כל ההוויה [המציאות] כלולה היא בנקודה אחת. כל הגודל המצויר לנו, כל הריבוי וכל העושר, כל הריחוק וכל ההפלגה [כל מושגי התיאור של המציאות], הכל הוא ערכי [יחסי], לעומת מידת הקוטן החלקית הקטנטנה שלנו, השרויה בציור הבוסרי [שאיננו מפותח דיו] שלנו.

למופלג נחשוב, אם נאמר, שהאחדות של ההוויה היא מעניינת אותנו יותר מכל דבר, מפני שאנו חושבים, שהעניינים השבורים והקטנים הם יותר מתאימים לנו [נדמה לנו שהפרטים הקטנים במציאות רלוונטיים לגבינו יותר מההבנה שהכל אחד], אבל זוהי טעות נוראה בערכנו. אין לנו דבר מקביל [נפרד] כי אם האחדות.

הגודל, הרוחב, הגובה, העומק, העליוניות, ההתנוצצות, ההתחדשות, הפוריות, הזרמיות, התעודדות חיי השירה וההכרה, ברקים תדיריים ומאורות מתחדשים לרגעים [כל פרטי המציאות], כל אלה, בכל גודלם, אינם באמת כי אם נקודה זורחת אחת, נקודת ההוויה, נטף של ניצוץ א־לוהי [הכל הוא אחד, הכל א־לוהי].

והערכים המשווים [היחסיים] שלנו אינם כלל ערכים חיצוניים [בין דברים מופרדים], כי אם פנימיים [בין חלקי אחדות כוללת], עצמותיים [מלשון עצם הדבר]. והעצמיות [אותה אחדות כוללת] הלא היא הגודל הא־לוהי, השיגוב [מלשון נשגב] הבלתי סופי [אין סופי], למעלה מכל גדרי [הגדרות של] כמות ואיכות. ולגבי ערך ערכים של אין ערוך זה [האחדות הכוללת, שלא ניתנת להערכה ולמדידה], שהיא מדידת האמת, הכל הוא רק נקודה זעירה אחת, שאי אפשר כלל לצייר את אי איחודה [אי אפשר לדמיין אותה נפרדת]. הכל הוא רק דוגמת אטום אחד, לעומת אור אין סוף.

וזאת ההשערה היא המקרבת אותנו יותר אל בהירות האמת, מכל מיני ההזיות שעל דבר פירודים וריחוקים, ועולמות שונים, זמנים מופלגים, תקופות ודורות, וסיבובי יצירות [רעיון האחדות מקרב אותנו אל האמת יותר מאשר רעיון הפירוד והחילוק].

הוי על קטנות נשמה כזאת, המתפלאת ומשתוממת על מה שהוא כל כך ראוי להיות [רעיון האחדות], על מה שהוא כל כך מסודר וכביכול טבעי, שאלמלא הפעוטיות [הקטנות] המלווה את הגאווה הגסה של אימרת הטבע וחכמתה, היה אפשר לומר ביטוי זה ביותר מנוחת לבב, ביותר מילוי נשמה [הגאווה היא המקשה עלינו לקבל רעיון זה].

אפשר פירוט? אם אפשר בשפה שמתאימה לפשוטי עם כמוני..

חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי [שוויון] שיש למצוא בהוויה כולה, עד למעלה למעלה, לדימוי הצורה ליוצרה [הנברא לבורא], ואיך ללכת בדרך אורה זו בלי מכשול, הגשמיות והרוחניות, הציור [הדמיון] והשכל, השפל והנשא [כל ההפכים הקיימים במציאות], איך הם כולם תואמים, מתאחדים, ומוקשים, ועל כולם את הערך של הופעת החיים שלנו ביקום, ביצירה [בבריאה] כולה, רוח האדם בעילויו, על ידי הכרה צלולה והתנשאות רצון מטוהר וגמור, המתנשא לבוא עד לכדי השלטת רצונו על ההוויה מפני עוזו וחשיבותו של הראשון [א־לוהים].

זאת היא המגמה של הדבקות הא־לוהית הבהירה, העולה ממעל לכל המדעים המוגבלים [המדע מוגבל לעיסוק בהגדרות וביחסיות], שרוח האדם המעורפל [הקהה] רואה אך בהם [במדעים] את עולמו הרוחני.

איננו יכולים לחלק חילוק מוחלט בין מצוי למצוי [בין הפרטים במציאות], כי אם חילוק הדרגי [מדורג].

מתגלה לנו ההוויה בכל היקפה, מיצור היותר קטן - עד ההופעה הרוחנית, המלאה גבורה גדולה ותפארת, מעוטרת בכתר חכמה בינה ודעת, מבלטת [מבליטה] בגדולתה את נצח הנצחים, ובגבורתה, המאגדת את כל ההפכים [שלמות מוחלטת מכילה בתוכה את כל ההפכים, עבר ועתיד, גודל וקוטן וכדו'*], את ההוד ההווייתי, ובתפארתה, המלא דעת, מייסדת את יסוד הכל, מפרחת את פריחת הכל, כל הנשמות, הרוחות והנפשות, כל התנועות והחפצים, הרצונות וההסכמות, כל השאיפות וההתפעלויות, וממציאתם בכל ערכיהם בקובץ אחד, סידור ממלכתי, ד' מלך [אותה הופעה רוחנית היא יסוד כל המציאות והיא המחייה אותה].

*מקורות נוספים:

אמנם עיקר הפירוש כמו שאמרנו, כי ראוי בפרט שיהיו ההפכים יוצאים זה מזה כמו שאמרנו, בעבור הייחוס וההצטרפות שיש להם ביחד, ששני הפכים משלימים להיות הכל בלי חסרון, שהרי יש כאן דבר והיפוכו ואין עוד דבר חסר [לדוג': העבר חסר את העתיד, ויחד איתו הם הזמן השלם], וזהו עניין האחדות שאין לעניין האחדות רק שהוא הכל ואין חוץ ממנו.

[המהר"ל, גבורות השם ה]

ולא עוד אלא שהוא כמעט מוכרח כפי מה שייסד השם יתברך כל הבריאה דבר והיפוכו [כל הבריאה מורכבת מהפכים] כידוע מספר יצירה אין לך דבר בעולם שלא יהיה היפוכו ממש גם כן ובוודאי יש לזה רשימו בחכמתו יתברך שהוא שורש הרצון המוציא לפועל. רק שבפועל שני ההפכים אינם בנושא אחד כשהוא יום אינו לילה וכשהוא לילה אינו יום [אצלנו ההפכים לא יכולים להיות ביחד] מה שאין כן במקור שם כולא חד [מארמית: הכל אחד]. 

