אבל יפה ששמת לב

ובכל זאת - לא יודע מה אפשר ללמוד מזה.

בכלל, אני לא חושב שיש מקריות בספרי הקודש

אפשר לתלות כל מה שעולה בדעתנו בספרי הקודש שהרי אין בהם מקריות ? 

ואם כל הפעמים שיש ש' נמצאים שם זה בכוונת מכוון.

מה המשמעות של זה? לא יודע אם אפשר לדעת.

בעקרון זה אמצעי ספרותי שנקרא אליטרציה

אבל לא כל אליטרציה היא מכוונת ובוודאי לא שיטתית.

לדעתי אין אליטרציה שיטתית בתנ"ך (כמו שאין חריזה שיטתית), אבל סביר שיש תשומת לב למצלול וממילא העדפה של מילה עם אליטרציה על פני מילה שאיננה.

יש תופעה דומה בפרקים שמסודרים על פי א"ב - הרבה פעמים בסביבות כל אות תהיה נוכחות גבוהה יותר של האות הזו (למשל הרבה צ' בפסוקים של פ-צ-ק). בהקדמה של דעת מקרא לאיכה הוא קורא לזה ש"האותיות רצות לקראת הכותב".

נפוץ אגב גם בזמירות שבת.

ההסבר הטבעי והפשוט הוא שכאשר אתה יודע שתצטרך לכתוב פסוק שמתחיל באות צ', באופן טבעי תחשוב על הרבה מילים באות צ' ותבחר אחת. את האחרות, שכבר חשבת עליהן, תשבץ בסופי הפסוקים. ואולי גם תוך כדי יעלו במחשבתך מילים עם צ' באמצע.

ואיך אפשר בלי:

ויאמר בלק אל בלעם הלא שלחתי אליך לקרוא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך

שאין אליטרציה / חריזה שיטתית בתנ״ך ?

אני לא יודע אם חריזה היתה כל כך טבעית להם כמו לנו.

אנחנו מזהים חרוז אוטומטית, ובשפת דיבור נעדיף לא להשתמש בחרוזים, כי זה נשמע לנו כמו דקלום. אבל להם כנראה לא היה את ההרגל הזה, ולכן לדעתי הם התייחסו לחריזה כמו שאנחנו מתייחסים לאליטרציה - משהו יפה אבל כמעט לא מורגש. ואז קשה להאמין שהשקיעו מאמץ בשביל זה. הם כן השקיעו ב"לשון נופל על לשון" ומשחקי מילים, והיו מאד ערים לזה.

ולכן הוא לא רלוונטי

הפייטנים שחיו עוד לפני רס"ג כבר הכניסו שימוש רווח מאד בחריזה וכנראה גם באליטרציה ובכלים אמנותיים נוספים

בכל אופן ביחס לנבואות לפחות, אני חושב שכשאנו באים לחפש שם אמצעים ספרותיים צריך לצאת מהראש של קוראים שקוראים טקסט כתוב מול העיניים שלהם ולהיכנס לראש של קהל ששומע נבואה בשידור חי ולא קורא אותה. 

באופן הזה כנראה שנוכל למצוא חריזה ואמצעים ספרותיים נוספים, שבתודעה של קריאה מטקסט כתוב נעלמים לנו מהעיניים. 

דוגמא מפסוק שעיינתי בו לאחרונה:

״כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ

כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ: (ישעיהו פרק מג פסוק ב)״

המילה במים והמילה אני במבנה שלהן של קמץ / פתח ואחריו חיריק די מתחרזות בשמיעה, במיוחד אם מנסים לנגן את הפסוק.

המילה במים והמילה במו אמנם לא ממש מתחרזות אבל בשמיעה המוח קולט את הדמיון באותיות. 

אני גם אהבתי את הסיום ב ״וה״ במילה תכווה וההתחלה ב ״ו״ במילה ולהבה. 

הרי בכל טקסט באורך של ספר ישעיה תמצא זוגות מילים עם ניקוד דומה...

בינתיים מצאתי לכך 2 דוגמאות. הרעיון הוא שמילה שמופיעה בתחילת הפסוק חוזרת שוב בסוף הפסוק אבל בשינוי סדר האותיות ובמשמעות אחרת כמובן. מה שיוצר מעין מסגרת לפסוק. 

״כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ״ (ישעיהו פרק מג פסוק ב)

״כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים: (תהלים פרק מב פסוק ב)

לשון נופל על לשון נפוץ מאד בתנ"ך

"על סוס ננוס על כן תנוסון" זאת הדוגמה הכי בולטת אבל ממש לא היחידה

שתי הדוגמאות שהבאת דווקא חלשות בעיני - הראשונה עוד אפשר, אבל "כאיל" ו"אליך" נשמע רחוק מדי. אולי הייתי מקבל דווקא את השורש המשותף של "איל" ושל "א-להים"

תודה אילת. די הבאת אותי לנקודה שחתרתי אליה - שירה. הרבה מאוד פעמים שאני קורא ולומד בתנ״ך ההרגשה שלי היא שאני קורא שירה. וכל ״האמצעים הספרותיים״ האלה שאני נתקל בהם על ימין ועל שמאל נותנים לי שוב ושוב את ההרגשה הזאת. 

וזה די מתקשר גם לדברי רבי יוחנן:

״ואמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים״ (בבלי מגילה לב ע״א)

שימו לב לחזרה התכופה על הוריאציות של צי ו- בש בארבעת הפסוקים הבאים:

ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה.

יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם.

יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם.

עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם (ישעיהו פרק לט פס׳ ו-ט)

האם גם זה רק מקרי ? זה כבר מתחיל להיראות שיטתי. 

נדב ואביהוא עשו את זה לכבוד עבודת ה'. אבל לא על פי ההלכה.

דיבורים בתפילה, זה יותר כמו ביזוי המקדש שהיה 

...ההשוואה שלך לא נכונה ונובעת מדרך מחשבה מסויימת.

מי שכבר נמצא בבית הכנסת כמו נדב ואביהוא עושה את זה לכבוד השם

אבל כילוד אשה נופל בדיבור  או באמירת אמן בקול רם הרבה מעבר לקולו של

שליח ציבור דבר שאסור לפי ההלכה או שאומר ברוך הוא וברוך שמו במקום שלא צריך לאמר.

כל הדוגמאות הללו הם האש הזרה של תקופת הגלות.

לא לפי מה שהוא ציווה. מה שנדב ואביהו עשו - זה להביא אש שד' לא ציווה להביא.

יש מהלך יפה, שמצביע על כך שמיד אחר כך אהרון לכאורה עושה אותו דבר - מחדש מעצמו מה שלא נאמר לו ושורף את החטאת, ואפילו בלי לשאול את משה. ולכן משה כועס, אבל כשהוא שומע את ההסבר של אהרון הוטב בעיניו
 

מה שמלמד אותנו שלפעמים ה' דווקא כן מצפה מאיתנו להפעיל שיקול דעת ולעשות לא רק מה שנאמר. ואז צריך לחפש את ההבדל שבגללו נדב ואביהוא כן נענשו (אולי היוזמה מול ההיקלעות לסיטואציה, אולי המוטיבציה והמטרה, אולי חילוק אחר)

…ההקבלה שלי בין אש זרה של נדב ואביהו לבין

דיבור בתפילה?

מחילה אם השתמע אחרת

(הערתי רק על הפרשנות של היסטורי לחטא נדב ואביהוא)

אבל אם להחזיר את הדיון למסלול פרודוקטיבי - זה יהיה מעניין אם תרצה להתייחס למהלך שהזכרתי, ולספר את החילוק שלך בין מעשה נדב ואביהוא לשריפת החטאת 
 

(כמובן, אתה לא חייב. ואני לא בעמדה מתווכחת או משהו, פשוט מעניין אותי לשמוע. גם מאחרים, אם מישהו קורא את זה )

..

…. לא יותר מזה. אהרון פשוט היה אבל על בניו.

כשיש קונפליקט בין שני מצוות אזי אנו יכולים להפעיל יוזמה אישית אבל רק אז.

חילוק יפה

… שכל עוד המת לא נקבר האבלים פטורים מתפילין ותפילה כי הם עסוקים בעסקי הלוויה.

זה עוד הבט של קשר בין תפילות לקורבנות מה שמחזק את טענתי לגבי אש זרה ודיבור חולין בתפילה.

'למענך פתן, אל תקרב לנשכני,

לא סרטן אנכי,

רק צבת לוהט אדמוני.

ומה על הגבעה שם,

חרש ציד אדוני, והוא קם'.
 

(פנקס "ראשון ליפו" פיסקה קי4)

במדור מדרשיר

כאילו לא היה לי זמן לפתוח סתם הסתקרנתי

בעיקר שינויים קטנים בנוסח (לפעמים במטרה להקל על הקריאה או לתקן פליטות קולמוס, לפעמים בעקבות העריכות של הרציה והרב הנזיר באורות למיניהם)

אבל בהוצאה החדשה של מוסד הרב קוק (תש"פ) יש בתחילת כל פיסקה תמצות של הרעיון המרכזי שלה, ויש גם הרבה הערות ודברים כאלו

רק מהכבשים?

ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?

@הסטורי 

@טיפות של אור 

רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.

אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך

מה שר"ע רבי טרפון ושות' היו מסובים

עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית

א': האם תחילת זמן או סוף זמן?

ב': אליבא דמאן??? בערך כל התנאים נחלקו מתי תחילת/סוף זמן ק"ש

תחילת זמן, ותלמידם אמרו להם שהגיע זמן לקרוא ק"ש ומאוחר יותר להתפלל ותיקין וזריזין מקדימין למצוות. מה גם שכנראה אין מצווה לספר יציאת מצרים בפסח ביום, רק בלילה.
 

ב. אולי זה היה משיכיר. כי נשמע שהם לא שמו לב לאור שכבר התחיל. אבל בבית פנימי עם חלונות קטנים גם לא תמיד שמים לב לנץ. אבל זה יכול להיות גם עלות השחר ותלמידיהם היו בחוץ או ראו דרך החלון

א' ראב"ע סובר שפסח מצוותו עד חצות מדין דאורייתא ולא מצד גזירת חכמים להרחיק מן העבירה ות"ל בעבור זה בשעה ש(פסח) מצה ומרור מונחים לפניך סתם נקודה למחשבה

ב' ת"ק של המשנה סובר משיכיר בין תכלת ללבן ר"ע בין חמור לערוד

עוד שאלה האם בסוף חכמים הודו לבן זומא לגבי הזכרת יצ"מ בלילות

והאם בן זומא חולק על חכמים (לפחות בה"א של התוספתא משמע שכן אבל האם הודה להם?)

"תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח" ע"ש

א. אולי כבר סנהדרין פסקו שלא כרבי אלעזר בן עזריה?

וגם אם לא. הוא זרם איתם והם סיפרו עד הבוקר.

ב. עובדה שאנו אומרים בלילות הזכרת יציאת מצרים.

עיין מהרל תפארת ישראל החצי השני של פרק נב, שמסביר שגם בן זומא סובר שלימות המשיח מזכירים.

אלא שלא צריך דרשה לזה כי זה ברור מאליו

זרה רק מתפללים לקב"ה ומזכירים את נשמות המתים.

אגב המנהג הזה קיים עד עצם היום הזה, ביתר שאת במדינות המזרח (סין יפן הודו) אבל גם ראיתי אותו במו־עיניי בתרבויות מזרח אירופה כדרך להזכיר מתים או משהו כזה ש"נותנים" להם מאכלים סמליים או משהו בסגנון.

עילוי נשמתו. אבל הפרקי תהילים כן לתועלת הנפטר.
 

המנהג האלילי לתת מתנות ואוכל למת היה קיים בעבר בכל התרבויות האליליות בעולם, וקיים גם עד היום במקסיקו אצל כל הנוצרים כשריד לאלילות האינדיאנית.

הבעיה בלתת אוכל למת זה לא רק כי זה מעיין ע"ז.

אלא גם כי זה משמר מחשבה מוטעת שהאדם כפוף תמיד לאוכל ולטבע הגשמי, והנשמה לא יכולה להמלט משלטון הגשמיות והטבע