ברור שזה לא פעם ראשונה... לכן אני שבורה , הוא מבקש סליחה וממש לא משתפר בכיוון, פרפר, עושה מה בא לו!

ותודה על תגובתך  

ותודה על תגובתך  

בוודאי שהסברתי לו שפגע בי, אבל ממש לא אכפת לו, הוא רק מספר לי בהתלהבות ב*חוסר טקט* מובהק מי פגש וכמה זה היה מענין

אמרתי לו - זה רק מראה כמה אני לא חשובה לך........

והוא ממש לא קולט!

חוץ מסליחה עם חיוך מפגר שמרוח לו על הפרצוף, לא מרגישים צער עליו בכלל

נכון, כנראה שזוגיות זה סה"כ תפעול מפעל ילדים, זה לא אהבה ולא תמיכה ולא הערכה, קשה לקבל ולהפנים, אכן החיים קשים

תודה רבה לך על ההשקעה

איך ידעת שזה יושב על משהו עמוק?

רצית להכין הפתעה, בשבילו.. בסוף לא הגיע....

דבר שני - תנשמי כעת עמוק:

הוא אמר 9.30 - והסביר שהחשבון הוא שיש עוד משהו לסדר...

הגיע שעה אח"כ. כנראה התארך קצת מה שהיה לסדר.

את נפגעת, התעצבנת, זרקת את הנרות...

אפשר להבין את זה.

אבל אם גם מבינה שיתכן אשה שהיתה מגיבה אחרת.

מגיע שעה אח"כ, מחייכת לעצמה על ה"דיוקים" שלו - ומקבלת בדיוק כפי שחשבה מראש.

זה ענין של בחירה.

האם לעשות מאי-הדיוק שלו סימפטום של חוסר איכפתיות , או תכונה שאין בה כל כוונה רעה.

אח"כ:

הוא מבקש סליחה.

זה כבר דבר טוב. יש כאלה שאם מרגישים מותקפים - מגיבים אחרת.

לדעתך, הסליחה אינה "מכל הלב", כי עובדה שהוא אומר ש"לא שם לב שזה חשוב לך"...

למה את חושבת שזה אומר ש"לא מכל הלב"?...  יתכן שלגמרי אמיתי - והוא באמת לא שם לב שזה כ"כ חשוב לך.

יש דברים כאלה. אצל אחד משהו מאד חשוב - ולכן הוא מצפה שגם השני יבין כך, ואצל השני זה לא נתפס שזו המשמעות. קורה.

את אומרת, "מבקש סליחה וסליחה כמו מפגר"... זה נראה לך ביטוי סביר?

את שואלת, "איפה הרגישות לכבודך" ואיפה האחריות האישית, אם הנימוק הוא "ככה זה גברים"..

זה בדיוק מה שהוא רצה לומר. שזה לא בא מחוסר רגישות לכבודך - אלא סוג של תכונה כזו, שהוא סבור שהיא "של גברים", ועל כן זה גם לא מחוסר אחריות.

הוא גם לא ידע על מה מדובר, נכון?

אז נוצר כאן פער כזה... מבחינתו, שאלת מתי בא, נתן הערכה והגיע שעה אח"כ. יש להניח שאם היית אומרת לו, אני מכינה לך הפתעה, אבל חייב שתגיע ממש בזמן, אחרת זה יקלקל הכל... מן הסתם היה מגיע בזמן. אולי חמש דק' איחור עם התנצלות..

אבל את לא רצית לגלות - כי זה יקלקל הכל.... אז עם ציפיה בגלל מה שאת יודעת - והוא עם התנהלות שמבחינתו יכולה לקרות, כי אינו יודע שמשהו חשוב כאן. הרי איש ואשתו חיים את כל החיים ביחד - אי אפשר לנהל הכל על סטופר. הוא הרי לא ידע שיש כאן משהו מיוחד וחשוב...

ולתמיהה שלך - אם הוא באמת מבקש סליחה, למה הוא מחייך, זה ממש לא כך.. הוא מחייך מן הסתם לא מצערך - אלא מעצמו. אולי גם ממבוכה, עדיין לא מבין בדיוק מה היתה הפגיעה, מה תיכננת, מה קרה.  

