ולזה היא מחכה

וזה למרות שאני כאילו מגיע עם הרגשה קדומה של "תנו לי סיבה ללמה זה כן יעבוד"?

לא סופהעולם

היא בת 20

אבל 20 זה כבר גיל של בגרות

תצא איתה פגישה אחת, כי תכלס היא ממש חיכתה לזה.

לא נעים לנפנף מישהו שבנה עליך הרבה זמן

בפגישה תמחיש למה זה לא מתאים (לא שתהיה ג'רק) חלילה, מתכוון מבחינת השקפות.

נראלי שהיא תעדיף בכלל שלא להיפגש וזהו

ומה זה אופי בנ"ע?

א. ספציפית לגבי מספר טלפון לברר - זה לא נראה לי אינדיקטור טוב. הרבה פעמים אנשים מעדיפים לפנות למכרים שלהם (חוק דתיים שלובים) מאשר למספר של מישהו זר. למעשה, אני חושבת שרוב ההצעות מגיעות אליי בלי מספר לבירורים, אז אני מבקשה מהשדכן להביא לי.

ב. לגבי התחושה שאולי זאת היא - ראה תגובתי כאן. בקצרה: אין אחת שהיא היא, אלא יש אחת שאתה הופך אותה להיות האחת המיוחדת לך.

ג. דייטים זה לא המקום לעשות טובות. אולי יש לאותה אחת פנטזיות שונות, זה לא אומר שאתה צריך להגשים אותם. בעיניי אתה לא אמור לצאת עם מישהי אם אתה חושב שאין שום סיכוי בעולם שתתחתן איתה.

ד. בכל מקרה לא הייתי נוקטת שום פעולה עד שאתה מוכן להתחיל לצאת. ההמתנה שלה זה בעייה שלה, לא שלך.

ה. במידה והגיע הרגע, אולי כן כדאי לך לנסות לברר עליה. מההודעה שלך לא נשמע שביררת עליה. אולי גם לה יש שאיפות לעבור למקום אחר מהמקום שבו היא גדלה? אולי האווירה שבה היא גדלה לא מוצאת חן בעיניה?

ו. אבל זה עדיין נשמע שאתה מוטרד. אולי כדאי לך להבהיר לך דרך צד ג' שכרגע לא רלוונטי כי אתה עדיין לא יוצא, וכשיבוא הרגע אתה לא מבטיח שום דבר - לא שתפנה אליה ראשונה, לא שתפנה אליה בכלל. אתה יכול גם להגיד משהו בפירוש על כך שאתה נמצא במקום אחר מאשר החברה שגדלת בה, ואולי התהליך שאתה נמצא בו יביא אותך למקום שכבר לא יהיה רלוונטי עבורה. עדיף להבהיר את הדברים עכשיו מאשר למשוך בדמיונות.

ז. ב"ה יש הרבה בנות טובות בעולם. למעשה, נראה לי שרובן כאן כאלה. זה לא אומר שאתה צריך לצאת עם כולן. 

ח. ועוד מילה לגבי ההגדרות: מכירה באופן אישי כמה וכמה אנשים שהגיעו מקטגוריות כאלו, ונראה שהזוגיות שלהן לא רעה בכלל. לצורך העניין, מכירה אנשים שגדלו בבנ"ע מעורב שנישאו לכאלה שגדלו באריאל. המקום שגדלת בו לא מוכיח שום דבר על הכיוון שבו תבחר בבגרותך.

ב. יפה. אהבתי

ג. או. זה העיקר.. בזה התענייתי לשמוע את דעתכם.

ד. אבל בגללי

ה. לא אכפת לי איפה היא גדלה, אכפת לי איך היא כרגע ונשמע שזה לא זה.

ח. גם אני גדלתי בבנ"ע. אין לי בעיה עם מי שגדלה שם. התכוונתי שזה נראה שזה האופי שלה גם כרגע.

יש אנשים שמתחתנים עם הראשונה שהם יוצאים איתה, וזה נראה לי אחוזים יחסית נמוכים.

להיפרד ממישהו זה לא בדיוק הדבר הכי נחמד לעשות. בעיקר אם הצד השני מעוניין להמשיך.

