עיינתי היום בפסוק הבא:
אַלּוֹנִים֙ מִבָּשָׁ֔ן עָשׂ֖וּ מִשּׁוֹטָ֑יִךְ קַרְשֵׁ֤ךְ עָֽשׂוּ־שֵׁן֙ בַּת־אֲשֻׁרִ֔ים מֵאִיֵּ֖י כִּתִּיִּֽם (יחזקאל כז ו)
ותהיתי לעצמי האם זה אמצעי ספרותי מכוון או סתם מקרה ? אם זה מכוון זה ממש יפה לטעמי.
עוד פסוק שגרם לי לתהיה דומה:
שָׁרַ֣ץ אַרְצָ֣ם צְפַרְדְּעִ֑ים בְּ֝חַדְרֵ֗י מַלְכֵיהֶֽם (תהלים קה ל)
אבל יפה ששמת לב
ובכל זאת - לא יודע מה אפשר ללמוד מזה.
בכלל, אני לא חושב שיש מקריות בספרי הקודש
אפשר לתלות כל מה שעולה בדעתנו בספרי הקודש שהרי אין בהם מקריות ?
ואם כל הפעמים שיש ש' נמצאים שם זה בכוונת מכוון.
מה המשמעות של זה? לא יודע אם אפשר לדעת.
בעקרון זה אמצעי ספרותי שנקרא אליטרציה
אבל לא כל אליטרציה היא מכוונת ובוודאי לא שיטתית.
לדעתי אין אליטרציה שיטתית בתנ"ך (כמו שאין חריזה שיטתית), אבל סביר שיש תשומת לב למצלול וממילא העדפה של מילה עם אליטרציה על פני מילה שאיננה.
יש תופעה דומה בפרקים שמסודרים על פי א"ב - הרבה פעמים בסביבות כל אות תהיה נוכחות גבוהה יותר של האות הזו (למשל הרבה צ' בפסוקים של פ-צ-ק). בהקדמה של דעת מקרא לאיכה הוא קורא לזה ש"האותיות רצות לקראת הכותב".
נפוץ אגב גם בזמירות שבת.
ההסבר הטבעי והפשוט הוא שכאשר אתה יודע שתצטרך לכתוב פסוק שמתחיל באות צ', באופן טבעי תחשוב על הרבה מילים באות צ' ותבחר אחת. את האחרות, שכבר חשבת עליהן, תשבץ בסופי הפסוקים. ואולי גם תוך כדי יעלו במחשבתך מילים עם צ' באמצע.
ואיך אפשר בלי:
ויאמר בלק אל בלעם הלא שלחתי אליך לקרוא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך
שאין אליטרציה / חריזה שיטתית בתנ״ך ?
אני לא יודע אם חריזה היתה כל כך טבעית להם כמו לנו.
אנחנו מזהים חרוז אוטומטית, ובשפת דיבור נעדיף לא להשתמש בחרוזים, כי זה נשמע לנו כמו דקלום. אבל להם כנראה לא היה את ההרגל הזה, ולכן לדעתי הם התייחסו לחריזה כמו שאנחנו מתייחסים לאליטרציה - משהו יפה אבל כמעט לא מורגש. ואז קשה להאמין שהשקיעו מאמץ בשביל זה. הם כן השקיעו ב"לשון נופל על לשון" ומשחקי מילים, והיו מאד ערים לזה.
ולכן הוא לא רלוונטי
הפייטנים שחיו עוד לפני רס"ג כבר הכניסו שימוש רווח מאד בחריזה וכנראה גם באליטרציה ובכלים אמנותיים נוספים
בכל אופן ביחס לנבואות לפחות, אני חושב שכשאנו באים לחפש שם אמצעים ספרותיים צריך לצאת מהראש של קוראים שקוראים טקסט כתוב מול העיניים שלהם ולהיכנס לראש של קהל ששומע נבואה בשידור חי ולא קורא אותה.
באופן הזה כנראה שנוכל למצוא חריזה ואמצעים ספרותיים נוספים, שבתודעה של קריאה מטקסט כתוב נעלמים לנו מהעיניים.
דוגמא מפסוק שעיינתי בו לאחרונה:
״כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ
כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ: (ישעיהו פרק מג פסוק ב)״
המילה במים והמילה אני במבנה שלהן של קמץ / פתח ואחריו חיריק די מתחרזות בשמיעה, במיוחד אם מנסים לנגן את הפסוק.
המילה במים והמילה במו אמנם לא ממש מתחרזות אבל בשמיעה המוח קולט את הדמיון באותיות.
אני גם אהבתי את הסיום ב ״וה״ במילה תכווה וההתחלה ב ״ו״ במילה ולהבה.
הרי בכל טקסט באורך של ספר ישעיה תמצא זוגות מילים עם ניקוד דומה...