אולי אם תסבירי לו כל מה שהיה, ואיך חיכית והתאכזבת - באמת ישתתף איתך..

אגב, לגבי הביטוי בסוף "למה להחזיק גבר כזה".... גבר זה לא כלב. את לא "מחזיקה אותו". אתם נשואים. אלא מה? אין אדם נתפס על צערו.. כנראה ביטוי מתוך הכאב שלך.

הקיצור, נראה לי שכדאי קצת להרגיע את העניינים. קודם כל בתוכך. יש אנשים פחות דייקנים. יש פערים לא פעם בין ציפיה לגבי אירוע מסוים בין צדדים. אל תצפי ל"הבנת רמזים". מה שלך ברור שאת מתכוונת ב"רמז" שלך - יתכן שלשני כלל וכלל לא.

סה"כ, אתם נראים אנשים טובים לפי מה שאת מתארת.

תירגעי מהאכזבה, תתמתני, תפנימי שיש הבדלים בין תגובות של איש לאשה, תנסי לשפר התייחסות גם מצידך; אח"כ את יכולה לנסות לנסח לעצמך משהו שאת רוצה לבקש ממנו בצורה בהירה, נקודתית, כדי שלהבא יהיה יותר סיכוי שיקרה כך.

ותהיי גם את יותר סבלנית. לא הייתרוצה שהוא יאמר, אם היא מגיבה כך בעצבנות על משהו שלא הבנתי מה רצתה, אז למה "להחזיק אותה".. נכון? אז תשתדלי גם. בונים הבנה לרגישויות בהדרגה.

הצלחה רבה.

הוא תמיד מבקש סליחה עם חיוך ועם עקיצה ביחד

אתה מבין שזה לא ממש מרגיש כמו "סליחה"?

וכן, היתי מצפה ממנו - שכמו שהוא מגיע בזמן לדברים רציניים שאסור לאחר

אז אם התחייב לאשתו על שעה מסוימת, אז עיכוב של רבע שעה-20 דקות עוד לגיטימי

אבל איחור של שעה..........

זה כבר זלזול

ובלי להודיע

מה קשה לו להגיד לאדם שמולו - הלו, אמרתי לאשתי שאגיע בשעה מסוימת, אני צריך ללכת

או לחילופין להתקשר ולהודיע שהוא מתעכב?

זה מראה את חוסר המקום שהוא רוחש לי בחייו

וכן, אחרי שאני מהבקר עד הלילה - בעבודה ועם הילדים ועושה לו הפתעה....

כן ! אני מצפה שיגיע בזמן

אני לא צריכה עוד לחכות לו בסבלנות לאחר היום הקשה והמפרך שעברתי

נראה אותו - עובד, מטפל בילדים, ועוד צריך סבלנות למישהו לא אכפתי שמאחר בשעה

מסכימה שהביטוי "להחזיק" לא יפה, אבל הוא השתמש בביטויים אחרים לא רגישים כלפיי, אז מרגישה לגיטימיות להחזיר לו בביטויי הזה גם כן

ובאמת תודה רבה על תגובתך המושקעת!

ראשית, "עקיצה" זה משהו אחר. את תיארת בהודעה רק חיוך. לחיוך יש כל מיני משמעויות.

אני גם מסכים איתך, שאם מאחרים אחרי שעה שאומרים, צריך להתקשר או לשלוח הודעה. כך ראוי להיות.

השאלה, מה קורה עם מי שלא כך. אפשר לחשוב שזה מזילזול - ואפשר שזו תהיה שם תכונה כזו של חוסר דייקנות, שיכולה להרגיש אבל אינה מזלזול.

לפי הנתונים שכאן, איננו יכולים לדעת. לכן אמרתי, אם זה לא אדם שמזלזל ולא מכבד בכללי, עדיף לחשוב על פתרונות אחרים מה עושים עם תכונה כזו. מדברים עליה, מדלגים עליה, או כד'..