[ר' צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה]

אין להיבהל מקיבוץ [חיבור] הפכים גדולים כפי המפורסם, כי כל הנראה לרבים כדברים חלוקים והפוכים הוא רק מפני קטנות שכלם וצמצום השקפתם, שאינם רואים כי אם חלק קטן מאוד של השלמות העליונה, וגם זה החלק בצורה מקולקלת מאוד. אבל בעלי הדעה המחוורת [בהירה וברורה], מחשבתם מתפשטת למקומות שונים ומרחבים גדולים, ותופסים את אוצרות הטוב שבכל מקום, ומאחדים את הכל ביחד ביחודא שלים. 

[הראי"ה קוק, ערפילי טוהר צה]

במילים: "המדע מוגבל לעיסוק בהגדרות וביחסיות". ניסיתי לכתוב את זה כמה שיותר בקצרה..

השכלה [הבנה] פשוטה וישרה היא, שכל המאורעות שבעולם, כל היצורים, כל מעשיהם, וכל פרטי ענייניהם, טבעיהם, תכונותיהם, מידותיהם, אורחות חייהם, החומריים, וקל וחומר הרוחניים, הכל הוא תמצית מההופעה של כללות ההוויה [כל פרט במציאות הוא תמצית ההופעה של האחדות הכוללת]. ויש הכנה [יכולת] בשכל ובכח ההשערה [החשיבה] הרוחנית למצוא את השורשים במקורם [של כל אותם פרטים, הנובעים ממקור אחד]. וזהו יסוד סוד ד' ליראיו [תהילים כה יד], והדבקות העליונה, ברום ערכה.

התכלית [המטרה] האחרונה של כל ההוויה כולה הוא גילוי אור ד', ברום תענוגו העליון, באחדות עליונה כזאת, שלא יהיה שום ניצוץ חיים [פרט במציאות] שהיש העצמי שלו לא יתעלה למעלה הרוממה מכל רוממות זאת. ואז יהיה העילוי של כל ההוויה כולה זורח בכל פרט ופרט בפני עצמו [אור ד', אור האחדות הכוללת ישתקף בכל אחד מהפרטים], כדוגמא של אספקלריא [מארמית: מראה], שכל מה שעומד נגדה מוזרח ונראה בה [היא מראה השתקפות של מה שמולה], ואין קץ לאושר גדול זה.

ומשום כך צריכה היא ההוויה להיפרד בתחילה לחלקים היותר קטנים, וצריכות שבירות גדולות לצאת אל הפועל כדי להפריד את הנקודות. ואחר צחצוחם וזיכוכם, הלא תהיה כל נקודה כוללת כל היש כולו, והכל מלא אור ד' וכבודו [בהתחלה צריך להפריד כל פרט מתוך האחדות הכוללת כדי לזככו, ולאחר הזיכוך יכלול כל פרט את אור האחדות הכולה, אור ד'].

קושי גדול יש בהציור של השגת א־לוהות ויחוסה להעולם ולכל הנבראים כולם [קשה לתאר את היחס שבין א־לוהים לעולם], על פי הציור של ההוויה הא־לוהית מחוץ לההוויה של העולם [כשא־לוהים נפרד מהעולם], אז נראה הדבר כאילו איזה הצלחה עמדה, שהא־לוהים יהיה בחיובו המאושר מהכל, וכל הנבראים הם החסרים, ממניעת הצלחתם, להיות כא־לוהים [אז נראה כאילו א־לוהים הוא מושלם, ואנחנו חסרים].

ומפני זה יש נטיה בנפש להציור של האחדות הכוללת, המכרת רק את הא־לוהות [קיימת רק א־לוהות, ואותה אחדות כוללת המכילה את כל פרטי המציאות היא חלק מהא־לוהות], ויודעת גם כן שכל גילוי פרטי איננו עניין הא־לוהות [זה לא שכל פרט במציאות הוא א־לוהים], כי אם הכל, ומקור הכל, ומה שהוא למעלה למעלה מזה [אלא א־לוהים הוא כל הפרטים כולם, הוא המקור המחייה אותם והוא גם מעבר ומעל לכל תפיסה]. אבל מה שמחלק את הגילוי הפרטי מא־לוהות, איננו עניין של אמת מצד עצמו, אלא סמיות עיניים [עיוורון] שלנו גורמת כן, שאיננו מכירים כי אם את הפרטיות [התפיסה שלנו היא מפורדת, אנחנו קולטים רק חלקים], ואנו בעצמנו מציאותנו הפרטית בחסרונותיה [מציאות הפרט היחיד על כל חסרונותיו] היא סמיות עיניים [ואין אלא אחדות כוללת שכולה שלמות].

אבל גם דעה זו אינה מתאימה לכל יתר תנאי האושר הכמוסים בגנזי הלב. מה שהוא מיישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש, הצדק החופשי המלא, הטוב המוחלט, החופשי שנוטה בחופשו אל הטוב, הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו אל מקור חפץ הטוב [כל פרט יכול בבחירתו החופשית להתעלות אל מקורו, מקור כל הטוב], וכשירצה את הטוב המוחלט, ישתאב בגופא דמלכא [ישאוב את עצמו אל השלמות], ו[רק אז, רק אם יבחר בטוב] לא תהיה שום הבדלה בינו ובין א־לוהיו. כי אם עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין א־לוהיכם [ישעיהו נט ב].

חוזרים אנו לפי זה, שההוויה האמיתית היא הא־לוהות, וכל ההוויה הירודה ממעלת א־לוהים עליון איננה כי אם ירידת הרצון בבחירתו הבלתי שלמה, וזה גורם תוספת של גרעון [כל המציאות באמת היא א־לוהות. אבל ביד הפרט לבחור ברע, ליצור חסרון במציאות ולרדת ממעלת השלמות הא־לוהית (כמו שאמר הרב בפסקה הקודמת: "איננו יכולים לחלק חילוק מוחלט בין מצוי למצוי, כי אם חילוק הדרגי", כלומר יש דרגות שונות במציאות)]. וסוף כל סוף שכל הטומאה תכלה, והרצון מתוך חופשו יתעלה אל הטוב המוחלט, ויהיה ד' אחד ושמו אחד [זכריה יד ט].

