בס"ד
אז ככה, אני בקשר כבר חצי שנה ואף יותר עם בחורה ומטרתנו הייתה חתונה.
למען הפרוטוקול - אני אוהב אותה יותר מכל דבר שבעולם. אסביר ע"ז בהמשך בל"נ.
לאחרונה היא החלה להתרחק ממני, עד שאתמול כבר הודיעה לי חגיגית ורשמית שהיא לא מאוהבת בי ואוהבת אותי.
ואילו אני לא יכול להפסיק לאהוב אותה בצורה המהירה הזאת כמוה. האמת היא שאני לא יכול להפסיק לאהוב אותה בכלל. אני לא יכול לאבד אותה.
כבר עברתי טראומה אחת קשה בחיים לפני 10 שנים, ועכשיו שנית?
היא נפגעה ממני ללא כוונה (האהבה עלתה לי לראש, והלב שלט על המוח, אך לא כך היום) ולמרות זאת היא אמרת שסלחה. אבל "זה לא יחזור להיות מה שהיה".
כבר אז, היא נעצה את המסמר האחרון בארון הקבורה שלי.
אינני יודע מה לעשות. אני לא מסוגל לעזוב את הדבר היחיד שיש לי, ואת האושר היחידי, לפניה הייתי עצוב ובודד וללא רוח חיים. היא באה והחייתה אותי. כמו מלאך משמיים. ועכשיו להאמין שזה נגמר? שלא אוכל לראות אותה/לשמוע אותה/ לדעת מה איתה? איך היא מרגישה? וכו'.
ולעניין התפילות - לאחר ששאלתי רב והורה לי שמותר להתפלל עליה אישית שתהיה בת זוגתי, התפללתי. כמובן שאם היא הייתה חוזרת והכל היה בא על מקומו בשלום, לא הייתי כותב את השורות האלו.
ועכשיו מה? פשוט לעזוב אותה יום אחד ומאז לשרות בעצבות ודיכאון וכאב לב נוראי שלא יעבור. (ומאיפה אני יודע שכך יהיה? התחושות עכשיו וההרגשה עכשיו אחרי ההתרחקות קשים מנשוא)
דיברתי איתה בנושא, והיא אומרת שהיא מצטעת וכו' אבל זהו. החותם נחתם והפרה לשחיטה.
כמובן שאין רגע שאני לא חושב עליה ורואה אותה במוחי, וכאן מגיע הטיפול הפסיכולוגי שהציאו לי בפורום כיפה. שם דאגו להעליב בכל דרך אפשרית וזה עניין להודעה נפרדת.
אני אבוד לגמרי, אין לי סיבה לשמוח ולחייך, עם כל הרצון הטוב והתפילות והאמונה אני עצוב ושבור לגמרי. לא נראה לי שאוכל להתמודד עם המקרה עד סופו.
בתודה רבה מראש, וסליחה ענקית על הסחבת ותודה למי שקרא עד פה.
יום טוב(כמה שאני יכול לומר כבר).
אז ככה, אני בקשר כבר חצי שנה ואף יותר עם בחורה ומטרתנו הייתה חתונה.
למען הפרוטוקול - אני אוהב אותה יותר מכל דבר שבעולם. אסביר ע"ז בהמשך בל"נ.
לאחרונה היא החלה להתרחק ממני, עד שאתמול כבר הודיעה לי חגיגית ורשמית שהיא לא מאוהבת בי ואוהבת אותי.
ואילו אני לא יכול להפסיק לאהוב אותה בצורה המהירה הזאת כמוה. האמת היא שאני לא יכול להפסיק לאהוב אותה בכלל. אני לא יכול לאבד אותה.
כבר עברתי טראומה אחת קשה בחיים לפני 10 שנים, ועכשיו שנית?
היא נפגעה ממני ללא כוונה (האהבה עלתה לי לראש, והלב שלט על המוח, אך לא כך היום) ולמרות זאת היא אמרת שסלחה. אבל "זה לא יחזור להיות מה שהיה".
כבר אז, היא נעצה את המסמר האחרון בארון הקבורה שלי.
אינני יודע מה לעשות. אני לא מסוגל לעזוב את הדבר היחיד שיש לי, ואת האושר היחידי, לפניה הייתי עצוב ובודד וללא רוח חיים. היא באה והחייתה אותי. כמו מלאך משמיים. ועכשיו להאמין שזה נגמר? שלא אוכל לראות אותה/לשמוע אותה/ לדעת מה איתה? איך היא מרגישה? וכו'.
ולעניין התפילות - לאחר ששאלתי רב והורה לי שמותר להתפלל עליה אישית שתהיה בת זוגתי, התפללתי. כמובן שאם היא הייתה חוזרת והכל היה בא על מקומו בשלום, לא הייתי כותב את השורות האלו.
ועכשיו מה? פשוט לעזוב אותה יום אחד ומאז לשרות בעצבות ודיכאון וכאב לב נוראי שלא יעבור. (ומאיפה אני יודע שכך יהיה? התחושות עכשיו וההרגשה עכשיו אחרי ההתרחקות קשים מנשוא)
דיברתי איתה בנושא, והיא אומרת שהיא מצטעת וכו' אבל זהו. החותם נחתם והפרה לשחיטה.
כמובן שאין רגע שאני לא חושב עליה ורואה אותה במוחי, וכאן מגיע הטיפול הפסיכולוגי שהציאו לי בפורום כיפה. שם דאגו להעליב בכל דרך אפשרית וזה עניין להודעה נפרדת.
אני אבוד לגמרי, אין לי סיבה לשמוח ולחייך, עם כל הרצון הטוב והתפילות והאמונה אני עצוב ושבור לגמרי. לא נראה לי שאוכל להתמודד עם המקרה עד סופו.
בתודה רבה מראש, וסליחה ענקית על הסחבת ותודה למי שקרא עד פה.
יום טוב(כמה שאני יכול לומר כבר).
