כל ההוויה [המציאות] כלולה היא בנקודה אחת. כל הגודל המצויר לנו, כל הריבוי וכל העושר, כל הריחוק וכל ההפלגה [כל מושגי התיאור של המציאות], הכל הוא ערכי [יחסי], לעומת מידת הקוטן החלקית הקטנטנה שלנו, השרויה בציור הבוסרי [שאיננו מפותח דיו] שלנו.

למופלג נחשוב, אם נאמר, שהאחדות של ההוויה היא מעניינת אותנו יותר מכל דבר, מפני שאנו חושבים, שהעניינים השבורים והקטנים הם יותר מתאימים לנו [נדמה לנו שהפרטים הקטנים במציאות רלוונטיים לגבינו יותר מההבנה שהכל אחד], אבל זוהי טעות נוראה בערכנו. אין לנו דבר מקביל [נפרד] כי אם האחדות.

הגודל, הרוחב, הגובה, העומק, העליוניות, ההתנוצצות, ההתחדשות, הפוריות, הזרמיות, התעודדות חיי השירה וההכרה, ברקים תדיריים ומאורות מתחדשים לרגעים [כל פרטי המציאות], כל אלה, בכל גודלם, אינם באמת כי אם נקודה זורחת אחת, נקודת ההוויה, נטף של ניצוץ א־לוהי [הכל הוא אחד, הכל א־לוהי].

והערכים המשווים [היחסיים] שלנו אינם כלל ערכים חיצוניים [בין דברים מופרדים], כי אם פנימיים [בין חלקי אחדות כוללת], עצמותיים [מלשון עצם הדבר]. והעצמיות [אותה אחדות כוללת] הלא היא הגודל הא־לוהי, השיגוב [מלשון נשגב] הבלתי סופי [אין סופי], למעלה מכל גדרי [הגדרות של] כמות ואיכות. ולגבי ערך ערכים של אין ערוך זה [האחדות הכוללת, שלא ניתנת להערכה ולמדידה], שהיא מדידת האמת, הכל הוא רק נקודה זעירה אחת, שאי אפשר כלל לצייר את אי איחודה [אי אפשר לדמיין אותה נפרדת]. הכל הוא רק דוגמת אטום אחד, לעומת אור אין סוף.

וזאת ההשערה היא המקרבת אותנו יותר אל בהירות האמת, מכל מיני ההזיות שעל דבר פירודים וריחוקים, ועולמות שונים, זמנים מופלגים, תקופות ודורות, וסיבובי יצירות [רעיון האחדות מקרב אותנו אל האמת יותר מאשר רעיון הפירוד והחילוק].

הוי על קטנות נשמה כזאת, המתפלאת ומשתוממת על מה שהוא כל כך ראוי להיות [רעיון האחדות], על מה שהוא כל כך מסודר וכביכול טבעי, שאלמלא הפעוטיות [הקטנות] המלווה את הגאווה הגסה של אימרת הטבע וחכמתה, היה אפשר לומר ביטוי זה ביותר מנוחת לבב, ביותר מילוי נשמה [הגאווה היא המקשה עלינו לקבל רעיון זה].

אפשר פירוט? אם אפשר בשפה שמתאימה לפשוטי עם כמוני..

חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי [שוויון] שיש למצוא בהוויה כולה, עד למעלה למעלה, לדימוי הצורה ליוצרה [הנברא לבורא], ואיך ללכת בדרך אורה זו בלי מכשול, הגשמיות והרוחניות, הציור [הדמיון] והשכל, השפל והנשא [כל ההפכים הקיימים במציאות], איך הם כולם תואמים, מתאחדים, ומוקשים, ועל כולם את הערך של הופעת החיים שלנו ביקום, ביצירה [בבריאה] כולה, רוח האדם בעילויו, על ידי הכרה צלולה והתנשאות רצון מטוהר וגמור, המתנשא לבוא עד לכדי השלטת רצונו על ההוויה מפני עוזו וחשיבותו של הראשון [א־לוהים].

זאת היא המגמה של הדבקות הא־לוהית הבהירה, העולה ממעל לכל המדעים המוגבלים [המדע מוגבל לעיסוק בהגדרות וביחסיות], שרוח האדם המעורפל [הקהה] רואה אך בהם [במדעים] את עולמו הרוחני.

איננו יכולים לחלק חילוק מוחלט בין מצוי למצוי [בין הפרטים במציאות], כי אם חילוק הדרגי [מדורג].

מתגלה לנו ההוויה בכל היקפה, מיצור היותר קטן - עד ההופעה הרוחנית, המלאה גבורה גדולה ותפארת, מעוטרת בכתר חכמה בינה ודעת, מבלטת [מבליטה] בגדולתה את נצח הנצחים, ובגבורתה, המאגדת את כל ההפכים [שלמות מוחלטת מכילה בתוכה את כל ההפכים, עבר ועתיד, גודל וקוטן וכדו'*], את ההוד ההווייתי, ובתפארתה, המלא דעת, מייסדת את יסוד הכל, מפרחת את פריחת הכל, כל הנשמות, הרוחות והנפשות, כל התנועות והחפצים, הרצונות וההסכמות, כל השאיפות וההתפעלויות, וממציאתם בכל ערכיהם בקובץ אחד, סידור ממלכתי, ד' מלך [אותה הופעה רוחנית היא יסוד כל המציאות והיא המחייה אותה].

*מקורות נוספים:

אמנם עיקר הפירוש כמו שאמרנו, כי ראוי בפרט שיהיו ההפכים יוצאים זה מזה כמו שאמרנו, בעבור הייחוס וההצטרפות שיש להם ביחד, ששני הפכים משלימים להיות הכל בלי חסרון, שהרי יש כאן דבר והיפוכו ואין עוד דבר חסר [לדוג': העבר חסר את העתיד, ויחד איתו הם הזמן השלם], וזהו עניין האחדות שאין לעניין האחדות רק שהוא הכל ואין חוץ ממנו.

[המהר"ל, גבורות השם ה]

ולא עוד אלא שהוא כמעט מוכרח כפי מה שייסד השם יתברך כל הבריאה דבר והיפוכו [כל הבריאה מורכבת מהפכים] כידוע מספר יצירה אין לך דבר בעולם שלא יהיה היפוכו ממש גם כן ובוודאי יש לזה רשימו בחכמתו יתברך שהוא שורש הרצון המוציא לפועל. רק שבפועל שני ההפכים אינם בנושא אחד כשהוא יום אינו לילה וכשהוא לילה אינו יום [אצלנו ההפכים לא יכולים להיות ביחד] מה שאין כן במקור שם כולא חד [מארמית: הכל אחד]. 

[ר' צדוק הכהן מלובלין, רסיסי לילה]

אין להיבהל מקיבוץ [חיבור] הפכים גדולים כפי המפורסם, כי כל הנראה לרבים כדברים חלוקים והפוכים הוא רק מפני קטנות שכלם וצמצום השקפתם, שאינם רואים כי אם חלק קטן מאוד של השלמות העליונה, וגם זה החלק בצורה מקולקלת מאוד. אבל בעלי הדעה המחוורת [בהירה וברורה], מחשבתם מתפשטת למקומות שונים ומרחבים גדולים, ותופסים את אוצרות הטוב שבכל מקום, ומאחדים את הכל ביחד ביחודא שלים. 

[הראי"ה קוק, ערפילי טוהר צה]

במילים: "המדע מוגבל לעיסוק בהגדרות וביחסיות". ניסיתי לכתוב את זה כמה שיותר בקצרה..

השכלה [הבנה] פשוטה וישרה היא, שכל המאורעות שבעולם, כל היצורים, כל מעשיהם, וכל פרטי ענייניהם, טבעיהם, תכונותיהם, מידותיהם, אורחות חייהם, החומריים, וקל וחומר הרוחניים, הכל הוא תמצית מההופעה של כללות ההוויה [כל פרט במציאות הוא תמצית ההופעה של האחדות הכוללת]. ויש הכנה [יכולת] בשכל ובכח ההשערה [החשיבה] הרוחנית למצוא את השורשים במקורם [של כל אותם פרטים, הנובעים ממקור אחד]. וזהו יסוד סוד ד' ליראיו [תהילים כה יד], והדבקות העליונה, ברום ערכה.

התכלית [המטרה] האחרונה של כל ההוויה כולה הוא גילוי אור ד', ברום תענוגו העליון, באחדות עליונה כזאת, שלא יהיה שום ניצוץ חיים [פרט במציאות] שהיש העצמי שלו לא יתעלה למעלה הרוממה מכל רוממות זאת. ואז יהיה העילוי של כל ההוויה כולה זורח בכל פרט ופרט בפני עצמו [אור ד', אור האחדות הכוללת ישתקף בכל אחד מהפרטים], כדוגמא של אספקלריא [מארמית: מראה], שכל מה שעומד נגדה מוזרח ונראה בה [היא מראה השתקפות של מה שמולה], ואין קץ לאושר גדול זה.

ומשום כך צריכה היא ההוויה להיפרד בתחילה לחלקים היותר קטנים, וצריכות שבירות גדולות לצאת אל הפועל כדי להפריד את הנקודות. ואחר צחצוחם וזיכוכם, הלא תהיה כל נקודה כוללת כל היש כולו, והכל מלא אור ד' וכבודו [בהתחלה צריך להפריד כל פרט מתוך האחדות הכוללת כדי לזככו, ולאחר הזיכוך יכלול כל פרט את אור האחדות הכולה, אור ד'].

