חשבתי פעם על כך שגבולות הם מה שיוצר הגדרה.

ההבדל בין שמיים לארץ, בין גבר לאישה, בין שולחן לכיסא, בין כל דבר לכל דבר אחר, הוא רק מהעובדה שיש דברים שנכנסים לקטגוריה ויש כאלה שלא.

יש גבול.

הגדרה מילונית בהכרח מדירה דבר אחד ומכלילה אחר.

אם כולם מתקבלים בשוויון אין שום דבר שיוצא מההגדרה, ולכן שום דבר לא באמת יכול להיכנס,

ואין גבול.

גבול תוחם את מה שמותר ואת מה שאסור, את מה שרצוי ואת מה שמצוי.

את מה שאפשר ואת מה שצריך, את מה שכדאי ואת מה שכדאי שלא.

ואם אין שום גבול, אין שום דרך להפריד ולהגדיר ולהבדיל בין מושגים.

אם אנחנו רוצים שמשהו באמת יתקיים חייב להיות גבול.

יוצא מגבולות הקופסא.

אני, זו אני החמודה

וחברתי, במידה אחרת מדודה

אני אופטימית שמחה וורודה 

לעיתים, קצת שטחית ורדודה 

וההיא כבדה ועמוקה

בדעותיה המוצקות אדוקה

עומדת בדיוק בזמני האורלוגין

אין טעם רגשות להפגין

ארוחות מתקתקת בטעם משובח

נקיון מבריק כבלפסח מצוחצח

אבל מה........

יש גבול

אין צורך להיות כבול

כל אחד צריך להיות הוא בעצמו - בול

וכך יהיה שמח ו"קול"  

לא צריכה להיות כמו .....

כל אחד - שיהיה הוא בכבודו ובעצמו  

בתכונותיי  הנני מצטיינת 

שמחה לבבית ועל הטוב מתבוננת

סבלנות לילדיי - אינסופית..כמעט

מקשיבה ומאזינה להם, מצחיקה לא מעט

אמנם לא תמיד הכל מושלם

הבית לא נקי כמו של כולם

אך זו אני

ואין לי תחליף - - - - הנני !!!!

אם אני כאן - הכל כאן

ולא תחליף אותי אף מושלמת אחרת, כמובן  

גבול

מסמן את השטח

הקיים,

את התחום המצומצם.

מציב שיא חדש

ומעודד אותי

לשבור אותו שוב..

גבול

נמצא על מנת

שנעבור אותו,

הוא רק תזכורת

ליופי שמחכה לנו

בצד השני

גבול

שומר על העולם מפניי

שומר על פניי

מליבי.

למושג גבול... חולק על חלק מהמסרים (ושמח שהם כאן).

רעיון יפיפה - גבול הוא קו וכשהוא קצר מידי כנראה שיש בו קשרים (צריך לפתוח אותם והוא שוב יתפרש כמו שצריך).

היא הייתה ילדה קטנה, עם שיער זהוב ועיני דבש חולמניות. ילדה שכל אחד היה רוצה, או כמו שההורים קראו לה "ילדת החלומות שלנו", ולא סתם. כי מלבד שהייתה מתוקה ומשובבת לב, חולמנית הייתה, ובכל עת בה יכלה הייתה מתיישבת על בשטיח ברגליים מקופלות ובוהה. "מה את עושה??" שאלוה בתמיהה, ובמתיקות כובשת היא הייתה עונה: "חולמת".

אך היום נראה היה כי מהפך מתחולל בקרבה. רגליה רצו ממקום למקום בסערה, וידיה נעו במהירות למקומות שונים. מבטה כבר לא היה חולמני. הוא היה ממוקד, חדור מטרה ונע למקומות שונים מעת לעת. מדי פעם עצרה והתבוננה בנקודה מסוימת בדקדוק ולאחר מכן המשיכה לנוע בתזזיות. נראה היה כי דבר מה מטריד את מנוחתה. שמיים תכולים נפרשו מעליה והמים שצפו סביבה בגעש. הנוף שסבב אותה עמד רגוע ושליו כרוצה להדגיש את הניגודיות במצב רוחה של 'ילדת החלומות', אך נראה כי לעת עתה הילדה כלל לא שמה לב לניגודיות, וכל ישותה זעקה חוסר נוחות.

היא רצה בלהט לעבר הים ורצה לאורכו הלוך ושוב מסמנת דבר מה במקל ארוך, פיה היה קפוץ בחוזקה, ועיניה רצו הלוך ושוב לעבר נק' נעלמה. לאחר מס' דק היא פנתה לעבר נק' נוספת ומבטה שוטט למקומות שונים. לא היה ברור מה היא מחפשת, אבל לא קשה היה לקלוט כי היא מוטרדת.