והוויה זו של חזרת הכל אל הא־לוהות היא השלמות העליונה בהוויה, ואין כח להשיג ערכה.

הרעיון שכל ההוויה כולה היא רק עניין הא־לוהות, ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד', הוא מענג את הלב מאוד. התענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב [גורם] הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו.

מקורות נוספים:

ואל יעלה על הדעת שהנמצאים הם דבר זולתו [דבר נפרד ממנו] שאם היו נחשבים דבר זולתו אם כן הוא יתברך ח"ו יחסר דבר שהנמצאים זולתו [יהיה בו חסרון], אבל אין הדבר כך כי כל הנמצאים שבים אליו באמיתת מציאותו וכל הנמצאים אפס זולתו. 

[המהר"ל, גבורות השם סט]

וכן אמר הכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא־לוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד [דברים ד לט], ואין פירוש אין עוד כי אין עוד א־לוהים, אבל פירושו כי אין עוד דבר בעולם רק השם יתברך. 

[דרשות המהר"ל, דרוש לשבת הגדול]

המחשבה בעניין הא־לוהות בשני הצדדים שלה - דהיינו: הצד האחד, בצורה המדברת עד [מתייחסת אל] הבורא והבריאה מכל אחד בפני עצמו, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחייה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצידנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, א־לוהים, אבל הכל הוא עניין אחד ותוכן אחד, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, וא־לוהים הוא דווקא הכל ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת בכל צד מצדיה פעולה מיוחדת על רוח האדם.

[הראי"ה קוק, שמונה קבצים א סה]

אם הכל אחד והכל שלמות א־לוהית, אז איך אפשר בכלל לחלק בין הפרטים במציאות "חילוק הדרגי"? הרי אותן דרגות בהכרח מצביעות על איזשהו חיסרון שיש בדרגות הנמוכות יותר.

כותב ר' נחום מצ'רנוביל: "ידוע שהקב"ה ברא העולם יש מאין, כי הקב"ה נקרא 'אין' – דבר שאינו מושג. וקודם בריאת העולם היה רק אינסוף בלתי מושג ונקרא 'אין' ונצטמצם בגבול ובדבר שהוא בעל תכלית, ונקרא יש" (מאור עיניים, פרשת קדושים).

זה סוד הצמצום. איך השלמות בכלל יכולה להצטמצם בחומר מוגבל? נכון שהיא לא מצטמצמת רק לאותו חומר מוגבל, אלא היא גם נשארת עליונה עליו מעבר לכל תפיסה, אבל עדיין עצם סוד הצמצום לא ברור. ספק אם יש לנו הסבר עליו.

יש יצר הרע נסתר מאוד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים [חושך] לכל רעיון של אורה. הקנאה היא מוזרה, רבים לא יכירוה, מפני שישנם כמה גורמים שמונעים את השפה מלהביעה, אבל היא ישנה, נרדמה היא במחבואי הנפש האנושית, והיא יוצאת לפעמים בצורות שונות, חוץ מצורתה האמיתית, כדרכן של כל התוצאות של הקנאה שאינן מתלבשות כי אם במלבוש נוכרי, ונושאות עליהן תמיד שם זר [כמו קנאות אחרות, היא "מתחפשת" ומתגלה בדרכים שונות ממה שהיא באמת]. הקנאה המוזרה הזאת היא הקנאה בא־לוהים, האדם מקנא הוא בא־לוהים על אושרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת. הקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, טמטום השכל ורוגז הרוח, וכשכל האמצעים אינם מספיקים להכיל את זעמה היא מסיימת בכפירה מוחלטת, כדי להסיר מהנפש הכואבת, אכולת הרקב [ריקבון], את העוקץ של הקנאה, הדוקר נורא [כי אם אין א־לוהים, אין במה לקנא]. אין מרפא למחלה זו, כי אם הארה עליונה של דעת א־לוהים בבירור ובעומק היגיון [התשובה לקנאה זו היא לימוד על מה זה באמת א־לוהים, כפי שביאר הרב בפסקאות הקודמות].

הנתיבות [דרכים] המיוחדות בייחוד להסרת הנגע של קנאה זאת, שבהסרתו נפטר גם כן מכל התולדות הרעות של הלבושים השונים שהיא מתלבשת בהם עד מחלת הכפירה המשועממת [כשמוסרת הקנאה, מוסרות גם כל תופעות הלוואי שבהן היא מתחפשת], המתפשטת בדורנו בתור מחלת הזמן, הנתיבות הללו שתיים הינן, האחת היא נתיבה מדעית טהורה, והשניה מדעית־מוסרית.

הנתיבה [דרך] המדעית מבררת, שההבדל שבין הא־לוהים והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה ואורחות החיים [ההבדל תלוי רק באדם]. כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל הא־לוהי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה מוצא הוא שהכל הוא כלול בא־לוהים, והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההוויה איננו כי אם התגלות א־לוהות, הזורחת בגוונים שונים לפנינו [כל פרט במציאות הוא גוון נוסף בהתגלות הא־לוהית], ולפי זה כל האושר הא־לוהי הלא הוא אושר של הכל [שלמות הא־לוהים היא שלמות הכלל]. והאושר הוא הולך ומתגדל, כל מה שהידיעה הא־לוהית היא הולכת ומתבררת [ככל שהבנה זו מתבררת יותר, גדלה השלמות והאושר שבה]. וזהו סוד העונג הנעלה של ההשגה הא־לוהית, שהוא הולך וחש את אושרו העליון, את שלמותו הנצחית, המלאה חדווה ועוז, ואין כאן מקום לשום קנאה [כשהאדם מבין שהוא חלק בלתי נפרד מהשלמות הא־לוהית, הוא מבין שאין מקום לקנאה].