קושי גדול יש בהציור של השגת א־לוהות ויחוסה להעולם ולכל הנבראים כולם [קשה לתאר את היחס שבין א־לוהים לעולם], על פי הציור של ההוויה הא־לוהית מחוץ לההוויה של העולם [כשא־לוהים נפרד מהעולם], אז נראה הדבר כאילו איזה הצלחה עמדה, שהא־לוהים יהיה בחיובו המאושר מהכל, וכל הנבראים הם החסרים, ממניעת הצלחתם, להיות כא־לוהים [אז נראה כאילו א־לוהים הוא מושלם, ואנחנו חסרים].

ומפני זה יש נטיה בנפש להציור של האחדות הכוללת, המכרת רק את הא־לוהות [קיימת רק א־לוהות, ואותה אחדות כוללת המכילה את כל פרטי המציאות היא חלק מהא־לוהות], ויודעת גם כן שכל גילוי פרטי איננו עניין הא־לוהות [זה לא שכל פרט במציאות הוא א־לוהים], כי אם הכל, ומקור הכל, ומה שהוא למעלה למעלה מזה [אלא א־לוהים הוא כל הפרטים כולם, הוא המקור המחייה אותם והוא גם מעבר ומעל לכל תפיסה]. אבל מה שמחלק את הגילוי הפרטי מא־לוהות, איננו עניין של אמת מצד עצמו, אלא סמיות עיניים [עיוורון] שלנו גורמת כן, שאיננו מכירים כי אם את הפרטיות [התפיסה שלנו היא מפורדת, אנחנו קולטים רק חלקים], ואנו בעצמנו מציאותנו הפרטית בחסרונותיה [מציאות הפרט היחיד על כל חסרונותיו] היא סמיות עיניים [ואין אלא אחדות כוללת שכולה שלמות].

אבל גם דעה זו אינה מתאימה לכל יתר תנאי האושר הכמוסים בגנזי הלב. מה שהוא מיישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש, הצדק החופשי המלא, הטוב המוחלט, החופשי שנוטה בחופשו אל הטוב, הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו אל מקור חפץ הטוב [כל פרט יכול בבחירתו החופשית להתעלות אל מקורו, מקור כל הטוב], וכשירצה את הטוב המוחלט, ישתאב בגופא דמלכא [ישאוב את עצמו אל השלמות], ו[רק אז, רק אם יבחר בטוב] לא תהיה שום הבדלה בינו ובין א־לוהיו. כי אם עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין א־לוהיכם [ישעיהו נט ב].

חוזרים אנו לפי זה, שההוויה האמיתית היא הא־לוהות, וכל ההוויה הירודה ממעלת א־לוהים עליון איננה כי אם ירידת הרצון בבחירתו הבלתי שלמה, וזה גורם תוספת של גרעון [כל המציאות באמת היא א־לוהות. אבל ביד הפרט לבחור ברע, ליצור חסרון במציאות ולרדת ממעלת השלמות הא־לוהית (כמו שאמר הרב בפסקה הקודמת: "איננו יכולים לחלק חילוק מוחלט בין מצוי למצוי, כי אם חילוק הדרגי", כלומר יש דרגות שונות במציאות)]. וסוף כל סוף שכל הטומאה תכלה, והרצון מתוך חופשו יתעלה אל הטוב המוחלט, ויהיה ד' אחד ושמו אחד [זכריה יד ט].

והוויה זו של חזרת הכל אל הא־לוהות היא השלמות העליונה בהוויה, ואין כח להשיג ערכה.

הרעיון שכל ההוויה כולה היא רק עניין הא־לוהות, ואין עוד דבר לגמרי מבלעדי ד', הוא מענג את הלב מאוד. התענוג הרוחני שהרעיון הזה מסבב [גורם] הוא המופת על צד האמת המתבטא על ידו.

מקורות נוספים:

ואל יעלה על הדעת שהנמצאים הם דבר זולתו [דבר נפרד ממנו] שאם היו נחשבים דבר זולתו אם כן הוא יתברך ח"ו יחסר דבר שהנמצאים זולתו [יהיה בו חסרון], אבל אין הדבר כך כי כל הנמצאים שבים אליו באמיתת מציאותו וכל הנמצאים אפס זולתו. 

[המהר"ל, גבורות השם סט]

וכן אמר הכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא־לוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד [דברים ד לט], ואין פירוש אין עוד כי אין עוד א־לוהים, אבל פירושו כי אין עוד דבר בעולם רק השם יתברך. 

[דרשות המהר"ל, דרוש לשבת הגדול]

המחשבה בעניין הא־לוהות בשני הצדדים שלה - דהיינו: הצד האחד, בצורה המדברת עד [מתייחסת אל] הבורא והבריאה מכל אחד בפני עצמו, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחייה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצידנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, א־לוהים, אבל הכל הוא עניין אחד ותוכן אחד, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, וא־לוהים הוא דווקא הכל ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת בכל צד מצדיה פעולה מיוחדת על רוח האדם.

[הראי"ה קוק, שמונה קבצים א סה]

אם הכל אחד והכל שלמות א־לוהית, אז איך אפשר בכלל לחלק בין הפרטים במציאות "חילוק הדרגי"? הרי אותן דרגות בהכרח מצביעות על איזשהו חיסרון שיש בדרגות הנמוכות יותר.

כותב ר' נחום מצ'רנוביל: "ידוע שהקב"ה ברא העולם יש מאין, כי הקב"ה נקרא 'אין' – דבר שאינו מושג. וקודם בריאת העולם היה רק אינסוף בלתי מושג ונקרא 'אין' ונצטמצם בגבול ובדבר שהוא בעל תכלית, ונקרא יש" (מאור עיניים, פרשת קדושים).

זה סוד הצמצום. איך השלמות בכלל יכולה להצטמצם בחומר מוגבל? נכון שהיא לא מצטמצמת רק לאותו חומר מוגבל, אלא היא גם נשארת עליונה עליו מעבר לכל תפיסה, אבל עדיין עצם סוד הצמצום לא ברור. ספק אם יש לנו הסבר עליו.

יש יצר הרע נסתר מאוד במעמקי הנפש, קנאה מרקבת עצמות, המביאה רפיון ומחשכים [חושך] לכל רעיון של אורה. הקנאה היא מוזרה, רבים לא יכירוה, מפני שישנם כמה גורמים שמונעים את השפה מלהביעה, אבל היא ישנה, נרדמה היא במחבואי הנפש האנושית, והיא יוצאת לפעמים בצורות שונות, חוץ מצורתה האמיתית, כדרכן של כל התוצאות של הקנאה שאינן מתלבשות כי אם במלבוש נוכרי, ונושאות עליהן תמיד שם זר [כמו קנאות אחרות, היא "מתחפשת" ומתגלה בדרכים שונות ממה שהיא באמת]. הקנאה המוזרה הזאת היא הקנאה בא־לוהים, האדם מקנא הוא בא־לוהים על אושרו האין סופי, על שלמותו המוחלטת. הקנאה הזאת גורמת עקמימות הדעת וחשכת המחשבה, טמטום השכל ורוגז הרוח, וכשכל האמצעים אינם מספיקים להכיל את זעמה היא מסיימת בכפירה מוחלטת, כדי להסיר מהנפש הכואבת, אכולת הרקב [ריקבון], את העוקץ של הקנאה, הדוקר נורא [כי אם אין א־לוהים, אין במה לקנא]. אין מרפא למחלה זו, כי אם הארה עליונה של דעת א־לוהים בבירור ובעומק היגיון [התשובה לקנאה זו היא לימוד על מה זה באמת א־לוהים, כפי שביאר הרב בפסקאות הקודמות].

הנתיבות [דרכים] המיוחדות בייחוד להסרת הנגע של קנאה זאת, שבהסרתו נפטר גם כן מכל התולדות הרעות של הלבושים השונים שהיא מתלבשת בהם עד מחלת הכפירה המשועממת [כשמוסרת הקנאה, מוסרות גם כל תופעות הלוואי שבהן היא מתחפשת], המתפשטת בדורנו בתור מחלת הזמן, הנתיבות הללו שתיים הינן, האחת היא נתיבה מדעית טהורה, והשניה מדעית־מוסרית.

הנתיבה [דרך] המדעית מבררת, שההבדל שבין הא־לוהים והעולם תלוי הוא רק בדעה והשגה ואורחות החיים [ההבדל תלוי רק באדם]. כל מה שהדעה מתעלה, מתקרב האדם והעולם לגודל הא־לוהי, וברוממותו העליונה של האדם והכרתו הגמורה מוצא הוא שהכל הוא כלול בא־לוהים, והעצמיות הפרטית של כל פרט מפרטי ההוויה איננו כי אם התגלות א־לוהות, הזורחת בגוונים שונים לפנינו [כל פרט במציאות הוא גוון נוסף בהתגלות הא־לוהית], ולפי זה כל האושר הא־לוהי הלא הוא אושר של הכל [שלמות הא־לוהים היא שלמות הכלל]. והאושר הוא הולך ומתגדל, כל מה שהידיעה הא־לוהית היא הולכת ומתבררת [ככל שהבנה זו מתבררת יותר, גדלה השלמות והאושר שבה]. וזהו סוד העונג הנעלה של ההשגה הא־לוהית, שהוא הולך וחש את אושרו העליון, את שלמותו הנצחית, המלאה חדווה ועוז, ואין כאן מקום לשום קנאה [כשהאדם מבין שהוא חלק בלתי נפרד מהשלמות הא־לוהית, הוא מבין שאין מקום לקנאה].

