י"ד כסלו 16:10

חברים שלי מתקשרים ומתעניינים. בד"כ אני לא עונה. כשאני עונה הם שואלים 'עזבת אותנו?', 'מתגעגעים אליך', 'גם אם עוזבים מותר לבקר לפעמים'..

 

דודה שלי נכנסת הביתה ואומרת שנמאס לה להגיע ולראות אותי (בחיוך) 'תחליט- או שאתה מתגייס או שאתה מתחתן'.

 

אמא שלי רומזת רמזים עבים שאני צריך למצוא משהו לעשות.

 

אבא שואל אם קרה לי משהו רע בישיבה. אחותי מנסה להזכיר לי שההורים משלמים לישיבה בזמן שאני בבית.

 

מטילים עלי המון משימות ובקשות 'אם אתה כבר בבית'.

 

 

 

 

הם לא מבינים כמה שאני אוהב את הישיבה. כ"כ. את ראש הישיבה, ואת הצוות, ואת החברים- שבאמת אין כמוהם, את הלימוד, ואת האווירה בישיבה, ואת הדרך שלה, ואת האזור עצמו.

 

הישיבה היא הבית שלי, אבל אני לא יכול לחיות בו. אני פוחד.

 

לא מעז ללמוד עם מישהו. אני כל הזמן מגמגם ופוחד לטעות, ממילא אני פוחד ללמוד גמרא.

אני לא מצליח לשבת בבית המדרש כי אני מרגיש מלא עיניים בגב. לא מצליח לשבת בשיעור, כי הרב מסתכל עלי ממול, וכל מי שמאחורי גם.

להתפלל? אין מה לדבר בכלל. הכי מפחיד שיש. אז אני הולך למניין הכי קטן, ומתיישב הכי בצד שאפשר, וכשיש ספר תורה אני מצטמק כמה שאני רק יכול, ומתפלל שהוא לא ישים לב אלי. כשמבקשים ממני לעלות לס"ת, אני מתחיל לרעוד ממש, והנשימה נהיית כבדה, ואני מגיע ומברך, והידיים רועדות, והקול משתנק, ודמעה קטנה מתחילה להיקוות בעיניים.. מתחרט על הרגע שהחלטתי לקום בזמן לתפילה.

 

אני לומד בחדר נפרד. לבד, או כמעט לבד. לא יודע אם מישהו פה חש כ"כ את ההבדל הכואב כ"כ שבין חברותא למיתותא.

שעה-שעתיים אפשר ללמוד לבד, אבל יותר מזה זה בלתי נסבל. הראש מתפוצץ ואני כ"כ רוצה ללמוד עם חבר. ביחד.

מרגיש בודד בתוך כל מה שקורה מסביבי.

 

מהרהר לעצמי כל הזמן: בטוח שראש הישיבה מתחרט שהוא קיבל אותי לישיבה.

 

האנרגיה שאני מוציא בשביל לדבר עם מישהו- בלתי נתפסת. כי אני פוחד לומר דברים לא קשורים או להכנס לוויכוחים שלא אדע איך לצאת מהם.

 

המחשבות טורדות ומכבידות את החיים. אני מת כבר לברוח מהישיבה! אבל גם לזה שמים לב, אז זה לא תמיד עוזר.

 

ואז מגיע הזמן המועדף עלי בישיבה. השינה. ישן תמיד עם הפנים לקיר, מחבק את הכרית ומתכנס כמה שאפשר.

 

אבל בסוף זה מסתיים. מסע כומתה רגשי של שלושה שבועות, שמרגישים כמו נצח.

 

 

 

ואז מגיעה שבת בית, ואני כ"כ שמח. כי סוף סוף אוכל לא לצאת מהבית בלי אף ביקורת.

 

וגם יום ראשון מגיע, ואיתו גם הזמן לחזור לישיבה. אבל אני לא מסוגל. מושך עוד כמה שעות, ועוד כמה ימים. 

וכשאני מגיע כולם מתעניינים 'איפה היית?' 'מה עשית כל הזמן הזה?' 'מרגיש טוב?'

אני מגמגם מה שיוצא לי ומשתדל להיעלם יחסית, עד שיתרגלו אלי ברקע..

 

 

 

אבל, לא תמיד זה עובד. הפעם, לדוגמה, לא חזרתי לישיבה מתחילת זמן חורף. עברו כמעט חודשיים, וככל שהזמן עובר זה רק נראה מפחיד יותר. כמעט ולא יצאתי מהבית. לא יצאתי לתפילות במניין. לא יצאתי לחתונות של חברים. כל פעם כשאורח נכנס הביתה אני מסתגר בחדר, שלא יראה כמה שאני אבוד.

מתפלל שהקב"ה יוציא אותי כבר מהדבר הזה, ומזכיר לעצמי שהקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו. ושכנראה אני מסוגל להתמודד עם הסיפור הזה. 