הנתיבה השניה היא מדעית־מוסרית, שהשלמות וחיוב המציאות הא־לוהית היא תלויה במידת הצדק החופשית, וכל מי שיעלה את חופשיות רצונו באותה המידה של הצדק המלא [כל מי שיעלה את רצונו מרצון פרטי־אנוכי לרצון הכלל, רצון ד'], שהא־לוהים הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החופשי והמוחלט, הרי הוא משתאב בגופא דמלכא [ישאוב את עצמו אל השלמות], וקונה לו את השלמות הא־לוהית, מצד ביטולו אל האור הא־לוהי בעונג פנימי [הוא יתאחד עם השלמות הכוללת]. ואין שום מעצור לשום נמצא לרומם את חפצו חופשי למרום הצדק הא־לוהי, וכפי אותה המידה שהאדם מתקרב אל מידת הצדק הא־לוהית, הרי הוא מתעלה, ונעשה איש א־לוהי. ונמצא השלמות הא־לוהית מחויבת להא־לוהים מצד הצדק החופשי שלו, שהיא זכות השווה לכל [כולם יכולים להגיע לכך], שאין מקום לקנאה.

עוד 3 פסקאות בדרך בע"ה בלי נדר

@ekselion

@advfb

@נשמה כללית

@נפש חיה.

@חסדי הים

@דנון

@תפארת

@שימולבאלהנשמה

@יו0י

וואווו, שכוייח עצום! 

@נעה ונדה את פשוט אלופה, אשרייך!!

בזכותך ובזכות @ekselion  אני זוכה ללמוד מתורת הרב זצ"ל די בפעם הראשונה, לפני כן לא ממש יצא לי, אז תודה ענקית

איזה כיף לשמוע! תודה

בתור התחלה ללמוד עם פירוש של הרב לונדין.

הוא מסביר ברמה גבוהה וברורה.

נראה לי שהפירושים שלי מאד מושפעים מהסגנון שלו.

ובתור התחלה לדעתי הכי כדאי לך ללמוד את אורות התשובה כי משם מבינים את "החידוש" בהשקפה המיוחדת של הרב שזה התשובה, לא כאל משהו דתי אלא כמשהו שמקיף את כל החיים שלנו.

הנה סרטון קטן וחמוד שממחיש קצת מזה

ב"הצלחה

תודה על ההכוונה, אבדוק באמת בלנ"ד! 

הסרטון חזק ממש, שכויח!

אמן!

מה המקור, איפה בדיוק הרב אומר באורות התשובה שכל שיפור במציאות (גם גופני וטכנולוגי..) הוא תשובה?

"בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית. הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע. שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו - הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם".

הרב מדבר על ההבנה הקלאסית של התשובה - תיקון קלקול שגרמנו. מה לזה ולאמירה שגם שיפור טכנולוגי וספורט הם תשובה?

עיינתי גם באורות התשובה ו - אורות התשובה ו – ויקיטקסט - הרב מתייחס לתשובה כאל תיקון, לא כסתם שיפור.

מאורות התשובה שהרב מתייחס לנושא העמוק הזה

אתן לך הקדמה קצרה מאד:

"בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ",

פנאנתאיזם.

הָעוֹלָם מֻכְרָח הוּא לָבוֹא לִידֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה. אֵין הָעוֹלָם דָּבָר עוֹמֵד עַל מַצָּב אֶחָד, כִּי-אִם הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְפַּתֵּחַ, וְהַהִתְפּתחוֹת הָאֲמִתִּית הַשְׁלָמָה מֻכְרַחַת הִיא לְהָבִיא לוֹ אֶת הַבְּרִיאוּת הַגְּמוּרָה, הַחָמְרִית וְהָרוּחָנִית, וְהִיא תָּבִיא אֶת אוֹר חַיֵּי הַתְּשׁוּבָה עִמָּהּ.(ה,ג)

הַתְּשׁוּבָה הִיא הַהַרְגָּשָׁה הַיּוֹתֵר בְּרִיאָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ. נְשָׁמָה בְּרִיאָה בְּגוּף בָּרִיא מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא לִידֵי הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, וְהִיא מַרְגֶּשֶׁת בָּהּ אֶת הָעֹנֶג הַטִּבְעִי הַיּוֹתֵר גָּדוֹל. פְּלִיטַת הַחוֹמְרִים הַמַּזִּיקִים פּוֹעֶלֶת פְּעֻלָּתָהּ הַטּוֹבָה וְהַמַּבְרִיאָה בִּגְוִיָּה כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה בִּתְכוּנָתָהּ, וַהֲרָקָה רוּחָנִית שֶׁל כָּל מַעֲשֶׂה רַע וְכָל רִשּׁוּמִים רָעִים וּמְקֻלְקָלִים הַבָּאִים מִמֶּנּוּ, שֶׁל כָּל מַחְשָׁבָה רָעָה וְשֶׁל כָּל רִחוּק מֵהַתֹּכֶן הָאֲצִילִי הָאֱלֹהִי בִּכְלַל, שֶׁהוּא יְסוֹד לְכָל רַע, לְכָל גַּסּוּת וְכִעוּר, מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא, כְּשֶׁהָאוֹרְגָּן בָּרִיא מִצִּדּוֹ הָרוּחָנִי וְהַגַּשְׁמִי יַחְדָּו.(ה,א)

הַתְּשׁוּבָה הַכְּלָלִית, שֶׁהִיא עִלּוּי הָעוֹלָם וְתִקּוּנוֹ, וְהַתְּשׁוּבָה הַפְּרָטִית, הַנּוֹגַעַת לָאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַד כְּדֵי דַּקּוֹת הַפְּרָטִים שֶׁל תִּקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה הַמְיֻחָדִים, שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ יוֹדֵעַ לְפָרְטָם לִפְרָטִים הַיּוֹתֵר בּוֹדְדִים, הֵן בְּיַחַד תֹּכֶן אֶחָד. וְכֵן כָּל אוֹתָם תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת, שֶׁעַל יָדָם הָעוֹלָם יוֹצֵא מֵחֻרְבָּנוֹ, סִדְרֵי הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים הַכַּלְכָּלִיִּים, הַהוֹלְכִים וּמִשְׁתַּכְלְלִים עִם תִּקּוּנֵי כָּל חֵטְא וְעָווֹן מֵחֲמוּרִים שֶׁבַּחֲמוּרִים עַד דִּקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים וּמִדּוֹת חֲסִידוּת הַיּוֹתֵר מֻפְלָגוֹת - כֻּלָּם הֵם חֲטִיבָה אַחַת, וְאֵינָם מְנֻתָּקִים זֶה מִזֶּה, "וְכֻלְּהוּ לְחַד אֲתַר סְלִיקִין"(ד,ג)