ועל כן אמרתי, זה לא בהכרח מראה חלילה על "חוסר המקום שהוא רוחש לך בחייו".. אלא יתכן ההיפך: אם היה מדובר על מישהו שבאמת רוחש "חוסר מקום" לאשתו - אז זה היה יכול להיות אחד הסימפטומים... את מבינה את ההבדל?

ולגבי ההמשך: 

"וכן, אחרי שאני מהבקר עד הלילה - בעבודה ועם הילדים ועושה לו הפתעה....

כן ! אני מצפה שיגיע בזמן"

זה באמת מאד-מאד נוגע ללב. ממש.

אבל חסר נתון אחד - הוא הרי לא העלה בדעתו שאת עושה הפתעה, בטובך ובנדיבותך, אחרי יו עבודה ועם הילדים. פשוט לא חשב על זה.

זה מה שאמרתי, צד אחד מתוסכל לחלוטין - צד שני לא העלה על דעתו.

במקרה כזה, אחרי פריקת התיסכול המובנת - צריך לחזור לשכל, ולומר, הוא באמת לא ידע.

לחשוב: מבחינתו סתם שאלתי. התענינות. ואז לחשוב באיזו חומרה צריך להתייחס לבעל שמאחר שעה אחרי התענינות סתמית של אשתו, כשהוא אומר לה שיהיה לו עוד משהו לסדר. שמא מניח שהיא מבינה ש"עוד משהו" זה לא ממש מדויק, אלא שנתן שעה מוערכת. אני מסכים שגם במקרה כזה ראוי להתקשר אם מתעכב. אבל זה לא משהו שלא קורה. אדם חושב, הנה כבר אני גומר, כבר...

על כן, אשה יקרה, השאלה אינה מתחילה מהמקרה הזה.

השאלה היא על היחס ביניכם בכללי.

את אומרת, "מישהו לא איכפתי". "השתמש כלפי בביטויים אחרים לא רגישים"..

ומצד שני, נראה שיש לך לגביו ציפיות, שאם היה מדובר באיש רגיל, אז יתכן שהן קצת מוגזמות..

כדאי לבדוק מה קורה בכללי. מה הם דברים שלדעתך מעידים בבירור על חוסר-איפכתיות וכד' ממך, ומה אולי רק פרשנות סובייקטיבית.

תרכזי לך כמה דברים שאת חושבת שהיה ראוי שינהג בקביעות קצת אחרת, או שמעידים על יחס. תנסי גם לראות מה אולי היה אפשר לשפר אצלך. ואז תקבעו שיחה. שיחה בנחת, לא האשמות. עם רצון לתקן. תסבירי מה שעל ליבך, תגידי שהמטרה שלך שיהיה יותר טוב. תקשיבי להסברים שלו. אם יסביר משהו בצורה שלא נראית לך - תקשי על זה. בלי עצבים... כמו על ההסבר ש"הוא גבר" על משהו שלא נראה לך שזה מצדיק את הענין. ותנסו להגיע לסיכומים מינימליים שמקובלים על שניכם.

לגבי יחס שבלב, קשה כמובן לדעת. יש לקוות שאם ההתנהלות המעשית תהיה רצויה יותר לשניכם. יותר הבנה (כולל גם אי דרישות מצידך לגבי דברים שהם פשוט שייכים לאופי ולהתנהלות שלו ואינם שליליים), אז גם יורגש יותר יחס חיובי מהלב.

אפשר גם לומר מפורש, חשוב לי להרגיש שאתה מבין אותי כשמשהו קשה לי.. וכד'. אל תסמכי על זה שאיש מבין כל מה שאשתו צריכה, מראש. הוא לא...

הרבה טוב.

תודה רבה רבה על ההשקעה והאורך, ועל ההבנה,

שאלתי אותו כ- 5 פעמים, וגם 

ציינתי בפניו שאני רוצה לצאת  להליכה עם חברה

והוא מבחינתו הצדיק את עצמו ש - "לא קבעת עם חברה" ולכן לא עמד בזמנים - 

והטענה שלי כלפיו היתה - ש- מה זה משנה אם קבעתי או לא? קבענו 9:30 אז תכבד ותעמוד בזמן או לפחות תודיע על האיחור/עיכוב

מה זה משנה מה התוכניות שלי?? בקיצור אני לא בראש מעייניו

עוד תירוצים מפגרים שיש לו לענות תמיד - "מה אני אעשה, מישהו עצר אותי והתחיל לדבר איתי"...

