתשובה קצת במה ש@בת 30 החכמה כתבה. להסתכל במיקרו. להסתכל על כל מקרה לגופו, בלי לצאת להכללות גורפות. עכשיו הוא לא מסוגל להיות כאן בשבילי. אבל שלשום הוא כן היה. אבל אולי מחר בבוקר הוא כן יהיה.

תזכרי גם שאין שום דבר שהוא בלתי הפיך. את לא צריכה לפחד מטעויות. 'מקסימום' שוב תחווי דחייה, קל לכתוב. בפועל לחוות דחייה זה דבר קשה מאד מאד!!! אבל אם אנחנו רוצים זוגיות חיה, אנחנו חייבים להסכים לקחת סיכונים. מה גם שלהבליג יותר מדי ולהמחק בסופו של דבר, זה סיכון לא פחות גדול. בעיניי זה אפילו סיכון יותר גדול. כי כשאת בוחרת להביא את עצמך, להתבטא, לשתף אותו, לחשוף גם את המקומות החלשים והפגיעים שלך, זה נכון שאת מסתכנת באי-העינות / בדחייה - אבל מאידך את גם מאפשרת אפשרות שכן תקבלי את מה שאת צריכה. כי אולי בפעם הבאה הוא כן יהיה מסוגל לראות אותך ולהעניק לך. ובנוסף את גם פותחת לו פתח לפגוש את המקומות הבריאים והחזקים שלו, המקומות שכן מסוגלים להעניק ולעזור. אז אולי זה לא יעבוד, אבל אם זה כן יעבוד יש *סיכוי* שתצאו מזה מורווחים מאד. בעוד שכשאת שותקת ושומרת לעצמך, *יש רק סיכון*, בלי אפשרות להרוויח. לא תהיה דחייה, זה נכון, אבל גם לא יהיה קשר אמיתי... 

עוד משהו - אפשר שוב לפנות אליו כשאת בשעת משבר. זה לגיטימי ממש ואולי בפעם הבאה זה כן יעבוד הרבה יותר טוב. ואפשר גם לא לשחזר בדיוק את הניסיון של שלשום בלילה. אפשר לנסות בדרכים אחרות. על-ידי מכתב. על-ידי שיחה בבית קפה. או יציאה לטיול שניכם, בטבע, לים, בכל מקום כזה שפותח קצת את הלב. אפשר לנסות על-ידי הודעה כתובה או קולית לפלאפון. אפשר לנסות לנתב דיבור כזה לזמן שהוא מרגיש קצת יותר חזק ומסוגל לנהל שיחה בצורה טובה יותר. אפשר לנסות לפנות אליו כשאת מרגישה אסופה יותר. לדבר מהלב, אבל כשאת נמצאת במקום קצת יותר חזק. יכול להיות שזה יעזור לו יותר לשתף פעולה. 

ויכול להיות שיעוץ או טיפול זוגי יוכל לעזור לכם במקומות האלה. בזמן שאני הייתי בדיכאון הרגשנו צורך לפנות גם לטיפול זוגי וזה עזר מאד-מאד. 

רציתי לכתוב לך עוד משהו, לגבי ההנחה שבעל ואשה צריכים לתמוך אחד בשני ושזה דבר בסיסי ביותר. באופן אישי אני חוויתי מציאות של חוסר תמיכה מצד בעלי מהצד השני. כשחליתי בדיכאון, בעלי תמך בי כמו שאין דברים כאלה. באמת שאין לי מילים לתאר את כל מה שהוא עשה בשבילי. עד ש... עד שבאיזשהו שלב, אחרי הרבה-הרבה מאד זמן, הוא הגיע לאיזושהי נקודה שהוא הרגיש שהוא לא מסוגל יותר. חוויתי את זה כבגידה איומה. בעל ואשה אמורים להיות ביחד באש ובמים, בבריאות כמו בעת מחלה! לא ככה? אז מה, עכשיו שיש ניסיון וקושי אתה כבר לא יכול להיות איתי? חשתי עלבון, פחד, בלבול וחוסר ביטחון, כעס - ורגשות יותר קשים מאלה אפילו.