הַכֹּל מְסַיֵּעַ לַהֲרָמַת הָרוּחַ לִתְשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה: כָּל הַתּוֹרָה, כָּל הַמַּדָּע, כָּל הַכֹּחַ, כָּל יְדִיעַת הָעוֹלָם וְהַחַיִּים, כָּל הַהִתְעָרְבוּת בֵּין הַבְּרִיּוֹת, כָּל תְּכוּנַת הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק. וּכְשֶׁאָדָם מַרְגִּישׁ פַּחַד, עֶלְבּוֹן פְּנִימִי, טֻמְאַת הַגְּוִיָּה וְנֶפֶשׁ, צָרִיךְ הוּא לְדַקְדֵּק בְּכָל יְכֹלְתּוֹ בְּכָל צְדָדִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ, וּלְתַקְּנָם. וְלֹא יַעֲסֹק בְּזֶה בְּאֹפֶן שִׁטְחִי, כִּי אָז יוֹסִיף יְרִידָה עַל יְרִידָתוֹ, כִּי אִם בְּעִיּוּן חוֹדֵר וּבְאֹמֶץ רוּחַ טָהוֹר.(יד כט)

דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַתְּשׁוּבָה הָאֲמִתִּית הַטְּהוֹרָה צְרִיכִים לָשׁוּב אֶל הָעוֹלָם וְאֶל הַחַיִּים, וּבָזֶה מְשִׁיבִים אֶת הַקְּדֻשָּׁה עַל מְכוֹנָה וּמַמְלִיכִים אֶת הַשְּׁכִינָה בָּעוֹלָם.(יד ל)

רק עדיין לא השתכנעתי שהרב מדבר גם על התקדמות טכנולוגית ושיפור הכושר הגופני.

כשהוא כותב: "וְכֵן כָּל אוֹתָם תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת, שֶׁעַל יָדָם הָעוֹלָם יוֹצֵא מֵחֻרְבָּנוֹ, סִדְרֵי הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים הַכַּלְכָּלִיִּים, הַהוֹלְכִים וּמִשְׁתַּכְלְלִים עִם תִּקּוּנֵי כָּל חֵטְא וְעָווֹן מֵחֲמוּרִים שֶׁבַּחֲמוּרִים עַד דִּקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים וּמִדּוֹת חֲסִידוּת הַיּוֹתֵר מֻפְלָגוֹת - כֻּלָּם הֵם חֲטִיבָה אַחַת, וְאֵינָם מְנֻתָּקִים זֶה מִזֶּה" - אני מבינה שהוא מתכוון להשתכללות המוסרית של החברה - זכויות אדם, ביטול העבדות, שוויון, דמוקרטיה, גם פמיניזם במידה מסוימת..

זה הרבה מעבר למה שהזכרת בפן החברתי-מוסרי שזה גם כמובן מאוד חשוב.

אבל בפועל זה מתבטא בכל מישורי החיים.

למה? כי הקב"ה מופיע בהכל, ולפיכך לכל דבר בבריאה יש גרעין של אמת, ומאחר שתשובה קדמה לעולם אזי הקב"ה הטביע שכל תהליך כאן עם הזמן ישתלם ויגיע לתיקונו. 

דיי דומה לאבולוציה. העולם הזה הוא חומרי אבל אין זה אומר שהוא לא קדוש, זה פשוט מוסתר.

"דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַתְּשׁוּבָה הָאֲמִתִּית הַטְּהוֹרָה צְרִיכִים לָשׁוּב אֶל הָעוֹלָם וְאֶל הַחַיִּים, וּבָזֶה מְשִׁיבִים אֶת הַקְּדֻשָּׁה עַל מְכוֹנָה וּמַמְלִיכִים אֶת הַשְּׁכִינָה בָּעוֹלָם"

"הָעוֹלָם מֻכְרָח הוּא לָבוֹא לִידֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה. אֵין הָעוֹלָם דָּבָר עוֹמֵד עַל מַצָּב אֶחָד, כִּי-אִם הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְפַּתֵּחַ, וְהַהִתְפּתחוֹת הָאֲמִתִּית הַשְׁלָמָה מֻכְרַחַת הִיא לְהָבִיא לוֹ אֶת הַבְּרִיאוּת הַגְּמוּרָה, הַחָמְרִית וְהָרוּחָנִית, וְהִיא תָּבִיא אֶת אוֹר חַיֵּי הַתְּשׁוּבָה עִמָּהּ"

זה מתקשר לרעיון אחר שהרב מזכיר במאמר המפורסם " המספד בירושלים"

שצריך שתהיה סינתזה בין בית יוסף לבית דוד. בית יוסף מייצג את החומר ובית דוד מייצג הרוחניות.

הוא גם מזכיר שם שבדר"כ החומר הוא כעין מצע/בסיס לרוחניות. אין רוחניות בלי חומר ואין חומר בלי רוחניות. 

וזה לא חידוש של הרב, אפשר למצוא את זה לאורך המדרשים ומצאתי את זה גם אצל ראשונים ואחרונים אחרים. הרב פשוט נותן לזה נפקא מינה לדורנו שהוא דור הגאולה

כל התפתחות טכנולוגית/בריאותית תורמת לאדם. 

זה לא מקרה שמתוך היסתוריה של אלפי שנים רק כמה עשרות שנים בודדות לפני שהארץ חזרה לתת פריה העולם המדעי והרפואי עשה התקדמות דרסטית. ויש עוד משו מעניין

אבל אני לא רוצה לעשות לך ספוילרים לסדרת יסודות האמונה, אני בטוח שאם תראי עד הסוף הדברים יתיישבו לך. זה דברים שהם מאד קשים לעיכול ובגלל זה טבעי שאת לא מסכימה עם הכל..

אז הוא פשוט קורא במושג "תשובה" להתקדמות התמידית של העולם והאדם. אוקי.

צריך להיזהר מהבנה פשטנית של הרעיון הזה, כי הצורה שבה הסרטון מציג את זה היא מעט כזו.

זה כמו שבסדרת יסודות האמונה הרב מגדיר את המושג נשמה מחדש (מהחלק הרוחני שבנו - לנקודת החיים האינסופית שלנו. לדעתי הרוח היא נקודת החיים שבחומר אז אין סתירה בין הפירושים).

