אבל יפה ששמת לב

ובכל זאת - לא יודע מה אפשר ללמוד מזה.

בכלל, אני לא חושב שיש מקריות בספרי הקודש

אפשר לתלות כל מה שעולה בדעתנו בספרי הקודש שהרי אין בהם מקריות ? 

ואם כל הפעמים שיש ש' נמצאים שם זה בכוונת מכוון.

מה המשמעות של זה? לא יודע אם אפשר לדעת.

בעקרון זה אמצעי ספרותי שנקרא אליטרציה

אבל לא כל אליטרציה היא מכוונת ובוודאי לא שיטתית.

לדעתי אין אליטרציה שיטתית בתנ"ך (כמו שאין חריזה שיטתית), אבל סביר שיש תשומת לב למצלול וממילא העדפה של מילה עם אליטרציה על פני מילה שאיננה.

יש תופעה דומה בפרקים שמסודרים על פי א"ב - הרבה פעמים בסביבות כל אות תהיה נוכחות גבוהה יותר של האות הזו (למשל הרבה צ' בפסוקים של פ-צ-ק). בהקדמה של דעת מקרא לאיכה הוא קורא לזה ש"האותיות רצות לקראת הכותב".

נפוץ אגב גם בזמירות שבת.

ההסבר הטבעי והפשוט הוא שכאשר אתה יודע שתצטרך לכתוב פסוק שמתחיל באות צ', באופן טבעי תחשוב על הרבה מילים באות צ' ותבחר אחת. את האחרות, שכבר חשבת עליהן, תשבץ בסופי הפסוקים. ואולי גם תוך כדי יעלו במחשבתך מילים עם צ' באמצע.

ואיך אפשר בלי:

ויאמר בלק אל בלעם הלא שלחתי אליך לקרוא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך

שאין אליטרציה / חריזה שיטתית בתנ״ך ?

אני לא יודע אם חריזה היתה כל כך טבעית להם כמו לנו.

אנחנו מזהים חרוז אוטומטית, ובשפת דיבור נעדיף לא להשתמש בחרוזים, כי זה נשמע לנו כמו דקלום. אבל להם כנראה לא היה את ההרגל הזה, ולכן לדעתי הם התייחסו לחריזה כמו שאנחנו מתייחסים לאליטרציה - משהו יפה אבל כמעט לא מורגש. ואז קשה להאמין שהשקיעו מאמץ בשביל זה. הם כן השקיעו ב"לשון נופל על לשון" ומשחקי מילים, והיו מאד ערים לזה.

ולכן הוא לא רלוונטי

הפייטנים שחיו עוד לפני רס"ג כבר הכניסו שימוש רווח מאד בחריזה וכנראה גם באליטרציה ובכלים אמנותיים נוספים

בכל אופן ביחס לנבואות לפחות, אני חושב שכשאנו באים לחפש שם אמצעים ספרותיים צריך לצאת מהראש של קוראים שקוראים טקסט כתוב מול העיניים שלהם ולהיכנס לראש של קהל ששומע נבואה בשידור חי ולא קורא אותה. 

באופן הזה כנראה שנוכל למצוא חריזה ואמצעים ספרותיים נוספים, שבתודעה של קריאה מטקסט כתוב נעלמים לנו מהעיניים. 

דוגמא מפסוק שעיינתי בו לאחרונה:

״כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ

כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ: (ישעיהו פרק מג פסוק ב)״

המילה במים והמילה אני במבנה שלהן של קמץ / פתח ואחריו חיריק די מתחרזות בשמיעה, במיוחד אם מנסים לנגן את הפסוק.

המילה במים והמילה במו אמנם לא ממש מתחרזות אבל בשמיעה המוח קולט את הדמיון באותיות. 

אני גם אהבתי את הסיום ב ״וה״ במילה תכווה וההתחלה ב ״ו״ במילה ולהבה. 

הרי בכל טקסט באורך של ספר ישעיה תמצא זוגות מילים עם ניקוד דומה...

בינתיים מצאתי לכך 2 דוגמאות. הרעיון הוא שמילה שמופיעה בתחילת הפסוק חוזרת שוב בסוף הפסוק אבל בשינוי סדר האותיות ובמשמעות אחרת כמובן. מה שיוצר מעין מסגרת לפסוק. 

״כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ״ (ישעיהו פרק מג פסוק ב)

״כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים: (תהלים פרק מב פסוק ב)

לשון נופל על לשון נפוץ מאד בתנ"ך

"על סוס ננוס על כן תנוסון" זאת הדוגמה הכי בולטת אבל ממש לא היחידה

שתי הדוגמאות שהבאת דווקא חלשות בעיני - הראשונה עוד אפשר, אבל "כאיל" ו"אליך" נשמע רחוק מדי. אולי הייתי מקבל דווקא את השורש המשותף של "איל" ושל "א-להים"

תודה אילת. די הבאת אותי לנקודה שחתרתי אליה - שירה. הרבה מאוד פעמים שאני קורא ולומד בתנ״ך ההרגשה שלי היא שאני קורא שירה. וכל ״האמצעים הספרותיים״ האלה שאני נתקל בהם על ימין ועל שמאל נותנים לי שוב ושוב את ההרגשה הזאת. 

וזה די מתקשר גם לדברי רבי יוחנן:

״ואמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים״ (בבלי מגילה לב ע״א)

שימו לב לחזרה התכופה על הוריאציות של צי ו- בש בארבעת הפסוקים הבאים:

ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה.

יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם.

יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם.

עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם (ישעיהו פרק לט פס׳ ו-ט)

האם גם זה רק מקרי ? זה כבר מתחיל להיראות שיטתי. 

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!