אמרתי לו - אז תנפנף אותו, כמו שאתה מנפנף אותי תמיד, הרי אתה יודע לנפנף!

פתאום הוא משחק אותה שלא יודע לנפנף אנשים, הוא "לא יודע" להגיד לאדם שהוא לא יכול

זה מה שאני מסבירה לו, שזה לא הגיוני מה שהוא אומר- שהוא יכול להגיד לאדם שהוא לא יכול והוא ממהר ולעוף

אז זהו, שזה לא נכון - הוא סתם מסבן, יכול גם יכול, רק מה?! לא אכפת לו....

תמיד מה שיש לו להגיד זה להסיר אחריות מעצמו באופן כללי  - "סליחה, סולחת?" עם חיוך דפוק כזה שרק מביע כמה הוא לא מבין את המצב, וכמה הוא ליצן לא רציני....

וכמובן חוזר על הענין שנית.....

ואני כמו מפגרת סולחת לו שוב ושוב......

זוגיות זה דבר ממש ממש קשה

אני אומר לך בחיוך...

לדעתי, הפרשנות שלך ש"אני לא בראש מעייניו" על סמך הנתונים הללו, היא לחלוטין לא הכרחית.

אבל אם תתעקשי עליה - בסוף את עלולה לייצר אותה.

כן, יש דבר כזה, שמישהו מעכב בדרך - ולא "מנפנפים"..

ממש לא הכרחי שזה כי לא איכפת.

אולי ה"סליחה, סולחת".. דווקא מראה שהוא רוצה להיות איתך בטוב - ומבחינתך "אינו מבין את המצב".

יש לכם מבט שונה. זה מאד מצוי.

תנסי אולי ההיפך: תאמרי לעצמך, בוודאי איפכת לו ממני. פשוט לא כזה דייקן גם כשלי זה נראה ענין ממש חשוב.

ותתמקדי ביחס, בלי קשר לזמנים. תנסי. 

במקום לומר לעצמך שזוגיות זה ממש ממש קשה, תאמרי לעצמך - זה ממש כיף. אם יודעים לא לעשות ענין מדברים מסויימים. תנסי. להרפות קצת. להשקיע כשכבר כן נמצאים בזמן שלכם. להשקיע בהתענינות, באמון, בהתייחסות.

ואחרי זמן  מה, תוכלי לומר לו על מה שמאד חשוב לך גם בנושא הזה. להסביר מה זה מתפרש אצל מבחינת היחס - ולבקש, לפחות תשלח הודעה, שאדע שאתה שם לב אלי...  (אבל אם יעשה כך - תתני פידבק חיובי. אל תרדי עליו ששוב מאחר..)

הרי ביהדות גם נאמר מכבדה יותר מגופו..

ולא שייך ל"היא תמיד לא בסדר".

לפעמים היא, לפעמים הוא, לפעמים שניהם, לפעמים לא אף אחד. סתם אי הבנות..

תראי,

אנחנו לא נמצאים בביתכם. לא יודעים מה באמת קורה.

אבל כבר ענית, גם לי וגם ל"בת 30" ש"ביהדות תמיד" וכו'...

זה כמובן לא כך.

מה שאנחנו (להבנתי) מנסים להעיר את שימת הלב, שיתכן שיש כאן משהו הדדי.

איזושהי אי הבנה בשיח.

את מצפה לשיח מסוים. הוא אחרת.

וקשה לדעת מכאן, האם זה באמת שיש כאן צד אחד מכבד (את) וצד אחד לא מכבד (הוא);

או שיש כאן שני צדדים שלא ממש מבינים האחד את השפה של השני (קורה אצל הרבה אנשים) - אבל אחד הצדדים (את) בטוח שכל הבעיה היא אצל השני. שהשני הוא פשוט כמו "קיר", ובגלל זה לא מקבל מה שאני אומרת. לא שזה משהו לגיטימי שיהיה אצלו.