כל הכבוד, אשרייך

טבע הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות הא־לוהית הבאה מהדעה המונוטאיסטית [מונותאיזם - אמונה בא־ל אחד], שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת [גורמת] לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו [דמיונו], שהוא בתור נמצא מסובב [נברא] מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה הא־לוהית, המאירה באור תפארת גבורתה. בייחוד החולשה מתעוררת על ידי ההבלטה שהחסרונות המוסריים [של האדם] מתבלטים בנפש על ידי ההקבלה [השוואה] במעמד האדם, לעומת השלמות הא־לוהית, ביחס אל הצדק והמוסר. אמנם עלולה חולשה זו להיות מתמעטת באותה המידה שהאדם מוצא את עצמו איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמידותי [כשהאדם מוסרי יותר, חולשתו לעומת המוסריות הא־לוהית השלמה פחות מודגשת]. אבל מכל מקום אין החולשה נפקעת [נעלמת] לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה לגבי הגודל הא־לוהי, המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב [אין באמת אפשרות להגיע לגמרי לדרגת השלמות הא־לוהית].

פחות מההשקפה הזאת מייגעת [מצערת] את האדם ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה הפנטאיסטית [פנתאיזם - אמונה שא־לוהים הוא הטבע. הרב מתכוון בדבריו לתפיסה הפנאנתאיסטית, לפיה א־לוהים הוא לא רק הטבע, אלא גם מעבר לו], כשהיא מזדככת מסיגיה [מהפסולת שבה], בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שום דבר מבלעדי הא־לוהות.

האדם מוצא את עצמו, שאם אך לא יתפס בתוכיותו מקום בפני עצמו [אם ימחק את עצמו כאינדבידואל], שאז בהקרעו בדמיונו מהשלמות של אין תכלית [אין סוף] הא־לוהית, הוא וודאי חדל ורפוי, ואיננו כלום, ואיננו כלום עוד יותר מהאין כלום של הביטול הערכי שבא על ידי ההצטיירות הראשונה [התפיסה הזו מורידה את ערך האדם אפילו יותר מהתפיסה הראשונה], מפני שאז הוא נחשב שאמנם יש איזה מציאות לו בפני עצמו בגבולו ותחום חפצו [רצונו] והכרתו, רגשותיו ונטיותיו, אלא שעולמו הוא קטן באין שיעור עד כדי חולשה ואפסיות לעומת הגודל האין תכליתי [אין סופי] הא־לוהי, אבל אין זאת אפסיות גמורה ומוחלטת בעצם [לפי התפיסה הראשונה אמנם אין לאדם הרבה ערך, אבל לפחות יש לו קיום עצמי], לא כן הוא בההשקפה השניה, המסברת [מסבירה] שאין דבר חוץ מהא־לוהות המוחלטת, אם כן השיקוע [התרכזות] בנטיותיו הפרטיות של האדם, הנשענות [מתבססות] על השקפת החיים שיש איזה מציאות פרטית הווה [שקיימת] לעצמה, אפילו בצורה שבקטנות, הוא רק הבל ושווא נתעה [לפי התפיסה השניה אין שום קיום לאדם כאינדיבידואל], וראוי היה לפי זה להשקפת עולם זו להיות מחלישה את רוח האדם במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר מהראשונה [לכן תפיסה זו אמורה להחליש את האדם עוד יותר מהתפיסה הראשונה], מכל מקום אין הדבר כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מייד את עוז נצחו, היא רק מעודדת אותו, שאין לו לשכוח את אמיתת הווייתו, ושעליו להתרחק מכל אורחות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף הא־לוהי [על האדם להתרחק ממעשים הנובעים מתפיסה פרטית־אידיבידואלית], אבל כיוון שהוא צועד על דרך זה, אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כי אם דבר של דמיון כוזב, וכבר הוא מאושר באין סוף.

אמנם באמת אין עבודה זו קלה כל כך כמו שמצייר אותה הדמיון לכאורה, היציאה לחופש ממסגר הדמיון [לצאת מהתפיסה הראשונה] היא עבודה לא פחות קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי [כלא אמיתי, פיזי], מכל מקום סוף סוף רוח לו הוא יותר מהמחשבה הראשונה.

אבל אי אפשר לגשת אליה כי אם על ידי ההרגל הגדול וההתלמדות [לימוד] השכלית היותר זכה שאפשר להיות על פי ההשקפה הראשונה [קודם כל צריך להתמלא ממה שיש לתפיסה הראשונה להציע לנו], ואז היא מלבשת את המחשבה האחרונה [התפיסה השניה] באורה לכל פרטיה, ונעשית לה בית קיבול והיכל. ד' בהיכל קדשו [חבקוק ב כ].

אך אף על פי שהעולם העיוני [מחשבתי] וההרגשי השירי [רגשי] הוא יותר מזדכך ומתעלה על ידי המחשבה השניה, המלאה מאור הענווה וביטול היש [התפיסה השניה ממלאת אותנו בענווה], מכל מקום העולם המעשי איננו יכול להיות הולך את דרכו על פי ההסתכלות התדירית העליונה הזאת [אי אפשר לפעול בעולם ע"פ הסתכלות אחדותית תמידית], ומוכרח הוא האדם להנמיך את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות קשור בהמחשבה ההיכלית הראשונה [האדם מוכרח לפעול על פי התפיסה הראשונה, ולהתייחס לעצמו ולכל פרט במציאות כאידיבידואל], אבל בידיעה ברורה, שהיא איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה, ולית לה מגרמה כלום [מארמית: ואין לה מעצמה כלום], אלא שהיא מסובבת [נגרמת] בסיבוב שכלי וציורי [ע"י הדמיון] ממהלך המחשבה העליונה של ההסתכלות השניה שאמרנו [ההסתכלות האחדותית]. ואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן [מזוכך] ומלא צדק, והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו [א־לוהים], והם מתאחדים תמיד, על ידי הבטות [הסתכלות] מאוחדות, ומרכז הוויה [מציאות] מאוחד, ביחודא שלים.

איך למרות שהתפיסה האחדותית אמורה לכאורה להחליש את האדם יותר מהתפיסה המפורדת, היא זאת ש"משיבה לאדם מיד את עוז נצחו".

הלומד את הקבלה צריך להסיר מליבו את הפחד, שמונח בלב מטעם החקירה ההגיונית, שמא הוא פוגם באמונה הא־לוהית, שמא הוא מגשם [מגשים את א־לוהים], אין אלו אלא הבלי תעתועים. הכל יודעים, שרוח הקודש מתאמץ הוא להאיר באור הא־לוהי העליון את העולם, והוא מוצא לו דרכיו בהסתכלות בחיי החיים בהישות הגדולה הא־לוהית, המוכרת בפעולות הרוחניות הרבה יותר מבפעולות הגשמיות [אנחנו מזהים את הא־לוהות יותר בפעולות הרוחניות שלה מאשר באלו הגשמיות, אבל למעשה כל הפעולות כולן הן א־לוהיות].

הפעולות הגשמיות אפשר לטעות בהן, אפשר ליחסן [ליחס אותן] לכח דינמי [משתנה] שאין בו אור וחיים, וממילא אינן יכולות להחיות את הנשמה מצד עצמן במדען, אבל הפעולות הרוחניות יוצאות הן בהכרח מיד של מציאות מלאה שלמות עליונה [ברור לנו שהפעולות הרוחניות מגיעות מא־לוהים ולכן יש בהן כדי להחיות את הנשמה, אבל גם הפעולות הגשמיות מגיעות ממנו וגם הן יכולות לעשות זאת]. ודווקא ידיעה שלמה עליונה זו בעושר [ריבוי] פרטיה היא מגלה את נצחון האחדות העליונה, ומקורותיה העליונים, המאירים בצחצחות [נקיות וזכות] כל כך נשגבה, עד שהמבטא של האחדות גם כן הוא פחות וקטן לה, ואומרת היא, לפני אחד מה אתה סופר [גם המילה "אחדות" מקטינה את אותה אחדות עליונה, כי היא למעלה מהאחד המוכר לנו (פירוט בפסקה הבאה)].

וכל מה שיתרחב אור החיים יותר בהתרחבות עליונה, לתור את היצירות שיצר רוח א־לוהים בעולם, להתעסק בהמחשבות של קדושי עליון, שחפץ [רצון] דעת ד' היה יסוד חייהם, כה [ככה] יגבר הרוח, וכה תתחדש צורה פנימית אמיצה בקרב ולב עמוק [בפנימיות האדם]. והיחידים הללו [אותם קדושי עליון] ישפיעו מרוחם עוז ואומץ עליון על כל הגוי [העם] כולו, ועל כל העולם כולו, ברחמים כלולים מחסד וגבורה.

אומרים טוענים נוטים להסתה, [ש]האליליות עזיזה [עזה] היא בהבלטת רשמי החיים, בהבעת הפרטיות, בחדירה אל היופי ואל העשירות הגוונית [היא מדגישה את הפרטים ואת ריבוי הגוונים], האחדות הא־לוהית מטשטשת את הכל, מכל הגוונים גוון אחד היא עושה, ועושר החיים מתדלדל [ואילו רעיון האחדות מחבר את הכל ויוצר גוון אחיד "משעמם"]. באה טענה זו מחסרון ידיעה וכהות רגש. האליליות עם ההתעוררות העזיזה [עזה] שלה עשתה כבר את הרושם שלה להשחית את החיים [היא כבר עשתה את תפקידה וקלקלה מספיק], והתביעה של עושר [ריבוי] הגוונים ושל הבלטת הרשמים [מלשון רושם].

בשביל כך האחדות הא־לוהית, בתואר אחדותה, היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה, והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המידה שהיא מתעלה על הריבוי [האחדות הא־לוהית באמת אינה אחדות ואינה ריבוי, אלא מעל שניהם], ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף [עושר ריבוי הגוונים נמצא בתוכה אף מעל לריבוי המוכר לנו].

האחדות המחייה את הריבוי, הסופגת בתוכה את הריבוי, וממעל לכל מציאות ולכל תוכן היא מתנשאה [ה"אחדות" זהו שם מושאל ולמעשה היא מעל לכל אחדות ולכל ריבוי שיש במציאות], לא תוכל להמעיט את רשמי החיים [לעמעם ולטשטש את ריבוי הגוונים], כי אם להרבותם על ידי שפעת אומץ וגודל האחדות לתוך הריבוי, וכל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף [כל ניצוץ וניצוץ מכיל את הגודל האחדותי האינסופי].

הרזיות [תורת הסוד] באה להשלים את הציור, ולהראות איך כל יפיפותו של יפת לקוחה היא בעיקרה מאהלי שם [וזה ביאור יותר עמוק לדברי חז"ל: "יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט ב)] , אלא שנתטשטשה הצורה, בריחוק מקום. ומדברת היא הרזיות [תורת הסוד], בהרחבת הביאור, בעולם הא־לוהי האחדותי, בהיגלותה [התגלותה] לבני אדם בשכלם ובהרגשתם. וקמים קנאים ואומרים על חכמת אמת זאת, המחייה את כל נשמה יפה, ילידת חוץ היא [המקור שלה הוא מחוץ ליהדות], דמיון של מיתולוגיה [אגדה] יש כאן, ואינם יודעים תבענים הללו, שכל ניצוץ אור חם וחיים לקוח ושאוב הוא מיסוד של קודש האחדות.

ולהבין את האחדות, להרגישה בכל עושרה, את האחדות ואת מקורה, את גילוי ההוויה שלה, ואת עיזוזה [העוז שלה], הננו נקראים לדבר במושגי האחדות על פי הופעת הריבוי. והריבוי האחדותי זהו הריבוי העשיר שבעשירים, הריבוי של אחד של לפני אחד [הריבוי האחדותי הוא אחד שלפני האחד המוכר לנו], כלומר השלמות של הריבוי בהוד תפארת האחדות הא־לוהית.