 

 

 

 

נ.ב: הייתה לי עזרה מקצועית לתקופה מסוימת, לפני שנתיים, ועוד אחזור לזה בקרוב. 

היה לי חשוב שתדעו שיש התמודדות כזאת בעולם.

אם זה בשביל לתת כתף, להבין, או לדעת איך להתייחס.

 

 

"אשר הראיתני צרות רבות ורעות תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעלני"

 

 

י"ד כסלו 16:39

יש לי שני חברים טובים שאני איתם בקשר טלפוני(בעיקר), והם קשובים ועוזרים ומקלים קצת מהתמודדות..

 

י"ד כסלו 19:14
אני מדריך בישיבה תיכונית, יש לי חניך עם חרדה חברתית וברוך מטופל ומצבו טוב אבל אשמח לשמוע ממך מה יכול לעזור לו מהנסיון שלך..
י"ד כסלו 20:54

בלשון עבר, כי היום ההתמודדויות האישיות שלי קצת שונות:

 

א. מה שהיה עוזר לי זה בעיקר סבלנות.

לא כדאי לזרוק בן אדם למים (גם אם הם רק נראים לו) עמוקים, או לעודד אותו לעשות את זה. 

חרדה חברתית היא לא רק איזה מסך זכוכית שאפשר לפתור בניפוץ.

היא מציאות שממש קיימת במוח, וצריכה תהליך של תרגולים והרבה טפטופים כדי להשתחרר.

חשוב מאוד לא לדובב בן אדם בכח. גם אם זה על שיחות סתמיות. לקבל גם אם הוא אומר חצי משפט.

 

אחד הדברים שהיו הכי קשים לי, והעמיקו לי את החרדה, זה הסיפורים (ביניהם הרבה סיפורי צדיקים) על אנשים שהיו כ"כ שקטים, נחבאים אל הכלים וביישנים, וברגע שהם השתנו או שגילו אותם, כולם הבינו שהם האנשים הכי טובים\חכמים\צדיקים. 

הסיפורים האלה היו הכי מלחיצים, כי הבעיה שלי היא שאני חושב שכולם מצפים ממני כל הזמן ובוחנים אותי, והסיפורים האלה רק נתנו לזה יותר ממשות.

 

 

ב. לא עזר לי כשניסו לתת לי יחס מיוחד, והקלות. אני חושב שהיה עוזר יותר אם היו מתייחסים אלי בצורה רגילה כמו לכל אחד, אבל בנקודות מסוימות להחליק. לתת לאדם את המקום לבחור עם מה הוא מסוגל להתמודד, ועם מה עדיין לא.

בנוסף, חשוב לפרגן, אבל חשוב יותר לא להראות יותר מידי התרגשות מהצלחות\ כשלונות. 

 

ככה הגבתי לפרגונים מהסביבה:

-פעם כתבתי כמה דברים, ובעקבות התלהבות יתר של הסביבה- מאז לא כתבתי.

-הייתי עושה כושר, וכל פעם כשהוריד התחיל להיות קצת בולט- הפסקתי, עד שעבר זמן והיה אפשר לשוב לזה.

-הציונים שלי היו טובים- אז הפסקתי להכנס ללמוד ולעשות מבחנים. העדפתי לקבל 40 בגלל שלא למדתי, ולא 90 על משהו שטרחתי וניסיתי ללמוד באמת. (רק שאנשי החינוך, שאני ממש מעריך, לא הבינו את העניין (גם אני לא) וכל הזמן היו משעים אותי על חוסר רצינות, אז חוץ מזה -גם הייתי צריך להלחם על המקום שלי בישיבה)

פחדתי לנגן בגיטרה בפנימיה- עד שהפסקתי לגמרי.

 

^את כל אלה הייתי מכנה 'פרפקציוניזם', או 'גאווה'.

 

י"ד כסלו 20:20


י"ד כסלו 20:55
תודה! אנונימי


י"ד כסלו 21:04
הלוואי ש.. אנונימי

אתה תהיה "המורה" של עצמך. מה הכוונה?

המון פעמים שלא בכוונה משפטים של מורים ממערכת החינוך נשארים לנו בראש ומגדירים אותנו (כנל חברים, כנל בכללי)

ברגע שאתה מחליט שרק אתה זה שמגדיר לעולם מי אתה ומה אתה- הגבול הוא השמיים...

המקום של החוסר אמונה בעצמנו נובע מתוך הקשבת יתר למה שאנחנו חושבים שהסביבה חושבת עלינו

וה- מסקנה היא לחשוב על עצמנו טוב. לחשוב על עצמנו באהבה. לשנן לעצמנו בראש משפטים מעצימים: "אני טוב", "אני חבר טוב של עצמי", "ה' איתי", "כל הכבוד לך שהתגברת על.." (-לומר לעצמך בגוף שני, כאילו באמת אתם 2 דמויות).