 ולאידך, שהסגנון שלי אליו מובן ומוצדק, כי הוא פשוט לא מבין אותי - ולא אני שלא מבינה אותו..

כעת, יתכן שזה כך. אבל גם יתכן שלא.

מה הציעו לך? לנסות לבחון "מחדש". אולי יש כאן דברים שהם סובייקטיביים. אולי יש תכונות שהן בגדר הנסבל, אבל במבט שלך הן בלתי אפשריות.

ואולי התגובות שלך ("כמו תינוק", "קיר"..), גם הן שותפות במניעת שיח אמיתי איתו על זה - כי הוא מתחמק מזה שמא ייפגע מהן. לא רוצה לריב.

יש דברים כאלה.

כדאי לבדוק. אחרי הכל - אין בדברים האלה מפסיד ומנצח. שני הצדדים עלולים להפסיד - אול לנצח...

סיפור אישי (בהמשך יש גם מסקנה)

בעלי איש צבא, לא תמיד יודע לתכנן זמנים כי דברים נמשכים, הלו"ז מתעדכן וכו'.

פעם, מזמן, לפני שעוד היו ילדים, שאלתי אותו מתי הוא חוזר. נקב בשעה, ואיחר בשלוש שעות. לא תכננתי שום דבר, אבל אי אפשר להשיג אותו כשהוא בבסיס והשתגעתי מדאגה. הוא חזר הביתה רגיל לגמרי, מחייך, הכל סבבה... אני הייתי כל כך מוטרפת מדאגה וכעס, שזו הפעם היחידה בחיים שלנו (15 שנה בעז"ה) שהדחף הראשוני שלי היה להעיף לו סטירה.

נשמתי עמוק, ואמרתי לו בשקט

"תחשוב לרגע: אם אני הייתי אומרת לך שאני חוזרת נגיד בשש, ומשך שלוש שעות אתה רואה שאני לא מגיעה, לא מודיעה כלום, ולא זמינה. איך אתה היית מרגיש? מה היה עובר לך בראש?"

החיוך שלו קמל בשניה, הוא חשב לרגע והבין בדיוק בדיוק למה אני כועסת ולמה זה לא לעניין.

זהו.

חיבק אותי, התנצל מכל הלב, הודה שלא חשב על זה - ואני הרפיתי. שחררתי את הכעס ושמחתי שהוא בסדר. רק ביקשתי ממנו בקשה לעתיד -

אם אתה לא אומר מראש מתי תגיע, אין לך שום חובת עדכון. אבל אם אתה אומר לי שתגיע בשעה מסוימת ולא עומד בזה, אתה צריך לשלוח עדכון ולו מינימלי של 'אני מתעכב'.

הוא הסכים, סיכמנו, ומאז עומד בזה.

המסקנה שלי -

צריך קודם כל למצוא את הדרך להסביר את זה ככה שהצד השני באמת יבין למה זה מפריע ולא לעניין

ואז צריך להיות מאוד ברורה למה את מצפה מכאן ואילך.

כמובן שאני מבינה שבמקרה של פותחת השרשור זו לא רק בעיה של עמידה בזמנים, אלא משהו יותר עמוק של תחושה תמידית שבעלה מזלזל בה, אבל החלטתי לכתוב בכל זאת, למקרה שאולי זה יעזור למישהי.

אגב, זה לא קשור ליהדות בכלל, אנחנו חילונים גמורים.

ומתחילה לקשקש איתה והופס עברה שעה מבלי ששמת לב, את נכנסת ללחץ על זה שלא הודעת לבעלך? את מרגישה סוג של חרדה?

שואלת ברצינות. כי לפעמים יש אנשים שממש רגישים לכל איחור, מן סוג של חרדת נטישה או דאגות יתר שצריכים תמיד לדעת איפה כל אחד ומתי חוזר וכו'.. אם זה נובע ממשהו כזה ממליצה בחום לקבל עזרה בנושא ממישהו מקצועי.. חבל להוריד את רמת החיים והשמחה בגלל הפרעות כאלה ואחרות.. לכל אחד יש תשריטה שלו.. בהצלחה

בעצם הענין.