הנתיבה השניה היא מדעית־מוסרית, שהשלמות וחיוב המציאות הא־לוהית היא תלויה במידת הצדק החופשית, וכל מי שיעלה את חופשיות רצונו באותה המידה של הצדק המלא [כל מי שיעלה את רצונו מרצון פרטי־אנוכי לרצון הכלל, רצון ד'], שהא־לוהים הוא נעלה בחפצו השלם בצדק החופשי והמוחלט, הרי הוא משתאב בגופא דמלכא [ישאוב את עצמו אל השלמות], וקונה לו את השלמות הא־לוהית, מצד ביטולו אל האור הא־לוהי בעונג פנימי [הוא יתאחד עם השלמות הכוללת]. ואין שום מעצור לשום נמצא לרומם את חפצו חופשי למרום הצדק הא־לוהי, וכפי אותה המידה שהאדם מתקרב אל מידת הצדק הא־לוהית, הרי הוא מתעלה, ונעשה איש א־לוהי. ונמצא השלמות הא־לוהית מחויבת להא־לוהים מצד הצדק החופשי שלו, שהיא זכות השווה לכל [כולם יכולים להגיע לכך], שאין מקום לקנאה.

עוד 3 פסקאות בדרך בע"ה בלי נדר

@ekselion

@advfb

@נשמה כללית

@נפש חיה.

@חסדי הים

@דנון

@תפארת

@שימולבאלהנשמה

@יו0י

וואווו, שכוייח עצום! 

@נעה ונדה את פשוט אלופה, אשרייך!!

בזכותך ובזכות @ekselion  אני זוכה ללמוד מתורת הרב זצ"ל די בפעם הראשונה, לפני כן לא ממש יצא לי, אז תודה ענקית

איזה כיף לשמוע! תודה

בתור התחלה ללמוד עם פירוש של הרב לונדין.

הוא מסביר ברמה גבוהה וברורה.

נראה לי שהפירושים שלי מאד מושפעים מהסגנון שלו.

ובתור התחלה לדעתי הכי כדאי לך ללמוד את אורות התשובה כי משם מבינים את "החידוש" בהשקפה המיוחדת של הרב שזה התשובה, לא כאל משהו דתי אלא כמשהו שמקיף את כל החיים שלנו.

הנה סרטון קטן וחמוד שממחיש קצת מזה

ב"הצלחה

תודה על ההכוונה, אבדוק באמת בלנ"ד! 

הסרטון חזק ממש, שכויח!

אמן!

מה המקור, איפה בדיוק הרב אומר באורות התשובה שכל שיפור במציאות (גם גופני וטכנולוגי..) הוא תשובה?

"בתשובה הטבעית יש שני חלקים: תשובה טבעית גופנית ותשובה טבעית נפשית. הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע. שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו - הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה וישובו אליו החיים בכל רעננותם".

הרב מדבר על ההבנה הקלאסית של התשובה - תיקון קלקול שגרמנו. מה לזה ולאמירה שגם שיפור טכנולוגי וספורט הם תשובה?

עיינתי גם באורות התשובה ו - אורות התשובה ו – ויקיטקסט - הרב מתייחס לתשובה כאל תיקון, לא כסתם שיפור.

מאורות התשובה שהרב מתייחס לנושא העמוק הזה

אתן לך הקדמה קצרה מאד:

"בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ",

פנאנתאיזם.

הָעוֹלָם מֻכְרָח הוּא לָבוֹא לִידֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה. אֵין הָעוֹלָם דָּבָר עוֹמֵד עַל מַצָּב אֶחָד, כִּי-אִם הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְפַּתֵּחַ, וְהַהִתְפּתחוֹת הָאֲמִתִּית הַשְׁלָמָה מֻכְרַחַת הִיא לְהָבִיא לוֹ אֶת הַבְּרִיאוּת הַגְּמוּרָה, הַחָמְרִית וְהָרוּחָנִית, וְהִיא תָּבִיא אֶת אוֹר חַיֵּי הַתְּשׁוּבָה עִמָּהּ.(ה,ג)

הַתְּשׁוּבָה הִיא הַהַרְגָּשָׁה הַיּוֹתֵר בְּרִיאָה שֶׁל הַנֶּפֶשׁ. נְשָׁמָה בְּרִיאָה בְּגוּף בָּרִיא מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא לִידֵי הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, וְהִיא מַרְגֶּשֶׁת בָּהּ אֶת הָעֹנֶג הַטִּבְעִי הַיּוֹתֵר גָּדוֹל. פְּלִיטַת הַחוֹמְרִים הַמַּזִּיקִים פּוֹעֶלֶת פְּעֻלָּתָהּ הַטּוֹבָה וְהַמַּבְרִיאָה בִּגְוִיָּה כְּשֶׁהִיא שְׁלֵמָה בִּתְכוּנָתָהּ, וַהֲרָקָה רוּחָנִית שֶׁל כָּל מַעֲשֶׂה רַע וְכָל רִשּׁוּמִים רָעִים וּמְקֻלְקָלִים הַבָּאִים מִמֶּנּוּ, שֶׁל כָּל מַחְשָׁבָה רָעָה וְשֶׁל כָּל רִחוּק מֵהַתֹּכֶן הָאֲצִילִי הָאֱלֹהִי בִּכְלַל, שֶׁהוּא יְסוֹד לְכָל רַע, לְכָל גַּסּוּת וְכִעוּר, מֻכְרַחַת הִיא לָבוֹא, כְּשֶׁהָאוֹרְגָּן בָּרִיא מִצִּדּוֹ הָרוּחָנִי וְהַגַּשְׁמִי יַחְדָּו.(ה,א)

הַתְּשׁוּבָה הַכְּלָלִית, שֶׁהִיא עִלּוּי הָעוֹלָם וְתִקּוּנוֹ, וְהַתְּשׁוּבָה הַפְּרָטִית, הַנּוֹגַעַת לָאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַד כְּדֵי דַּקּוֹת הַפְּרָטִים שֶׁל תִּקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה הַמְיֻחָדִים, שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ יוֹדֵעַ לְפָרְטָם לִפְרָטִים הַיּוֹתֵר בּוֹדְדִים, הֵן בְּיַחַד תֹּכֶן אֶחָד. וְכֵן כָּל אוֹתָם תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת, שֶׁעַל יָדָם הָעוֹלָם יוֹצֵא מֵחֻרְבָּנוֹ, סִדְרֵי הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים הַכַּלְכָּלִיִּים, הַהוֹלְכִים וּמִשְׁתַּכְלְלִים עִם תִּקּוּנֵי כָּל חֵטְא וְעָווֹן מֵחֲמוּרִים שֶׁבַּחֲמוּרִים עַד דִּקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים וּמִדּוֹת חֲסִידוּת הַיּוֹתֵר מֻפְלָגוֹת - כֻּלָּם הֵם חֲטִיבָה אַחַת, וְאֵינָם מְנֻתָּקִים זֶה מִזֶּה, "וְכֻלְּהוּ לְחַד אֲתַר סְלִיקִין"(ד,ג)

הַכֹּל מְסַיֵּעַ לַהֲרָמַת הָרוּחַ לִתְשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה: כָּל הַתּוֹרָה, כָּל הַמַּדָּע, כָּל הַכֹּחַ, כָּל יְדִיעַת הָעוֹלָם וְהַחַיִּים, כָּל הַהִתְעָרְבוּת בֵּין הַבְּרִיּוֹת, כָּל תְּכוּנַת הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק. וּכְשֶׁאָדָם מַרְגִּישׁ פַּחַד, עֶלְבּוֹן פְּנִימִי, טֻמְאַת הַגְּוִיָּה וְנֶפֶשׁ, צָרִיךְ הוּא לְדַקְדֵּק בְּכָל יְכֹלְתּוֹ בְּכָל צְדָדִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ, וּלְתַקְּנָם. וְלֹא יַעֲסֹק בְּזֶה בְּאֹפֶן שִׁטְחִי, כִּי אָז יוֹסִיף יְרִידָה עַל יְרִידָתוֹ, כִּי אִם בְּעִיּוּן חוֹדֵר וּבְאֹמֶץ רוּחַ טָהוֹר.(יד כט)

דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַתְּשׁוּבָה הָאֲמִתִּית הַטְּהוֹרָה צְרִיכִים לָשׁוּב אֶל הָעוֹלָם וְאֶל הַחַיִּים, וּבָזֶה מְשִׁיבִים אֶת הַקְּדֻשָּׁה עַל מְכוֹנָה וּמַמְלִיכִים אֶת הַשְּׁכִינָה בָּעוֹלָם.(יד ל)

רק עדיין לא השתכנעתי שהרב מדבר גם על התקדמות טכנולוגית ושיפור הכושר הגופני.

