ומאיפה הקביעה הגורפת שאנשים עם כל סוגי המחלות הנפשיות לא יכולים להתמודד עם קטעים בתפילה?

הוא ישב ודיבר עם כל אותם אנשים וקבע לגבי כולם מסקנה אחידה?

וגם נאמר שהספר נכתב בעזרת חברותא עם פסיכולוג, מה עם פוסק בעל כתפיים רחבות שלו יש באמת סמכות לפסוק בעיני כרת?

זה ממש לא נראה לי מבוסס.

(אה, ובבקשה אל תשמש במקפים התקועים האלו שרק מקשים על הקריאה ולא באמת עושים משהו בשביל בנות.

אם כ"כ חשוב לך לפנות בצורה מיותרת לנשים תכתוב "מה דעתם ומה דעתכן" זה לפחות קצת יותר תקין לשונית)

כבר ישבו על המדוכה הזו לפני שנים (ר' שלמה זלמן, הציץ אליעזר, ועוד)

החידוש הוא באנשים שמנסים לעשות קצת יח"צ על ידי הטרלות פומביות שונות.

חולה פטור מן המצוות ולא עידכנו אותי? הדוסים האלה...

חלק גדול מאד ממה שאנחנו קוראים תפילה הוא דברים שאפשר לשנות. כמובן צריך לדעת מה מותר לשנות ואיך, וכמובן שמשנים רק במידה ויש צורך ממשי. אבל בהחלט *אם* לאדם יכול להגרם נזק מתפילה מסוימת, הרבה פעמים ניתן לשנות.

דעתי היא שלא רלוונטי לדבר על זה בפסק ציבורי פשוט כי ההבדלים דקים כל כך שזה לא באמת מעשי.

לא שזה עניין את כותב המאמר, שעסוק בלמצב את עצמו כרב נאור, ליברלי ומתחשב, ש"מסלק את הבעיות שיוצרת הדת" כלשונו עפ"ל. 

הרי תדמיתית זה יוצא טוב, רגיש, חכם.. עם ערכים שכולם אוהבים ושכיף לשמוע עליהם.. לא מהאלו הפאנטים שתקועים עם תורה מיושנת ואכזרית....

(וזו לא פעם ראשונה שלו, אגב. 

טוב נו, מכירים כבר את הסוגה הזו, בבא-בא-לי)

וידוי הוא מדאורייתא חלק ממצוות תשובה

יש לו בעיה דווקא עם ה"אשמנו"?

נו בחייאת

עם המקורות וההסכמות. כשבמהלך הכתיבה הוא התייעץ עם פוסקים מחד ובעלי מקצוע מאידך

אבל אני לא בטוח. בכל אופן הנה ההסכמות לשות קודם שלו)

זה אמירות ברמה של כתבות ממומנות.

להוציא פסק גורף שאסור לבן אדם עם דיכאון להגיד "אשמנו"? אי אפשר פשוט להסביר לו שהבחור לידו אומר בדיוק את אותו טקסט, וגם הרב אומר את אותו טקסט? *להגיד* את הטקסטים האלה זה מה שיפיל אותו?הרי הטקסטים קיימים, לא משנה מה הוא יעשה. והוא יודע יפה מאד למצוא מגוון טקסטים אחרים (אם הוא הגיע לרב הזה, כנראה גם אינטרנט יש לו). אז לקרוא שני טקסטים זאת הבעיה? מדובר בשילוב של כמה מחשבות מודרניות ומוזרות -

1 "כל מי שסובל מבעיה מסוימת, אסור לומר לידו משהו שעלול להזכיר לו את זה". זה נכון אולי בשלב מסוים של הטיפול, אבל אם לא הצליחו תוך זמן קצר להגיע ליציבו שלא תעורער מאזכור של חצי משפט, אז לא באמת הועלנו, כי זה יגיע בסופו של דבר.

2 "הדת היא מקור טיפוסי לבעיות ותפקידו של הרב ה"רגיש" הוא לסלק את הרכיבים הדתיים הבעייתיים מצאן מרעיתו". ברור שיש אתגרים תלויי דת, אבל לנסות לפתור לאנשים בעיות לא יכול להתמקד בבעיות השולויות והזניחות שנגרמות בבית הכנסת.

אתה חיי בעבר 

כאילו שמי שלא מסכים איתך, זה מתוך בורות או אי-רגישות.

