הולך. מדבר עם חברים. גם בטבע הולך עם בוקסה ושירים. בנסיעות עם אוזניות. השירים מחזקים, נותנים לי רוגע ושלווה. נמצא עם המשפחה, דיבורים, משחקי קופסה, משימות, מפגשים, ארוחות, אטרקציות משותפות. צעקות, דיבורים, שירים בפול ווליום או בקצת פחות. מואזין צורח עד לב השמים, חזן בבית הכנסת מגביה קולו, זמירות שבת, שירי שבת בבית-כנסת משותפים. ריקודים ושירים, פיוטים וסלסולים. הופעות, מפגשים עם חברים, שיעורי תורה.

כל השבוע עבר. הגיע יום שישי. עזרתי בבית, הלכתי למקווה לטבול וגם על הדרך את הסיר החדש שקנו. יצאתי למאפייה, קניתי חלות, עברתי וקניתי פיצוחים לשבת, שיהיה לג'עלה. התקשרתי לכמה חברים, סיכמנו דברים, קבעתי עונג שבת עם החבר'ה, קניתי כיבוד, הזמנתי מישהו שידבר. תפילה מרוממת, הספקתי להגיע בזמן לתפילה וגם הספקתי להגיד שלושה פרקים משיר השירים. קבלת שבת מרוממת, ערבית עצמה ב"ה גם כן, תענוג אמיתי. אחרי זה סעודה מענגת, זמירות שבת, דבר תורה מעניין. אחרי זה החבר'ה הגיעו לעונג שבת, היה מעניין הדבר תורה שהרב דיבר, דיברנו עם החבר'ה והיה נחמד ביותר. פתחתי איזה ספר ונרדמתי על הספה, לא הספקתי ללמוד ממנו הרבה.

שבת טובה, ב"ה. מוצ"ש כדורסל עם החבר'ה, כרגיל. סיימנו את המשחק, נפרדתי מהחבר'ה בכיף מצלצל והלכנו כל אחד לדרכו.

זמזמתי לעצמי שיר בדרך, ופתאום המחשבות מתחילות לצוץ. טוב, שיניתי מסלול והלכתי לפינה הקבועה שלי, איזה ספסל בפינה נסתרת מאחורי הגן משחקים שאני יכול לשבת בשקט ולחשוב. פתאום אין סביבה, אין רעש, אין המולה, הפלאפון עדיין כבוי משבת ב"ה, אין שירים ואין את שאון העיר, כולם כבר במיטה ישנים. מחשבות. חושב איך עבר היום. איפה אני בתוך כל הסיפור הזה של החיים. בסדר, אז עשיתי דברים. גם אפילו הלכתי לקנות דברים לעונג שבת ודיברתי עם רב שיגיע. אבל האם אני סתם חלק מהחבר'ה וסביל, האם אני רק מקשיב לדבר תורה של הרב כ"וורט נחמד"? או שאני גם משתנה, לוקח לחיים שלי ומשפיע? האם אני מחייך מספיק, מדבר מספיק עם אנשים ודואג להם או שסתם מדבר עם חברים כי זה נחמד לדבר עם החבר'ה? האם אני עוזר מכל הלב ומרגיש את המצווה להכין את השבת או שאני עוזר כי זה חלק ממה שצריך לעשות? האם אני עושה את כל מה שאני יכול או שאני זורם ועושה רק מה שאומרים לי? האם אני נוכח בדרך שלי ובמיוחדות שלי או שאני פשוט "זורם עם החיים?". האם אני לומד כמו שצריך וחי את מתיקות התורה ומרגיש שאני מקיים את מצוות לימוד תורה או שאני לומד כי זה מעניין ומסקרן?

נקודה למחשבה.

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

נשימות מתגברות

מתנשפות

מבשרות את הדבר ההוא שעוד מעט יגיע

הדבר שממנו אני מפחד

מנסה לעצור את כדור שכבר נורה

להסדיר נשימה

כמה פשוט זה נשמע

רק להירגע

לשחרר

תשחרר אמר לי פעם פסיכולוג בתהליך קבלה לאיזו משרה נחשבת

אתה 10 מ10 אמר בשפה לא כל כך טיפולית

אתה צריך פשוט לשחרר

פשוט לשחרר

לעגתי לו בקרבי

פסיכולוג עאלק

אם היה פשוט לשחרר

פשוט לא הייתה לך פרנסה

ודווקא הנשימה

זאת שנכנסת ויוצאת מאיליה

מכניסה ומוציאה אוויר

דווקא היא מבשרת לי בדרכה

ששוב זה מגיע

שוב, הגב אל הקיר

תהומות

תהומות שבי עולים מעלה

פורצים שוב נתיב חשוך ואין דרך שאוכל לעוצרם

רק להתכנס אל עצמי

ולמנוע פגיעה ואוהבי

אין לי מנוחה

כָּל מוֹדָעָה שֶׁתָּלִית

עַל לוּחַ לִבִּי

וְחָלְפָה לָהּ,

הוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ נָעַץ

וְחוֹר

חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.