כשהוא כותב: "וְכֵן כָּל אוֹתָם תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת, שֶׁעַל יָדָם הָעוֹלָם יוֹצֵא מֵחֻרְבָּנוֹ, סִדְרֵי הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים הַכַּלְכָּלִיִּים, הַהוֹלְכִים וּמִשְׁתַּכְלְלִים עִם תִּקּוּנֵי כָּל חֵטְא וְעָווֹן מֵחֲמוּרִים שֶׁבַּחֲמוּרִים עַד דִּקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים וּמִדּוֹת חֲסִידוּת הַיּוֹתֵר מֻפְלָגוֹת - כֻּלָּם הֵם חֲטִיבָה אַחַת, וְאֵינָם מְנֻתָּקִים זֶה מִזֶּה" - אני מבינה שהוא מתכוון להשתכללות המוסרית של החברה - זכויות אדם, ביטול העבדות, שוויון, דמוקרטיה, גם פמיניזם במידה מסוימת..

זה הרבה מעבר למה שהזכרת בפן החברתי-מוסרי שזה גם כמובן מאוד חשוב.

אבל בפועל זה מתבטא בכל מישורי החיים.

למה? כי הקב"ה מופיע בהכל, ולפיכך לכל דבר בבריאה יש גרעין של אמת, ומאחר שתשובה קדמה לעולם אזי הקב"ה הטביע שכל תהליך כאן עם הזמן ישתלם ויגיע לתיקונו. 

דיי דומה לאבולוציה. העולם הזה הוא חומרי אבל אין זה אומר שהוא לא קדוש, זה פשוט מוסתר.

"דַּוְקָא מִתּוֹךְ הַתְּשׁוּבָה הָאֲמִתִּית הַטְּהוֹרָה צְרִיכִים לָשׁוּב אֶל הָעוֹלָם וְאֶל הַחַיִּים, וּבָזֶה מְשִׁיבִים אֶת הַקְּדֻשָּׁה עַל מְכוֹנָה וּמַמְלִיכִים אֶת הַשְּׁכִינָה בָּעוֹלָם"

"הָעוֹלָם מֻכְרָח הוּא לָבוֹא לִידֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה. אֵין הָעוֹלָם דָּבָר עוֹמֵד עַל מַצָּב אֶחָד, כִּי-אִם הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְפַּתֵּחַ, וְהַהִתְפּתחוֹת הָאֲמִתִּית הַשְׁלָמָה מֻכְרַחַת הִיא לְהָבִיא לוֹ אֶת הַבְּרִיאוּת הַגְּמוּרָה, הַחָמְרִית וְהָרוּחָנִית, וְהִיא תָּבִיא אֶת אוֹר חַיֵּי הַתְּשׁוּבָה עִמָּהּ"

זה מתקשר לרעיון אחר שהרב מזכיר במאמר המפורסם " המספד בירושלים"

שצריך שתהיה סינתזה בין בית יוסף לבית דוד. בית יוסף מייצג את החומר ובית דוד מייצג הרוחניות.

הוא גם מזכיר שם שבדר"כ החומר הוא כעין מצע/בסיס לרוחניות. אין רוחניות בלי חומר ואין חומר בלי רוחניות. 

וזה לא חידוש של הרב, אפשר למצוא את זה לאורך המדרשים ומצאתי את זה גם אצל ראשונים ואחרונים אחרים. הרב פשוט נותן לזה נפקא מינה לדורנו שהוא דור הגאולה

כל התפתחות טכנולוגית/בריאותית תורמת לאדם. 

זה לא מקרה שמתוך היסתוריה של אלפי שנים רק כמה עשרות שנים בודדות לפני שהארץ חזרה לתת פריה העולם המדעי והרפואי עשה התקדמות דרסטית. ויש עוד משו מעניין

אבל אני לא רוצה לעשות לך ספוילרים לסדרת יסודות האמונה, אני בטוח שאם תראי עד הסוף הדברים יתיישבו לך. זה דברים שהם מאד קשים לעיכול ובגלל זה טבעי שאת לא מסכימה עם הכל..

אז הוא פשוט קורא במושג "תשובה" להתקדמות התמידית של העולם והאדם. אוקי.

צריך להיזהר מהבנה פשטנית של הרעיון הזה, כי הצורה שבה הסרטון מציג את זה היא מעט כזו.

זה כמו שבסדרת יסודות האמונה הרב מגדיר את המושג נשמה מחדש (מהחלק הרוחני שבנו - לנקודת החיים האינסופית שלנו. לדעתי הרוח היא נקודת החיים שבחומר אז אין סתירה בין הפירושים).

כל הכבוד, אשרייך

טבע הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות הא־לוהית הבאה מהדעה המונוטאיסטית [מונותאיזם - אמונה בא־ל אחד], שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת [גורמת] לפעמים עצב וחלישות נפש, מפני הרפיון הבא ברוח האדם בציורו [דמיונו], שהוא בתור נמצא מסובב [נברא] מוגבל וחלש רחוק הוא מההשלמה הא־לוהית, המאירה באור תפארת גבורתה. בייחוד החולשה מתעוררת על ידי ההבלטה שהחסרונות המוסריים [של האדם] מתבלטים בנפש על ידי ההקבלה [השוואה] במעמד האדם, לעומת השלמות הא־לוהית, ביחס אל הצדק והמוסר. אמנם עלולה חולשה זו להיות מתמעטת באותה המידה שהאדם מוצא את עצמו איתן במעמדו המוסרי, המעשי והמידותי [כשהאדם מוסרי יותר, חולשתו לעומת המוסריות הא־לוהית השלמה פחות מודגשת]. אבל מכל מקום אין החולשה נפקעת [נעלמת] לגמרי, מפני ההשערה הזורמת של הצעירות החדלה לגבי הגודל הא־לוהי, המבהיל בתעצומות אין סוף את הרעיון היותר רחב [אין באמת אפשרות להגיע לגמרי לדרגת השלמות הא־לוהית].

פחות מההשקפה הזאת מייגעת [מצערת] את האדם ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה הפנטאיסטית [פנתאיזם - אמונה שא־לוהים הוא הטבע. הרב מתכוון בדבריו לתפיסה הפנאנתאיסטית, לפיה א־לוהים הוא לא רק הטבע, אלא גם מעבר לו], כשהיא מזדככת מסיגיה [מהפסולת שבה], בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה, שאין שום דבר מבלעדי הא־לוהות.

האדם מוצא את עצמו, שאם אך לא יתפס בתוכיותו מקום בפני עצמו [אם ימחק את עצמו כאינדבידואל], שאז בהקרעו בדמיונו מהשלמות של אין תכלית [אין סוף] הא־לוהית, הוא וודאי חדל ורפוי, ואיננו כלום, ואיננו כלום עוד יותר מהאין כלום של הביטול הערכי שבא על ידי ההצטיירות הראשונה [התפיסה הזו מורידה את ערך האדם אפילו יותר מהתפיסה הראשונה], מפני שאז הוא נחשב שאמנם יש איזה מציאות לו בפני עצמו בגבולו ותחום חפצו [רצונו] והכרתו, רגשותיו ונטיותיו, אלא שעולמו הוא קטן באין שיעור עד כדי חולשה ואפסיות לעומת הגודל האין תכליתי [אין סופי] הא־לוהי, אבל אין זאת אפסיות גמורה ומוחלטת בעצם [לפי התפיסה הראשונה אמנם אין לאדם הרבה ערך, אבל לפחות יש לו קיום עצמי], לא כן הוא בההשקפה השניה, המסברת [מסבירה] שאין דבר חוץ מהא־לוהות המוחלטת, אם כן השיקוע [התרכזות] בנטיותיו הפרטיות של האדם, הנשענות [מתבססות] על השקפת החיים שיש איזה מציאות פרטית הווה [שקיימת] לעצמה, אפילו בצורה שבקטנות, הוא רק הבל ושווא נתעה [לפי התפיסה השניה אין שום קיום לאדם כאינדיבידואל], וראוי היה לפי זה להשקפת עולם זו להיות מחלישה את רוח האדם במעמקי ההתבוננות שלה עוד יותר מהראשונה [לכן תפיסה זו אמורה להחליש את האדם עוד יותר מהתפיסה הראשונה], מכל מקום אין הדבר כן, אלא שזו האחרונה משיבה לאדם מייד את עוז נצחו, היא רק מעודדת אותו, שאין לו לשכוח את אמיתת הווייתו, ושעליו להתרחק מכל אורחות החיים הנובעים מהמחשבה הטעותית של הישות של עצמו הפרטי, הקרוע ברוחניותו מהאין סוף הא־לוהי [על האדם להתרחק ממעשים הנובעים מתפיסה פרטית־אידיבידואלית], אבל כיוון שהוא צועד על דרך זה, אין לו עוד לכבוש דבר של מציאות כי אם דבר של דמיון כוזב, וכבר הוא מאושר באין סוף.

אמנם באמת אין עבודה זו קלה כל כך כמו שמצייר אותה הדמיון לכאורה, היציאה לחופש ממסגר הדמיון [לצאת מהתפיסה הראשונה] היא עבודה לא פחות קשה מהיציאה לחופש מאיזה מסגר מציאותי [כלא אמיתי, פיזי], מכל מקום סוף סוף רוח לו הוא יותר מהמחשבה הראשונה.

אבל אי אפשר לגשת אליה כי אם על ידי ההרגל הגדול וההתלמדות [לימוד] השכלית היותר זכה שאפשר להיות על פי ההשקפה הראשונה [קודם כל צריך להתמלא ממה שיש לתפיסה הראשונה להציע לנו], ואז היא מלבשת את המחשבה האחרונה [התפיסה השניה] באורה לכל פרטיה, ונעשית לה בית קיבול והיכל. ד' בהיכל קדשו [חבקוק ב כ].