כן, פוגעים ונפגעים. ונראה לי שזה בלתי נמנע, בגלל שמדובר בקשר בין בני אדם. (אני חושבת שגם אנשים שכן מתחתנים עם הראשונה שלהם גם יחוו את זה בקשר זוגי. כשאתה קרוב למישהו, אתה כנראה תפגע בו וזה בד"כ גם עמוק וכואב יותר. אבל זה חלק מקשר, ומתוך הדברים האלו אנו צומחים ונבנים).

זה שלב בחיים שהבחירות שלך משפיעות באופן ישיר על אחרים.

שמעתי לאחרונה משפט שאמר כך: בביוגרפיה של חייך, אתה צריך להיות הדמות הראשית. ובמקרה שלך, לא אותה אחת.

אני לא חושבת שזה בריא לך להחזיק את האפשרות הזאת בראש אם אתה מתכנן להתחיל לצאת עוד תקופה. ואם אתה לא מתכונן לצאת איתה עכשיו, אני לא חושבת שכדאי לברר עליה עכשיו. אנשים משתנים, ולך תדע מה יהיה בתקופה שבה תחליט שהגיע הזמן. כפי שכתבו לך אחרים, הייתי מבהירה שאני עדיין לא יוצאת, ולכשאתחיל, כנראה שאחפש סגנון שונה, כך שאין מה להמתין לי. 

זה מה שמשנה את התמונה מבחינתך?

כאילו אם הפרט הזה לא היה קיים - היתה שואל את אותה שאלה?

מה העובדה הזאת גורמת לך להרגיש?

עד כמה היא בסופו של דבר משמעותית בשביל ההחלטה לצאת או לא?

פשוט הייתי אומר

תשמע, לא.. זה לא אותו סגנון לא אותו אופי. יש שידוכים בישיבה שאני נמצא בה. הם עובדים טוב. וזהו.

מה זה גורם לי להרגיש?

כמובן שאני גבר מושך

סתםסתם

לא נעים ברמות. ואין לי מושג מה לעשות.

א' זה ממש לא סתם!

זה כיף ממש להרגיש שרוצים אותך! ואין סיבה לא להנות מזה (בין היתר עולות עוד תחושות, הנאה היא אחת מהן)

ב' - נראה לך שאתה חייב לה משהו?????

מה ההגיון הזה????

מספיק כל אחד נמצא עם סל הציפיות ואכזבות שלו... ממש אין צורך להעמיס אותו בעוד ציפיות ואכזבות של אנשים אחרים.

להבדיל, ידוע בעולם הטיפול שצריך לשמור מרחק ממטופל כדי לאפשר לשני הצדדים בטחון ונעימות. גם כן יש מרחק. לא כל מישהי שתתלהב עליה (וכן להיפףך, אם אתה מתלהב) אז כבר אין בניכם מרחק. יש מרחק עצום מסתם מישהי שרוצה טוב לחוות את מרחק הזה ולהפנים אותו. ככה נשארים באיזון, כפי המציאות היא באמת מאוזנת.

ראוי לעשות פגישה כדי לעשות טובה למישהי?

שהיא סתם חיכתה המון זמן למישהו שאפילו לא נתן לה צ'אנס?

קשה לי להאמין שבנאדם עם מידות ישרות יהיה לו לב לעשות דבר כזה ולשבור למישהי את הלב

אבל האם ככה מתאים לעשות?

החיים זה לא שחור לבן. ואם אני צודק אז אני אלך עם זה עד הסוף.

אני לא יכול לשבור לה את הלב ככה

ואז קיבלתי את העצה הזאת:

מועדים לשמחה - לקראת נישואין וזוגיות

שזה רעיון מצויין

זה נשמע לך טוב?

אם הוא ידבר איתי על זה אני אגיד לו את זה

השאלה היא רק איך

בעע

כבר כמה שנים טובות

הוא התקשר אליי במיוחד להציע לי אותה

ועוד תזכורת מתישהו

ולקחת קשה ממש כל בחורה שרוצה אותו?

להגיד בצורה מכבדת ויפה מה שכדאי לומר וזהו..

ובאמת ביטלתי את מה שהוא אמר בקלות ולא הייתי זהיר.