הסיבה שזה יכול לגרום נזק, זה כי אותו אחד שרוצה שאנשים יבינו אותו, יראה תגובות מהסוג שאתה יוצא נגדן, יבין - לפי השיפוט שלך - שמדובר באנשים שלא מבינים אותו, בורים חסרי רגישות, והמסקנה שלו תהיה שיש המון אנשים שלא מבינים אותו ולא מוכנים להתחשב בצרכים שלו. והוא יסבול לשווא.

כל זה בזמן שבפועל, מה שכתבתי היה שפרסום פסק פופוליסטי ש"אנשים עם דיכאון פטורים מלהגיד תחנון" זה לא מקדם אף אחד אלא מכניס אנשים לתבניות שמסבכות אותם.

זה שאנשים מראים אמפתיה בדרך שונה משלך

מתייחסים להלכה אחרת ממך

מגיעים למסקנות שונות ממך

זה לא אומר שהם בורים חסרי רגישות. זה בך הכל אומר שהם חושבים אחרת.

אבל אני מוכרח לציין: התייחסו, אוהו התייחסו. 

הנקודה היא שעשו את זה באופן מושכל, פרטני, חכם. ולא בפרסומים המוניים..

כמו שטיפול פסיכולוגי עושים מול פסיכולוג, ולא בשחרור מאמרים מתנשאים לעיתון....

הפרסום הזה לא הולך להועיל לנושא ולמי שסובל. הוא רק מקרר ביידישקייט.

כולי תקווה שכל מי שעובר קשיים כואבים כאלו - יידע לפנות למי שצריך לפנות ולהתייעץ, ואני מאחל לו את כל הטוב שבעולם.

@תורם דם, בוא נתחיל מזה שאתה לא החכם היחיד בעולם. תתפלא לשמוע שעוד אנשים מכירים כאן מצבים ולא רק אתה. מלתרום דם לא הופכים לפסיכיאטר מוסמך.

זה שאנשים מראים את נאמנותם להלכה ולתורה זה לא בורות ולא חוסר רגישות. זה פשוט אנשים קצת פחות רדודים מכותב המאמר וממך, שמבינים שלדברים יש קצת יותר מורכבות מכמה מילים מפוצצות ופסאודו-הומאניות, שהם בסך הכל כיסוי ללא-כלום. זה שבמקום להתמודד עניינית עם הטיעונים אתה קורא להם "בורות וחוסר רגישות" לא מוציא אותך חכם ורגיש, אלא כולה אדם שאין לו יראת שמים. 

שמחתי לעזור.

ובסנקציות הכלכליות האישיות.
 

גם סתם חיילים לא שואלים אותם מה הם רוצים להם אפילו לא מציעים מסלולים מותאמים לאורח חייהם.

צריך להיזהר לפעמים מחופש מוגזם. ולנהייה אחרי מה שהעם אומר.

מבחינה בטחונית (אולי לא כל כך שייך אבל ממליצה לשמוע את ד"ר

מרדכי קידר בנושא "איך איראן קיבלה הסכם כל כך טוב?)

כמעט שבת שלום לכולם!

אף אחד לא הכין אותי למפגש עם הלוף. וככה הצבא שינה אותי. יצאתי היפרוסמי. די שרוט נהייתי מאירועים שונים לחלוטין.

ואולי לא

זה לא באמת משנה

מה שמשנה זה מי אתה/ מה אתה רוצה/ בוחר לעשות עם החיים שלך

אם סביבה עלולה לשנות אותך

סימן שגם היום הסביבה מגדירה אותך/ מחליטה בשבילך

לא משנה איפה תהיה

אתה זה שאחראי לעצמך

אף אחד לא באמת משנה אותך

אלא אתה בוחר/ מאפשר את זה

אז ככה:

א. אנחנו מתגייסים לצבא כי זה מה שנכון לעשות. זו מצווה. והארגון צריך חיילים במגוון סוגים ותחומים.

ב. זו הכללה פזיזה וחפוזה להסתכל על הצבא ולא על האנשים שמרכיבים אותו. יש אנשים שירצו שתשתנה ויש אנשים שלא. יש מקומות שיותר ויש מקומות שפחות. ככל שאתה יותר "נמוך" בהיררכיה שם אתה דווקא פוגש יחס אחר וטוב. אני יכול לומר שאצלי רוב מוחלט מקבל אותנו הדתיים באהבה אדירה, ויש אפילו כמה שקצת התקרבו (אפילו רק בדעות) בעקבות המפגש איתנו. בנוסף, בטירונות שלי (לא קרבי) הייתה לידי מחלקה של ביינישים מבוגרים, ומפקד המחלקה שלהם ביקש במיוחד לקבל מחלקה כזו כי הוא מרגיש שזה מפרה אותו.

כלומר, הרבה תלוי בך. לא רק להאשים ולהסתכל בעוינות על אחרים. תדאגו להצדיק את האהבה שאתם רוצים, ואם לא אהבה אז לפחות כבוד. תדאג להיות מי שמקדש שם שמיים בהתנהגות שלך (יש אצלנו אנשים שבמפורש אומרים שהם לא מקללים בשיחה איתי. לא כולם אך בהחלט יש. זה לא פלא?).

ג. אם אתה בא דרך מסלול מסודר אז יש לך גב חזק מאחוריך. ככה זה למשל בישיבות ההסדר ולכן המסלולים פורחים והבחורים יוצאים באותה רמה רוחנית כמו שנכנסו (ולפעמים אפילו יותר, עד כמה שזה נשמע מוזר לאוזן החרדית).

ד. בגלל שהמבט, בסופו של דבר, הוא לא רק שלך עליך אלא של התמונה הגדולה אזי אפילו מסלול שאולי הוא לא הכי תורם שבעולם (ואני בטוח שלא מדובר על משקי ממטרות) עדיין מועיל לטווח הארוך. אם הציבור החרדי, כמכלול, יצטרף לצרכי הצבא אזי ייפתחו מסלולים, אפשרויות ואפיקים נוספים וגם הצבא יהיה מוכרח להתאים את עצמו יותר לצרכים של האדם הדתי והחרדי. אבנים שחקו מים.

ה. לא מעט מההסתכלות על החרדים היא דבר שהם הביאו על עצמם. בעבר הם התגאו בזה, ועכשיו לצערם המחיר מתחיל להיפרע. לא מאוחר לתקן, וזה בהחלט אפשרי.

ו. לא נדבר על גלית דיסטל עצמה כי היא לא הענין, אבל גם עלינו בציונות הדתית יש כל הזמן טענות ויש כל הזמן מאבקים למרות שאנחנו מתגייסים הכי קרבי, עובדים ועמלים, לומדים ותורמים ומהווים חלק אינטגרלי מהציבור. אבל אנחנו לא עושים את זה כי "הם רוצים" אלא כי זה מה שנכון. ואנחנו מתאמצים לדאוג למה שאנחנו צריכים בתוך המסגרות השונות. ובסופו של דבר, השמאל הקיצוני הוא פחות מחמי מעם ישראל. הסיכויים שתיפול בחברה טובה הם דווקא גבוהים. כמובן תמיד יהיו בורים וטיפשים, ואפילו רשעים - אבל כמו שאמרתי, פעמים רבות אתה בעצם ההתנהגות שלך והיראת שמיים שלך תוכל לשנות את המבט. (וכן, לפעמים גם קצת ויכוחים ודיונים עם אחרים).

ז. השתדלתי מאוד לשמור על שפה ושיח אחר בתגובה הזו, ללא אמוציות. אני מקווה שזה ניכר. הפעמים הקודמות התדרדרו מהר וחבל. אני מצידי משתדל, אנא גם אתה (ואתם).

צבא זה לא תכנית לפי בקשתך

והשיבוץ לצבא לרובנו פשוטי העם הוא לפי צרכי צבא

אפשר להתדיין על כמה התפקיד הספציפי משמעותי, או על היחס והאם מנסה לשנות או לא. וכמובן כדאי לעשות צעדים בשביל לשפר את המצב בצבא והיחס לחרדים, חיילים וכו.

אבל כל זה לא מוריד מהחובה החוקית (והמוסרית, לעניות דעתי) להתגייס ולקחת חלק.

מילא היית אומר את מה שאומר ושבגלל זה אתה מנסה לשנות שיבוץ

אבל להשתמט? להוציא עצמך מכלל ישראל? לעבור על החוק ולהגיד "מזל טוב" תוך שאתה יורק על ציבור המשרתים במעשיך?

לא ולא. שום לגיטימציה. 

וגם תלוי בזמנים.

לאחרונה נגע בי השיר "שווים"

יש לי מלא שירים וזמרים

כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..

אבל יש זמר שאני ממש אוהבת

זה רון בוחניק

אני מבין שאת מהוותיקות פה

כולם פתאום עוברים שינויים ביחד

את יכולה להרגיש. קודם כל.

אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה,  אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.

לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.

אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).

את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.

בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...

יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.

לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.

אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.

פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.

הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..

אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.

כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..

א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..

ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..

ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.

ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..

בהצלחה ממש!

האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..

פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..

ממש מקווה להצלחתך

זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.

זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.

האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?

את רוצה בזה?

דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..