אך אף על פי שהעולם העיוני [מחשבתי] וההרגשי השירי [רגשי] הוא יותר מזדכך ומתעלה על ידי המחשבה השניה, המלאה מאור הענווה וביטול היש [התפיסה השניה ממלאת אותנו בענווה], מכל מקום העולם המעשי איננו יכול להיות הולך את דרכו על פי ההסתכלות התדירית העליונה הזאת [אי אפשר לפעול בעולם ע"פ הסתכלות אחדותית תמידית], ומוכרח הוא האדם להנמיך את אורו מצד הכרח הסתגלותו לעולם המעשה ולהיות קשור בהמחשבה ההיכלית הראשונה [האדם מוכרח לפעול על פי התפיסה הראשונה, ולהתייחס לעצמו ולכל פרט במציאות כאידיבידואל], אבל בידיעה ברורה, שהיא איננה מחשבה ברורה כשהיא לעצמה, ולית לה מגרמה כלום [מארמית: ואין לה מעצמה כלום], אלא שהיא מסובבת [נגרמת] בסיבוב שכלי וציורי [ע"י הדמיון] ממהלך המחשבה העליונה של ההסתכלות השניה שאמרנו [ההסתכלות האחדותית]. ואז העולם הממשי נעשה מזורז ומלובן [מזוכך] ומלא צדק, והעולם המחשבי מתגבר ועולה מברכת מקורו [א־לוהים], והם מתאחדים תמיד, על ידי הבטות [הסתכלות] מאוחדות, ומרכז הוויה [מציאות] מאוחד, ביחודא שלים.

איך למרות שהתפיסה האחדותית אמורה לכאורה להחליש את האדם יותר מהתפיסה המפורדת, היא זאת ש"משיבה לאדם מיד את עוז נצחו".

הלומד את הקבלה צריך להסיר מליבו את הפחד, שמונח בלב מטעם החקירה ההגיונית, שמא הוא פוגם באמונה הא־לוהית, שמא הוא מגשם [מגשים את א־לוהים], אין אלו אלא הבלי תעתועים. הכל יודעים, שרוח הקודש מתאמץ הוא להאיר באור הא־לוהי העליון את העולם, והוא מוצא לו דרכיו בהסתכלות בחיי החיים בהישות הגדולה הא־לוהית, המוכרת בפעולות הרוחניות הרבה יותר מבפעולות הגשמיות [אנחנו מזהים את הא־לוהות יותר בפעולות הרוחניות שלה מאשר באלו הגשמיות, אבל למעשה כל הפעולות כולן הן א־לוהיות].

הפעולות הגשמיות אפשר לטעות בהן, אפשר ליחסן [ליחס אותן] לכח דינמי [משתנה] שאין בו אור וחיים, וממילא אינן יכולות להחיות את הנשמה מצד עצמן במדען, אבל הפעולות הרוחניות יוצאות הן בהכרח מיד של מציאות מלאה שלמות עליונה [ברור לנו שהפעולות הרוחניות מגיעות מא־לוהים ולכן יש בהן כדי להחיות את הנשמה, אבל גם הפעולות הגשמיות מגיעות ממנו וגם הן יכולות לעשות זאת]. ודווקא ידיעה שלמה עליונה זו בעושר [ריבוי] פרטיה היא מגלה את נצחון האחדות העליונה, ומקורותיה העליונים, המאירים בצחצחות [נקיות וזכות] כל כך נשגבה, עד שהמבטא של האחדות גם כן הוא פחות וקטן לה, ואומרת היא, לפני אחד מה אתה סופר [גם המילה "אחדות" מקטינה את אותה אחדות עליונה, כי היא למעלה מהאחד המוכר לנו (פירוט בפסקה הבאה)].

וכל מה שיתרחב אור החיים יותר בהתרחבות עליונה, לתור את היצירות שיצר רוח א־לוהים בעולם, להתעסק בהמחשבות של קדושי עליון, שחפץ [רצון] דעת ד' היה יסוד חייהם, כה [ככה] יגבר הרוח, וכה תתחדש צורה פנימית אמיצה בקרב ולב עמוק [בפנימיות האדם]. והיחידים הללו [אותם קדושי עליון] ישפיעו מרוחם עוז ואומץ עליון על כל הגוי [העם] כולו, ועל כל העולם כולו, ברחמים כלולים מחסד וגבורה.

אומרים טוענים נוטים להסתה, [ש]האליליות עזיזה [עזה] היא בהבלטת רשמי החיים, בהבעת הפרטיות, בחדירה אל היופי ואל העשירות הגוונית [היא מדגישה את הפרטים ואת ריבוי הגוונים], האחדות הא־לוהית מטשטשת את הכל, מכל הגוונים גוון אחד היא עושה, ועושר החיים מתדלדל [ואילו רעיון האחדות מחבר את הכל ויוצר גוון אחיד "משעמם"]. באה טענה זו מחסרון ידיעה וכהות רגש. האליליות עם ההתעוררות העזיזה [עזה] שלה עשתה כבר את הרושם שלה להשחית את החיים [היא כבר עשתה את תפקידה וקלקלה מספיק], והתביעה של עושר [ריבוי] הגוונים ושל הבלטת הרשמים [מלשון רושם].

בשביל כך האחדות הא־לוהית, בתואר אחדותה, היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה, והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המידה שהיא מתעלה על הריבוי [האחדות הא־לוהית באמת אינה אחדות ואינה ריבוי, אלא מעל שניהם], ואותו העושר של הריבוי לעולם נמצא בקרבה בצורה יותר מבהיקה באין סוף [עושר ריבוי הגוונים נמצא בתוכה אף מעל לריבוי המוכר לנו].

האחדות המחייה את הריבוי, הסופגת בתוכה את הריבוי, וממעל לכל מציאות ולכל תוכן היא מתנשאה [ה"אחדות" זהו שם מושאל ולמעשה היא מעל לכל אחדות ולכל ריבוי שיש במציאות], לא תוכל להמעיט את רשמי החיים [לעמעם ולטשטש את ריבוי הגוונים], כי אם להרבותם על ידי שפעת אומץ וגודל האחדות לתוך הריבוי, וכל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף [כל ניצוץ וניצוץ מכיל את הגודל האחדותי האינסופי].

הרזיות [תורת הסוד] באה להשלים את הציור, ולהראות איך כל יפיפותו של יפת לקוחה היא בעיקרה מאהלי שם [וזה ביאור יותר עמוק לדברי חז"ל: "יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט ב)] , אלא שנתטשטשה הצורה, בריחוק מקום. ומדברת היא הרזיות [תורת הסוד], בהרחבת הביאור, בעולם הא־לוהי האחדותי, בהיגלותה [התגלותה] לבני אדם בשכלם ובהרגשתם. וקמים קנאים ואומרים על חכמת אמת זאת, המחייה את כל נשמה יפה, ילידת חוץ היא [המקור שלה הוא מחוץ ליהדות], דמיון של מיתולוגיה [אגדה] יש כאן, ואינם יודעים תבענים הללו, שכל ניצוץ אור חם וחיים לקוח ושאוב הוא מיסוד של קודש האחדות.

ולהבין את האחדות, להרגישה בכל עושרה, את האחדות ואת מקורה, את גילוי ההוויה שלה, ואת עיזוזה [העוז שלה], הננו נקראים לדבר במושגי האחדות על פי הופעת הריבוי. והריבוי האחדותי זהו הריבוי העשיר שבעשירים, הריבוי של אחד של לפני אחד [הריבוי האחדותי הוא אחד שלפני האחד המוכר לנו], כלומר השלמות של הריבוי בהוד תפארת האחדות הא־לוהית.

מקורות נוספים:

ואשר לתארים השוללים כמו חי ואחד וראשון ואחרון [כל התארים שבהם אנחנו מתארים את א־לוהים, הם תארים שבאים רק לשלול את ההיפך, אבל לא להגדיר את מהות הא־לוהים] לא תואר בהם הא־לוה כי אם למען ישולל ממנו הפכם [...] וכן אין אנו אומרים על הא־לוה אחד כי אם למען שלול ממנו את הריבוי [שלא נחשוב שיש כמה א־לוהים] לא למען [כדי ש] נייחס לו את האחדות במובן שיש לשם אחדות אצלנו כי האחד אצלנו הוא דבר המורכב חלקים דומים. כאומרך [דוגמאות לאחד המוכר לנו -] עצם אחת שריר אחד גוש מים אחד וגוש אוויר אחד. וכן אתה אומר בנוגע לזמן על דרך הדימוי לגוף המחובר מחלקים יום אחד ושנה אחת [ולמעשה יום אחד מורכב משעות ודקות וכו']. אולם העצם הא־לוהי מרומם מעל כל חיבור ופירוד הרי שאין אנו אומרים אחד על הא־לוה כי אם כדי לשלול ממנו את הריבוי. 

[ריה"ל, הכוזרי מאמר שני ב]

הפשוט באמת, אשר לא תשיגהו הרכבה כלל [א־לוהים אינו מורכב מחלקים] - כמו שהוא מן השקר עליו מקרה הריבוי, כן הוא מן השקר עליו מקרה האחדות [כמו שזו טעות לטעון שהוא ריבוי, כך זו טעות לטעון שהוא אחד (המוכר לנו)] - רצוני לומר: כי אין האחדות עניין נוסף על עצמו, אבל הוא אחד - לא באחדות [המוכרת לנו]. 