מקורות נוספים:

ואשר לתארים השוללים כמו חי ואחד וראשון ואחרון [כל התארים שבהם אנחנו מתארים את א־לוהים, הם תארים שבאים רק לשלול את ההיפך, אבל לא להגדיר את מהות הא־לוהים] לא תואר בהם הא־לוה כי אם למען ישולל ממנו הפכם [...] וכן אין אנו אומרים על הא־לוה אחד כי אם למען שלול ממנו את הריבוי [שלא נחשוב שיש כמה א־לוהים] לא למען [כדי ש] נייחס לו את האחדות במובן שיש לשם אחדות אצלנו כי האחד אצלנו הוא דבר המורכב חלקים דומים. כאומרך [דוגמאות לאחד המוכר לנו -] עצם אחת שריר אחד גוש מים אחד וגוש אוויר אחד. וכן אתה אומר בנוגע לזמן על דרך הדימוי לגוף המחובר מחלקים יום אחד ושנה אחת [ולמעשה יום אחד מורכב משעות ודקות וכו']. אולם העצם הא־לוהי מרומם מעל כל חיבור ופירוד הרי שאין אנו אומרים אחד על הא־לוה כי אם כדי לשלול ממנו את הריבוי. 

[ריה"ל, הכוזרי מאמר שני ב]

הפשוט באמת, אשר לא תשיגהו הרכבה כלל [א־לוהים אינו מורכב מחלקים] - כמו שהוא מן השקר עליו מקרה הריבוי, כן הוא מן השקר עליו מקרה האחדות [כמו שזו טעות לטעון שהוא ריבוי, כך זו טעות לטעון שהוא אחד (המוכר לנו)] - רצוני לומר: כי אין האחדות עניין נוסף על עצמו, אבל הוא אחד - לא באחדות [המוכרת לנו]. 

[הרמב"ם, מורה נבוכים א נז]

אחד, ואין יחיד כיחודו. האחד המצוייר אצלנו הוא בהכרח איזה נושא המאחד בתוכו הרבה עניינים [האחד המוכר לנו מורכב בהכרח מחלקים קטנים יותר], חלקי גוף או סגולות נפשיות או מושגים רוחניים, שונים ומפורדים זה מזה מצד עצמם, אם כן אין האחד המצוייר שלנו אותו הנושא שיש לו יחס לשם אחד, שאנו ממליצים אותו כלפי מעלה [האחדות שאנחנו מייחסים לא־לוהים]. אמנם בתואר יחיד כבר אנחנו רוצים לומר השלילה של כל מה שיש בו משום ריבויים [כוונת התואר "אחד" על א־לוהים היא רק לשלול ממנו את הריבוי], שהרי אם ריבויים יש כאן, אין כאן יחידיות. אבל באמת אין בכוחותינו השכליים שום הכשר [יכולת] לצייר לנו יחידות אמיתית, שיתוף ויחס דימוי וערך יש לכל ציור ולכל תואר, שאנחנו מסגלים אותו לנו בתור עניין ציורי [בכל אחד שאנחנו מכירים יש הרכבה, יחסיות והשוואות]. על כל פנים התיאור של יחיד הוא יותר שולל בערכו את הריבוי מהתואר של אחד [התואר "יחיד" שולל יותר את הריבוי מהתואר "אחד"]. 

[הראי"ה קוק, עולת ראיה חלק א נא]

אז איך בעצם אפשר להיות יהודי מאמין (לפחות ע"פ השיטה שהציג הרב) וגם ליברל?

"צדק עולמים, שאנו אומרים ומשננים אותו, הוא גבוה באין ערוך מאותה התכונה המוגבלת של הליברליזם, - יליד רעיון אנושי של רגע היסתורי מתנועע, - והוא איננו זקוק למורך לב ושבר רוח, כ"א הוא חי עם ההגיון הקר שבמח כמו עם הרגש החם שבלב, ועם ההכללה האנושית כולה כמו עם הלאומיות הפרטית ועם המשפחה והאיש. ע"כ גם אנכי הנני אומר ככבודו, שניצוץ תקוה, ורק ניצוץ, נשקף הוא לנו בתוך האפלה הגדולה שאנו שרויים בה, אבל יודעים ומשיגים אנו בבטחה, שהאור כבר היה. "יהי אור אין כתיב כאן אלא ויהי אור, אור שכבר היה" (מד"ר), והאור נמצא הוא בפועל באוצרנו, ע"כ אין אנו נקופים כלל ממה שאין מתגלה לעינינו עכשו כ"א רק ניצוץ, בטוחים אנחנו כי ע"י הניצוץ הזה בא נבא למצא אור גדול, לבת שלהבת יה, "עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער"".

לא הבנתי

נראה שהוא אומר שכן יש נקודה אמת מינורית בליברליזם שתתפתח בעתיד בצורה טובה

כמו כמעט כל תנועה שקיימת היום שמכוסה ברובה בקליפות אבל ייתכן שיש לה אחיזה קטנה באמת.

קמעא קמעא 

לא מכירה אותו, רק ממה ששמעתי..

תודה רבה!

אני חושבת שהפסקה הזאת של הרב תשמש אותי הרבה בדיונים בנושא. חשוב. ומעניין!

תודה רבה לכם על התגובות, ולך @ekselion  על היוזמה שהביאה אותי ללמוד יותר על הנושא באמת בלעדיה לא הייתי חושבת על זה.. 

ממש שרשורים שעוסקים בפסקאות עמוקות של הרב קוק ואני מרגיש שזה דורש יותר התייחסות מאשרמ ה שעולה על קצה המזלג, בעזרת ה' אנסה למצוא זמן לזה. מרגיש לי שזה ממש לפתוח 'חבורה' בפורום באורות הקודש חחח

חשוב לי להעמיק בנושא

שכוייח!

ושוב תודה רבה ל@ekselion  על הרעיון החשוב והקטעים שהביא, ל@נעה ונדה, לך וכל מי שהביא קטעים מהרב והשתתף!

לא תמיד מגיבה להכל אבל עוקבת ובהחלט מתחזקת, אשריכם שאתם מזכים אותנו

@ימ"ל

נראלי עשינו כאן הרבה בלגאן עם השירשורים האלה

תחשוב שיש כאן גם הרבה מאוד שלא לומדים את כתבי הרב..

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!

אני חשבתי על זה שהעולם לפעמים כואב ככ

והכל בהרגשת חוסר כזאת.. ואלול כאן כדי שאנחנו נתקן את זה

גם כפרטיים וגם כעם

אם נתקן את עצמינו יותר ונאהב אחד תשני אז הגאולה תתקרב יותר

והעולם יהיה שלם

וזהו הלוואי שתגיע הגאולהה

*כתבתי משו יותר יפה, ונמחק לי לפני שהספקתי לשלוח

אז שיחזרתי חלק(: