האם זה טוב? לא.

האם זה לגיטימי וקורה? כן.

האם בגלל שזה לגיטימי זה אומר שחייב להיות ככה? לא.

האם זה חלק מההתמודדות שלנו בגיל ההתבגרות והבנין העצמי שלנו? כן.

בהצלחה

אין שום בעיה להיות עם חברות הרבה, אבל לא לשכוח את המשפחה. קלישאה ידועה (אבל נכונה): חברים זה זמני, משפחה זה לנצח. שווה להשקיע בהם (גם כותב שורות אלו לא תמיד מצליח לעשות את זה. התמודדות של כולנו)

שהקשר איתם ירד? שפעם כל הזמן היית איתם?

זה טבעי. אני למשל לא בסטי של סבתא שלי אבל כן משתדלת לכבד ולעזור בשבת או לדבר איתה כמה דקות

אבל נראה לי אין ציפייה שתשבי איתה כל השבת.

צריך לאזן בין חברות לבין משפחה ולנסות לעשות את זה בצורה שלא תפגע באף אחד

ראיתי כמה תמונות שלי מפעם כשהייתי קטנה, סביבות גיל 6-7 משחקת עם דודות שלי.

מאז שהן התחתנו ונולדו להן ילדים אין מצב שזה יקרה. הכי הרבה שלום חטוף. וזה מבאס אותי. כי פעם באמת הייתי מספרת להן הכל. אבל מה? קשרים משתנים. גם פעם היית קטנה ואמא שלך טיפלה בך ועכשיו את נהיית עצמאית. 

אז כדאי לנסות לשמור את הקשר, אולי על אש יותר נמוכה... תחליטי מה שמתאים לך

ברוכה הבאה לגיל ההתבגרות!

זה טבעי ונורמלי. את עכשיו הפכת לעצמאית יותר, והסביבה מעניינת אותך יותר מהמשפחה.

זה טבעי, זה הגיוני, וזה אפילו בריא.

אבל יחד עם זה שטבעי להתרחק מהמשפחה תזכרי תמיד שבסופו של דבר, חברות מגיעות וחברות הולכות, והמשפחה תמיד בע"ה תשאר איתך לא משנה מה. ולכן בשבילך כדאי לשמור תמיד על קשר טוב. רק מרוויחים מקשר טוב עם המשפחה.

וכמובן כמובן, שמצוות כיבוד הורים זו מצווה שלא פוסחת על אף אחד, ולכן גם אם את המון עם חברות, כדאי שתנסי לשים לב מתי הבית צריך אותך, איך את יכולה לתרום לו, להכניס אווירה טובה ולעזור.

ואם כבר את איתם (בין אם כי הכריחו אותך ובין אם כי רצית), אז תנסי כמה שיותר שהשיחה תהיה זורמת ונעימה ולא טעונה.

בהצלחה ענקית!

זה קורה למלא בנות... אבל זה כל כך לא טוב...

גם אותי זה ממש מבאס כאילו למשל שאני בפנימיה ואני לא בבית כי תכלס זה השנים האחרונות שלי להיות עם המשפחה, אחכ אני אקים את משפחתי שלי בעזרת השם וכבר לא יהיה לי זמן אליהם...

אני מציעה לך פשוט לשבת על זה, לחלק את הזמן, וגם אל תחשבי כל הזמן על איך היית פעם ואיזה קשר טוב היה לך פעם וכו כי זה סתם מבאס...

בדיוק על זה אני מדברת אני מרגישה שיש לי קיר שמפריד ביננו

אני גם איתך בהרגשה הזאת

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....