[הרמב"ם, מורה נבוכים א נז]

אחד, ואין יחיד כיחודו. האחד המצוייר אצלנו הוא בהכרח איזה נושא המאחד בתוכו הרבה עניינים [האחד המוכר לנו מורכב בהכרח מחלקים קטנים יותר], חלקי גוף או סגולות נפשיות או מושגים רוחניים, שונים ומפורדים זה מזה מצד עצמם, אם כן אין האחד המצוייר שלנו אותו הנושא שיש לו יחס לשם אחד, שאנו ממליצים אותו כלפי מעלה [האחדות שאנחנו מייחסים לא־לוהים]. אמנם בתואר יחיד כבר אנחנו רוצים לומר השלילה של כל מה שיש בו משום ריבויים [כוונת התואר "אחד" על א־לוהים היא רק לשלול ממנו את הריבוי], שהרי אם ריבויים יש כאן, אין כאן יחידיות. אבל באמת אין בכוחותינו השכליים שום הכשר [יכולת] לצייר לנו יחידות אמיתית, שיתוף ויחס דימוי וערך יש לכל ציור ולכל תואר, שאנחנו מסגלים אותו לנו בתור עניין ציורי [בכל אחד שאנחנו מכירים יש הרכבה, יחסיות והשוואות]. על כל פנים התיאור של יחיד הוא יותר שולל בערכו את הריבוי מהתואר של אחד [התואר "יחיד" שולל יותר את הריבוי מהתואר "אחד"]. 

[הראי"ה קוק, עולת ראיה חלק א נא]

אז איך בעצם אפשר להיות יהודי מאמין (לפחות ע"פ השיטה שהציג הרב) וגם ליברל?

"צדק עולמים, שאנו אומרים ומשננים אותו, הוא גבוה באין ערוך מאותה התכונה המוגבלת של הליברליזם, - יליד רעיון אנושי של רגע היסתורי מתנועע, - והוא איננו זקוק למורך לב ושבר רוח, כ"א הוא חי עם ההגיון הקר שבמח כמו עם הרגש החם שבלב, ועם ההכללה האנושית כולה כמו עם הלאומיות הפרטית ועם המשפחה והאיש. ע"כ גם אנכי הנני אומר ככבודו, שניצוץ תקוה, ורק ניצוץ, נשקף הוא לנו בתוך האפלה הגדולה שאנו שרויים בה, אבל יודעים ומשיגים אנו בבטחה, שהאור כבר היה. "יהי אור אין כתיב כאן אלא ויהי אור, אור שכבר היה" (מד"ר), והאור נמצא הוא בפועל באוצרנו, ע"כ אין אנו נקופים כלל ממה שאין מתגלה לעינינו עכשו כ"א רק ניצוץ, בטוחים אנחנו כי ע"י הניצוץ הזה בא נבא למצא אור גדול, לבת שלהבת יה, "עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער"".

לא הבנתי

נראה שהוא אומר שכן יש נקודה אמת מינורית בליברליזם שתתפתח בעתיד בצורה טובה

כמו כמעט כל תנועה שקיימת היום שמכוסה ברובה בקליפות אבל ייתכן שיש לה אחיזה קטנה באמת.

קמעא קמעא 

לא מכירה אותו, רק ממה ששמעתי..

תודה רבה!

אני חושבת שהפסקה הזאת של הרב תשמש אותי הרבה בדיונים בנושא. חשוב. ומעניין!

תודה רבה לכם על התגובות, ולך @ekselion  על היוזמה שהביאה אותי ללמוד יותר על הנושא באמת בלעדיה לא הייתי חושבת על זה.. 

ממש שרשורים שעוסקים בפסקאות עמוקות של הרב קוק ואני מרגיש שזה דורש יותר התייחסות מאשרמ ה שעולה על קצה המזלג, בעזרת ה' אנסה למצוא זמן לזה. מרגיש לי שזה ממש לפתוח 'חבורה' בפורום באורות הקודש חחח

חשוב לי להעמיק בנושא

שכוייח!

ושוב תודה רבה ל@ekselion  על הרעיון החשוב והקטעים שהביא, ל@נעה ונדה, לך וכל מי שהביא קטעים מהרב והשתתף!

לא תמיד מגיבה להכל אבל עוקבת ובהחלט מתחזקת, אשריכם שאתם מזכים אותנו

@ימ"ל

נראלי עשינו כאן הרבה בלגאן עם השירשורים האלה

תחשוב שיש כאן גם הרבה מאוד שלא לומדים את כתבי הרב..

הרגעים הנעימים הם נקודות שצובעות כל שאר הזמן.

לכן הם חשובים, ועוד יותר - לכן חשוב להבחין בהם!

העלית בי געגועים

עוד משהו שעורר בי געגועים לאחרונה:

אדבר על מחשבה שאני עושה עם עצמי בתקווה שאולי זה יוכל להיות גם שייך אליך במידה כזו או אחרת

על מה הצער שלי?

שציערתי את ה' יתברך?

זה באמת צער גדול.

אך יש לך אפשרות לשמח את אבא! יש לך אפשרות לתקן ולהגיע למדרגה יותר גדולה!

ואתה יודע מה - ה' יתברך שמח על הצער הזה! חח כן זה יכול להשמע קצת מוזר אבל זה נכון.

אולי בכלל הצער הוא על זה שאני לא כזה צדיק כמו שחשבתי שאני כזה.

אם כך - זה לא כזה צער חיובי שה' שמח בו.

ולכן המחשבה על הצער והתיקון לא בהכרח יעזרו במצב הזה..

אז מה כן יעזור? המחשבה שהצער הזה הוא לא כזה אמיתי ונכון.

ממה אני מצטער שאני לא כזה צדיק. נו שויין. 

אני במדרגה בה הקב"ה שם אותי בה ומשם הוא רוצה שאני אעבוד אותו!

אין לי מה להצטער על זה שאני במדרגה נמוכה ממה שחשבתי כי מה שמעניין את ה' יתברך זה לא באיזו מדרגה אני, אלא איך שאני עובד אותו לפי כל הכוחות שיש לי במצב הנתון.

י"ר שנזכה לרחמי שמיים גדולים ונעלה מעלה מעלה במעלות היראה והאהבה

בתחילת הנישואין @יעל מהדרום הכינה לי מעיין יצירה עם הפסקה הזו ותלינו אותה בסלון, אני לא יודע לאן היא נעלמה.

ככל שיש יותר צער, יש יותר בהירות מה לא טוב וזה ממש מוביל לבהירות מה כן טוב.

ממליץ לך בחום לעלעל מדי פעם ב"אורות התשובה", זה ייתן לך עוד יותר אור ועוד יותר אור.

בהצלחה חבר יקר!!!

מקורות נוספים (ואולי גם מיקוד פרקים באורות התשובה) מידיעתכם וניסיונכם

בדגש על אותו תת נושא בתוך התשובה של הצער על העבר.

שהכותרת שלו היא

ח – מַכְאוֹבֵי הַחֵטְא וְיִסּוּרֵי הַתְּשׁוּבָה וּמַרְפֵּא הֶאָרָתָהּ

הזמן שבו הצער עולה בטבעיות (זה לא יקרה לנצח) הוא גם הזמן הטוב ביותר לתרגם את התחושה הזו להחלטות נכונות וריאליות לשיפור והתקדמות, שהוא השלב החשוב בתשובה הנקרא "קבלה לעתיד". מה אעשה שלא יקרה שוב, איפה צריך גדרות ובד"כ גם הוספה בלימוד תורה...

שעם הזמן זה נהיה פחות כואב...

אולי מתבגרים

אולי התשובה עולה קומה

אולי יש פחות זמן...

בכל אופן לי היו לילות בלי אוויר!!! על דברים שעכשיו עוברים כמו גל...

הגישה הנכונה ללימוד תורה ולא פחות חשוב מזה הגישה הלא נכונה ללימוד תורה.

אני רוצה לנסות להסביר: אני מכיר כל מיני כיוונים, אני למקד את עצמי מתוך החוכמה של החוויה שלכם דברים שנגעו בכם (משהו שאין ל-AI). אני מחפש רעיונות מפותחים ומתפתחים בנושא למשל על בסיס: "שלא ברכו בתורה תחילה"/ "לא זכה נעשית לו סם"/ "הרבה עשו כר' שמעון ולא עלתה בידם" ועוד.

מקווה שהשאלה וההקשר מובנים תודה.

"משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!"

ברכות ס"א עמוד ב' - https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%94%D7%93%D7%92%D7%99%D7%9D
 - התלות בלימוד התורה, זה עניין מאוד יסודי בעיני. זה לא רק צ'ופר, אלא זה זה החיים. גישה לא נכונה ללhמוד תורה מוצאת "אלטרנטיבות" אחרות או פשוט לא מבינה את ההכרחיות של לימוד תורה.

יש עוד פסקה של הרב קוק בשמונה קבצים שחזיקה אותי ביחס ללימוד שלא לשמה, פסרמתי אותה פה פעם אחת, לא מוצאת כעת. העתיק אותה לכשאמצא.

על הכיוון. באמת חשוב לי החיבור הישיר למדרשים ולמקורות (לא מאמרים מודרנים שונים של ד"ר מנותקים אלא משהו רציני) אבל כמו שאמרתי אני רוצה למקד את עצמי לפי היכרות של רעיונות יותר מפותחים - מהרעיון אל המקור, במקביל למה שאני אישית מתייגע בחיפוש עצמי מהמקור לפירוש.

יש שמחה על ההתקרבות לה'. בזמן שאתה בצער אתה מקיים מצוות תשובה, וממילא אתה דבוק אז בה'.

"מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. אלהים אלי אתה א‍שחרך צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים. כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך".

על אותו משקל, תיקח את הרגשת הכאב על החטא להרגשה כאב כללית ויסודית על הריחוק מה' כשאין השראת שכינה ומקדש. תרגיש כאב על זה שה' נסתר.

אולי יעזור לך ללמוד קצת את הפרק שבו הרב קוק מדבר על ייסורי התשובה ועל הטוב שצומח מהם(נראלי אזור פרק ט)

אבל זה שלב שצריך לעבור כדי להתקדם הלאה

צער ועצבות הם עצת היצר, לדרדר את האדם להמשיך לחטוא...

עיקר התשובה הוא ההתקדמות, אחרי החרטה כמובן.

לא לשכוח עם ישראל חטאו בעגלה, סמוך למעמד הר סיני והנה כולנו כאן. אז קל וחומר שאפשר לעשות תשובה על רוב החטאים רנדומליים ולהתקדם

את מול עצמך, ואת מול אנשים.

האם את מול עצמך מגובשת כבר?

אני מסכימה עם זה.  כמובן שאפשר לאמר לך שכל עוד את מקיימת מצוות, בכלל לא משנה באיזה מגזר תהיי.

אבל, היות וכדתיים, אנו מוצאים את עצמנו (לפעמים פחות או יותר), שייכים למגזר המסויים שדרכו חזרנו

בתשובה, או שבמוסדו למדנו....

מלבד אלה ש"החליקו" מאה אחוז לתוך מגזרם, יש אני חושבת הרבה, שלא ממש. שומרים את המצוות

בקפדנות, אנשים אמיתיים, אבל הם לא חרדים, הם לא דת"ל, הם לא חסידים וכו'.... אולי יש להם דעות

דומות למגזר מסויים אך לא בכל.

הכי קל ופשוט להגיד לך: תהיי את. קודם כל, תהיי את. כמו שהיית לפני שחזרת בתשובה - כלומר עם האופי

והאישיות שלך. לא מוחקים שום דבר, בטח כשעדיין הקרקע לא מספיק יציבה מתחת לרגליים.

ואת יכולה לנסות; ללכת לשיעורים כאלה ולשיעורים כאלה ולראות היכן את מתחברת, ולאילו אנשים

ודעות את מתחברת.

לא חייבת לשנות את דעתך לגבי המדינה והצבא, רק כי זה לא הולך ביחד. מותר לך לצדד בגיוס

ובבד בבד לא להציב את המדינה כערך עליון.  וגם ההיפך מותר לך כמובן...

אולי זה עניין של אופי; יש בעלי אופי קיצוני שצריכים את הדעה הנחרצת והבלתי מתפשרת ויש

כאלה שרכים יותר. האדם כל כך מורכב שמה שאמרתי עכשיו נשמע לי שטחי.

מבינה את הקושי - כאילו לא שייכת לשום מקום באמת. אבל את שייכת לעם ישראל ולקב"ה,

וזה מה שחשוב. לא ישאלו אותך אחרי 120 איזה נוסח התפללת ולמי הצבעת. נכון?

חברה זה חשוב מאוד. במיוחד ליהודי.. אבל יחד עם זאת, צריכים להיות אותנטים. אמיתיים.

לעבוד את השם ממקום אמיתי. לא מזוייף.

ויש את הגרסא דינקותא שנושפת בעורף ונכרכת סביב הרגליים....לא פשוט לחזור בתשובה.

תהיי סבלנית לעצמך. גם בשידוכים;  אם השדכן לא מתאים לך, ואת יכולה הרי להרגיש את זה,

ואם הבחור לא מתאים לך, ואת יכולה להרגיש את זה, אז אל תסתבכי עם מגזרים ופוליטיקה

וכאלה. ואל תתבלבלי מכל מיני דעות נחרצות או שמנסות למשוך אותך לצד שלהן; אולי

זה מתאים ואולי זה לא. אולי בהתחלה, בגלל שאת יחסית "חדשה", תאבדי כאילו את

הדעה והאישיות שלך, אבל תני לעצמך זמן ומקום להתעשת ולחשוב על זה שנית.

ולסמוך על האינטואיציה שלך גם. זה קול השם, אני חושבת.  

הכי חשוב זה הקשר  שלך עם השם. יש אנשים שחיצונית הם לא נראים דתיים

אבל כל כך קשורים לקב"ה.

עולם הפוך כאן. 

חושבת שהכי חשוב לבקש מהבורא שיראה לך את הדרך ש ל ך: "תעיתי כשה עובד,

בקש עבדך".

אם את רוצה לשוחח עם מישהי שאני מאוד מאוד מעריכה - בעלת תשובה (כבר

שנים רבות עם משפחה גדולה בלי עין הרע), הייתי שמחה להפגיש ביניכן

אם תרצי בזה.  היא ובעלה וכל המשפחה, מאוד יראי שמים, מאוד אמיתיים

ומאוד מאוד הם עצמם.

כל טוב לך והרבה הצלחה. אל תדאגי. את לא לבד. כל בעלי התשובה מתחבטים

בכך. ולפעמים, גם אחרי שנים.

ז"א, לקב"ה בודאי לא אכפת לו איזו תוית חברתית תשימי על עצמך.. זה פשוט, נכון? זה כמובן חשוב מאוד לדעת.

אם כן, אז ממליץ להסביר לשדכן מה את מצפה מבן הזוג העתידי שלך ופלוס מינוס מה התפיסות שלך -

יהיו "שוליים" בציבור החרדי/חרדלי/דתי לאומי שיכילו ויהיו ממש סבבה עם הציפיות שלך מעצמך ומהסביבה.

גם אם לזה שם, זה לא סוף העולם.

נראה לי שזה מאפיין יותר את הציבור הספרדי. לאשכנזים, בדרך כלל, יש גבולות יותר נוקשים ביחס להגדרות.

בבית כנסת ספרדי ממוצע הגיוני שתראי יותר סגנונות של שמירה על אורח חיים דתי והשקפות, לצורך העניין.

לא כולם כאלה קהילתיים בציבור הדתי. הרבה גרים בערים ולא בישוביים וממילא הקהילתיות פחות נבחנת.

מעניין אם יתאים לך...

סתם תפס אותי השילוב של הדוסיות עם זה שאת מאמינה בצבא אבל לא במדינה ושאין לך את הציות העיוור של החרדים

רק מתלבט אם מה שכתבת על ראש הלכתי הכוונה שאת פחות מתחברת לחסידות?

כאילו מבחינה חברתית יש אצל הרב גינזבורג משהו מאוד מגוון שיש שם גם אנשים שמגיעים מסביבה חרדית/חבדית וגם אנשים שהגיעו מסגנון דתי לאומי-חסידי אבל הם באמת פחות מתחברים לקטע הציוני

וגם יש קהילות של חוזרים בתשובה...

מכירה? גם שם לא מוצאת את עצמך כ"כ?

לעניין השידוכים, מעניין אותי, מה את בכלל מחפשת?

את מחפשת מישהו כמוך שהוא גם לא מוגדר? או שאת כן רוצה מישהו ממגזר מסוים? או שאולי הוא יבוא ממגזר אבל יהיה בשוליים שלו ויותר מחובר לכיוון שלך?

אני לא מספיק מכיר אבל אני מניח שיש כאלה שדכנים לסגנון לא מוגדר כי בסוף זה משהו שקיים ויש לא מעט אנשים כמוך בזה, אז השאלה אם את רק מחפשת אותם?

או שאת עובדת מול שדכנים מגזריים רגילים ולכן את מרגישה שאת מסתבכת?

לגבי רב לליווי, אני חושב שזה משהו מאוד מיוחד בדור שלנו שבאמת כולם הרבה יותר מחוברים וקשורים ואת באמת יכולה ליצור לעצמך קבוצה של רבנים ושלכל תחום יש את הרב שאת מתחברת אליו בו והולכת לפיו

אבל כאילו בסוף לא מספיק כתבת על עצמך אז מקווה שאני בכלל בכיוון ומוזמנת כמובן לדייק 

וגם התחתנה עם מישהו דוס מבית, אני בהחלט מבינה לליבך! אז קודם כל אנחנו שנינו חסידים של חסידות ספציפית וזה היה לנו ברור שזה הקו שלנו ולכן זה היה קצת יותר פשוט. אבל, המלצה מהלב- להתחתן עם בעל תשובה. מישהו שיכול להבין ולהכיל את כל העולמות וכל הקונפליקטים וכל הדברים שעולים ועוד יעלו. אני לא מתחרטת לרגע אבל זה בהחלט היה מאוד מאוד מקל. דבר נוסף הוא להיות שייכת למסגרת כלשהי. לאו דווקא קהילה אבל אולי מדרשה או שיעור קבוע, משהו שיכול לתת כיוון או איזושהי שייכות גם אם את מרגישה שלא הכל סגור. וכמובן שהעיקר לאן הלב מכוון.

