''התפטרתי.''
הזעם עולה בליבי בבת אחת. חזק ואימתני וחולני. היא שותקת בכל זאת, כמו שהיא התרגלה ורצה למטבח לארון הגבוה, איפה שהשוקולד.
אליהו נעמד מאחוריה.''מה.''
''מה אתה.'' היא אומרת בשקט. ''בסך הכל באלי שוקולד.'' היא קורעת את העטיפה בחוסר זהירות ושתי קוביות נשברות ונופלות על הריצפה שהיא שטפה לפני חצי שעה.
אליהו מתכופף להרים אותן ואז מרים אליה עיניים פגיעות. ''אל תדאגי.. ה' יעזור כבר.''
היא כועסת עוד יותר. ''לא סומכים על הנס.''
היא צודקת. הוא יודע. ''אני.. זה לא מתאים לי שם. המצליחנות, התחרותיות. אני---'' הוא נושם עמוק. ''אוהב את התורה. היא תמיד.. בקצב שלי." הוא מתגמגם וזה לא נעים לליבי לשמוע אותו ככה.
''גם אני אוהבת את התורה.'' היא מוחה ואז יורדת ללחישה. ''אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך? שאני אוהבת גם את הילדים שלי. אהבת נפש.'' הטון שלה יורד עוד יותר. ''וכשהילד שלי הקטן הולך לישון היום עצוב ומחר בבוקר הוא יקום עצוב כי כל הכיתה שלו תלך להתגלש במגלשות מים בצפון והוא ישב איתי בבית כי לא היה לי כסף להביא לו - אז זה שורף לי. יותר מכל תורה שבעולם.'' היא יורה את המילים בלי לחשוב, בלי לברור. והיא לא שמה לב איך גם לאליהו שורף פתאום. שורף עד שכל הלחיים שלו נהיות אדומות והגוף שלו רועד כמו להבה בודדה עד שנגמר הפתיל וכל השריפה הזאת מתפרצת מהבית, מעיפה בדרך מההדף אגרטל שחור עם פרחים לבנים שמתנפץ על הריצפה ברעש. מתמזג עם הדלת הנטרקת.
ליבי צונחת אחריו על הריצפה, נותנת גם לרסיסים שלה להתפזר. ובין כל הרסיסים האלה, פירורי האדמה והשורשים התלושים - אפשר לראות פתק מקומט עם לב אדום במרכז ומילה אחת.
'מאליהו'.
ואיכשהו הפתק הזה מצליח לשרוף לליבי יותר מהכל.


אליהו עומד על המדרכה הצרה, מצד אחד שלו כביש סואן ומהצד השני שדות.
הוא עומד עם הפנים לשדות.
הגב שלו שמופנה אל הכביש מתכופף קדימה. עייף.
הפאות שלו מתנדנדות ברוח, מתפללות.
מתחננות לשלווה, לאהבה שלמה.
הכעס שיושב לו על הלב מתכדרר לעיגול דביק ועיסתי שחוסם לו את הקנה.
והלחץ מועך אותו, חונק את הפתח האחרון שנשאר.
''אנחנו עוברים ליד'' הוא אומר פתאום, מרים עיניים למעלה. ''אני עובר לידה והיא, לידי. וכבר שכחנו למה זה ככה. ואני רץ ללימוד והיא לילדים וכל כמה זמן אנחנו נתקעים ומקבלים בומבה במצח ואז אנחנו כועסים.
למה אתה כאן ולא שם.
למה את עומדת לי באמצע.
ובאמת אבא, באמת שכחנו כבר למה זה קורה, למה השבילים שלנו תמיד מצטלבים, למה הכאבים שלנו תמיד מתנגשים.
שכחנו שאנחנו באותו השביל.
ואם כל הבלגן הזה היה יער - אז אנחנו בו ביחד.
מחפשים את הדרך בחושך, נתקעים וממשיכים לברוח.
אבל אתה רצית יד ביד.
כל העולם הזה הוא איחוד. של מעלה ומטה. של נשמה וגוף.
של ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
זה מתחיל בפרטים הקטנים, בשני אנשים שהולכים לבד ברחובות חשוכים, אבל בעצם הם ביחד.''
חיוך עדין עולה על השפתיים של אליהו. תקווה קטנה שמזדחלת ללב בלי לדבר.
''רצית תורה, נכון. אבל רצית גם דרך ארץ. וכל עוד אני דורך על הארץ הזאת, בעולם הזה הגשמי - אני חייב ללכת בדרך של בני אדם ולעבוד ולפרנס ולהילחץ ולהתפתל ולהתכווץ.
ולגדול.''
הוא שותק רגע, נותן למילים שהוא אומר להתכסות באדמה. נותן למים לחלחל.
''וכל עוד אני הולך בדרך הזאת---'' הוא מסתכל קדימה. ''אז אני רוצה את זה איתה, יד ביד.''
הרעש של הכביש משתיק את המילים שלו אבל השדה פותח לב ואוסף אותן אליו. כמו יהלומים.
כמו תפילה.