אבל נראה שכדאי להיות באיזון והאמירה הזאת חשובה בהקשר הזה.

אני לא יגיד את זה לבנאדם שלא אכפת לו מהזולת.. אבל אני כן יגיד את זה לאדם שאכפת לו רק הוא מתייחס לסיטואציה בצורה לא מאוזנת.

והרבה פעמים הנסיון דחייה הוא קושי אישי בנוסף לרגישות לבחורה עצמה.

גם רגישות לעצמו זה דבר ראוי מאוד שאסור בלעדיו.

מתאים לי ללכת לאברכים בישיבה או משהו כזה ולדעת שמי שתבוא שמה זה יהיה רלוונטי

זה בכלל מרגיש לי לא קשור להגיע לשם.

את נוקטת גישה חדה. זאת אשמתה

והאמת?

שזה נכון.

ובכל זאת, אנחנו ככה חריפים? החיים זה לא שחור לבן.

אין לי באמת לב לשבור לה את הלב ככה

היא עשתה לעצמה בושות כשהיא ביקשה את זה כי היא באמת רוצה

ו.. אני לא יודע אם אדם עם מידות ישרות באמת יהיה ככה חריף למרות שהצד השני יכול להיפגע.

אין לי לב לזה

תחשבי.. היא תכלס מחכה למישהו (שיודע שהיא מחכה לו!) ואז פתאום אחרי שהיא חיכתה המון זמן הוא לא נפגש איתה בכלל ופוצץ את הכל

מועדים לשמחה - לקראת נישואין וזוגיות

קיבלתי מייל ממעריצה (באותה תקופה הייתי סוג של אושיית אינטרנט בקרב דוברי רוסית). עברנו לצ'וטט ב-ICQ, כבר אז נדלקו אצלי נורות אדומות, אח"כ ניהלנו שיחת טלפון. הבחורה נשמעה אובססיבית וגם שייכת לדור אחר, פער הגילים בינינו היה יותר מעשור. אמרתי לה בעדינות שאנחנו אנשים שונים מדי, איחלתי לה כל טוב וניתקתי.

בשורה התחתונה, שום דבר לא מונע ממך לשוחח/להפיגש איתה ולקבל החלטה סופית, בבחינת "טוב מראה עיינים מהלך נפש".

הייתי נותן לה צ'אנס 

לא יקרה כלום אם תפגש איתה אם היא כ"כ בטוחה שזה מתאים שהיא מוכנה לחכות אולי אהיא צודקת וגם אם לא לפחות שתדע שהיא קבלה את ההזדמנות 

"אם היו מציעים לי אותה בשידוך רגיל הייתי פוסל כבר בשלב הבירורים"

או

במקום לבדיוק בפגישה האם זה יעבוד, אני אצטרך לחפש סיבות ל"האם טעיתי כשהייתי בטוח שזה לא יעבוד""

ודאי שלא אצא כשאני לא רוצה

לפי דעתי, אם מבחינתך זה לא קשור אליך ולא בא לך על זה, אז באמת אין על מה לדבר וחבל על הזמן של שניכם.

אבל אם יש קצת משהו שיכול להיות מעניין, איזה משהו קטן משותף, אז אולי כן שווה לנסות. לפעמים דווקא כשיש פערים יכול להיווצר משהו מעניין אינטלקטואלית ולפעמים זה מקרב.

היתרון בפגישות כאלה הוא שבמידה ואתה רואה שזה ממש לא מתאים, (כמו למשל אם אם יש בניכם פער מבחינה דתית) יהיה לך יותר פשוט להסביר והיא תוכל יותר לקבל בהבנה למה אתה רוצה לסיים את הקשר, כי הפערים מהותיים ולא אישיים. זה פחות פוגע מאשר לסיים קשר שעל פניו זה בדיוק מה שאתה מחפש, הכל מתאים, אבל מבחינתך אין כימיה/ מציאת חן/ משיכה.. אז זה כבר הרבה יותר לא נעים לסיים וגם לצד השני יהיה יותר קשה לקבל (בין אם אומרים את הסיבה ובין אם לא)

אז אמרת שהיא בן אדם טוב, שמא היא קוראת בפורום הזה...

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.