לפתע נשמע קול קורא בחלל האוויר "הי! ילדה!" היא נעצרה לרגע מבוהלת, אך כאשר לא ראתה אף אחד סביבה המשיכה לתור סביב. לאחר מס' דק' נשמע הקול בשנית "ילדונת! מה את מחפשת?" עתה, היא כבר לא עצרה לראות מי הוא הקורא, אך לאחר הישנות והשלשות הקריאה נראתה הילדה עוצרת ומתנשפת במהירות. היא התבוננה סביבה במבט סוקר ולא ראתה איש. אך הקריאה חזרה בפעם הרביעית, ואז כבר לא יכלה הילדה להמשיך לשתוק. "גבולות... אני מחפשת גבולות" היא אמרה, ושבה להתבונן סביבה מוטרדת. היא הסתכלה בשנית על המים הגועשים ועל החול הרך שתחתם. גלי הים קיפצו בשובבות עזה והתיזו טיפות על פניה הלוהטות, אך היא כלל לא שתה ליבה לכך. בשפתיים קפוצות לקחה מקל מחוספס וסימנה בעזרתו את קו הגבול שאליו הגיעו המים ולאחר מכן נסוגו אחור. "הנה!" צהלה, "מצאתי את הגבול בין הים לחוף!" אך עוד בטרם הספיקה לסגור פיה שטף אותו גל נועז שהפריך את תגליתה. מים מלוחים מילאו את פיה, וטעמם, כטעם הכישלון היה. שערה המתבדר ברוח נע ביתר חופשיות, וקצוות שיער חצופה נחתה על פניה כצוחקת, כרוצה להתריס בפניה: 'את הגבולות לא תמצאי לעולם!'.

נעליה סגו אחור והיא התיישבה על החוף מתוסכלת. החול הרך חדר בין אצבעותיה והשרה בה מעט רוגע וטיפה נוספת של תקווה. מבטה נע לעבר השמיים והיא התבוננה בהם כמהופנטת. עת שקיעה הייתה זו והשמיים נצבעו בארגמן לוהט, ובים למטה השתקפו אותם מראות מחזירים פניהם לשלום באלפי נצנוצים. המחזה היה מרהיב, אבל גם שם היא לא הצליחה להבין היכן נמצא הגבול בין הים לשמיים. בדמיונה מתחה לעצמה קו דקיק בין המים לשמים, אך רק דמיון היה זה, לא מציאות מוחלטת. דמעה נוצצת זלגה מעיניה בחופשיות וקרני שמש אחרונות ליטפו את פניה בסלחנות. 'הם כל כך דקים ומבלבלים' אמרה לעצמה, בעוד עיניה נעצמות בעייפות, ושניה לפני שהספיקה לשקוע בשינה עמוקה עוד הספיקה להפריח את שאלתה: "אם הם כל כך דקים ולא ברורים, אפשר בכלל למצוא אותם?? איך אפשר למצוא את אותם גבולות??"

גם לי ישר התחבר הנושא ל גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.

נהנתי מאוד, תיאורים יפים וחדים, מרגישים את המתיקות, את הסערה - את השאלה ואת הפתרון (הראשון והשני). נהנתי מאוד ואשמח לקרוא עוד כאלה!

בֵּין הַגְבוּלוֹת
אֵיזוֹר בֵּינַיִים 
לִגְבוּלֵךְ אַנִי 
לוֹטֵשׁ עֵינַיִים 
הַאוּכַל לִחְיוֹת
בֵּין הַחוֹמוֹת
הַאִם יִתְאַחֲדוּ 
שְׁנֵי עוֹלָמוֹת 
מַהוּ הַקַו 
שֶׁאוֹתוֹ לֹא תַחֲצִי 
מְעַנְיֵין 
כָּךְ הַמִנְהָג בְּאַרְצִי 
אוּלַי נְבַטֵל 
אֶת אֵיזוֹר הַבֵּינַיִים 
נְאַחֵד כּוֹחוֹת 
לִבְנִיָיה בִּשְׁנַיִים

יש קצת חוסר ברירות אבל יש לי תחושה שזה מה שרצית להשיג. יהיה ממש מהנה לקבל על זה פירוש, לכל שורה. אל תטריח את עצמך.

על אף הויתור על החריזה המדוקדקת.

אז תודה לך

כי מי אני שלא אודה

על כל הטוב הזה

על העבר והווה

ועל העתיד אין מה להגיד

אבל אני בטוח

שזה יסתדר

ודבר אחד

דבר אחד רציתי

להגיד לך

כי כל חיי תהיתי

גם כשהבנתי

ש"עד היכן" זה "למה"

לא ידעתי שמהות ה"למה" "כמה".

אז אני אסביר, זה נראה קצת מסובך

ובאמת, אפשר בקל ליפול בפח

אחרי הכל זה סודו של ה"מדוע"

תחשבו על זה, תגלגלו את זה שבוע

הכל נוצר בתבונה בתוך גבולות

אלקים רצה שנשאל ת'שאלות

הוא ציצמצם, תיחם בקו בין יסודות

את עצמו, כדי שקצת נוכל לראות

את השאר - אני משאיר פתוח

הזמן קצר - חולף כמו הרוח

אז מי שחשקה נפשו בדעת אלקים

יפתח בשער ג' ב"נפש החיים".

ואני... אני הנני כאינני.

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.