כל פעם שאנחנו בתוך סיטואציה קשה- לחזק את עצמנו בראש במשפטים מחזקים ואוהבים. זה כ"כ יעשה לך טוב.

ממש בהצלחה. 

מוזמן לשאול עוד..

י"ד כסלו 22:31


י"ד כסלו 23:08
אנונימי


י"ט כסלו 18:50
אתה באמת גיבור.

וכל הכבוד על הפניה לעזרה מקצועית.


אני לא חושב שכולם באמת שופטים אותך, בכל זאת יש להם מטלה יותר חשובה והיא לבדוק את עצמם
וכמו שראיתי פעם בסטיקר
אל תדאג מה אנשים חושבים, הם לא נוהגים לעשות זאת בתדירות גבוהה
עם זאת, אם יורשה לי, אני לא חושב שזה טוב לך להיות במסגרת בה אתה חושש תמיד והייתי מציע לשקול חלופות אחרות.
י"ט כסלו 20:32
תודה חח אנונימי

שכלית- אני מבין שלא ממש שופטים אותי, אבל הלב לא תמיד מתחשב בזהעצוב

וזה לא תלוי באיזה מסגרת, כי זה קרה בכל מסגרת שהייתי בה. 

האמת, אולי ישיבה זה שונה, כי מטבעה היא מסגרת דעתנית יותר, ובאמת בעבודות שעבדתי פחות הרגשתי את הלחץ הזה.

מצד שני, אף פעם לא עבדתי ממושכות (יותר משבוע אחד. בחור ישיבה...).

ובלי קשר, קשה לי לחשוב על אפשרות כזאת שאולי לי אין מקום בבית המדרש. 

 

אבל ב"ה אפשר להשתחרר מזה.. 

 

[פרט מעניין: כשאני נוסע בטרמפים, וכשאני נמצא במקומות עם אנשים שאני לא מכיר, וגם במסגרת אנונימית, כמו פה, כמעט ואין זכר לחרדה הזאת.. אולי אני צריך להיות נוודחיוך]

 

 

 

 

כ"א כסלו 12:18
אתה באמת גיבור.

אני לומד זמן מה בכל יום אבל לא לומד בישיבה ואני מודה שאני "מיושבי בית המדרש" כי להיות חלק מבית המדרש זה להיות קשור ללימוד תורה ולאו דווקא ללמוד כל היום.

(באופן כללי אני אישית לא חושב שזה דבר אידיאלי לכולם ללכת לישיבה. מכיר חברים שנראה מבחוץ שמקומות אחרים תרמו להם יותר.)
כ"ו כסלו 12:56

איזה בעיה נפלאה! איזה נשמה טהורה! באמת אחי אשריך איזה אור! אתה רוצה ללמוד! הערכת את זה פעם? הידעת, שרצון יותר גבוה מהמעשים בפועל? ההסבר לזה על פי הקבלה שרצון נמצא במקום שנקרא "כתר" שהיא הספירה הכי גבוהה והמעשים נמצאים במקום שנקרא "מלכות" שאמנם זה חשוב מאוד אבל בל נשכח את מעלת הרצון!

אחי אל תתייאש, למה לך להתבאס, אתה נמצא במקום כל כך גבוה..

לדעתי לפי מה שהבנתי מרבי נחמן מברסלב, העצה במקרה הזה הוא להגביר את הרצון. לא באופן שישבור אותך אלא במתינות ובהדרגה. לשבת איזה זמן ביום, כמה שאתה יכול ובלבד שיהיה כמה שיותר קבוע, ולדבר עם ה' (על כל נושא) ובפרט על הקושי הזה. אם תגיד הרבה "ה' אני רוצה ללמוד, לא רק לבד, עם חברותא וכו'" יתגבר הרצון, ויש בך את הכח, על ידי הרצון, והאמונה ברצון (שהוא חשוב ויקר ויכול לשנות) להשתנות.

חוץ מזה שמחה. שמחה שמחה. שזכית לכאלה רצונות טובים, ושאתה יהודי בן של מלך.. השמחה היא רפואת הנפש מהמון מחלות, אם משקיעים בה. דהיינו- לא לוותר על החיוך!

בהצלחה רבה אחי אהובי! שימחתני!

מוזמנים לפרטי לחיזוקים ולשימוחיםחיוך גדול

בפרט בפרט אם מישהו מיואש או סובל... ה' ישמח אותכם!!

תמיד אפשר לחזור. תמיד אפשר להתקרב. רק עוד מילה לאבא, וניצחת. 

מחפש את בחירת ליבי. מישהו ראה אותה? (המוצא הישר מוזמן לפנות)

כ"ו כסלו 23:19
חיזקת תודה רבה! אנונימי אחרונה