ככל שהזמן עובר, אני רוצה פחות ופחות להתחתן.
מה שרציתי מאוד אתמול, אני רוצה במעורפל היום. מחר כבר לא בטוח שארצה, ומחרתיים - מי יודע.
היו זמנים שניסיתי בכל הכוח להתחתן, אבל לא הצלחתי. אנשים לא תמיד מבינים, אבל אין דבר כזה וואקום בחיים: בלי אשה ומשפחה, החיים מתמלאים בדברים אחרים - אולי לא פחות חשובים. השאיפות שלך משתנות. דרך החיים שלך הופכת להיות אחרת. איך אשה תשתלב בתוך כל זה? לא ברור.
נשים כבר לא רואות בך את מי שאתה, אלא בעיקר רואות בך מישהו להביא איתו ילד סוף סוף. ואם להודות על האמת, גם אתה לא בדיוק אותו "מישהו" חסון ומוכשר שהיית לפני עשר שנים.
הבדידות קצת פחות חונקת. הרי כבר התרגלת, ודאגת להקיף את עצמך בחברים ועבודה ואפילו פורומים. ובכלל, אתה בוגר מספיק כדי להבין שחתונה לא בהכרח מועילה נגד הבדידות, ושלא משנה מה נעשה בעולם הזה, בסוף כולנו נזדקן ונמות.
"ילדים" הפכה להיות מילה מפחידה. חברים שמדברים על סידורי חתונה וחופה, מעלים בך גיחוך. אתה משתתף בצערו של ההוא על סכום הכתובה העצום שהתחייב, בראשך חולפת המחשבה: למה שאני אתחייב לסכום כתובה כזה?
אז אולי באמת חתונה היא עניין שניתן לממש אותו בגיל מסויים בלבד?
אולי באמת צריך למצוא דרך אחרת לחיים אורתודוקסיים במאה ה-22?
אולי צריך להקים קהילות מותאמות לחיים כאלו?
ושאלה אחרונה - האם יש כאן סוג של נכות, ואם כן, מה האשמה המוטלת על החינוך הדתי הנפרד?
אשמח לתשובות



שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
