חשבתי פעם על כך שגבולות הם מה שיוצר הגדרה.

ההבדל בין שמיים לארץ, בין גבר לאישה, בין שולחן לכיסא, בין כל דבר לכל דבר אחר, הוא רק מהעובדה שיש דברים שנכנסים לקטגוריה ויש כאלה שלא.

יש גבול.

הגדרה מילונית בהכרח מדירה דבר אחד ומכלילה אחר.

אם כולם מתקבלים בשוויון אין שום דבר שיוצא מההגדרה, ולכן שום דבר לא באמת יכול להיכנס,

ואין גבול.

גבול תוחם את מה שמותר ואת מה שאסור, את מה שרצוי ואת מה שמצוי.

את מה שאפשר ואת מה שצריך, את מה שכדאי ואת מה שכדאי שלא.

ואם אין שום גבול, אין שום דרך להפריד ולהגדיר ולהבדיל בין מושגים.

אם אנחנו רוצים שמשהו באמת יתקיים חייב להיות גבול.

יוצא מגבולות הקופסא.

אני, זו אני החמודה

וחברתי, במידה אחרת מדודה

אני אופטימית שמחה וורודה 

לעיתים, קצת שטחית ורדודה 

וההיא כבדה ועמוקה

בדעותיה המוצקות אדוקה

עומדת בדיוק בזמני האורלוגין

אין טעם רגשות להפגין

ארוחות מתקתקת בטעם משובח

נקיון מבריק כבלפסח מצוחצח

אבל מה........

יש גבול

אין צורך להיות כבול

כל אחד צריך להיות הוא בעצמו - בול

וכך יהיה שמח ו"קול"  

לא צריכה להיות כמו .....

כל אחד - שיהיה הוא בכבודו ובעצמו  

בתכונותיי  הנני מצטיינת 

שמחה לבבית ועל הטוב מתבוננת

סבלנות לילדיי - אינסופית..כמעט

מקשיבה ומאזינה להם, מצחיקה לא מעט

אמנם לא תמיד הכל מושלם

הבית לא נקי כמו של כולם

אך זו אני

ואין לי תחליף - - - - הנני !!!!

אם אני כאן - הכל כאן

ולא תחליף אותי אף מושלמת אחרת, כמובן  

גבול

מסמן את השטח

הקיים,

את התחום המצומצם.

מציב שיא חדש

ומעודד אותי

לשבור אותו שוב..

גבול

נמצא על מנת

שנעבור אותו,

הוא רק תזכורת

ליופי שמחכה לנו

בצד השני

גבול

שומר על העולם מפניי

שומר על פניי

מליבי.

למושג גבול... חולק על חלק מהמסרים (ושמח שהם כאן).

רעיון יפיפה - גבול הוא קו וכשהוא קצר מידי כנראה שיש בו קשרים (צריך לפתוח אותם והוא שוב יתפרש כמו שצריך).

היא הייתה ילדה קטנה, עם שיער זהוב ועיני דבש חולמניות. ילדה שכל אחד היה רוצה, או כמו שההורים קראו לה "ילדת החלומות שלנו", ולא סתם. כי מלבד שהייתה מתוקה ומשובבת לב, חולמנית הייתה, ובכל עת בה יכלה הייתה מתיישבת על בשטיח ברגליים מקופלות ובוהה. "מה את עושה??" שאלוה בתמיהה, ובמתיקות כובשת היא הייתה עונה: "חולמת".

אך היום נראה היה כי מהפך מתחולל בקרבה. רגליה רצו ממקום למקום בסערה, וידיה נעו במהירות למקומות שונים. מבטה כבר לא היה חולמני. הוא היה ממוקד, חדור מטרה ונע למקומות שונים מעת לעת. מדי פעם עצרה והתבוננה בנקודה מסוימת בדקדוק ולאחר מכן המשיכה לנוע בתזזיות. נראה היה כי דבר מה מטריד את מנוחתה. שמיים תכולים נפרשו מעליה והמים שצפו סביבה בגעש. הנוף שסבב אותה עמד רגוע ושליו כרוצה להדגיש את הניגודיות במצב רוחה של 'ילדת החלומות', אך נראה כי לעת עתה הילדה כלל לא שמה לב לניגודיות, וכל ישותה זעקה חוסר נוחות.

היא רצה בלהט לעבר הים ורצה לאורכו הלוך ושוב מסמנת דבר מה במקל ארוך, פיה היה קפוץ בחוזקה, ועיניה רצו הלוך ושוב לעבר נק' נעלמה. לאחר מס' דק היא פנתה לעבר נק' נוספת ומבטה שוטט למקומות שונים. לא היה ברור מה היא מחפשת, אבל לא קשה היה לקלוט כי היא מוטרדת.