בנקודה הזאת הטיפול הזוגי דווקא מאד עזר לי. באיזשהו שלב הבנתי שזה שבני זוג תוכמים אחד בשני, זה דבר מהמם באמת. אבל בסופו של דבר, בסוף-בסוף, כל אחד אחראי על עצמו. אפשר וראוי לבקש תמיכה. סיכוי טוב שגם נקבל אותה. אבל זה לא מובטח לנו. ואם בעלי לא יכול לתמוך בי, התפקיד שלי זה לתמוך בעצמי ו/או לחפש מקורות תמיכה במקומות אחרים. התקפיד שלי זה לדאוג שאקבל את התמיכה לה אני זקוקה (אצל המטפלת שלי, אצל המשפחה שלי, אצל החברות שלי, בקבוצת תמיכה, בפורום וכו'). בעלי יכול לתמוך בי אם הוא מסוגל וחפץ בזה, אבל בסופו של דבר, זה לא התפקיד שלו. 

כמו שבעצם, את יכולה לתמוך בבעלך, וזה ראוי וטוב ומבורך. אבל בסופו של דבר, הוא זה שאחראי על הנפש שלו, על הבריאות שלו, על ההחלמה שלו. לא את.

זה סוויץ' רציני והוא לא קל לעיכול. זה סותר את התמונה הרומנטית שיש לכולנו בראש של בני זוג שהם כאן אחד למען השני ויהיה מה. זה מנפץ איזשהו חלום יקר ממש. אבל אני מרגישה שלעשות את הסוויץ' הזה הוביל אותנו למקום הרבה יותר בריא ואמתי. זה שמר על בעלי מלהתרסק גם הוא (הוא היה מאד קרוב). וזה החזיר לי 'צלם אנוש' בסופו של דבר. כי זה הכריח אותי למצוא את המשאבים האלה בתוך תוכי. זה הכריח אותי לעבוד עוד קצת (כשכבר הרגשתי שאני במקסימום שלי) ולגלות שיש בי את הכוחות ואת היכולת לבנות את עצמי.

היום אנחנו תומכים הרבה אחד בשני. זה לגמרי חלק מהחיים. זה לגמרי חלק מהיופי המדהים של הנישואין, שיש לנו פרטנר, חבר אמת. אבל אנחנו מצליחים הרבה יותר להיות בקבלה כשמסיבה כזאת או אחרת אחד מאיתנו לא יכול לתמוך בשני. או כשהוא כן מנסה לעזור, אבל זה לא מספיק לנו ובפועל לא משיג את המטרה. אנחנו מבינים שהשני הגיע לגבולות של עצמו ושזה פשוט לא מתאפשר לו. אנחנו מבינים שאת העזרה שאנחנו זקוקים, עלינו לחפש בעוד מקומות, ואנחנו עושים את זה. אנחנו מבינים יותר שאנחנו חיים בעולם שהוא יותר גדול מרק התא הזוגי שלנו. שלא כל התשובות והעזרה נמצאים בתוך הזוגיות, ושלפעמים צריך לחפש גם מחוצה לה. ושזה בסדר. שזה לא אומר שום דבר על האהבה שיש בינינו, על הנאמנות שיש בינינו, על המחוייבות של כל אחד כלפי השני ועל כל העבודה הרבה והמדהימה שעשינו ביחד עד עכשיו. זה רק אומר שאנחנו בני אדם, ושבתור כאלה, אנחנו מוגבלים ולא יכולים לשמש מקור תמיכה בלעדי לשני, כמו שהוא לא יכול לשמש מקור תמיכה בלבעדי עבורנו. וברוך ה' שהעולם גדול באמת, ושיש משפחה, חברים, אנשי מקצוע, פורום ועוד כל מיני אפשרויות נוספות. ברוך ה' שגם כשבן הזוג לא הכתובת, אנחנו לא באמת לבד.