בינתיים מצאתי לכך 2 דוגמאות. הרעיון הוא שמילה שמופיעה בתחילת הפסוק חוזרת שוב בסוף הפסוק אבל בשינוי סדר האותיות ובמשמעות אחרת כמובן. מה שיוצר מעין מסגרת לפסוק.
״כְּאַיָּ֗ל תַּעֲרֹ֥ג עַל־אֲפִֽיקֵי־מָ֑יִם כֵּ֤ן נַפְשִׁ֨י תַעֲרֹ֖ג אֵלֶ֣יךָ אֱלֹהִֽים: (תהלים פרק מב פסוק ב)
לשון נופל על לשון נפוץ מאד בתנ"ך
"על סוס ננוס על כן תנוסון" זאת הדוגמה הכי בולטת אבל ממש לא היחידה
שתי הדוגמאות שהבאת דווקא חלשות בעיני - הראשונה עוד אפשר, אבל "כאיל" ו"אליך" נשמע רחוק מדי. אולי הייתי מקבל דווקא את השורש המשותף של "איל" ושל "א-להים"
תודה אילת. די הבאת אותי לנקודה שחתרתי אליה - שירה. הרבה מאוד פעמים שאני קורא ולומד בתנ״ך ההרגשה שלי היא שאני קורא שירה. וכל ״האמצעים הספרותיים״ האלה שאני נתקל בהם על ימין ועל שמאל נותנים לי שוב ושוב את ההרגשה הזאת.
וזה די מתקשר גם לדברי רבי יוחנן:
״ואמר ר' שפטיה אמר ר' יוחנן כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים״ (בבלי מגילה לב ע״א)
שימו לב לחזרה התכופה על הוריאציות של צי ו- בש בארבעת הפסוקים הבאים:
ק֚וֹל אֹמֵ֣ר קְרָ֔א וְאָמַ֖ר מָ֣ה אֶקְרָ֑א כׇּל־הַבָּשָׂ֣ר חָצִ֔יר וְכׇל־חַסְדּ֖וֹ כְּצִ֥יץ הַשָּׂדֶֽה.
יָבֵ֤שׁ חָצִיר֙ נָ֣בֵֽל צִ֔יץ כִּ֛י ר֥וּחַ יְהֹוָ֖ה נָ֣שְׁבָה בּ֑וֹ אָכֵ֥ן חָצִ֖יר הָעָֽם.
יָבֵ֥שׁ חָצִ֖יר נָ֣בֵֽל צִ֑יץ וּדְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם.
עַ֣ל הַר־גָּבֹ֤הַּ עֲלִי־לָךְ֙ מְבַשֶּׂ֣רֶת צִיּ֔וֹן הָרִ֤ימִי בַכֹּ֙חַ֙ קוֹלֵ֔ךְ מְבַשֶּׂ֖רֶת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם הָרִ֙ימִי֙ אַל־תִּירָ֔אִי אִמְרִי֙ לְעָרֵ֣י יְהוּדָ֔ה הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם (ישעיהו פרק לט פס׳ ו-ט)
האם גם זה רק מקרי ? זה כבר מתחיל להיראות שיטתי.
מישהו יודע מתי ואיפה יערוך הרבי מסטוטשין את הטיש של ט"ו באב?
אבל אתה מכיר את האתר הזה?
https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA
....מי שאוהב את האב אי אפשר שלא יאהב את הבן!!!
מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא אי אפשר שלא יאהב את בניו כל יהודי באשר הוא יהודי.
גלינו מארצנו רק כדי לחזק קודם כל את אהבת העם.
גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.
ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.
עיין מהלך האידאות בישראל
...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.
לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.
כל מי שבא ברוך הבא.
שני היו גומלי חסדים.
אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.
שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.
חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.
זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.
ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.
זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.
כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.
הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם
הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.
אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.
כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים
מעשים ודעות זה משהו אחר.
את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.
אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....
ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.
שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".
התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.
גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?
עניתי על זה למעלה.
זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות
שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד
… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.
ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.
בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.
…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.
כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.
אני מחפש מקורות לנושא בכותרת. אשמח לכל הפניה, גם אם זה רק לפרק יחיד בתוך ספר.
אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
תודה
תודה לGEMINI
שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".
שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה
לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא
אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)
(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)
יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה
ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י
סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך
לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.
א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)
ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)
לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים
חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש
"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16
פירוש נוסף-
בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה
[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17
כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)
הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...
לט אבות מלאכה שאסורות בשבת נעשו לצורך בניית המשכן.
לשם מה נצטרכו בבניית המשכן למלאכות של הכנת הלחם?
זורע, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, טוחן, מרקד, לש, אופה?
@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.
@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.
(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת 
)
רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות
האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו
מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן
וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ
בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.
הכי שיש ביהדות.
בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו
כְּקֶדֶםאחרונה