לפתע נשמע קול קורא בחלל האוויר "הי! ילדה!" היא נעצרה לרגע מבוהלת, אך כאשר לא ראתה אף אחד סביבה המשיכה לתור סביב. לאחר מס' דק' נשמע הקול בשנית "ילדונת! מה את מחפשת?" עתה, היא כבר לא עצרה לראות מי הוא הקורא, אך לאחר הישנות והשלשות הקריאה נראתה הילדה עוצרת ומתנשפת במהירות. היא התבוננה סביבה במבט סוקר ולא ראתה איש. אך הקריאה חזרה בפעם הרביעית, ואז כבר לא יכלה הילדה להמשיך לשתוק. "גבולות... אני מחפשת גבולות" היא אמרה, ושבה להתבונן סביבה מוטרדת. היא הסתכלה בשנית על המים הגועשים ועל החול הרך שתחתם. גלי הים קיפצו בשובבות עזה והתיזו טיפות על פניה הלוהטות, אך היא כלל לא שתה ליבה לכך. בשפתיים קפוצות לקחה מקל מחוספס וסימנה בעזרתו את קו הגבול שאליו הגיעו המים ולאחר מכן נסוגו אחור. "הנה!" צהלה, "מצאתי את הגבול בין הים לחוף!" אך עוד בטרם הספיקה לסגור פיה שטף אותו גל נועז שהפריך את תגליתה. מים מלוחים מילאו את פיה, וטעמם, כטעם הכישלון היה. שערה המתבדר ברוח נע ביתר חופשיות, וקצוות שיער חצופה נחתה על פניה כצוחקת, כרוצה להתריס בפניה: 'את הגבולות לא תמצאי לעולם!'.

נעליה סגו אחור והיא התיישבה על החוף מתוסכלת. החול הרך חדר בין אצבעותיה והשרה בה מעט רוגע וטיפה נוספת של תקווה. מבטה נע לעבר השמיים והיא התבוננה בהם כמהופנטת. עת שקיעה הייתה זו והשמיים נצבעו בארגמן לוהט, ובים למטה השתקפו אותם מראות מחזירים פניהם לשלום באלפי נצנוצים. המחזה היה מרהיב, אבל גם שם היא לא הצליחה להבין היכן נמצא הגבול בין הים לשמיים. בדמיונה מתחה לעצמה קו דקיק בין המים לשמים, אך רק דמיון היה זה, לא מציאות מוחלטת. דמעה נוצצת זלגה מעיניה בחופשיות וקרני שמש אחרונות ליטפו את פניה בסלחנות. 'הם כל כך דקים ומבלבלים' אמרה לעצמה, בעוד עיניה נעצמות בעייפות, ושניה לפני שהספיקה לשקוע בשינה עמוקה עוד הספיקה להפריח את שאלתה: "אם הם כל כך דקים ולא ברורים, אפשר בכלל למצוא אותם?? איך אפשר למצוא את אותם גבולות??"

גם לי ישר התחבר הנושא ל גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.

נהנתי מאוד, תיאורים יפים וחדים, מרגישים את המתיקות, את הסערה - את השאלה ואת הפתרון (הראשון והשני). נהנתי מאוד ואשמח לקרוא עוד כאלה!

בֵּין הַגְבוּלוֹת
אֵיזוֹר בֵּינַיִים 
לִגְבוּלֵךְ אַנִי 
לוֹטֵשׁ עֵינַיִים 
הַאוּכַל לִחְיוֹת
בֵּין הַחוֹמוֹת
הַאִם יִתְאַחֲדוּ 
שְׁנֵי עוֹלָמוֹת 
מַהוּ הַקַו 
שֶׁאוֹתוֹ לֹא תַחֲצִי 
מְעַנְיֵין 
כָּךְ הַמִנְהָג בְּאַרְצִי 
אוּלַי נְבַטֵל 
אֶת אֵיזוֹר הַבֵּינַיִים 
נְאַחֵד כּוֹחוֹת 
לִבְנִיָיה בִּשְׁנַיִים

יש קצת חוסר ברירות אבל יש לי תחושה שזה מה שרצית להשיג. יהיה ממש מהנה לקבל על זה פירוש, לכל שורה. אל תטריח את עצמך.

על אף הויתור על החריזה המדוקדקת.

אז תודה לך

כי מי אני שלא אודה

על כל הטוב הזה

על העבר והווה

ועל העתיד אין מה להגיד

אבל אני בטוח

שזה יסתדר

ודבר אחד

דבר אחד רציתי

להגיד לך

כי כל חיי תהיתי

גם כשהבנתי

ש"עד היכן" זה "למה"

לא ידעתי שמהות ה"למה" "כמה".

אז אני אסביר, זה נראה קצת מסובך

ובאמת, אפשר בקל ליפול בפח

אחרי הכל זה סודו של ה"מדוע"

תחשבו על זה, תגלגלו את זה שבוע

הכל נוצר בתבונה בתוך גבולות

אלקים רצה שנשאל ת'שאלות

הוא ציצמצם, תיחם בקו בין יסודות

את עצמו, כדי שקצת נוכל לראות

את השאר - אני משאיר פתוח

הזמן קצר - חולף כמו הרוח

אז מי שחשקה נפשו בדעת אלקים

יפתח בשער ג' ב"נפש החיים".

ואני... אני הנני כאינני.

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)