זה בעצם הנתון שהיא מציינת שחוזר על עצמו, במידה זו או אחרת, וסביבו התגובות ההדדיות.

פרשנות מצטברת של דבר כזה יכולה לגרום לתחושות לא קלות.

לכן מאד חשוב מה שכתבה לה כאן..

תראי - נשואים טריים

וזה שהכותבת קיבלה את זה, מעודד...

נקוה שיעזור.

אחרי ששאלת אותו מתי הוא חוזר, ביקשת ממנו שלא יתעכב?

זה לא קשור ללהיות גבר או אישה. אם אף אחד לא מצפה ממנו להיות בשעה מסויימת בבית, למה שהוא ישתדל להגיע בשעה מסויימת?

את ציפית ממנו, נכון, בתוך תוכך. אבל לו לא היה שמץ של מושג. אלא אם כן יש לכם הסכם שמשעה מסויימת אתם מתקשרים או שולחים הודעה כדי שלא תדאגו אחד לשניה ואז יש על מה לדון בכלל..

למה לא שלחת לו הודעה אחרי רבע שעה "היי מאמי, איפה אתה?" הרי גם לו בעצמו לקח זמן לחשב מתי הוא יגיע, סימן שהוא רק העריך את הזמן ויכול מאוד להיות שהיה מקדים או מאחר קצת.

מבינה שזה מעצבן שהדברים לא מסתדרים כמו שתכננו.. ומן הסתם זה יושב על משהו עמוק כמו שראיתי שכתבת אז כן יש מקום לפתוח את הנושא ולדבר עליו, או ביניכם או בטיפול.

אבל ספציפית למקרה הזה תנסי לראות את התמונה הגדולה מבלי להיתפס לעובדה שזה לא קרה כמו שרצית. איחור של שעה כשלא היה לו מושג מתי את רוצה שהוא יחזור זה לא כזה ביג דיל.. תנסי ללמוד מזה לפעם אחרת בזה שתדגישי לו מתי את רוצה שיחזור או שישלח לך הודעה לפני שהוא בא.

עלייך - ועל שניכם.

אם תמשיכי עם המבט הזה על "גברים" - חוששני שלא תגיעי רחוק.

כלומר, אולי תגיעי רחוק בהרגשת ה"צודקת" ובהרגשה "כמה הוא לא בסדר", אבל לא הרבה מעבר לזה.

אשה שאינה מוסגלת להבין (אגב, גם איש. יש משפחות ששם הבעיה הפוכה - האשה היא זו שאין אצלה זמנים, ולא מוסגלת לשנות למרות הערות חוזרות), שיתכן שאצל בעלה מושג הדיוק בזמנים שונה, ולמרות זה אינו "אטום לרגשות" (כמובן, לא מדבר אצלכם ספציפית, כי אף אחד לא מכיר כאן את המציאות אצלכם. אבל ההכללה "גברים", אומרת כנראה משהו על צורת תפיסה), עלול להיות שיש לה בעיה דומה מהכיוון השני.. 

לא פחות מנשים. 

וכן כאשר זה להיפך, לא עלינו.

את השפה והכוונות אחד של השני - לפעמים מבינים, ולפעמים לא - הדדית.

מה אצלכם ספציפית - האם אכן קשה לו להבין את עולם הרגשות (יש גם דברים כאלה), או שמא את לא מבינה נכון את עולמו - כבר אמרנו, אי אפשר לדעת מכאן. פשוט לא מכירים.

יסוד שגויות (ואני לא אומר שהוא צודק או חכם בעניין זה)

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

שקשורים לבין אדם לחברו

וודאי שאנחנו גם

מדברת על דברים קיצוניים שאנשים עוברים..

באותו יום יש להבנתי הדלה, משהו שיורד מלמעלה שמוריד לנו את המשיכה לעברות (קרוב קצת לאדם הראשון קודם החטא), האתגר שלנו שם זה בעיקר לתפוס את זה, ולראות איך משמרים משם דברים הלאה...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב