ברור שזה לא פעם ראשונה... לכן אני שבורה , הוא מבקש סליחה וממש לא משתפר בכיוון, פרפר, עושה מה בא לו!

ותודה על תגובתך  

ותודה על תגובתך  

בוודאי שהסברתי לו שפגע בי, אבל ממש לא אכפת לו, הוא רק מספר לי בהתלהבות ב*חוסר טקט* מובהק מי פגש וכמה זה היה מענין

אמרתי לו - זה רק מראה כמה אני לא חשובה לך........

והוא ממש לא קולט!

חוץ מסליחה עם חיוך מפגר שמרוח לו על הפרצוף, לא מרגישים צער עליו בכלל

נכון, כנראה שזוגיות זה סה"כ תפעול מפעל ילדים, זה לא אהבה ולא תמיכה ולא הערכה, קשה לקבל ולהפנים, אכן החיים קשים

תודה רבה לך על ההשקעה

איך ידעת שזה יושב על משהו עמוק?

רצית להכין הפתעה, בשבילו.. בסוף לא הגיע....

דבר שני - תנשמי כעת עמוק:

הוא אמר 9.30 - והסביר שהחשבון הוא שיש עוד משהו לסדר...

הגיע שעה אח"כ. כנראה התארך קצת מה שהיה לסדר.

את נפגעת, התעצבנת, זרקת את הנרות...

אפשר להבין את זה.

אבל אם גם מבינה שיתכן אשה שהיתה מגיבה אחרת.

מגיע שעה אח"כ, מחייכת לעצמה על ה"דיוקים" שלו - ומקבלת בדיוק כפי שחשבה מראש.

זה ענין של בחירה.

האם לעשות מאי-הדיוק שלו סימפטום של חוסר איכפתיות , או תכונה שאין בה כל כוונה רעה.

אח"כ:

הוא מבקש סליחה.

זה כבר דבר טוב. יש כאלה שאם מרגישים מותקפים - מגיבים אחרת.

לדעתך, הסליחה אינה "מכל הלב", כי עובדה שהוא אומר ש"לא שם לב שזה חשוב לך"...

למה את חושבת שזה אומר ש"לא מכל הלב"?...  יתכן שלגמרי אמיתי - והוא באמת לא שם לב שזה כ"כ חשוב לך.

יש דברים כאלה. אצל אחד משהו מאד חשוב - ולכן הוא מצפה שגם השני יבין כך, ואצל השני זה לא נתפס שזו המשמעות. קורה.

את אומרת, "מבקש סליחה וסליחה כמו מפגר"... זה נראה לך ביטוי סביר?

את שואלת, "איפה הרגישות לכבודך" ואיפה האחריות האישית, אם הנימוק הוא "ככה זה גברים"..

זה בדיוק מה שהוא רצה לומר. שזה לא בא מחוסר רגישות לכבודך - אלא סוג של תכונה כזו, שהוא סבור שהיא "של גברים", ועל כן זה גם לא מחוסר אחריות.

הוא גם לא ידע על מה מדובר, נכון?

אז נוצר כאן פער כזה... מבחינתו, שאלת מתי בא, נתן הערכה והגיע שעה אח"כ. יש להניח שאם היית אומרת לו, אני מכינה לך הפתעה, אבל חייב שתגיע ממש בזמן, אחרת זה יקלקל הכל... מן הסתם היה מגיע בזמן. אולי חמש דק' איחור עם התנצלות..

אבל את לא רצית לגלות - כי זה יקלקל הכל.... אז עם ציפיה בגלל מה שאת יודעת - והוא עם התנהלות שמבחינתו יכולה לקרות, כי אינו יודע שמשהו חשוב כאן. הרי איש ואשתו חיים את כל החיים ביחד - אי אפשר לנהל הכל על סטופר. הוא הרי לא ידע שיש כאן משהו מיוחד וחשוב...

ולתמיהה שלך - אם הוא באמת מבקש סליחה, למה הוא מחייך, זה ממש לא כך.. הוא מחייך מן הסתם לא מצערך - אלא מעצמו. אולי גם ממבוכה, עדיין לא מבין בדיוק מה היתה הפגיעה, מה תיכננת, מה קרה.  

אולי אם תסבירי לו כל מה שהיה, ואיך חיכית והתאכזבת - באמת ישתתף איתך..

אגב, לגבי הביטוי בסוף "למה להחזיק גבר כזה".... גבר זה לא כלב. את לא "מחזיקה אותו". אתם נשואים. אלא מה? אין אדם נתפס על צערו.. כנראה ביטוי מתוך הכאב שלך.

הקיצור, נראה לי שכדאי קצת להרגיע את העניינים. קודם כל בתוכך. יש אנשים פחות דייקנים. יש פערים לא פעם בין ציפיה לגבי אירוע מסוים בין צדדים. אל תצפי ל"הבנת רמזים". מה שלך ברור שאת מתכוונת ב"רמז" שלך - יתכן שלשני כלל וכלל לא.

סה"כ, אתם נראים אנשים טובים לפי מה שאת מתארת.

תירגעי מהאכזבה, תתמתני, תפנימי שיש הבדלים בין תגובות של איש לאשה, תנסי לשפר התייחסות גם מצידך; אח"כ את יכולה לנסות לנסח לעצמך משהו שאת רוצה לבקש ממנו בצורה בהירה, נקודתית, כדי שלהבא יהיה יותר סיכוי שיקרה כך.

ותהיי גם את יותר סבלנית. לא הייתרוצה שהוא יאמר, אם היא מגיבה כך בעצבנות על משהו שלא הבנתי מה רצתה, אז למה "להחזיק אותה".. נכון? אז תשתדלי גם. בונים הבנה לרגישויות בהדרגה.

הצלחה רבה.

הוא תמיד מבקש סליחה עם חיוך ועם עקיצה ביחד

אתה מבין שזה לא ממש מרגיש כמו "סליחה"?

וכן, היתי מצפה ממנו - שכמו שהוא מגיע בזמן לדברים רציניים שאסור לאחר

אז אם התחייב לאשתו על שעה מסוימת, אז עיכוב של רבע שעה-20 דקות עוד לגיטימי

אבל איחור של שעה..........

זה כבר זלזול

ובלי להודיע

מה קשה לו להגיד לאדם שמולו - הלו, אמרתי לאשתי שאגיע בשעה מסוימת, אני צריך ללכת

או לחילופין להתקשר ולהודיע שהוא מתעכב?

זה מראה את חוסר המקום שהוא רוחש לי בחייו

וכן, אחרי שאני מהבקר עד הלילה - בעבודה ועם הילדים ועושה לו הפתעה....

כן ! אני מצפה שיגיע בזמן

אני לא צריכה עוד לחכות לו בסבלנות לאחר היום הקשה והמפרך שעברתי

נראה אותו - עובד, מטפל בילדים, ועוד צריך סבלנות למישהו לא אכפתי שמאחר בשעה

מסכימה שהביטוי "להחזיק" לא יפה, אבל הוא השתמש בביטויים אחרים לא רגישים כלפיי, אז מרגישה לגיטימיות להחזיר לו בביטויי הזה גם כן

ובאמת תודה רבה על תגובתך המושקעת!

ראשית, "עקיצה" זה משהו אחר. את תיארת בהודעה רק חיוך. לחיוך יש כל מיני משמעויות.

אני גם מסכים איתך, שאם מאחרים אחרי שעה שאומרים, צריך להתקשר או לשלוח הודעה. כך ראוי להיות.

השאלה, מה קורה עם מי שלא כך. אפשר לחשוב שזה מזילזול - ואפשר שזו תהיה שם תכונה כזו של חוסר דייקנות, שיכולה להרגיש אבל אינה מזלזול.

לפי הנתונים שכאן, איננו יכולים לדעת. לכן אמרתי, אם זה לא אדם שמזלזל ולא מכבד בכללי, עדיף לחשוב על פתרונות אחרים מה עושים עם תכונה כזו. מדברים עליה, מדלגים עליה, או כד'..

ועל כן אמרתי, זה לא בהכרח מראה חלילה על "חוסר המקום שהוא רוחש לך בחייו".. אלא יתכן ההיפך: אם היה מדובר על מישהו שבאמת רוחש "חוסר מקום" לאשתו - אז זה היה יכול להיות אחד הסימפטומים... את מבינה את ההבדל?

ולגבי ההמשך: 

"וכן, אחרי שאני מהבקר עד הלילה - בעבודה ועם הילדים ועושה לו הפתעה....

כן ! אני מצפה שיגיע בזמן"

זה באמת מאד-מאד נוגע ללב. ממש.

אבל חסר נתון אחד - הוא הרי לא העלה בדעתו שאת עושה הפתעה, בטובך ובנדיבותך, אחרי יו עבודה ועם הילדים. פשוט לא חשב על זה.

זה מה שאמרתי, צד אחד מתוסכל לחלוטין - צד שני לא העלה על דעתו.

במקרה כזה, אחרי פריקת התיסכול המובנת - צריך לחזור לשכל, ולומר, הוא באמת לא ידע.

לחשוב: מבחינתו סתם שאלתי. התענינות. ואז לחשוב באיזו חומרה צריך להתייחס לבעל שמאחר שעה אחרי התענינות סתמית של אשתו, כשהוא אומר לה שיהיה לו עוד משהו לסדר. שמא מניח שהיא מבינה ש"עוד משהו" זה לא ממש מדויק, אלא שנתן שעה מוערכת. אני מסכים שגם במקרה כזה ראוי להתקשר אם מתעכב. אבל זה לא משהו שלא קורה. אדם חושב, הנה כבר אני גומר, כבר...

על כן, אשה יקרה, השאלה אינה מתחילה מהמקרה הזה.

השאלה היא על היחס ביניכם בכללי.

את אומרת, "מישהו לא איכפתי". "השתמש כלפי בביטויים אחרים לא רגישים"..

ומצד שני, נראה שיש לך לגביו ציפיות, שאם היה מדובר באיש רגיל, אז יתכן שהן קצת מוגזמות..

כדאי לבדוק מה קורה בכללי. מה הם דברים שלדעתך מעידים בבירור על חוסר-איפכתיות וכד' ממך, ומה אולי רק פרשנות סובייקטיבית.

תרכזי לך כמה דברים שאת חושבת שהיה ראוי שינהג בקביעות קצת אחרת, או שמעידים על יחס. תנסי גם לראות מה אולי היה אפשר לשפר אצלך. ואז תקבעו שיחה. שיחה בנחת, לא האשמות. עם רצון לתקן. תסבירי מה שעל ליבך, תגידי שהמטרה שלך שיהיה יותר טוב. תקשיבי להסברים שלו. אם יסביר משהו בצורה שלא נראית לך - תקשי על זה. בלי עצבים... כמו על ההסבר ש"הוא גבר" על משהו שלא נראה לך שזה מצדיק את הענין. ותנסו להגיע לסיכומים מינימליים שמקובלים על שניכם.

לגבי יחס שבלב, קשה כמובן לדעת. יש לקוות שאם ההתנהלות המעשית תהיה רצויה יותר לשניכם. יותר הבנה (כולל גם אי דרישות מצידך לגבי דברים שהם פשוט שייכים לאופי ולהתנהלות שלו ואינם שליליים), אז גם יורגש יותר יחס חיובי מהלב.

אפשר גם לומר מפורש, חשוב לי להרגיש שאתה מבין אותי כשמשהו קשה לי.. וכד'. אל תסמכי על זה שאיש מבין כל מה שאשתו צריכה, מראש. הוא לא...

הרבה טוב.

תודה רבה רבה על ההשקעה והאורך, ועל ההבנה,

שאלתי אותו כ- 5 פעמים, וגם 

ציינתי בפניו שאני רוצה לצאת  להליכה עם חברה

והוא מבחינתו הצדיק את עצמו ש - "לא קבעת עם חברה" ולכן לא עמד בזמנים - 

והטענה שלי כלפיו היתה - ש- מה זה משנה אם קבעתי או לא? קבענו 9:30 אז תכבד ותעמוד בזמן או לפחות תודיע על האיחור/עיכוב

מה זה משנה מה התוכניות שלי?? בקיצור אני לא בראש מעייניו

עוד תירוצים מפגרים שיש לו לענות תמיד - "מה אני אעשה, מישהו עצר אותי והתחיל לדבר איתי"...

אמרתי לו - אז תנפנף אותו, כמו שאתה מנפנף אותי תמיד, הרי אתה יודע לנפנף!

פתאום הוא משחק אותה שלא יודע לנפנף אנשים, הוא "לא יודע" להגיד לאדם שהוא לא יכול

זה מה שאני מסבירה לו, שזה לא הגיוני מה שהוא אומר- שהוא יכול להגיד לאדם שהוא לא יכול והוא ממהר ולעוף

אז זהו, שזה לא נכון - הוא סתם מסבן, יכול גם יכול, רק מה?! לא אכפת לו....

תמיד מה שיש לו להגיד זה להסיר אחריות מעצמו באופן כללי  - "סליחה, סולחת?" עם חיוך דפוק כזה שרק מביע כמה הוא לא מבין את המצב, וכמה הוא ליצן לא רציני....

וכמובן חוזר על הענין שנית.....

ואני כמו מפגרת סולחת לו שוב ושוב......

זוגיות זה דבר ממש ממש קשה

אני אומר לך בחיוך...

לדעתי, הפרשנות שלך ש"אני לא בראש מעייניו" על סמך הנתונים הללו, היא לחלוטין לא הכרחית.

אבל אם תתעקשי עליה - בסוף את עלולה לייצר אותה.

כן, יש דבר כזה, שמישהו מעכב בדרך - ולא "מנפנפים"..

ממש לא הכרחי שזה כי לא איכפת.

אולי ה"סליחה, סולחת".. דווקא מראה שהוא רוצה להיות איתך בטוב - ומבחינתך "אינו מבין את המצב".

יש לכם מבט שונה. זה מאד מצוי.

תנסי אולי ההיפך: תאמרי לעצמך, בוודאי איפכת לו ממני. פשוט לא כזה דייקן גם כשלי זה נראה ענין ממש חשוב.

ותתמקדי ביחס, בלי קשר לזמנים. תנסי. 

במקום לומר לעצמך שזוגיות זה ממש ממש קשה, תאמרי לעצמך - זה ממש כיף. אם יודעים לא לעשות ענין מדברים מסויימים. תנסי. להרפות קצת. להשקיע כשכבר כן נמצאים בזמן שלכם. להשקיע בהתענינות, באמון, בהתייחסות.

ואחרי זמן  מה, תוכלי לומר לו על מה שמאד חשוב לך גם בנושא הזה. להסביר מה זה מתפרש אצל מבחינת היחס - ולבקש, לפחות תשלח הודעה, שאדע שאתה שם לב אלי...  (אבל אם יעשה כך - תתני פידבק חיובי. אל תרדי עליו ששוב מאחר..)

הרי ביהדות גם נאמר מכבדה יותר מגופו..

ולא שייך ל"היא תמיד לא בסדר".

לפעמים היא, לפעמים הוא, לפעמים שניהם, לפעמים לא אף אחד. סתם אי הבנות..

תראי,

אנחנו לא נמצאים בביתכם. לא יודעים מה באמת קורה.

אבל כבר ענית, גם לי וגם ל"בת 30" ש"ביהדות תמיד" וכו'...

זה כמובן לא כך.

מה שאנחנו (להבנתי) מנסים להעיר את שימת הלב, שיתכן שיש כאן משהו הדדי.

איזושהי אי הבנה בשיח.

את מצפה לשיח מסוים. הוא אחרת.

וקשה לדעת מכאן, האם זה באמת שיש כאן צד אחד מכבד (את) וצד אחד לא מכבד (הוא);

או שיש כאן שני צדדים שלא ממש מבינים האחד את השפה של השני (קורה אצל הרבה אנשים) - אבל אחד הצדדים (את) בטוח שכל הבעיה היא אצל השני. שהשני הוא פשוט כמו "קיר", ובגלל זה לא מקבל מה שאני אומרת. לא שזה משהו לגיטימי שיהיה אצלו.

 ולאידך, שהסגנון שלי אליו מובן ומוצדק, כי הוא פשוט לא מבין אותי - ולא אני שלא מבינה אותו..

כעת, יתכן שזה כך. אבל גם יתכן שלא.

מה הציעו לך? לנסות לבחון "מחדש". אולי יש כאן דברים שהם סובייקטיביים. אולי יש תכונות שהן בגדר הנסבל, אבל במבט שלך הן בלתי אפשריות.

ואולי התגובות שלך ("כמו תינוק", "קיר"..), גם הן שותפות במניעת שיח אמיתי איתו על זה - כי הוא מתחמק מזה שמא ייפגע מהן. לא רוצה לריב.

יש דברים כאלה.

כדאי לבדוק. אחרי הכל - אין בדברים האלה מפסיד ומנצח. שני הצדדים עלולים להפסיד - אול לנצח...

סיפור אישי (בהמשך יש גם מסקנה)

בעלי איש צבא, לא תמיד יודע לתכנן זמנים כי דברים נמשכים, הלו"ז מתעדכן וכו'.

פעם, מזמן, לפני שעוד היו ילדים, שאלתי אותו מתי הוא חוזר. נקב בשעה, ואיחר בשלוש שעות. לא תכננתי שום דבר, אבל אי אפשר להשיג אותו כשהוא בבסיס והשתגעתי מדאגה. הוא חזר הביתה רגיל לגמרי, מחייך, הכל סבבה... אני הייתי כל כך מוטרפת מדאגה וכעס, שזו הפעם היחידה בחיים שלנו (15 שנה בעז"ה) שהדחף הראשוני שלי היה להעיף לו סטירה.

נשמתי עמוק, ואמרתי לו בשקט

"תחשוב לרגע: אם אני הייתי אומרת לך שאני חוזרת נגיד בשש, ומשך שלוש שעות אתה רואה שאני לא מגיעה, לא מודיעה כלום, ולא זמינה. איך אתה היית מרגיש? מה היה עובר לך בראש?"

החיוך שלו קמל בשניה, הוא חשב לרגע והבין בדיוק בדיוק למה אני כועסת ולמה זה לא לעניין.

זהו.

חיבק אותי, התנצל מכל הלב, הודה שלא חשב על זה - ואני הרפיתי. שחררתי את הכעס ושמחתי שהוא בסדר. רק ביקשתי ממנו בקשה לעתיד -

אם אתה לא אומר מראש מתי תגיע, אין לך שום חובת עדכון. אבל אם אתה אומר לי שתגיע בשעה מסוימת ולא עומד בזה, אתה צריך לשלוח עדכון ולו מינימלי של 'אני מתעכב'.

הוא הסכים, סיכמנו, ומאז עומד בזה.

המסקנה שלי -

צריך קודם כל למצוא את הדרך להסביר את זה ככה שהצד השני באמת יבין למה זה מפריע ולא לעניין

ואז צריך להיות מאוד ברורה למה את מצפה מכאן ואילך.

כמובן שאני מבינה שבמקרה של פותחת השרשור זו לא רק בעיה של עמידה בזמנים, אלא משהו יותר עמוק של תחושה תמידית שבעלה מזלזל בה, אבל החלטתי לכתוב בכל זאת, למקרה שאולי זה יעזור למישהי.

אגב, זה לא קשור ליהדות בכלל, אנחנו חילונים גמורים.

ומתחילה לקשקש איתה והופס עברה שעה מבלי ששמת לב, את נכנסת ללחץ על זה שלא הודעת לבעלך? את מרגישה סוג של חרדה?

שואלת ברצינות. כי לפעמים יש אנשים שממש רגישים לכל איחור, מן סוג של חרדת נטישה או דאגות יתר שצריכים תמיד לדעת איפה כל אחד ומתי חוזר וכו'.. אם זה נובע ממשהו כזה ממליצה בחום לקבל עזרה בנושא ממישהו מקצועי.. חבל להוריד את רמת החיים והשמחה בגלל הפרעות כאלה ואחרות.. לכל אחד יש תשריטה שלו.. בהצלחה

בעצם הענין.

זה בעצם הנתון שהיא מציינת שחוזר על עצמו, במידה זו או אחרת, וסביבו התגובות ההדדיות.

פרשנות מצטברת של דבר כזה יכולה לגרום לתחושות לא קלות.

לכן מאד חשוב מה שכתבה לה כאן..

תראי - נשואים טריים

וזה שהכותבת קיבלה את זה, מעודד...

נקוה שיעזור.

אחרי ששאלת אותו מתי הוא חוזר, ביקשת ממנו שלא יתעכב?

זה לא קשור ללהיות גבר או אישה. אם אף אחד לא מצפה ממנו להיות בשעה מסויימת בבית, למה שהוא ישתדל להגיע בשעה מסויימת?

את ציפית ממנו, נכון, בתוך תוכך. אבל לו לא היה שמץ של מושג. אלא אם כן יש לכם הסכם שמשעה מסויימת אתם מתקשרים או שולחים הודעה כדי שלא תדאגו אחד לשניה ואז יש על מה לדון בכלל..

למה לא שלחת לו הודעה אחרי רבע שעה "היי מאמי, איפה אתה?" הרי גם לו בעצמו לקח זמן לחשב מתי הוא יגיע, סימן שהוא רק העריך את הזמן ויכול מאוד להיות שהיה מקדים או מאחר קצת.

מבינה שזה מעצבן שהדברים לא מסתדרים כמו שתכננו.. ומן הסתם זה יושב על משהו עמוק כמו שראיתי שכתבת אז כן יש מקום לפתוח את הנושא ולדבר עליו, או ביניכם או בטיפול.

אבל ספציפית למקרה הזה תנסי לראות את התמונה הגדולה מבלי להיתפס לעובדה שזה לא קרה כמו שרצית. איחור של שעה כשלא היה לו מושג מתי את רוצה שהוא יחזור זה לא כזה ביג דיל.. תנסי ללמוד מזה לפעם אחרת בזה שתדגישי לו מתי את רוצה שיחזור או שישלח לך הודעה לפני שהוא בא.

עלייך - ועל שניכם.

אם תמשיכי עם המבט הזה על "גברים" - חוששני שלא תגיעי רחוק.

כלומר, אולי תגיעי רחוק בהרגשת ה"צודקת" ובהרגשה "כמה הוא לא בסדר", אבל לא הרבה מעבר לזה.

אשה שאינה מוסגלת להבין (אגב, גם איש. יש משפחות ששם הבעיה הפוכה - האשה היא זו שאין אצלה זמנים, ולא מוסגלת לשנות למרות הערות חוזרות), שיתכן שאצל בעלה מושג הדיוק בזמנים שונה, ולמרות זה אינו "אטום לרגשות" (כמובן, לא מדבר אצלכם ספציפית, כי אף אחד לא מכיר כאן את המציאות אצלכם. אבל ההכללה "גברים", אומרת כנראה משהו על צורת תפיסה), עלול להיות שיש לה בעיה דומה מהכיוון השני.. 

לא פחות מנשים. 

וכן כאשר זה להיפך, לא עלינו.

את השפה והכוונות אחד של השני - לפעמים מבינים, ולפעמים לא - הדדית.

מה אצלכם ספציפית - האם אכן קשה לו להבין את עולם הרגשות (יש גם דברים כאלה), או שמא את לא מבינה נכון את עולמו - כבר אמרנו, אי אפשר לדעת מכאן. פשוט לא מכירים.

יסוד שגויות (ואני לא אומר שהוא צודק או חכם בעניין זה)

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?