חברים שלי מתקשרים ומתעניינים. בד"כ אני לא עונה. כשאני עונה הם שואלים 'עזבת אותנו?', 'מתגעגעים אליך', 'גם אם עוזבים מותר לבקר לפעמים'..
דודה שלי נכנסת הביתה ואומרת שנמאס לה להגיע ולראות אותי (בחיוך) 'תחליט- או שאתה מתגייס או שאתה מתחתן'.
אמא שלי רומזת רמזים עבים שאני צריך למצוא משהו לעשות.
אבא שואל אם קרה לי משהו רע בישיבה. אחותי מנסה להזכיר לי שההורים משלמים לישיבה בזמן שאני בבית.
מטילים עלי המון משימות ובקשות 'אם אתה כבר בבית'.
הם לא מבינים כמה שאני אוהב את הישיבה. כ"כ. את ראש הישיבה, ואת הצוות, ואת החברים- שבאמת אין כמוהם, את הלימוד, ואת האווירה בישיבה, ואת הדרך שלה, ואת האזור עצמו.
הישיבה היא הבית שלי, אבל אני לא יכול לחיות בו. אני פוחד.
לא מעז ללמוד עם מישהו. אני כל הזמן מגמגם ופוחד לטעות, ממילא אני פוחד ללמוד גמרא.
אני לא מצליח לשבת בבית המדרש כי אני מרגיש מלא עיניים בגב. לא מצליח לשבת בשיעור, כי הרב מסתכל עלי ממול, וכל מי שמאחורי גם.
להתפלל? אין מה לדבר בכלל. הכי מפחיד שיש. אז אני הולך למניין הכי קטן, ומתיישב הכי בצד שאפשר, וכשיש ספר תורה אני מצטמק כמה שאני רק יכול, ומתפלל שהוא לא ישים לב אלי. כשמבקשים ממני לעלות לס"ת, אני מתחיל לרעוד ממש, והנשימה נהיית כבדה, ואני מגיע ומברך, והידיים רועדות, והקול משתנק, ודמעה קטנה מתחילה להיקוות בעיניים.. מתחרט על הרגע שהחלטתי לקום בזמן לתפילה.
אני לומד בחדר נפרד. לבד, או כמעט לבד. לא יודע אם מישהו פה חש כ"כ את ההבדל הכואב כ"כ שבין חברותא למיתותא.
שעה-שעתיים אפשר ללמוד לבד, אבל יותר מזה זה בלתי נסבל. הראש מתפוצץ ואני כ"כ רוצה ללמוד עם חבר. ביחד.
מרגיש בודד בתוך כל מה שקורה מסביבי.
מהרהר לעצמי כל הזמן: בטוח שראש הישיבה מתחרט שהוא קיבל אותי לישיבה.
האנרגיה שאני מוציא בשביל לדבר עם מישהו- בלתי נתפסת. כי אני פוחד לומר דברים לא קשורים או להכנס לוויכוחים שלא אדע איך לצאת מהם.
המחשבות טורדות ומכבידות את החיים. אני מת כבר לברוח מהישיבה! אבל גם לזה שמים לב, אז זה לא תמיד עוזר.
ואז מגיע הזמן המועדף עלי בישיבה. השינה. ישן תמיד עם הפנים לקיר, מחבק את הכרית ומתכנס כמה שאפשר.
אבל בסוף זה מסתיים. מסע כומתה רגשי של שלושה שבועות, שמרגישים כמו נצח.
ואז מגיעה שבת בית, ואני כ"כ שמח. כי סוף סוף אוכל לא לצאת מהבית בלי אף ביקורת.
וגם יום ראשון מגיע, ואיתו גם הזמן לחזור לישיבה. אבל אני לא מסוגל. מושך עוד כמה שעות, ועוד כמה ימים.
וכשאני מגיע כולם מתעניינים 'איפה היית?' 'מה עשית כל הזמן הזה?' 'מרגיש טוב?'
אני מגמגם מה שיוצא לי ומשתדל להיעלם יחסית, עד שיתרגלו אלי ברקע..
אבל, לא תמיד זה עובד. הפעם, לדוגמה, לא חזרתי לישיבה מתחילת זמן חורף. עברו כמעט חודשיים, וככל שהזמן עובר זה רק נראה מפחיד יותר. כמעט ולא יצאתי מהבית. לא יצאתי לתפילות במניין. לא יצאתי לחתונות של חברים. כל פעם כשאורח נכנס הביתה אני מסתגר בחדר, שלא יראה כמה שאני אבוד.
מתפלל שהקב"ה יוציא אותי כבר מהדבר הזה, ומזכיר לעצמי שהקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו. ושכנראה אני מסוגל להתמודד עם הסיפור הזה.
נ.ב: הייתה לי עזרה מקצועית לתקופה מסוימת, לפני שנתיים, ועוד אחזור לזה בקרוב.
היה לי חשוב שתדעו שיש התמודדות כזאת בעולם.
אם זה בשביל לתת כתף, להבין, או לדעת איך להתייחס.
"אשר הראיתני צרות רבות ורעות תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעלני"
]