מקווה שזה עוזר 🙏🏼🙏🏼🙏🏼🙏🏼🙏🏼

שולחת לך עוד מנה של כוחות, תמיכה ומחשבות טובות 💙

את עזרת לי תודה!!!!!!

אני קוראת אותך ועולה לי דמות של אישה כ"כ עוצמתית,

כ"כ חזקה

כ"כ אוהבת את בעלה,

גם בתוך כל המצוקה שתיארת - את זוכרת לכתוב עד כמה את אוהבת את בעלך,

עד כמה את לא מוכנה לוותר על הזוגיות הזו

עד כמה את רק רוצה שיהיה לו טוב, שיהיה לכם טוב.

יש ביניכם משהו כה חזק ועוצמתי,

ונכון שבעבר בתוך הקשר זכית גם לחוות תמיכה שלמה מבעלך,

אך כעת הוא כבר תקופה ארוכה במצב שהוא לא מסוגל להעניק לך את אותה התמיכה.

ואת, מנסה בכל כוחך לקבל את המציאות החדשה

אבל קשה

קשה כל כך

ומכאיב

ומכעיס

ומבלבל

לקחת את המשענת החזקה שהייתה עבורך, ואת כל מה שזה סימל עבורך זה כואב וקשה מדי!

ולא סתם כתבת שבשעה ש*את* עצמך היית במצוקה והתפרקת - אז היה הקושי הכי גדול אל מול המצב הכואב הזה.

בעצם נוצר כאן מצב שבו גם לך וגם לבעלך היה קשה בו זמנית.

וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!

זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!

זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!

זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!

אפילו לעצמכם אין יכולת  לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.

אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*

הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.

במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.

לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.

להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.

בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.

כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...

אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר

מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת.

דבר נוסף שעלה לי מהודעתך היא שאתם כרגע *בדרך עצמה*

אומנם לא סיימתם את "המסלול" הזה ששמו "ההתמודדות החדשה הזו עם המצב של בעלך"

אבל אתם בדרך!

ואת יודעת מה יקרה?

נשמע ***שגם בדרך עצמה יש לכם כל כך הרבה חוזקות ועוצמות יחד!!!***

תראי יקרה את כל מה שכתבת

כתבת שאת אוהבת את בעלך *מאוד* (גם עכשיו!)

כתבת שאת לא רוצה זוגיות אחרת (למרות הכל!)

כתבת שדיברתם ואתם מדברים על הדברים ובעלך *משתף* אותך בכאבים הכי עמוקים שלו - יש כאן חיבור מדהים! שיתוף מדהים"! מדהים!

כתבת שאת והוא בכנות שלמה

מנסים כל הזמן

גם אם נולפים, קמים, מנסים, מבררים, שואלים.

כל האוצרות הללו

ובעיקר האהבה הגדולה שלכם אחד לשנייה - הם מתנות יקרות ערך עבורכם גם בדרך עצמה!

כתבו לך דברי חוכמה נשים חכמות ומדהימות, ואני מצרפת לכל מילה ומילה ממה שכולן כתבו מעליי,

בהחלט במצבים כאלה אפשר וצריך למצוא *עוד מעגלי תמיכה*

זה לא גורע מכל הטוב שיש לכם חלילה, זה בנוסף! לא במקום!

לפרוק לחברה, לאמא, לפסיכולוגית, לאחות, כאן בפורום, בקבוצות תמיכה מיועדות - כל אלו יכולים להעניק לך הקלה שאת כה זקוקה לה. אל תהיי עם זה לבד!

את אף פעם לא לבד!