אני לא מתכננת לעקוב אחרי השרשור אז אם את מרגישה שאת צריכה עוד מילים או התייעצות את יותר ממוזמנת לפנות אלי בפרטי בשמחה גדולה!!!

שבעת המינים (ולא רק)

תפילה על האתרוג

לימוד על הפירות

תפילה על הפירות

בקשות בעת רצון הזו

הלוואי שנזכה בשלימות.

שירים

ברכות

דברי תורה, מדרשים

תפילה על האתרוג

ברוך ה'.

לי הוא עשה הרבה סדר במה זה החג הזה בכלל, חיבר אותי אליו ונתן לי להבין שלא סתם אוכלים פרות יבשים...

זה פחות מדבר על הארץ והפרות ויותר נותן מבט על מה משמעות החג בכלל ומה אפשר לקבל ממנו, לי זה עזר...

איך הוא עשה את זה?

זה דיבור ששווה וחשוב ללמוד גם לעצמנו כלפי אחרים וגם בינינו לבין עצמנו.

אבל בגדול זה התחיל בזה שהוא עשה איתי חסד- טרמפ.

הוא סיפר על התמודדות שיש לו עכשיו בחיים. 

גם אני שיתפתי אותו במעשי האחרונים, והוא נדהם מהנהגה מסוימת שלי, וקצת היה מאוכזב שאני עדיין לא נשוי. היה אפשר לראות שהוא אומר את זה מתוך דאגה והערכה- בטון של למה בן אדם במעלתך (פרגן) מפנה את זמנו לעסוק בדברים כאלה? אבל אני ניסיתי להצטדק.

תוך כדי הוא סטה מהמסלול כדי לקחת אותי למיקום המדויק (כמה קילומטרים)

אח"כ הוא אמר לי תתפלל לקב"ה שיאיר לך את הדרך שבה אתה צריך ללכת, מה רצונו ממך. אני באתי שוב להצטדק, והוא עצר אותי, ואמר לי שאני לא צריך להחזיר לו תשובות, רק לדבר עם הקב"ה באופן פשוט.

זה הסתיים בזה שהוא בירך אותי בפירוט, ולא במה שהוא רצה שאתחזק בו, אלא בבחירות נכונות, ובזיווג וכו' וכו'. הרגשתי אפילו שהוא קצת מתפלל על עצמו, זאת אומרת הוא נתן תחושה כאילו גם הוא לא יודע מה ההנהגה הטובה, וצריך ישועה.

הוא אדם פשוט, וגם זה היה חלק מהאפקט, זה נתן אותנטיות וכנות. אם הוא היה אדם מחוכם לא בטוח שהייתי נותן ללב שלי לשמוע.

בגדול אני חושב שכל אלה הם סעיפים בתוך "דברים היוצאים מן הלב"

לוקחת איתי כשיעור לדרך, באמת נשמע שהוא פעל בחכמה ונעימות גדולה.

אנשי לב זה פלא בעולם.

זה מתחיל ממך, מהפתיחות וההקשבה שלך לקולות רקע שה' עוזה בעולם.

ר' צדוק אמר: "דבור של חול המורגל בפי האדם ומרגלא בפומי' הוא דברי תורה ממש, אפי' אצל איש ההמוני מישראל ! ... כי כל נפש מישראל, יש לו אחיזה בד"ת מיוחדת כנודע, ובדבור שמרגלא בפומיא זהו שורש נפשו. ומזה יוכל האדם לעמוד על שורש נפשו, לדעת מה ענינו בזה העולם." (צדקת הצדיק אות נג).

יש המון דיבורים פשוטים של אנשים, ובפרט בשיחות מסדרון כאלה כמו בטרמפים, שאפשר לקחת מהם הרבה לחיים.

כל הכבוד שכרית לך אוזן והרווחת!!

אבל למדתי פעם שיעור גדול בהסברה מיהודי חרדי בקופת חולים.

בקצרה, ישב מולנו זוג חילוני-רוסי שכנראה זו הפעם הראשונה שהגיעו לבני ברק, והם חשבו על כל מיני אנשים שעברו שם שהם רבנים.

אז הוא הסביר להם שרב זה כמו תואר באוניברסיטה, וזה אומר שצריך ללמוד וצריך מבחנים וצריך להתמחות, ולא כל אדם שיש לו חליפה וזקן הוא רב.

אחרי שהם נכנסו לרופא, הוא אמר לי כמה זה חשוב לדעת לדמות דברים. זה נשאר איתי עד היום.

הייתה בו נעימות גדולה, וחוכמה שדיברה בעד עצמה. אמנם, מיומנות הדימוי היא קשה, אבל זה עדיין הועיל לי כשאני עצמי הייתי צריך להסביר דברים לחילונים. וזה גם עזר לי להבין בעצמי דברים ביהדות.

זה טבעי שאת תחזירי באותו המטבע- ברצון להוכיח אחרת. ואין בזה שום בעיה, אלא אם לא נוח לך עם זה, או אם זה גורם לענות תשובות שמבחינתך הן לא ישרות\לא אמת ברורה.

התשובה היא קודם כל להבין שאת לא שגרירה של אף אחד, את מייצגת את המחשבות שלך בלבד, ומותר לך לא לדעת ולטעות לפעמים. כמובן שאת לא חייבת לייצג נושא שאת לא עד הסוף מבינה אותו. (ולא תמיד יוצא מהויכוחים האלה דוקא דברים טובים.)

הייתי ממליץ לענות על השאלות האלה קודם כל לעצמך. לחקור ולהעמיק בנושא הזה לפני שאת מפיצה את אמונתך הלאה.

חוץ מזה מועיל מאוד להביא מקורות! אפשר לקשר את בן\בת השיח למקור כתוב או לפודקאסט שמדבר על זה, ולתמצת את הרעיון הכללי, ולומר שהתחברת לנקודות שהוא העלה וכו'. זה גם מועיל לעניין ההתנשאות, וגם את פותחת לו\ה פתח להעמיק יותר ולחקור בצורה יסודית יותר את הסוגיות האלה.

מי שמאמין בהחלט משתדל לברר וללמוד, אבל זה צריך להיות בירור רציני. נסיון לתת תשובות כאלו בשיחה של ספסל בגינה, דומה לנסיון ללמוד את כל התורה על רגל אחת.

אינני יודע כעת את התשובה, אך מכיוון שהשאלה נשמעת גדולה וחשובה - בוודאי כבר דיברו עליה חכמי ישראל במהלך הדורות.

אעיין, אשאל, אברר, ואענה לכם בהקדם.

היא מגיעה מתפיסה ילדותית מאוד של אלוקים.

שוב, הוא לא סנטה קלאוס נחמד שאוהב ללא תנאי. הוא כרת ברית עם עם ישראל, ובהחלט מצפה ודורש שנשמור את המצוות שהוא נתן לנו ושלא נבגוד בו, אחרת יגיעו עונשים חמורם. זה כתוב בצורה ברורה מאוד שוב ושוב בכל התורה ובנביאים, וראינו את זה קורה בחורבן הבית ובגלות.

(גם בנצרות, שמאוד אוהבת את הגישה של "אלוקים אוהב אותך גם עם כל החטאים", אם אדם לא מאמין בישו באמונה שלמה, הוא נשרף לנצח בגהינום. )

מספיק להתייחס לדת, ליהדות בפרט, בתור איזה עניין רגשני של "ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב". 

לא. אם אדם עובר עברות הוא בהחלט ראוי לעונש לפי כל חומרת מידת הדין, ברוך ה' ריבונו של עולם הוא רחמן ומאריך אף ונותן הזדמנות לחזור בתשובה, אבל זה לא אומר שלא מדובר במערכת רצינית עם השלכות קשות וממש לא עניין של "מרגיש לי" ו"התחברתי".

ולגבי "אם במגזר הדתי יש רוע למה לשים כיפה" זה לא קשור לבעיות שיש במגזר, כי כולנו בני אדם, ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", אבל עדיין, השאלה היא אם אדם ממצהיר על עצמו שהוא ממליך עליו את ה' ושייך לציבור שזאת המטרה שלו, גם אם יש בו אנשים שלא עומדים בזה.

מי שלא מאמין לא שואל.

כי אם אני לא נותן אמון במערכת אמונות מסויימת, היא לא תעניין אותי. 

עצם זה שאני שואל, זה סימן שחשוב לי, זה סימן שאני נותן צ'אנס ומעניין אותי לדעת ביחס לעניין בו אני נותן אמון.

ולגבי תשובות -

לא חייבים לדעת הכל. ובאמת אין צורך להיות "עורך דין" של הדתיים או של הקב"ה.

גם להגיד אני לא יודע זה בסדר.

קצת מגוחך לחשוב שאם אני לא יודע אז הכל לא נכון.

וכן, אף אחד מאיתנו לא פועל בצורה של שכל טהור. ככה לא בונים אמון. אמון מבוססים על הכרה שיש משהו מעבר למידע שקיים עבורי.

וכן, אפשר לתת אמון על בסיס עניינים רציונלים, גם בלי להתהיימר לדעת הכל. רק הקב"ה יודע הכל.

ומה שלא נדע עכשיו - אולי נדע מחר.

אולי תהיה שאלה מאוד טובה שטוב שנשמע אותה ונשתדל לפתור אותה.. אך כדאי להזהר מהקרזיס סביב זה. להיות בלחץ על זה, זה לא רציונלי.