אליהו לוחץ על הידית. הבית שקט, ליבי לא בסלון. הוא רץ למרפסת מקווה בכל זאת---
הנה היא.
''צדקת'' העיניים שלו זוהרות. ''צדקת, כל העולם הזה הוא שביל דק, בין עליונים לתחתונים. יער מפחיד בין ארמונות לשודדים ו--- הדרך הזאת לא קלה אבל אסור לברוח לארמונות ולעצום עיניים מהליסטים.
צריך להיישיר מבט וללכת בדרך הזאת, דרך הארץ. עם התורה. אבל בדרך הארץ.'' הוא שותק מתלבט. ''וצריך ביחד. '' הוא מכריע בסוף. ''צריך יד ביד.''
גם העיניים של ליבי נוצצות כבר. וזה לא חוכמה כי זה קורה לה מכל שטות לאחרונה. היא מנגבת אותן מהר.
''בואי רגע.'' אליהו לוחש. לוקח אותה איתו לחדר של הילדים. הוא ניגש לנתן הישן, מסדר לו את השמיכה ונושק לו. ''הנה נס - נתן''. הוא אומר ועובר לשירה. ''הנה, נס שירה.'' נשיקה.
''ונס נחמן.'' שהוא באמת כל רגע שהוא בריא ושלם ולא שבר כמה איברים מהשטויות שלו, זה נס.
''ונס אדל.'' נשיקה אחרונה. ''הכל ניסים, את מבינה?'' הוא מסתכל לתוך העיניים הדואגות של ליבי. מקלף מהן את הפחד. ''הכל ניסים, החיים והבריאות והילדים, והגידול שלהם. זה השם בכלל, נותן להם חיים ושמחה וטיולים כל יום מחדש. ועל הנס הזה כן סומכים. כי אין לנו על מה להישען, מלבד הנס הזה.''
ליבי נרעדת. ''אבל---''
אליהו קוטע אותה. ''שש..שש.. אני יודע. מחר אני אגיד לרוזנברג שהתחרטתי. הוא יסכים לקבל אותי, אני בטוח. אבל אל תסמכי על רוזנברג ולא על המשכורות שלו. תסמכי על הנס. על הנס הזה שמעיר אותנו כל בוקר ואת הילדים-ניסים האלה---'' הקול שלו נשבר באמצע ומתחבר בחזרה. ''שאני כל כך אוהב.''
ירח מציץ מהחלון שולח קרן אהבה לבית-ניסים הזה. נחמן מתכווץ ומשתעל מתוך שינה.
מתרפה בחזרה.
ודרך חדשה-ישנה נולדת. לאט לאט.
מרסיסי אגרטל שחור ופירורי אדמה ולב אדום במטבח.
ובדרך הזאת יש תורה ויש דרך ארץ.
ביחד.
ויש ליבי וישי אליהו.
יד ביד.


כל מיני סוגים של ניסים/מחכים לגשם - פרוזה וכתיבה חופשית