גם כאשר בעלך לא מסוגל לתת לך את התמיכה או החיבוק שביקשת - הוא איתך! הוא רוצה שיהיה לך טוב גם אם המחלה כרגע מונעת ממנו להצליח להעניק לך מה שאת זקוקה לו (לא כי הוא לא רוצה כאמור, אלא כי הוא לא יכול!)

אבל הוא כן איתך בזה!

כתבת גם שהוא שומר על הילדים כשצריך למשל,

אני בטוחה שאם תנסי רגע לחשוב - מה הוא *כן* מעניק לך, אפילו במציאות הקשה שעוברת עליו עכשיו?

מה את כן מקבלת ממנו?

מה את עוד אוהבת בו?

תתחזקי יקרה בדברים הללו,

ובכל העוצמות שכן יש לך, יש לכם, יש לו

וב"ה אתם תצעדו כמו גדולים ותעברו גם את הדרך הזו!!!

בטח שזה יעבור יקרה!

אני מבינה כ"כ את הפחד ש"אולי זה לעולם לא יגמר", אבל זה רק הפחד שמדבר, 

הקב"ה גדול וכל יכול!

בעלך ב"ה בטיפול אצל מומחים

יש לו אותך

יש לכם אחד את השנייה -

הדברים ישתנו!

גם אם יקח עוד קצת זמן, הוא יצא מזה ב"ה!

אל תפסיקי להאמין!

גם בעצמך - שאת אלופת עולם

שאת תצליחי

שמה שיש ביניכם גדול הרבה יותר 

שאתם תצליחו להתמודד עם הכל

וכמובן - להיעזר להיעזר להיעזר. בכל דבר ובכל תחום שאפשר.

אם זה בשמירה על הילדים,

בקניית אוכל מוכן,

במנקה,

בפינוקים,

יציאות התאווררות,

פריקה ועזרה

תמיכה מקצועית

עזרה כלכלית

כל דבר שיכול להקל מעלייך - תקחי אותו בשתי ידיים בלי "לא נעים", זה הכי נעים שיש!

ומצטרפת בחום גם להמלצה להגיע יחד איתו למטפל ולשאול מה התפקיד שלך בתוך כך,

מה את יכולה לעשות או לעזור,

ומה את לא יכולה ולא כדאי

ממש לבדוק יחד עם הגורם המוסמך המקצועי את גבולות הגזרה של בת הזוג במצב כזה.

זה יכול להקל על שניכם מאוד

חיבוק ענק יקרה!

הכל יסתדר לטובה ב"ה

אתם תצאו מזה מחוזקים 

תמשיכו לאהוב אחד את השנייה כ"כ

לשתף ולנסות יחד

גם אם ליפול לפעמים יחד -

גם לדעת לקום יחד.

אתם מדהימים!

את מדהימה!

ב"הצלחה רבה רבה יקרה ❤

זה עוזר לי!!!!

כשכתבת שהוא יזכור לי שהייתי לצידו זה עשה לי בכי כי הוא אמר לי באותו בוקר שהערתי אותו שזה הפתיע אותו והוא לא מבין איך ציפיתי ממנו וגם כעסתי עליו שלא מילא בדיוק את הציפייה והוא היה מופתע ומבולבול אז אולי הוא לא יחשוב עליי את זה למרות כל הפעמים שכן הייתי? אולי הוא יפחד ממני ויחשוב שאני רעה בעצם כי עובדה ככה הגבתי לו והוא יפחד מהתגובה שלי וגם לא יחשוב שאני מאמינה בו וכל מה שכתבת?

לשמוע כל מה שיש לכן להגיד כי אתן חכמות ועוזרות לי ואני צריכה את זה כ"כ

כל מילה שתכתבו תעזור לי אני לומדת וקוראת והלוואי שזה יעזור לנו

לפותחת היקרה,

אני קוראת אותך ושומעת את הכאב העצום שאת נמצאית בו,

את חוסר האונים,

את הפחד,

את הקושי העצום.

שולחת לך עוד חיבוק גדול גדול וחזק חזק.

כמו שכתבו לך בחוכמה, זה אכן תהליך ודרושה בו סבלנות רבה, כמה שזה קשה.

הלוואי שתמצאי עוד מקורות תמיכה שיחזקו אותך ברגעי קושי,

לפתוח זאת מול המטפל שלו, אולי להגיע יחד לכמה פגישות?

למצוא עוד כתובת עבורך, בין אם מקצועית, בין אם חברית, בין אם גם וגם,

לנסות בכל זאת לפנות שוב למטפל שלו ולומר לו את המצב, אם הוא נמצא במקום שהוא מרוצה ממנו - לפתוח זאת מול הגורם המקצועי יכול לעזור מאוד, הם יכולים לעבוד בדיוק על הדברים הללו שמפריעים,

וכתבת שהוא גם לוקח כדורים - אולי שווה שוב להתייעץ עם הפיסיכאטר ולברר שאכן המינון והכדורים מתאימים למצב? לספר לו על כל מה שהוא מרגיש...

ב"ה שבעלך כן נמצא בליווי, וכתבת שהוא מרוצה ממנו, אז יש את הגב והעטיפה המקצועית ב"ה! זה הרבה מאוד! ולאט לאט הדברים יסתדרו ויתבהרו ב"ה!

תמשיכי להאמין

תמשיכי לרצות

הקב"ה רואה ושומע הכל הכל!

וקראתי עכשיו מה שכתבה לך @קמה ש. המדהימה - מצטרפת לכל מילת חוכמה שלה!

המון המון בהצלחה יקרה!

נסו לעבור כל יום בפני עצמו

להתמלא ממה שכן אפשר

לזנוח כרגע את כל מה שלא דחוף

לבקש מהקב"ה 

לפרוק עוד כאן אם זה עוזר לך

ולזכור שאת אישה מדהימה ומעוררת השראה שמתמודדת כרגע עם קושי גדול, אבל גם עם המון אהבה, המון כוחות והמון תקווה ואמונה

בשורות טובות במהרה,

ישועה שלמה שלמה בגלוי ובחסד ❤🙏❤

בס''ד

חיבוק גדול...

כן, זה ממש כמו שאת כותבת. ממש ממש קשה.

זה כאילו משהו אחר שמשתלט עליו...

זה חוסר אונים כל-כך גדול!!! לו ולך!

אויש 😔 , כואב לקרוא אותך.

צריך לנסות לגייס כמה שיותר סבלנות.

זה תהליך שלם שהוא צריך לעבור.

וכמו כל תהליך, זה לא קו ישר, אלא זה רצף של עליות וירידות.

יום אחד הוא מתקדם וכביכול חוזר לעצמו, ולמחרת הוא שוב שם, בלי מצב רוח בכלל.

כמ תינוק שצועד שני צעדים קדימה, ואז נופל. ואז קם שוב, ושוב נופל וכו'. עד שבסוף הוא מצליח!

זה יקרה בסוף! בסוף הוא יצליח לצאת מזה, ובעזרת ה' תגלו שיצאתם ברכוש גדול ממש!

צריך לנסות לגייס אמונה שמהמסלול הזה תצאו גדולים יותר בע''ה.

שזה לא קורה סתם, שיש תכלית לכל הניסיון הזה, והתכלית הזאת טובה!

שהקב''ה אוהב אתכם, כי אתם הילדים שלו.

שהוא אוהב את בעלך ומאמין בו, ואוהב אותך ומאמין בך.

שאמנם נסתרות דרכיו ועכשיו כואב וחשוך ומייאש, אבל ה' לא עזב אתכם.

צריך לנסות לגייס כמה שיותר אמון.

בבעלך. בעצמך. בחוזקות שלכם.

בזוגיות שלכם. בכל מה שאתם בונים.

ביכולות שלכם לעבור את זה בסופו של דבר.

ובינתיים, תמשיכי להקיף את עצמך באנשים שיוכלו לתמוך בך.

זה כל-כך חשוב ונצרך! את עוברת ניסיון ממש לא פשוט, את צריכה עזרה ותמיכה ממי שיכול להעניק לך.

תמשיכי לכתוב כאן אם זה עושה לך טוב, ותחפשי גם בעולם האמתי דמויות שיכולות להיות כאן בשבילך. זה ממש חשוב.

בעלך זקוק לך בריאה וחזקה כמה שניתן. ילדייך זקוקים לך. ואת זקוקה לעצמך...

אני בטוחה שהתחנונים שלך לא חוזרים ריקם מלפני ריבונו של עולם!

אני בטוחה שהוא אוסף את כולם, כל דמעה, כל אנחה, כל תפילה!

אני בטוחה שהם משפיעים ומקרבים את הגאולה הפרטית שלכם!

אני ממש מאמינה שמכל זה יכול לצאת הרבה מאד טוב בסופו של דבר.

אני מעודדת ומחזקת אותך, הטוב עוד יחזור, גדול ומאיר לאין שיעור בע''ה 🙏🏼

💕💕💕💕💕

גם אם בלידה נראה שיצא הכל, יכול להיות שנשארו שאריות שגורמות לדימומים.

נבדקת אחרי הלידה?

מכירה אישה שיש לה דימומים וכתמים בתקופת ההנקה )קבוע( לא יודעת את ההסבר במדויק אבל בעצם בהנקה רירית הרחם לא מתעבה תקופה ממושכת וכנראה שאצלה הרירית ככ דקה שיוצר כתמים.

מטפלת בזה ברפואה אלטרנטיבית אבל זה לא עוזר 100%

גם כדי לבדוק שאין שאריות ברחם

וגם אם הרחם נקיה - שתבדוק ממה זה - מה מצב רירית הרחם, מה המצב ההורמונלי ואם יש לה עוד רעיונות ממה זה יכול להיות.

גם אם אין לזה משמעות רפואית, דימום לא מוסבר במשך 3 חודשים אחרי הלידה, זה בהחלט מצריך יחס ופתרון רפואי היות שזה מפריע.

שאריות שליה.

חשוב ללכת שוב לאולטרה סאונד ואם לא רואים מספיק טוב אז להיסטרוסקופיה

איך היה בהנקות הקודמות?

בפרט אם זה קורה לאחרכ שאתם ביחד...ולפני לא היה.
אם היא מוצאת פצע- אתם מותרים וזה מקל עלייך,כי אז יודעים שיש לך פצע בצוואר הרחם וזה מקור הדימום.
אם אין פצע- זה אוסר אתכם, (כמובן היא גם מתקשרת לרב ומסבירה והוא אומר את דעתו ההלכתית) וכדאי ללכת לרופאה כי יאז מקור הדימום הוא מהרחם, או הורמונאלי מהנקה...

תשאלי קודם כל את מכון פועה תתקשרי אליהם

הם טובים ומקצועיים.

דבר שני

יש לפעמים הפרשות דמיות בהנקה

צריך להיות כל הזמן עם תחתון שחור

אפשר לשים תחתונית שחורה

ולא להסתכל בניגוב

ראיתי גם שיש נייר לניגוב שחור ואז זה גם מגניב כי את לא רואה את.ההפרשות האלו

דבר נוסף כמו שאמרו ממש תבקשי אולטרסאונד לראות שהכל נקי בבטן

בעייני כלום.

או שמביאים משהו מכולם ואז אפשר לפנק במשהו קטן או ארוחת בוקר נחמדה וצנועה.

או כלום.

הכוונות טובות. אני בטוחה. אבל זה יוצר מתח במודע או שלא במודע מול הורים אחרים ומול הצוות שאחרי דברים כאלה הם סוג של משוחדות...

אם לילדים טוב, תפרגני להם בהודעות. תכתבי מכתב להנהלה/למפקחת. הרבה הרבה יותר משמעותי מעוד כוס עם שוקולד. 

אני כבר מאבדת את הראש

האנשים סביבי לא ככ עשירים ולמרות זאת התפיסה שגננות ומורות חייבות לקבל כל הזמן מתנות.

גם כשזה מטפלת פרטית שאני משלמת לה טבין ותקילין כל חודש.

כל ראש חודש יש מתנות בגן, א. בוקר/שוקולדים וכו.

טו בשבט חנוכה ראש השנה תחילת שנה חזרה לשגרה.. בפורים יש משלוח מכל ההורים אבל בנוסף ככככלללל האמהות שולחות עוד משהו.

מעבר לעלות אני סתם לא טובה בהפקות האלה ולמצוא כל פעם ברכה בחרוזים ולנסח יפה ולכתוב בכרטיס מעוצב... ממ משתגעת מזה

וגם לא מרמינה שהגננות כבר מוחמאות, כי זה ברור לי נאבד בסך הכל הכללי..

גם אני וגם אני רואה עוד הורים שנותנים משהו מדי פעם ואני לא חושבת שזה גורם למתח והשוואות.

אפשר גם לארגן מכל הגן וזה עוד יותר מהמם אבל דורש הרבה יותר כוחות.

ולא עולה שקל

לבעלי יש קבוצה שבה הוא שומר את כל הודעות המרגשות של הורים, קורא בזמנים קשים

ולא מהבינה......

זה הכי נותן כח והכי מחמם את הלב.

לא עוד כוס או קרם לחות לארון....

בחנוכה זה חג החינוך

זה אותם מילים

אני אוהבת לעצור ולהגיד תודה

והם מתרגשות מאוד משוקולד

או שיש לך ליד הבית זולסטוק או מקס ותמצאי משהו סמלי לחנוכה ארוז יפה

ממש סמלי

ופתק

זה מהמם

וגם אז הייתי מביאה, רק אם הייתי בטוחה שיסמכו על זה.

אולי תתייעצו עם חמיך?

עלה לי שואב שוטף ידני או רובוטי..

השאלה אם תשתמש בו..

בטח אם הכל עליה

יש דרך הקופה

אפשר לקבוע פגישה עם העוס, זה ללא עלות בכלל. פשוט לצלצל לשאול מתי היא נמצאת, אמורה לעבור בין מרפאות.

והיא עוזרת למצוא ולהפנות הלאה.

אם הטיפול הוא דרך הקופה זה ממש בחינם, רק לפעמים יש המתנה.

העוס יכולה לסיע בקיצור ההמתנה אם תחשוב שזה דחוף...

יש גם טיפול תרופתי שמאד עוזר. אני הרגשתי שצריכה את העזרה התרופתית כי אחרת לא אתמיד בטיפול, כי לא היה לי באמת כח לטפל בעצמי.

מה קורה בטיפול?

בגדול, נותנים מקום להכל. הרבה פעמים דכאון נובע ממקום בתוכינו שמכל מיני סיבות  אנחנו חונקים בפנים. והחנק הזה מחלחל כמו מוות של איזור מסוים בנפש. וזה מוביל לדכאון המדובר.

כשמגיעים לטיפול ויש מקום להכל, להניח כל רגש כל חויה כל תחושה, עצם האוורור הזה מאד מקל ומסיע לחזור לחיים.

יש גם כלים מעבר שעוזרים להתמודד.

ועוד 2 נקודות חשובות:

ויטמינים- למלא מאגרים של משפחת ויטמיני בי, ברזל, וויטמין די. בשלושתם מצוי מאד מחסור אצל נשים בפרט אחרי לידה והם קריטיים לבריאות הנפש.

ספורט- לא תמיג זה ישים אבל אם כן, כל פעילות גופנית, גם הליכה של 20 דקות בפרט אם נעשית בשמש- מעלה רמות של הורמונים בגוף שאחראיים על מצב רוח חיובי.

ואם יורשה לי לעודד- זה עובר. זה לגמרי יכול לעבור.

ספורט התגלה מחקרית כיעיל כמו טיפול תרופתי כשהוא נעשה במינונים מסויימים.

אם אני זוכרת נכון זה משהו כמו 20 דקות של פעילות מאומצת (נגיד הליכה שמתנשפים) 3 פעמים בשבוע, אבל לא זוכרת במדויק.

וממש התגלה שמוחית זה עוזר כמו טיפול.

וויטמינים סופר סופר חשוב.

לנסות טיפול דרך הקופה.

ומצטרפת גם לזה שדיכאון מגיע בדרך כלל מסיבה מסוימת, וכשאת מבינה מה הסיבה ומטפלת בה הרבה פעמים הוא פשוט עובר...

אבל ממש חמוד שהיא אומרת לבד שמוצץ יכול לעזור לה

הייתי שוקלת להביא לה

אפשר ללכת לריפוי בעיסוק. ובינתיים לתת לה ללעוס דברים אחרים, כמו חתיכת בד שתחברו לבגד שלה, כפית חד פעמית, מאכלים קשים כמו גזר וגריסיני...

יכול להיות שזה נובע גם ממשהו רגשי, אז יכול להיות שכשזה ייפתר גם הצורך התחושתי ייגמר.

בינתיים תשתדלי כמה שפחות להראות לה את הגועל שלך, כי מן הסתם זה ישפיע על הקושי הרגשי...

❤️

חשבתי לתומי שתחושתי זה ילגים שנולדו ככה.

זה יכול להווצר ביום בהיר אחד?

ויכולות להשתנות במהלך השנים.

שלושה מילדיי (אם לא פספסתי נוספים) "אכלו" את החולצה שלהם בשלב מסוים של חייהם, וזה עבר אחר כך. אצל הקטנה (הילדונת שעל הרצף) זה עבר לאחר שבגן ובבית עשינו מה שכתבתי לך (בהתייעצות עם המרפאה בעיסוק). יש לה צורך גדול בתחושה, וזה מתבטא בכל מיני אופנים, וזה אחד מהם.

אבל באמת זה יכול להיות בגלל עניין רגשי, ואז זה יעבור בזכות הטיפול הרגשי... תתייעצו עם המטפלת הרגשית.

יש כאלה על שרשרת, שגם נראים יפה.

היא ממש אוהבת

אני מרגישה שבימים שאני מצליחה להפנות אליה יותר זמן איכות זה פחות קורה ככה שאולי באמת זה רגשי אצלה ויעבור מהר מעצמו...

אחותי עדיין מוצצת, היא בת 25 🤭

שימנע את היכולת להכניס את האצבע ולמצוץ.

לא יודעת מי מתקין (רופא שיניים? אורתודנט?) אבל כנראה גוגל / AI ידעו להגיד.

חוץ מזה, סתם רעיון, שאולי  יעזור אם היא בעצמה כבר מתלוננת ורוצה להפסיק, שתסתובב עכשיו לתקופה (לא יודעת כמה נחשב שצריך כדי להפסיק את האוטומט של הגוף) עם כפפות. מעריכה שזה לא נוח ונעים למצוץ איתן, וזה יזכיר לה לא להוריד כשהיא בלי לשים לב תקרב את האצבע לפה.

בהצלחה

אבל אני חושבת שבכל מקרה הרצון זה הצעד הראשון.

אם כל פעם שהיא מתחילה היא תקלוט ותפסיק לאט לאט זה יהפוך מפעולה שקורית בהיסח דעת לפעולה מודעת ואז היא תוכל לפני זה לחשוב אם היא באמת רוצה, לעצור שניה ולותר